אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 363 – 'דעת' – נפש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 363 – דעת – נפש
בשעור הקודם אמרנו, שפאוסט ששלל את ה'דבר', את השפה, כראשית, לפי בשורת השליח יוחנן, אבד את נפשו, עוד טרם שהוא משכן אותה למפיסטו בברית אתו.
כבר האדם הפרה-היסטורי, קבר את מתיו, והיה משאיר בצד המת אמצעי מחיה, בהאמינו שאמנם הגוף כלה, אבל אותו נעלם, שהוא לא עמד על טבעו, השפה, שורדת את הגוף. ובכן, האדם הפרה-היסטורי באינטואיציה הבין שאותה שפה נעלמת, שלא עמד על מהותה, היא הנפש השורדת.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שמחשבת התנ"ך למעשה נתנה לגיטימציה להבנה האינטואיטיבית הראשיתית של האדם את כלי השפה. בהבדל מההבנה האינטואיטיבית של האדם את כלי השפה, מחשבת התנ"ך כבר הבינה את מהות השפה. ומאחר שמחשבת התנ"ך הבינה את מהות השפה, היא בהבדל מהאדם הפרה-היסטורי, והאדם הפרגמטי, הבינה ש'דעת', השפה אין לה קיום עצמאי, היא קיימת רק כל עוד הגוף מספק לה אנרגיה, לכן היא כלה יחד עם הגוף הכלה.
עלינו להזכיר מחדש שתי אסכולות שרווחו בימי הביניים, האסכולה הראליסטית שסברה שלשפה, למושגים קיום עצמאי, והאסכולה הנומינליסטית שסברה שהשפה תפקידה רק בהענקת שמות לעצמים, שאין לה קיום עצמאי.
שתי האסכולות האלו הן ארכיטיפיות לתרבויות אנושיות. כבר המצרים הקדמונים האמינו שלשמות, למושגים קיום עצמאי. רוב המטפיזיקאים סברו בדומה ל'ראליסטים', שלמושגים קיום עצמאי.
אבל, האדם כאדם, ברוב התרבויות, מאמין כמו האדם הפרה-היסטורי, שאותו כלי נעלם שאת מהותו הוא לא מבין, המשמש אותו, שאותו הוא מכנה 'נפש', שורדת את הגוף הכלה. כך חושבים גם המטפיזיקאים.
לכן, מחשבת התנ"ך היא חד-פעמית, בסברתה ש'דעת' קיימת רק כל עוד קיים הגוף. מכאן 'קדושת החיים', קדושת הגוף, המספק אנרגיה ל'דעת'. בתנ"ך אין לנו הפרדה בין הגוף ל'דעת', בין הגוף ל'נפש', שהיא דעת. האדם על שני חלקיו הוא נפש, השקפה זו מצדיקה את עיקרון קדושת החיים.
מה שמחשבת התנ"ך הבינה, כפי שציינו, הוא ש'דעת', השפה, ניזונה מהאנרגיה שהגוף מספק לה, לכן עם כליון הגוף ספק האנרגיה, דעת חדלה להתקיים.
הנומינליסטים שבהבדל מהראליסטים לא יחסו לשפה קיום עצמאי, כפי שציינו, הם בכל זאת לא הבינו לגמרי את מהות השפה, הם לא הבינו שהאדם יכול להוסיף לפעולה שלו 'דעת', או שם, בצורה כזו הוא הופך את הפעולה לאלגוריתם יוצר. אמנם מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על תהליך זה, אבל היא מראשית הניחה ש'דעת' עם תוספת פעולה הופכת לכלי יצירה. את הדבר הזה הנומינליסטים לא הבינו, הם נשארו בשלב הראשון של נתינת שמות בלבד לעצמים, ולא הגיעו להבנה שהשפה בהתחברה עם אנרגיה הופכת לכלי יצירה.
אם אנו מוסיפים למשל 'עץ הדעת' את פרק א' של ספר בראשית, את פרק הבריאה, אזי אנו נוכחים לדעת שמחשבת התנ"ך ראתה אינפורמציה, 'דעת', כמהווה את הבריאה. הרי בפרק א' זה אלהים בורא את העולם ב'הגדים', בשפה. אם כך, גם הגוף האנושי הוא פרי אינפורמציה, דבר שלפי תורת האינפורמציה היום ידוע, שהגוף הוא פרי DNA , אינפורמציה. אבל ההבדל בין הגוף שאף הוא פרי אינפורמציה, לבין 'דעת', שהאינפורמציה הראשונה היא מתוכנתת, בעוד שהאינפורמציה או 'דעת' שנספחה לאדם, היא אינפורמציה מתכנתת, היא יוצרת דברים חדשים. יצירה זו של 'דעת' בהבדל מהיצירות המתוכנתות המשכפלות את עצמן, יצירות 'דעת' אינן משכפלות את עצמן.
לכן 'דעת' עם האוטונומיה שלה, רצון חופשי המאפשר לה ליצור, צריכה לשרת את הגוף המתוכנת המשכפל את עצמו. בסופו של דבר, מטרת הבריאה היא חיים, הגוף המשכפל את עצמו. הרי אלהים בורא עולם למען האדם המתוכנת, האדם החי. ואם הבריאה מטרתה ליצור חיים, היא הוסיפה יכולת נוספת ליצור חי זה, האדם, היא הוסיפה לו 'דעת' שתשרת חיים אלו, תשפר חיים אלו.
לפי מחשבת התנ"ך האלוהות בראה עולם מושלם, לכן אין מקום לעולם חלופי, לכן אין צורך ב'דעת' או נשמה שורדת.
לפי מחשבת התנ"ך החיים הקיומיים הם מטרת הבריאה, לכן גוף שאליו מצורפת 'דעת', צרוף זה הופך את האדם הדואלי ל'נשמה'. מכאן בתנ"ך לפנינו קדושת החיים של בריאה דואלית זו, כיוון שהיא מטרת הבריאה.
לפי הגיון זה של מחשבת התנ"ך שהבריאה הדואלית הזו, האדם הגופני יחד עם 'דעת' הם מטרת הבריאה, הם מקודשים, גם היצירה של בריאה זו הנה מקודשת. החוקים, המוסדות, היצירות של בריאה דואלית זו מקודשים, גם הכתב המקבע את היצירה הווירטואלית הזו מקודש. אפילו נאמר בפרק ל"ב של ספר שמות שהכתב הוא כתב אלוהי. וכך נאמר שם: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת.'
אנחנו יכולים לעמד על חשיבות הדברים הנאמרים כאן, לפי מחשבת התנ"ך, שלא רק 'דעת' מקודשת אלא גם ה'כתב' המקבע את היצירה מקודש, אם נשווה דברים אלו למה שנאמר בדיאלוג של אפלטון, 'פיידרוס', ששם אפלטון, דרך סוקראטס שולל את הכתב. נוסך לכך שהוגים אלו בכלל לא התיחסו לשפה ככלי יוצר.
אנו נתיחס בהמשך לדברים של אפלטון וסוקראטס בדיאלוג 'פיידרוס', אבל קודם עלינו לציין עובדה שלא עמדו עליה. לפי אפלטון האידיאות הנצחיות הן מטרת הבריאה, לא האדם שהוא משני, שעליו להתבונן באידיאות אלו. כך לפחות אומר פילוסוף זה ביצירתו 'הרפובליקה', שהשומרים, הפילוסופים צריכים להתבונן באידיאות הסטטיות. ובכלל כל יצירתו של האדם היא בסך הכל חקוי של אידיאות אלו, של הדברים הנצחיים.
מהגיון זה של אפלטון, בהבדל ממה שמחשבת התנ"ך סוברת, האדם בעולם הנגלה, אצל פילוסוף זה אינו מטרת הבריאה. מטרה היא התאחדות עם האידיאות. לכן סוקראטס בדיאלוג 'פיידו', רוצה בעולם יותר משופר, מהעולם הנגלה, רוצה באלים צודקים יותר. למטרה זו הוא זקוק ל'נשמה', שהיא תשיג את שלמותה בעולם חלופי.
מאחר שהאדם בעולם הנגלה אינו מטרת הבריאה, גם יצירותיו אינן מקודשות. לכן, אנו רואים שאפלטון בדיאלוג 'פיידרוס', שולל את הכתב המקבע את היצירה האנושית בעולם הנגלה. בדיאלוג זה מסופר שהאל טוט מביא את אומנות הכתיבה למלך תמוז, ומלך זה מיתר אומנות זו. כנראה שההגיון של אפלטון וסוקראטס היה שמידע היא אימננטית, מולדת. אולי זיהו את המידע עם הנפש, שתבוא לגלומה רק בעולם החלופי אחרי נדודים.
הקוסמולוגיה היוונית סברה שהעולם הנגלה חסר, כיון שהוא נשלט ע"י המוירה, ישות שלילית, המכשילה את האדם, לכן היה להם צורך בנפש שתנדוד לעולם חלופי עם אלים צודקים יותר. השקפה יוונית זו נבדלה מההשקפה התנ"כית, לפיה האלוהות בראה עולם מושלם לרווחת האדם, לכן לא היה מקום ל'נפש' נפרדת, שתנדוד לעולם חלופי. האדם היווני חסר השפה היה אדם חסר, לכן הזדקק לעולם חלופי ששם ישיג את שלמותו.
ואם לפי מחשבת התנ"ך, האדם הדואלי, בעל גוף ו'דעת', הוא נפש, אזי האדם הפאוסטי, מחוסר 'דעת', מחוסר 'דבר', שפה, הנו מחוסר 'נפש'.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: