אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 367 – מודעות מול זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 367 – מודעות מול זהות
ברצוני כאן להתיחס למאמר של גבריאל בוקובזה ב'הארץ', בנושא האם האדם הוא ישות אידיבידואית, או שמא הוא יצור חברתי. הוא חולק על ההשקפה המערבית הקיצונית הדוגלת באמונה באינדיבידואום בשם מחקר נירולוגי חדש, המצביע על כך שאצל החיות קיימות תאי מראות, הקיימות גם אצל האדם, המוכיחות שהאדם קשוב לזולת, בעקבות ממצאים נירולוגיים אלו הנירולוגים מיחסים את היות האדם לא רק אינדיבידואום, אלא גם יצור חברתי.
אין ברצוני להתווכח עם ממצאים נירולוגיים אלו שעליהם מצביע בוקובזה. אבל האדם נוסף להיותו יצור ביאולוגי מתוכנת, הרי הוא גם יצור לשוני. לכן שלילת ההשקפה הקיצונית המערבית על היות האדם רק אינדיבידואום, אפשר להוכיח על בסיס היות האדם יצור לשוני, עובדה ההופכת אותו מיד לא רק לאינדיבידואום, אלא גם ליצור חברתי. הרי השפה איננה יצירה של יחיד, היא יצירה קהילתית, ואם ככה, האדם הופך כיצור לשוני ליצור חברתי.
אבל טענה זו היא רק חלקית. כל מי שעוקב אחרי השעורים הלשוניים שלי, וודאי זוכר שאני כל הזמן תוקפת את הטענות של הוגים, כמו דקרט, כמו לייבניץ, כמו קאנט, המתכחשים להיותם חלק ממארג לשוני, מארג העושה אותם ליצורים חברתיים.
הזכרתי כמה פעמים את הויכוח בין הובס לבין דקרט, שבו הראשון טען נגד השני, שהתימר לחשוב ללא שפה. הובס שהיה מושפע מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, למרות שלא ירד לכל עומקה, יצא נגד יומרותיו של דקרט, שטען 'אני חושב לכן אני קיים', ואמר שדקרט יכול היה לבטא משפט כזה רק כיוון שהוא קודם רכש שפה.
אין ברצוני לחזור על טיעונים קודמים שלי נגד הוגים שבצורות שונות התיימרו שהמידע שלהם הוא אימננטי, שרק צריך לילד אותו, כדברי סוקראטס. מידע אימננטי משותף לאדם הביאולוגי ולחיות, העולם הלשוני האנושי הוא מארג חברתי קיצוני, תוספת שהאבולוציה מעניקה לאדם.
ברצוני בשעור זה להתעכב רק על ההבדל בין 'מודעות', לבין 'זהות'. את המודעות האדם הלשוני, או הילד משיג על-ידי ניכור מהזולת, מהסביבה. הניכור כמובן הוא פרי השפה. אפילו במעשה ראשוני זה רכישת המודעות, האדם משתמש בשפה. לפי משל 'עץ הדעת', חוה ואדם נעשים מודעים אחרי שנכסו את הפרי 'דעת' מעץ הדעת, כאשר הם מבדילים בין 'דעת' שרכשו לבין גופם. אבל ילד שנולד כבר בחברה לשונית, משיג מודעות, את המונח 'אני', כאשר הוא מפריד את עצמו מאמו. ברור שכבר בניכור זה של הילד מאמו הוא עושה שימוש בשפה שהנה נכס חברתי.
רכישת המודעות מעניקה לאדם את האשליה על היותו אינדיבידואום, מונדה. אבל אפילו שלב זה היות הילד או המבוגר ישות מודעת, מצריך משוב מאחרים שאכן הוא כזה. אפילו הילד שרכש כבר את המושג 'אני', זקוק שאמו תתיחס אליו כיצור נפרד ותעניק לו שם. ה'אני' נעשה ישות נפרדת רק כאשר הוא מקובע בשם. וברור ש'שם' הוא חלק משפה, חלק מהמארג הלשוני החברתי.
אבל עכשיו אנחנו מגיעים למושג 'זהות', שהוא כולו פרי משוב חברתי.
הצורה הטובה ביותר להסביר את מושג הזהות, אפשר דרך הסיפר של קפקה 'מטמורפוזה'. ובכן גרגור סמסה נוכח לדעת שהנו 'חרק'. נשאלת השאלה הכיצד הפך גרגור סמסה לחרק? ברור שסיפור זה הנו אלגוריה על מהות 'זהות' של אדם. מאחר שסיפור זה הנו אלגוריה, אפשר להסביר אותו על רקע אישי של קפקה, מצבו במשפחתו, זהותו במשפחתו, אבל אפשר להסביר את האלגוריה הזו גם על מצבו של גרגור סמסה כיהודי שהשתייך למיעוט, זהותו בחברה הגרמנית השליטה. אפשר להסביר אלגוריה זו גם כמצב הזהות של המיעוט היהודי בחברה עוינת, לתקופת הרייך השלישי, כאשר השליטים שללו מהיהודים את זהותם, העניקו להם במחנות הסגר במקום שם מספר, כמו שבני אדם מעניקים לחיות.
ובכן, אם 'מודעות' מאפשרת לאדם את האשליה שהוא אינדיבידואום, ה'זהות', שוללת אשליה כזו, זהות ניתנת לאדם על-ידי החברה, על-ידי האחרים, אפילו על-ידי בני המשפחה.
ואם לחזור לאלגוריה זו של קפקה 'מטמורפוזה', העובדה שבני משפחתו, ביחוד אביו, חשב אותו ללא יוצלח, גרם לכך שקפקה יום אחד ראה את עצמו חרק. הזהות כולה תלויה במשוב מאחרים.
ובכן, אם האדון סוקראטס חשב שהמידע שלו נמצא בתוכו, וצריך רק לילד אותו, חשב שבגלגולים אחרי מותו ישב בין האלים, אם אנו יודעים עליו הרי זה בזכות תלמידו אפלטון, שהעניק לו זהות של האדם החכם ביותר וקיבע את דעותיו אלו בכתבים.
באופן אישי, אותי מעניינים דווקא הוגי הדעות הלותרניים, שמאז הרפורמציה של לותר, התכחשו לשפה. לותר עשה את זה על-ידי כך ששלל את 'הרצון החופשי', בספרו המפורסם ביותר באותו שם, בספר שבו הוא גם המליך את השטן על העולם הנגלה.
לותר יצר את הקוד התרבותי הגרמני, וכל ההוגים הגרמניים בהמשך, התכחשו לשפה, גם אם לא תמיד הכריזו על כך. מעניינת ביותר התכחשותו של קאנט לשפה, לא בצורה גלויה, אלא בצורה עקיפה, כאשר הוא בספרו:Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernunft יוצא נגד המוסר התנ"כי החיצוני הלשוני וטוען שמוסר פנימי עדיף עליו.
כפי שצוין, באדם הביאולוגי כמו בחיה מוטבעים יכולות מסוימות, אבל המוסר האנושי הוא פרי השפה, ורק מוסר זה, ערכים לשוניים אלו, מייחדים את האדם מהחיה. אבל קאנט, כמו גם דקרט, לא רצה להיות חייב לחברה האנושית, לשפה החברתית, רצו להיות בעלים בלעדיים על המידע שלהם. קאנט ב'פרולוגומנה' שלו מתימר אפילו לחוקק לטבע. לא בכדי היינה החכם טען נגדו שהוא ראה את עצמו אל.
במציאות כל ההוגים האלו שהתכחשו או מתכחשים לשפה ההופכת אותם מחיות לבני אדם, לא רוצים להיות חייבים לחברה, רוצים להיות אינדיבידואום, לא יצור חברתי. והרי האדון קאנט, שגם יהודים תמימים מאליהים אותו, יכול היה לכתוב את ספריו המשמימים, כיוון שהוא רכש שפה מחברה, כיוון שהוא היה יצור חברתי. קאנט לא נולד עם שפה, נולד עם יכולת לשפה, שפה המתפתחת על-ידי קיבוץ אנושי. עובדה שקאנט כתב ספרים רבים, רצה משוב מאחרים על חשיבותם.
גם המשורר הגרמני הלאומי, גיתה, שלל את השפה כ'ראשית', ביצירתו 'פאוסט', וטען ביצירה זו שבראשית היתה הפעולה, פעולה כוחנית. אבל משורר מהולל זה קיבע את הגיגיו ביצירה זו שאותה כתב במשך 60 שנה, רצה במשוב חברתי ליצירתו זו. אם משורר מהולל זה הביע דרך גיבורו פאוסט שאיפה להיות כאיתני הטבע, מדוע הוא קיבע את הגיגיו ביצירה לשונית, הרי איתני הטבע אינם זקוקים ליצירות לשוניות, אינם זקוקים למשוב חברתי?
האדם כולו הוא פרדוכסלי, הוא עושה שימוש במתת האבולוציה, שהעניקה לו כלי, כלי השפה, שעושה אותו ליצור חברתי. מאחר היות השפה ישות נעלמת, היא קיימת, העולם הלשוני שהיא יוצרת קיים, רק אם היחידים המהווים את המארג החברתי נותנים בהם אמון.
מאחר שהשפה היא ישות נעלמת, הזהות שהאדם משיג, היא כולה תלויה במשוב מאחרים, תלויה בגזר דין החברה. כך האדם שכולו תלוי במשוב חברתי, מתכחש לו, כפי שהתכחש לו היידיגר, שברח מהמאן-דהוא, בספרו 'היות ואין, שממנו קיבל את זהותו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 366 – ההשגחה ערבה לעולם הלשוני השרירותי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 366 – ההשגחה ערבה לעולם הלשוני השרירותי
האדם פוחד משרירותיות חוקי הקיום, הוא פוחד משרירותיות עולמו הלשוני, לכן הוא כמה לעולם דטרמיניסטי. האדם אינו מבין שעולמו הלשוני מתאפשר רק כיוון שלשפה אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי, לכן שרירותית.
האבולוציה העלתה את יכולות המח הפלאי לדרוג נוסף, כך שהוא מעניק לשפה שהוא יוצר מהאינפורמציה היקומית אוטונומיה חלקית, 'רצון חופשי'. הרי בלי אוטונומיה, רצון חופשי, האדם בעל השפה לא היה יכול אפילו לפתח את היכולת המולדת שלו לשפה. כבר יצירת השפה עצמה היא תולדה של שרירותיות, אם האדם אינו יוצר אותה יחד עם הזולתים, היא לא קיימת.
הכמיהה לעולם דטרמיניסטי, משול לעולם אקוויליברי, ואיליה פריגוג'ין, יחד עם איזבלה שטנגר מוכיחים בספרם Order out of Chaos שרק שבירת האקוויליבריום ביקום, מאפשר יצירה חדשה, יצירה של סדר חדש ביקום. כך העובדה שאברהם עם בני לויתיו, שיצאו מאור, שברו את האקוויליבריום הדטרמיניסטי השומרי, ביוצרם עולם לשוני שרירותי, שאיננו תחת חוקים דטרמיניסטיים.
היות השפה ישות נעלמת, רפאית, למרות שהאדם שהנו מחונן עם כלי זה והוא עושה בו שימוש, הוא לא רוצה לתת את דעתו על מהותו, פוחד מהרפאיות שלו, כפי שהוא פוחד מהמוות.
נשאלת השאלה, מדוע אבות העברים עמדו על מהות כלי השפה? התשובה היא כיוון שהם חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, בשוברם את האקוויליבריום הדטרמיניסטי ששלט בתרבות השומרית באור, יצרו עולם לשוני שרירותי, הבינו גם שהאלוהות היא חלק מעולם השפה הזו, ראו את האלוהות כהשגחה הערבה לכלי נעלם רפאי זה, שאף היא עושה שימוש בו בבראה את העולם.
אחד מהחסרים של המחשבה התנ"כית היא המינימליזם שלה, היא לא הרחיבה על עקרונותיה, לא נמקה אותם. לכן, אנו רואים שאחרי חורבן בית ראשון, גם העברים לא הבינו יותר את מהות העקרונות הלשוניים. לכן לא יפלא, שאדם כמו השליח פאול שירושתו היוונית היתה רבה יותר מירושתו העברית, כפר בעקרונות הלשוניים של התנ"ך, במשל 'עץ הדעת' המכיל אותם.
אנו כאן לא נחזור ונרחיב על התיאולוגיה של פאול ויוחנן, תיאולוגיות בסיס הנצרות, אלא נסתפק בעובדות, שבכל זאת עקרונות תנ"כיים חדרו לעולם הנוצרי.
אבל עלינו להרחיב על הרפורמציה, שבה קרתה התפלגות בין תיאולוגית לותר ותיאולוגית קלווין. לא יאומן, שהעולם הפרוטסטנטי עד לעליית הרייך השלישי לא עמד על ההבדל המהותי בין התיאולוגיות של לותר וזו של קלווין. העולם הפרוטסטנטי הסתפק בכך ששני הרפורמאטורים מרדו בכנסיה הקאתולית, אף אחד לא התעמק בכתבים של הרפורמאטורים האלו, התעוררו להבדל ביניהם רק כאשר נוכחו לדעת שהתיאולוגיה של לותר נעשתה בסיס הרייך השלישי. שוב לא כדאי להתעמק בעובדה שתיאולוגים, פילוסופים, היסטוריונים לא חוקרים מקורות, לא כדאי להצביע על כך שכל המחשבה המערבית מבוססת על פרשנויות שגויות.
מאחר שהוגים, סופרים לא קוראים מקורות, ביחוד אם אלו הם משעממים, כמו כתביו של קלווין, לא יפלא שאדם כמו מקס וובר שעמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר וזו של קלווין, למעשה לא קרא את הכתבים האלו, לכן נתן הסבר מטעה על ההבדל. דבר זה נאמר גם על תומס מאן, שאף הוא למעשה לא קרא את המקורות אבל באינטואיציה באחור, כבר לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הבין מה היו העקרונות שאיפשרו את התפתחות הרייך השלישי. הוא כבר עמד על העובדה היות תיאולוגית לותר והדרמה של גיתה פאוסט, שאמצו את השטן, או את מפיסטו, בחירה זו נעשתה בסיס הרייך השלישי. כך הוא סיכם את דעתו זו בספרו 'ד"ר פאוסטוס'.
מאחר שאי אפשר בהקשר של בלוג לעמוד על עיוורון מחשבתי, נסתפק בכך שננסה לראות איך בכל זאת העולם הנוצרי בחלקו, הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, המשורר מילטון והחלק שקיבל את תורתו של קלווין, חזר לעקרונות התנ"כיים, כך שחלק עולם זה זנח את ההשקפה היוונית הטראגית כאילו העולם נמצא בשליטת אלוהות עוינת לאדם, חזר להשקפה אופטימית להשקפה שהעולם נמצא בשליטת ההשגחה.
מאחר שחוקרים, כפי שהוזכר לא קוראים מקורות, או מקבלים אחד ממשנהו הסברים מוטעים, עלי לציין כאן את ספריו של הרפורמאטור קלווין, בשם: Institutes of the Christian Religion, שני כרכים עבי כרס, שאף אחד לא טרח לקרא, שבאמת משעממים ביותר. אבל שני כרכים אלו של קלווין מצטיינים בכך, שבניגוד לעמעום תפקיד ההשגחה ביקום, על-ידי התיאולוגים
הנוצריים, שנתנו מעמד בכורה לישוע, או הרפורמאטור לותר שהמליך את השטן על העולם הנגלה, רפורמטור זה חוזר ומעלה את ה'השגחה', למעמד עליון, אפילו מדגיש יותר את תפקידה בנתינת ערבות לעולמו של האדם, מאשר התנ"ך, מקור עיקרון זה.
על-כן, אם אנו רואים היום שהעולם המערבי, בעיקר ארה"ב, אנגליה והולנד הן מדינות חוקתיות, מדינות שנעדר בהם היסוד הטראגי היווני, זה הודות להוגים שהוזכרו לעיל, ולקלווין. עיקרון ההשגחה המודגש על-ידי קלווין, החזיר לבני אדם את האופטימיות, את ההרגשה שיש ערב לעולמם.
אמנם בכל המדינות המערביות המוזכרות לעיל לא עסקו בשפה, מחוץ להובס, שהתיחס אליה חלקית, ובוויכוח עם דקרט טען שהאדם חושב בשפה. בכל זאת העקרונות של העולם הלשוני הנעלם, הרפאי השתרשו, גם אם לא המשיכו לפתח את הפילוסופיה הלשונית שבמשלים של התנ"ך. אבל עובדה היא שמדע האינפורמציה התפתח כתוצאה מחדירת העקרונות הלשוניים התנ"כיים, גם אם חסרה עדיין ההתיחסות הראויה לפילוסופית השפה התנ"כית.
עיקרון ההשגחה הערבה לעולם, שקלווין נתן לו בכורה, איפשר את כל ההתפתחות של המדעים הפיזיקליים, מדע הביאולוגיה עם הגלוי שהיא כולה מבוססת על אינפורמציה, על DNA .
עובדה היסטורית היא שהמדע היווני נעצר, בגלל השקפתם שהעולם הוא נצחי, שהעולם נשלט על-ידי ישות שרירותית המכשילה את האדם, המוירה. העולם היווני שלא עמד מאחוריו ערב כמו ההשגחה, נעצר והגיע לקיצו.
בדרך כלל, הוגים לא נותנים את דעתם על עקרונות תיאולוגיים, כך העולם הפרוטסטנטי לא התיחס לעיקרון השלילי כל כך של לותר שהמליך את השטן על העולם הנגלה, בספרו בשם 'העדר רצון חופשי'. כך עולם זה לא נתן את דעתו על כך, שעקרונות אלו שלותר טבע, עצבו את כל המחשבה הלותרנית שהובילה לרייך השלישי. באותה צורה אנשים לא נתנו את דעתם על תיאולוגית קלווין, עם העיקרון של 'ההשגחה', עיקרון שעיצב את אותו חלק מהעולם המערבי שקיבל את תורתו.
עיקרון כזה כמו 'ההשגחה', החזיר לעולם ביטחון, גרם לכך, שבהבדל מההשקפה היוונית שהאמינה בעולם נשלט על-ידי ישות שלילית כמו המוירה, שהחסיר ביטחון קיומי מהיוונים, החסיר לגיטימיות של יצירה, עיקרון ההשגחה החזיר לגיטימיות ליצירה אנושית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 365 – הלוגיקה של אריסטו – סד לשפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 365 – הלוגיקה של אריסטו – סד לשפה
עד היום אלו העוסקים בשפה סבורים שאפשר להכניס את השפה לסד הלוגי של אריסטו. נכון שיש שימוש בחוקים הלוגיים, כאשר מתכנתים תוכנות לאינטרנט, אבל דווקא משימוש חלקי זה בלוגיקה בהקשר לתוכנות לאינטרנט, אנו יכולים לעמוד על העובדה שלוגיקה שימושית רק לתוכנות מתוכנתות, אבל עולם השפה האנושית הוא פרי של שפה שרירותית, פרי תכנות שרירותית. יצירה אנושית לשונית לא תיתכן ללא שפה שרירותית.
הרי התוכנה המתוכנתת על-ידי האדם, שבעזרתה האדם מפעיל את האינטרנט, מסוגלת רק ליצור דברים שקובעו בה, ע"י המתכנת, דברים מתוכנתים דטרמיניסטים. תוכנה מקובעת לא יוצרת דברים חדשים שלא קובעו בה. בהבדל מתוכנה מקובעת, עולמו הלשוני של האדם הוא לגמרי שרירותי, ובזכות שרירותיות זו האדם יכול ליצור דברים חדשים שלא בנמצא ביקום.
הרי כבר יצירת השפה מתאפשרת כיוון שלאדם 'רצון חופשי' חלקי, רצון חופשי המבוסס על שרירותיות. רצון חופשי המשוחרר מחוקים דטרמיניסטיים. ובאמת, היוונים בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', כך גם אריסטו, הם בכלל לא הכירו בשפה יוצרת, ראו את העולם כנצחי, כדטרמיניסטי. לאדם היוונים יעדו רק יכולת של חקוי של הדברים הנצחיים.
ליוונים לא היה צורך במושג 'רצון חופשי', הרי לפיהם העולם היה נצחי, לא נברא, האדם בעולם נצחי לא יצר את הדברים, הוא רק חקה דברים נצחיים קיימים. לכן לא יפלא שאריסטו הכניס את השפה לסד דטרמיניסטי.
היוונים שטענו שהאדם רק מחקה דברים נצחיים, לא חשבו שהכלי שהם משתמשים בו, הכלי, שלא נתנו לעצמם דין וחשבון על מהותו, הוא כלי שלא קיים ביקום, לכן חקוי לא מתאים להגדרתו, הרי אי אפשר לחקות דבר שלא בנמצא.
אם אנו מתבוננים בשיח הפילוסופי היווני, מה שמפתיע אותנו הוא העיוורון של הוגיה, לגבי היצירה האנושית. אבל שיח זה של ההוגים היווניים לא צריך להפתיע אותנו, אם נניח שעקרונות בסיסיים של תרבות, עקרונות כמו האמונה שהעולם הוא נצחי, לא נברא, מונעים מהאדם שהוא חלק מתרבות שאלו הם עקרונותיה, לראות תופעות הסותרות עקרונות מקודשים אלו.
העיוורון של הוגי היוונים לא היה מוחלט, עובדה שהם חשבו שכל יצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, שרק להם הזכות ליצור. אנחנו יכולים לראות מהטרגדיה 'פרומתיאוס', של איסכילוס, שהטראגיקונים היווניים עמדו על העובדה המצערת של קנאת האלים ביצירה אנושית. הרי בטראגדיה זו של איסכילוס פרומטיאוס המעניק לאדם יכולת יצירה, את האש, נענש על-ידי האל זאוס, על מעשיו. היוונים תמיד דיברו על קנאת האלים באדם, דיברו על כך שהם מכשילים כל יצירה שלו.
שאיפתו של אריסטו להכניס את השפה לסד חוקי הלוגיקה נבעה גם מההשקפה היוונית שהעדיפה את חוקי הטבע על החוקים האנושיים הלשוניים. ראינו כבר שאפלטון שלל את המשטר הדמוקראטי של אתונה, את חוקיה, הוא העדיף מדינה אורגנית, שבניה הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שנוצרו בה ממתכות שונות. אמנם הוא הוסיף שמשל זה על היות בני הרפובליקה שלו יצורי מתכות שונות הוא שקרי, אבל עלינו לא לשכח שמאחורי ווידוי זה הסתתרה שאיפתו של אפלטון למדינה אורגנית, מדינה לא על בסיס הסכם לשוני של האדם, כפי שהיתה הדמוקראטיה האתונאית.
היוונים בכלל סלדו מהעולם הלשוני השרירותי, לא רק סלדו ממנו הם אפילו התעלמו ממנו. הסיבה העיקרית ליחס שלילי זה של היוונים לעולם האנושי השרירותי נבעה מכך שלא היתה להם ערבות אלוהית לעולם אנושי זה, ההיפך הם ראו שהמוירה העיוורת מכשילה מעשי אדם, הם ראו בקנאת האלים באדם.
אפילו אם ננסה לראות את הלך מחשבתו של אריסטו, נראה שהיא לגמרי מכנית. הרי האלוהות לפי אריסטו הנה 'המניע הבלתי מונע', אלוהות זו היא לא אלוהות בוראת עולם, אלוהות זו רק מניעה עולם נצחי.
שוב עלינו לחזור לקוסמולוגיות של תרבויות למען להבין את המניעים של מחשבתם. ברור שבהקשר של אלוהות מכנית, כפי שהיא האלוהות של אריסטו, ה'מניע הבלתי מונע', אין מקום למחשבה שרירותית, אין מקום לשפה היוצרת בצורה שרירותית.
ושוב רק על-ידי אנלוגיה נוכל לראות את היחס השונה לשפה היוצרת על-ידי העברים.
עלינו לחזור לדברים שכבר דנו בהם. האלוהות לפי פרק א' של ספר בראשית, יוצאת מהאין ובצורה שרירותית, על-ידי רצון חופשי בוראת את העולם. יהודים במשך הדורות אף פעם לא עמתו את האלוהות הבוראת עולם יש מאין, בצורה שרירותית, על-ידי רצון חופשי עם האלוהות של אריסטוה 'המניע הבלתי מונע', שהנו ישות מכנית המניעה עולם נצחי. אפילו הרמב"ם לא עמד על ההבדל של שתי אלוהויות אלו. ניסה לראות שויון ביניהן.
הוגים יהודיים אף פעם לא הצביעו על ההבדל הזה בין שתי האלוהויות. כפי שכבר הזכרנו בהקשרים אחרים, דווקא, הפילוסוף הרופא גלן הצביע על כך שמושג 'רצון חופשי' נכנס לעולם הנוצרי מפרק הבריאה בבראשית, פרק א'. הוא היה זה שהצביע על העובדה שהיוונים בכלל לא הכירו במושג 'רצון חופשי', כיוון שלפיהם העולם הוא נצחי, לכן לא הזדקקו ל'רצון חופשי', שבלעדיו האדם אינו יכול ליצור, ש'רצון חופשי' הוא הזרוע המבצעת של השפה.
חוסר הבנת היהודים את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך מדהימה. יהודים תמיד הדגישו שמחשבת התנ"ך תרמה את אידיאת המונותיאיזם. הדגשה זו של תרומת מחשבת התנ"ך, גרמה לרמב"ם לראות דמיון בין מחשבת אריסטו לבין היהדות. לפי הגיון זה, שתרומת מחשבת התנ"ך היא בעיקר במונותיאיזם, איפשר לרמב"ם לראות דמיון בין הפילוסופיה של אריסטו, שאף הוא מדבר בה על אלוהות 'מונותאית', ה'מניע הבלתי מונע'. פילוסוף יהודי זה לא עמד על השוני המהותי בין ישויות אלוהיות אלו.
אבל לא רק הרמב"ם לא עמד על מהות מחשבת התנ"ך, על הפילוסופיה הלשונית שלה שקבלה ערבות מהאלוהות שבראה את העולם ב'הגדים', בשפה, שבדבר הרביעי מעשרת הדברות האדם הצטווה לחקות את מעשי אלוהות זו, לברא את עולמו.
מחשבת התנ"ך נתנה ערבות לשפה השרירותית, לעולם האנושי הלשוני השרירותי, ערבות כזו לא ניתנה לאדם היווני הלשוני מהישויות העליונות. לכן לא יפלא שאריסטו רצה להכניס את השפה בסד לוגיקה דטרמיניסטית, לא השאיר מקום לשפה שרירותית יוצרת.
מאחר שאי אפשר בהקשר של בלוג קצר לעמוד על עיוורון הוגים יהודיים במשך הדורות שלא עמדו על מהות מחשבת התנ"ך, על הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שקבלה ערבות מאלוהות שבראה את העולם ב'הגדים', בצורה שרירותית, מרצון חופשי. לכן אחזור ואזכיר דווקא את איש המדע אינשטין, שכבר הזכרתיו פעמים רבות, שהתעקש, שאלהים אינו משחק בקוביה, שחוקים דטרמיניסטיים שולטים ביקום. הוא רק לא לקח בחשבון, שהוא יכול היה לחשוב על העולם, כיוון שהוא נברא כאדם לשוני, אדם שלו 'רצון חופשי', היכול לנכר את העולם מעצמו, לחשוב עליו כנוכרי. אינשטין לא העלה על דעתו, שרק בזכות השפה השרירותית הוא הגיע למסקנות המדעיות שלו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 364 – מחשבה אבסורדית – Nunc Stans

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 364 – מחשבה אבסורדית – Nunc Stans
המושג 'Nunc Stans ' שאותו טבע אריסטו, היה מושג אהוב על פילוסופים, שהשתוקקו ל'הווה נצחי'. פילוסופים מכובדים אלו, ביניהם אריסטו, לא עמדו על האבסורד של משאלותיהם, הרי הווה נצחי, פירושו ביטול הבריאה, הוא 'אין', אבל במושג זה לפנינו אבסורד שני, הרי לא הזמן מפעיל את הבריאה, הזמן הוא בסך הכל מודד הפעילות ביקום.
נתרכז קודם בטעותו המחשבתית הראשונה של אריסטו. כפי שציינו בשעורים קודמים היוונים האמינו בעולם נצחי, האמינו גם שהישויות ביקום הן נצחיות. לפי אריסטו ביקום יש רק תנועה מכח לפועל. אבל תנועה זו מכח לפועל לא הבטיחה את נצחיות האדם ואריסטו השתוקק לנצחיות כזו. לכן הוא רצה בהווה נצחי שיבטיח לו את נצחיות האדם, ייתר את המוות.
מי שקורא את כתביהם של אפלטון ושל אריסטו יכול להיווכח שהיתה אצלם התנגדות מובהקת נגד תורתו של הרקליטוס שראה את הבריאה בזרימה מתמדת, בסתר לבם גם אפלטון וגם אריסטו היו חסידי פרמנידס שראה בריאה סטטית לא משתנה. אם גם אפלטון לא אימץ לגמרי את דעותיו של פרמנידס, הוא בכל זאת ראה את האידיאות כנצחיות ולא משתנות, ראה את העולם הנגלה רק כחקוי אידיאות נצחיות אלו. כידוע שאפלטון בספרו ה'רפובליקה', הציע לשומרים-פילוסופים להתבונן באידיאות נצחיות אלו, התבוננות פסיבית.
גם אריסטו למעשה ראה את העצמים כנצחיים והועיד לאדם רק חקוי שלהם. אבל במציאות אריסטו לא יכול היה להתעלם מהעובדה שהאדם כלה, מת, לכן טבע את משאלתו על 'הווה נצחי', רצה לייתר את כליון האדם.
במשאלה זו ל'הווה נצחי', מתגלית עוד יותר מחשבתו האבסורדית של אריסטו, שרואה את ה'זמן', 'הווה', כגורם את הכליון.
אלו שאינם מבינים את מהות השפה היוצרת, במקום לראות את האינפורמציה, השפה כמפעילה, הם רואים את הזמן כ'מפעיל', והרי הזמן הוא רק מודד את פעילות האינפורמציה, את השפה המפעילה, את חוקי הטבע הפועלים.
אנחנו יכולים לעמוד על קיום אבסורד מחשבתי זה של אריסטו בקשר לזמן כמפעיל גם בתקופה החדשה, שעד פיתוח המדע של אינפורמציה, שרר במחשבה המערבית. אנו יכולים להתיחס לדבריו של הפילוסוף ברגסון.
ברגסון בספרו בשם: 'אבולוציה יוצרת' ,אף הוא עמד על מהות הזמן כמפעיל. בפרק 4 של ספרו זה הוא טוען שהעתיקים, כוונתו ליוונים, ראו את העולם כסטטי, כיוון שלא לקחו בחשבון את זרימת הזמן. לעתיקים הגאומטריה היתה סטטית, כמו האידיאות הסטטיות של אפלטון. המדע החדש בהבדל מהם לוקח בחשבון את הזמן, לכן הוא דינמי. כמובן שברגסון רואה את הזמן כ'מפעיל', מיחס לו יכולת יצירה שכמובן אין לו.
ובכן, ברגסון מיחס לזמן תפקיד הרבה יותר גדול, הוא רואה את הזמן כיוצר את ההתהוות, את הבריאה.
ברגסון המכיר בהתהוות, בהבדל מהיוונים שראו עולם נצחי לא מתהווה, ואם קיימת התהוות, הזמן הוא הכח אשר מבצע התהוות זו, הזמן הוא גורם ההמצאות. זרימת הזמן הוא המציאות. ובכן, ברגסון מייעד לזמן המודד את היצירה, הוא לא מודע לכך שהאינפורמציה, השפה, היא, היא היוצרת. יש לסלח לברגסון את הבורות, הרי הוא חי לפני התפתחות מדע האינפורמציה, לפני גלוי ה-DNA, אינפורמציה היוצרת את הישויות הביאולוגיות.
כמובן שיש הבדל בין רצונו של אריסטו ב'הווה סטטי', לבין ה'זמן הדינמי' של ברגסון היוצר את הבריאה. אבל שניהם לא הבינו את מהות הזמן שהוא בסך הכל מודד. הם לא הבינו כיוון שלא הכירו בשפה, באינפורמציה היוצרת.
הבאתי כמה פעמים את דבריו של תיאולוג נורוויגי, בשם טורליף בומן, אשר עמד על העובדה שיש הבדל בין המחשבה התנ"כית לזו היוונית. בעוד לפיו המחשבה התנ"כית היא דינמית, המחשבה היוונית היא סטטית. אבחנה זו של בומן, היא נכונה, רק שהוא בהשפעת ברגסון, מיחס את הדינמיות של המחשבה התנ"כית ל'זמן' המפעיל'. למעשה המחשבה התנ"כית היא דינמית, כיוון שהיא הכירה בשפה היוצרת, הכירה בשפה כ'מפעיל', ולא בזמן כ'מפעיל'.
אולי כדאי כאן להזכיר את העובדה העצובה, שברגסון היהודי לא התיחס בכלל למחשבה התנ"כית, לפילוסופיה שלה, בהבדל מהנומינליסטים הנוצריים שהושפעו ממנה, לכן הוא גם העלה את מסקנותיו המוטעות.
ברגסון התקרב מאד לנצרות, ועלינו להצביע על העובדה העצובה, למרות קבלתו את פרס נובל, הגרמנים התיחסו אליו כאל שאר היהודים בזמן מלחמת העולם השניה, ולמרות רצונו להתנכר למוצאו, הוא מת כיהודי בזמן המלחמה.
אבל עלינו לחזור למחשבתו האבסורדית של אריסטו, שראה את הזמן כ'מפעיל', אבל יותר מכך מחשבתו היא אבסורדית, כיוון שלא הבין שעצירת הגורם הזה, שאותו ראה כ'מפעיל', יבטל את הבריאה.
במציאות היוונית, החטא של אריסטו היה החטא של המחשבה היוונית ששאפה לסטטיות, לנצחיות, לכן המדע של היוונים נעצר . הם פיתחו רק את הגאומטריה, מדידת רצף טריטוריאלי. הם כמובן לא היו יכולים לפתח את מדע האבולוציה, הם לא היו יכולים לפתח את המדע העכשווי, מדע העוסק בדינמיות היקום.
אבל את הטעות הזו בנוגע לזמן, קיימת עד היום הזה. בצורה פרדוכסלית, עד היום כאשר דנים בזמן, תמיד מצטטים את דברי אוגוסטינוס בווידויים שלו. בספר ה-11 של הווידויים, אוגוסט ינוס מתוודה, שהוא יודע את מהות הזמן, אבל כאשר שואלים אותו עליו, אין לו הסבר למהותו. העובדה שעד היום מצטטים את הדברים האלו של אוגוסטינוס, מצביע על כך שרוב ההוגים עד היום לא מבינים שהזמן הוא בסך הכל מודד ההתרחשויות, מודיע על תחילתם, מודיע על סופם.
הזמן הוא גם מסדיר את ההתרחשויות, מה קדם למה, מה בא אחרי מה. הוא מסדיר את זכרונות ההתרחשויות האישיות שלנו שמאוכסנים בזכרון שלנו לפי סדר זה, כך שאנו יכולים לשלוף זכרון דברים ממאגר הזכרון, לפי סדר התרחשויות שלהם.
עובדה פשוטה היא שהשעון המודד את ההתרחשויות, מסדיר את יומו של האדם, הוא מצביע שפעולה מסוימת החלה, הוא מצביע על כך שפעולה נגמרה.
הבלבול בקשר לזמן נגרם בעיקר בקשר למוות. אנשים מאשימים את הזמן, כאילו הוא גרם את המוות. במציאות הזמן רק מצביע על כך שגוף האדם חדל לפעול.
אם אנו חוזרים לאריסטו ולהווה הנצחי, מפליאה העובדה שהיוונים התעלמו מהדינמיות של הקיום. יש ליחס את היחס הזה של היוונים לקיום, שראו אותו כסטטי, שהוא היה תוצאה של השקפתם, שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, שהבדלות מהכוליות הוא חטא. כבר הזכרנו פעמים אחדות את אנכסימנדר שלפיו ההבדלות מהכוליות היא חטא, והכוליות מנכסת בחזרה את המתבדלים לחיקה.
הסיבה העיקרית לראיה מוטעית כזו של היוונים נבעה לא רק שהם רצו בסטטיות, אלא שהם השליכו מחוקי הקיום הדטרמיניסטים על עולם האדם, וחוקים דטרמיניסטיים אלו לא השאירו לאדם אוטונומיה לפעילות. יציאה מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, עיוור את היוונים מלאות את עולמו הלשוני של האדם שבמסגרתו לאדם אוטונומיה מוגבלת לפעל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 363 – 'דעת' – נפש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 363 – דעת – נפש
בשעור הקודם אמרנו, שפאוסט ששלל את ה'דבר', את השפה, כראשית, לפי בשורת השליח יוחנן, אבד את נפשו, עוד טרם שהוא משכן אותה למפיסטו בברית אתו.
כבר האדם הפרה-היסטורי, קבר את מתיו, והיה משאיר בצד המת אמצעי מחיה, בהאמינו שאמנם הגוף כלה, אבל אותו נעלם, שהוא לא עמד על טבעו, השפה, שורדת את הגוף. ובכן, האדם הפרה-היסטורי באינטואיציה הבין שאותה שפה נעלמת, שלא עמד על מהותה, היא הנפש השורדת.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שמחשבת התנ"ך למעשה נתנה לגיטימציה להבנה האינטואיטיבית הראשיתית של האדם את כלי השפה. בהבדל מההבנה האינטואיטיבית של האדם את כלי השפה, מחשבת התנ"ך כבר הבינה את מהות השפה. ומאחר שמחשבת התנ"ך הבינה את מהות השפה, היא בהבדל מהאדם הפרה-היסטורי, והאדם הפרגמטי, הבינה ש'דעת', השפה אין לה קיום עצמאי, היא קיימת רק כל עוד הגוף מספק לה אנרגיה, לכן היא כלה יחד עם הגוף הכלה.
עלינו להזכיר מחדש שתי אסכולות שרווחו בימי הביניים, האסכולה הראליסטית שסברה שלשפה, למושגים קיום עצמאי, והאסכולה הנומינליסטית שסברה שהשפה תפקידה רק בהענקת שמות לעצמים, שאין לה קיום עצמאי.
שתי האסכולות האלו הן ארכיטיפיות לתרבויות אנושיות. כבר המצרים הקדמונים האמינו שלשמות, למושגים קיום עצמאי. רוב המטפיזיקאים סברו בדומה ל'ראליסטים', שלמושגים קיום עצמאי.
אבל, האדם כאדם, ברוב התרבויות, מאמין כמו האדם הפרה-היסטורי, שאותו כלי נעלם שאת מהותו הוא לא מבין, המשמש אותו, שאותו הוא מכנה 'נפש', שורדת את הגוף הכלה. כך חושבים גם המטפיזיקאים.
לכן, מחשבת התנ"ך היא חד-פעמית, בסברתה ש'דעת' קיימת רק כל עוד קיים הגוף. מכאן 'קדושת החיים', קדושת הגוף, המספק אנרגיה ל'דעת'. בתנ"ך אין לנו הפרדה בין הגוף ל'דעת', בין הגוף ל'נפש', שהיא דעת. האדם על שני חלקיו הוא נפש, השקפה זו מצדיקה את עיקרון קדושת החיים.
מה שמחשבת התנ"ך הבינה, כפי שציינו, הוא ש'דעת', השפה, ניזונה מהאנרגיה שהגוף מספק לה, לכן עם כליון הגוף ספק האנרגיה, דעת חדלה להתקיים.
הנומינליסטים שבהבדל מהראליסטים לא יחסו לשפה קיום עצמאי, כפי שציינו, הם בכל זאת לא הבינו לגמרי את מהות השפה, הם לא הבינו שהאדם יכול להוסיף לפעולה שלו 'דעת', או שם, בצורה כזו הוא הופך את הפעולה לאלגוריתם יוצר. אמנם מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על תהליך זה, אבל היא מראשית הניחה ש'דעת' עם תוספת פעולה הופכת לכלי יצירה. את הדבר הזה הנומינליסטים לא הבינו, הם נשארו בשלב הראשון של נתינת שמות בלבד לעצמים, ולא הגיעו להבנה שהשפה בהתחברה עם אנרגיה הופכת לכלי יצירה.
אם אנו מוסיפים למשל 'עץ הדעת' את פרק א' של ספר בראשית, את פרק הבריאה, אזי אנו נוכחים לדעת שמחשבת התנ"ך ראתה אינפורמציה, 'דעת', כמהווה את הבריאה. הרי בפרק א' זה אלהים בורא את העולם ב'הגדים', בשפה. אם כך, גם הגוף האנושי הוא פרי אינפורמציה, דבר שלפי תורת האינפורמציה היום ידוע, שהגוף הוא פרי DNA , אינפורמציה. אבל ההבדל בין הגוף שאף הוא פרי אינפורמציה, לבין 'דעת', שהאינפורמציה הראשונה היא מתוכנתת, בעוד שהאינפורמציה או 'דעת' שנספחה לאדם, היא אינפורמציה מתכנתת, היא יוצרת דברים חדשים. יצירה זו של 'דעת' בהבדל מהיצירות המתוכנתות המשכפלות את עצמן, יצירות 'דעת' אינן משכפלות את עצמן.
לכן 'דעת' עם האוטונומיה שלה, רצון חופשי המאפשר לה ליצור, צריכה לשרת את הגוף המתוכנת המשכפל את עצמו. בסופו של דבר, מטרת הבריאה היא חיים, הגוף המשכפל את עצמו. הרי אלהים בורא עולם למען האדם המתוכנת, האדם החי. ואם הבריאה מטרתה ליצור חיים, היא הוסיפה יכולת נוספת ליצור חי זה, האדם, היא הוסיפה לו 'דעת' שתשרת חיים אלו, תשפר חיים אלו.
לפי מחשבת התנ"ך האלוהות בראה עולם מושלם, לכן אין מקום לעולם חלופי, לכן אין צורך ב'דעת' או נשמה שורדת.
לפי מחשבת התנ"ך החיים הקיומיים הם מטרת הבריאה, לכן גוף שאליו מצורפת 'דעת', צרוף זה הופך את האדם הדואלי ל'נשמה'. מכאן בתנ"ך לפנינו קדושת החיים של בריאה דואלית זו, כיוון שהיא מטרת הבריאה.
לפי הגיון זה של מחשבת התנ"ך שהבריאה הדואלית הזו, האדם הגופני יחד עם 'דעת' הם מטרת הבריאה, הם מקודשים, גם היצירה של בריאה זו הנה מקודשת. החוקים, המוסדות, היצירות של בריאה דואלית זו מקודשים, גם הכתב המקבע את היצירה הווירטואלית הזו מקודש. אפילו נאמר בפרק ל"ב של ספר שמות שהכתב הוא כתב אלוהי. וכך נאמר שם: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת.'
אנחנו יכולים לעמד על חשיבות הדברים הנאמרים כאן, לפי מחשבת התנ"ך, שלא רק 'דעת' מקודשת אלא גם ה'כתב' המקבע את היצירה מקודש, אם נשווה דברים אלו למה שנאמר בדיאלוג של אפלטון, 'פיידרוס', ששם אפלטון, דרך סוקראטס שולל את הכתב. נוסך לכך שהוגים אלו בכלל לא התיחסו לשפה ככלי יוצר.
אנו נתיחס בהמשך לדברים של אפלטון וסוקראטס בדיאלוג 'פיידרוס', אבל קודם עלינו לציין עובדה שלא עמדו עליה. לפי אפלטון האידיאות הנצחיות הן מטרת הבריאה, לא האדם שהוא משני, שעליו להתבונן באידיאות אלו. כך לפחות אומר פילוסוף זה ביצירתו 'הרפובליקה', שהשומרים, הפילוסופים צריכים להתבונן באידיאות הסטטיות. ובכלל כל יצירתו של האדם היא בסך הכל חקוי של אידיאות אלו, של הדברים הנצחיים.
מהגיון זה של אפלטון, בהבדל ממה שמחשבת התנ"ך סוברת, האדם בעולם הנגלה, אצל פילוסוף זה אינו מטרת הבריאה. מטרה היא התאחדות עם האידיאות. לכן סוקראטס בדיאלוג 'פיידו', רוצה בעולם יותר משופר, מהעולם הנגלה, רוצה באלים צודקים יותר. למטרה זו הוא זקוק ל'נשמה', שהיא תשיג את שלמותה בעולם חלופי.
מאחר שהאדם בעולם הנגלה אינו מטרת הבריאה, גם יצירותיו אינן מקודשות. לכן, אנו רואים שאפלטון בדיאלוג 'פיידרוס', שולל את הכתב המקבע את היצירה האנושית בעולם הנגלה. בדיאלוג זה מסופר שהאל טוט מביא את אומנות הכתיבה למלך תמוז, ומלך זה מיתר אומנות זו. כנראה שההגיון של אפלטון וסוקראטס היה שמידע היא אימננטית, מולדת. אולי זיהו את המידע עם הנפש, שתבוא לגלומה רק בעולם החלופי אחרי נדודים.
הקוסמולוגיה היוונית סברה שהעולם הנגלה חסר, כיון שהוא נשלט ע"י המוירה, ישות שלילית, המכשילה את האדם, לכן היה להם צורך בנפש שתנדוד לעולם חלופי עם אלים צודקים יותר. השקפה יוונית זו נבדלה מההשקפה התנ"כית, לפיה האלוהות בראה עולם מושלם לרווחת האדם, לכן לא היה מקום ל'נפש' נפרדת, שתנדוד לעולם חלופי. האדם היווני חסר השפה היה אדם חסר, לכן הזדקק לעולם חלופי ששם ישיג את שלמותו.
ואם לפי מחשבת התנ"ך, האדם הדואלי, בעל גוף ו'דעת', הוא נפש, אזי האדם הפאוסטי, מחוסר 'דעת', מחוסר 'דבר', שפה, הנו מחוסר 'נפש'.