Monthly Archives: ינואר 2014

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 371 – הנתונים הקיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 371 – הנתונים הקיומיים
הברויים על כדור הארץ שלנו צויידו על-ידי העליון, האבולוציה, בדחף לקיום. אנו רואים שכל הברויים על כדור הארץ שלנו כתוצאה מדחף הקיום שלהם בורחים מסכנות. שופנהאואר טעה כאשר קבע שהברויים מונעים על-ידי רצון לכח. אמנם הברויים צוידו באמצעי הכח, אבל במטרה להשיג מזון לקיומם, להגן על הטריטוריה שלהם. הכח הוענק בשרות הקיום, לא להרס שלו, לא לשררה.
האדם בדומה לברויים אחרים על כדור הארץ שלנו אף הוא צויד באמצעי הכח לאותה מטרה – תחזוק הקיום, דחף הקיום. אבל האדם צוייד על-ידי העליון, האבולוציה, בעוד אמצעי, אמצעי השפה, שבמידה רבה בא להחליף את אמצעי הכח. במה עדיפה השפה כאמצעי על הכח כאמצעי? אם החיה הנזונה מהמצוי בלבד, או משיגה את מזונה באמצעות כלי הכח, האדם שהוענקה לו השפה כאמצעי, יכול ליצור מזון אם הוא נושא ונותן עם הזולתים באמצעות כלי השפה, יוצר מזון בהשקאה, בעתות של בצורת, בעוד החיה גוועת בעתות בצורת. האדם גם יכול לרכוש מזון מהזולתים שלהם עודף, על-ידי כך שהוא מוכר עבודה גופנית תמורת אוכל.
מכאן אנו יכולים להסיק שגם כלי השפה הוא בשרות דחף הקיום, כלי יותר משוכלל. אבל אם כלי הכח הוא מוחשי, המשתמש בו לא נזקק לזולת למען להפעיל אותו, כלי השפה הוא רב פנים, הוא ישות נעלמת, ישות רפאית, קיים רק בשותפות עם הזולתים. כלי השפה למעשה הוא אלגוריתם, הוא כלי יצירה.
האדם יוצר את עולמו בצורה מכנית בדרבון הזרז הלשוני שהנו אלגוריתם, אבל לא עומד על מהות הכלי שבידיו, מרתיעתו ממנו, מהיות הכלי רפאי, מרתיעתו שהכלי יגלה לו את היותו סופני, מוותי.
כלי השפה ברב פנים שלו, מאפשר לאדם להיהפך למודע, מאפשר לו להיהפך למודע לנתונים הקיומיים. מודעות לנתונים קיומיים, פירושה ידיעת גבולות, הבנה שהבריאה קיימת רק בהתווית גבולות. גם קצוב משך קיום האדם שייך לחוקי הבריאה, ברצף אין קיום.
האדם נרתע ממודעות, עובדה שתרבות מפוארת, כמו התרבות היוונית, האמינה בעולם נצחי, עולם רצוף, עולם שבו אין מקום ליצירה אנושית. גם שאיפת הנצרות היתה שינוי סדרי עולם, שינוי לקיום רציף. אבל גם בעת החדשה, האידיאולוגיה הלותרנית רצתה קיום אורגני רצוף.
אי השלמת האדם עם הנתון הקיומי, של קצוב משך קיום, גורם לכל העוולות האנושיות.
פרק א' של ספר בראשית מצביע על כך שהאלוהות בוראת יחידות בגבולות. עשרת הדברות המבוססת על פרק זה, מציעה לאדם לברא את עולמו בדומה לבריאה האלוהית, בריאת עולם אנושי בגבולות. הנביאים דוברי המסר הקוסמולוגי בפרק א' של ספר בראשית, יצרו השקפה קיומית, תוצר שיח, מבוססת על חברה השומרת על מאוויים קצובים.
השקפות אורגניות נסוגות לאמצעי הכח, מסרבות להכיר בגבולות. החיה שברשותה רק כלי הכח, לא מפליגה מעבר לגבולות, אבל האדם הלשוני המאמץ השקפה אורגנית בידיו נוסף לכלי הכח גם כלי השפה רב הפנים, המעניק לאדם את האשליה של אפשרות לרצף, מעניקה לו את האשליה של אפשרויות בלתי אפשריות.
מכאן עלי לעשות תפנית, להודות שמצאתי עניין להתבונן בסדרה ה'מקוללים', כיוון שבזמנו, כאשר הופיע ספרו של פנחס שדה, 'העולם כמשל', וצעירים הקיפו אותו כגורו, פרסמתי מסה על הפן השלילי של משנתו. כנראה הנתוח שלי של הגיגיו, מצא חן בעיני פנחס שדה, שהקדשתי למשנתו המבולבלת מחקר רציני, ביקש לפרסם את מסתי מחדש, בירחון נוסף.
מהתבוננותי בהיסטוריה האנושית, תמיד הסקתי על ההשפעות המסוכנות של אידיאולוגיות של גורוס ומשיחי שקר. כל הדמויות המתוארות בסדרה זו 'המקוללים' שייכים לסוג זה, אנשים שלא משלימים עם הנתונים הקיומיים המקציבים לכל הברויים משך מוגבל, אפשרויות בגבולות. פנחס שדה ברוב הובריס היה מוכן לאמץ אפילו את היטלר.
מהתבוננות בקורות אדם, הגעתי למסקנה שסוד הקיום הוא מעבר ליכולת האדם להבין, שאף אדם לא יודע מה טומן המחר, ואלו המתימרים שלהם הבנה כזו הנם שרלטנים. אנחנו רק יכולים לדעת על הנתונים הקיומיים, לעשות שימוש נכון בהם.
ברור שלפנחס שדה היתה השפעה מצומצמת בלבד על קומץ צעירים מחפשי דרך. היו שסברו שתהיה לו השפעה גדולה יותר, אני סברתי שלא, דבר שבאמת לא קרה.
הסיבה להשפעתו המצומצמת של שדה היא, שקיימות אידיאולוגיות שליליות מבוססות יותר, כמו האידיאולוגיה הפאוסטית שעליה הרחבתי בספרי. דבריו של פנחס שדה היו מאד אקלקטיים, מבולבלים, בעוד שהאידיאולוגיה הפאוסית מבוססת על נטיות ארכיטיפיות של האדם בכל הדורות.
מי שקורא את הפרולוג של דרמת פאוסט, נוכח לדעת שגיבור זה רוצה להשתחרר מכל ההגבלות, רוצה להשתחרר מהגבלות קיומיות, הגבלות חברתיות. שאיפה כזו היא ארכיטיפים לאדם. אבל במקרה שאיפותיו של פאוסט, הן מעוגנות באידיאולוגיה שראשיתה ברפורמציה של לותר, ששלל רצון חופשי, שבלעדיו יצירה לא תיתכן, שהמליך את השטן על העולם הנגלה, שטן, שלפיו ניצח את ישוע, שהבטחותיו לא התממשו, שסדרי עולם לא השתנו.
גיתה הבין את המסר הלותרני, הוא רק הוסיף נדבכים לו. כך הוא הבין שאם שוללים 'רצון חופשי', שוללים את השפה, אם ממליכים את השטן על העולם הנגלה, אזי יש לכרות אתו ברית, דבר שפאוסט עשה. הוא כרת ברית עם השטן, בשמו החדש 'מפיסטו'.
גם במקרה הפאוסטיות שהיטלר ייצג אותה, רבים חשבו שהיא תצליח לכבוש את העולם, ולא כך קרה. אין זה מקרי שהפאוסטים נוצחו על-ידי החורף הרוסי. האידיאולוגיה הפאוסטית שהנה השלילית ביותר מסוגה, לא יכלה להצליח לפי מה שאנו לומדים מקורות האדם.
אולי עלינו לחזור ל'דחף הקיום' של האדם, של הברויים על כדור הארץ שלנו. האידיאולוגיה הפאוסטית היתה נגד 'דחף הקיום' האנושי, לכן לא יכלה להצליח. כנראה 'דחף הקיום', חזק יותר מהשאיפות לביטול הגבלות, הגבלות המאפשרות קיום, לכן גם 'המקוללים', שיצאו נגד הגבלות נכשלו.
אפילו הנצרות שהתבססה על שאיפות לשנות סדרי עולם, התבדתה. ברבות הימים. הכנסיה הקאתולית חזרה ל'רצון חופשי', שתיאולוגית פאול ב'אגרת אל הרומיים' שלל. בזמן הרפורמציה, ארסמוס בשם הכנסיה הקאתולית, פרסם ספרון בזכות 'רצון חופשי', וספרו של לותר 'העדר רצון חופשי' היה תשובה לארסמוס.
אם הנצרות במרד שלה נגד 'דחף הקיום', כשלה, רק תורתו של קלווין הציל אותה, בכך שהוא בצע תפנית וחזר ליסודות הקיומיים של התנ"ך. תפניתו של קלווין מתבטאת בעיקר בכך שהוא השליט את 'ההשגחה' על העולם הנגלה, ולא את השטן בדומה ללותר, כך שהוא החזיר לגיטימיות לעולמו של האדם.
מוזר שתיאולוגים לא מציינים את התפנית החשובה הזו של קלווין, שהודות לה אלו שאמצו את משנתו, מרגישים שעולמם לגיטימי, שיצירתם היא לגיטימית.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 370 – השפה השרירותית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 370 – השפה השרירותית
לפי האימרה של חז"ל 'הכל צפוי הרשות נתונה', יש הנחה על דואליות האדם. מצד אחד האדם הנו יצור ביאולוגי מתוכנת, לכן הכל צפוי לחלק זה, כיוון שהוא תחת חוקי הקיום, הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, כיוון שהבריאה לא תיתכן ברצף. אבל בחלקו השני תוצר 'דעת' שהוא רכש, האדם הוא בעל רצון חופשי, ניתנת לו הרשות לבחור בין טוב לרע, ליצור את עולמו הלשוני לפי הנתונים הקיומיים
במחשבת התנ"ך לפנינו שתי מסורות לגבי הפיכתו של האדם ליצור לשוני. לפי משל 'עץ הדעת', הקדום, חוה ואדם רוכשים את 'דעת' מרצונם החופשי. אבל לפי המסורת בפרק א' של ספר בראשית, אלהים בורא את האדם בצלמו, כך שהאדם לא צריך יותר להפעיל את רצונו החופשי למען לרכוש את דעת. למרות שהאדם לא צריך להפעיל את רצונו החופשי לרכוש את דעת, הרי בהיותו נברא בצם אלוהים, בדומה לאלוהות יש לו רצון חופשי, הרי אלהים בורא את העולם מרצונו החופשי. נוסף לכך, הרי אלהים ברא את העולם בהגדים, בשפה, והוא ברא את העולם מרצונו החופשי, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים. מכל הדמיון הזה של האדם לאלהים מסתבר שגם בידי האדם יכולת שפה, שפה ככלי יצירה. ומאחר שהאדם נברא בצלם אלהים וניתנה לו גם רצון חופשי שבעזרתו כמו האלוהות הוא יכול לעשות שימוש בכלי היצירה, השפה, הוא גם יכול ליצור לפי הנתונים הקיומיים את עולמו הלשוני.
העובדה שהאלוהות בראה את העולם מרצונה החופשי, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים, כך גם האדם, כפי שראינו, שנברא בצלם אלהים, גם לו יכולת ליצור את עולמו הלשוני באמצעות רצון חופשי. רצון חופשי מלמד שהשפה פועלת בשרירותיות, בכלל יצירה אפשרית רק בשבירת רצף דטרמיניסטי.
עלי להזכיר כאן ספר שכבר הזכרתי אותו בשעורים קודמים, ספר בשם :Order out of Chaos מאת שני מחברים, אליה פריגוג'ין ואיזבל שטנגר. בספר זה שני המלומדים מוכיחים שיצירה אפשרית רק בשבירת סימטריה, או בלשונינו הפילוסופית, שבירת רצף. אם חוק זה נכון לגבי היקום, הרי המפץ הגדול מלמד על כך, דבר זה נכון גם לגבי עולמו הלשוני של האדם.
האדם משתוקק ל'נצח', רצף, ואנחנו רואים ממשנת שני המלומדים האלו שהקיום אפשרי רק בשבירת סימטריה, סימטריה שהיא רצף. מאחר שברצף אין קיום.
הקוסמולוגיה שביסוד המחשבה התנ"כית, היא קוטבית לקוסמולוגיה היוונית, שלפיה העולם הוא נצחי, סימטרי, לא נברא, לכן אריסטו בעקבות רבו אפלטון יכול היה להגיד בספרו 'פואטיקה', שהאדם הוא חקיין, מחקה רק דברים נצחיים קיימים, שאין לו יכולת יצירה.
את הדעה הזו של אריסטו אנו מוצאים בצורה שונה גם בטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס, בה חצי אל זה, פרומתאוס, נענש על-ידי זאוס, כיוון שהעניק לאדם את האש, אמצעי יצירה. בכלל היוונים ראו ביצירה אנושית הסגת גבול האלים.
שתי תפישות עולם אלו, התנ"כית והיוונית הן ארכיטיפיות לאדם, בדרך כלל האדם מעדיף מצב דטרמיניסטי גם כאשר הוא עושה שימוש ביכולת היצירה בצורה לא מודעת, הרי האדם הלשוני גם כאשר הוא כמה להיות דטרמיניסטי, אורגני, הוא יוצר את עולמו.
נשאלת השאלה, איך האדם שאינו מודע לעובדה שהוא יכול ליצור רק כיוון שהשפה הנה שרירותית, מבוססת על הפעלת רצון חופשי מצדו, למען ליצור את עולמו, יוצר? עלינו להניח שהשפה היא אלגוריתם המוביל את האדם ליצירה גם כאשר הוא לא מודע לגמרי למהות הכלי שבידיו.
מבחינה זו ההבדל בין היצירה המכנית של האדם שלא מודע למהות כלי השפה, לבין היצירה התנ"כית היא שהאחרונה היא 'מודעת' להיותה פרי רצון חופשי.
העובדה שמחשבת התנ"ך העניקה לעברים את ה'מודעות', איפשר להם ליצור את ההשקפה הקיומית המוסרית. עובדה זו איפשר למחשבה התנ"כית להבין שהאדם אחראי לתקינות עולמו הלשוני, שעליו לעשות את המיטב מהנתונים הקיומיים.
אבל אם אנו תוהים על ההבדל שבין האדם שאינו מודע למהות הכלי שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו, לבין המחברים של המשלים הפילוסופיים התנ"כיים שמודעים למהות הכלי שבאמצעותו הם יוצרים את עולמם הלשוני, הרי ההבדל הוא שלאחרונים יש לגיטימיות ליצור, בעוד הראשונים סוברים שהיצירה שלהם לא לגיטימית, שביצירה הם מסיגים את גבולות האלים.
ובכן, התנ"ך יכול היה לאמץ את השפה השרירותית, את העולם השרירותי שהיא יוצרת, כיוון שהוא הניח שאלוהות ערבה לעולם לשוני זה. אנחנו צריכים להתיחס למהפכה המחשבתית של אברהם, שיצר עולם לשוני שהאלוהות הנה חלק ממנה, היא הנה חלק ממנו וערבה לו.
התנ"ך אינו מדבר על היות האלוהות 'השגחה', מחשבת התנ"ך הולכת לדרכה מבלי להגדיר את מושגיה. כבר משל 'עץ הדעת', קובע עקרונות של פילוסופית השפה, מבלי להרחיב עליהם. הרי פילוסופים יווניים או מערביים, היו מתפלפלים בספרים עבי כרס, על מושג כמו 'מודעות', שבעל משל 'עץ הדעת', מציין במשפט אחד. הגל שהבין את משמעות 'הניכור', הנחוץ ל'מודעות' כתב ספר עב כרס על מושג זה, ספר בשם 'הפנומנולוגיה של הרוח'. בספר זה כמובן בסופו, הגל מציע לאדם לוותר על הניכור, על ה'מודעות', ולהשתלב במדינה, בכוליות. הוא לבסוף מוותר על 'מודעות', למען מיסטיקה לותרנית.
אבל עלינו לחזור ל'לגיטימיות' שמחשבת התנ"ך מעניקה לעולמו הלשוני של האדם. וגם על קביעה זו מחשבת התנ"ך אינה מרחיבה. אבל אנו מוצאים דווקא אצל התיאולוג קלווין הרחבה על מושג 'השגחה', מושג זה זוכה אצלו להיות מושג דומיננטי.
קלווין על-ידי נתינת דומיננטיות למושג 'השגחה', החזיר לעולם המערבי הנוצרי את הלגיטימיות.
עלינו לחזור למחשבת התנ"ך, שלמרות שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, היא למעשה נתנה לגיטימיות לעולמו של האדם. מספיק אם נחזור לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, לפיו אלהים בורא את העולם למען האדם, בורא אותו בצלמו.
לכן, רק אם ניתנת לעולמו של האדם ערבות, לגיטימיות, היצירה האנושית באמצעות השפה השרירותית מקבלת תקפות.
העובדה הזו שהאדם מרתע מלהיות מודע למהות השפה היוצרת את עולמו הלשוני, היא רתיעתו מעולם שרירותי שאין לו שליטה עליו, שהוא עולם נעלם, רפאי. האדם גם נרתע ממודעות, מ'ניכור', המאפשר את המודעות הזו, כיוון שהיא ממחישה לו את משך חייו הקצוב. בטעות האדם מניח שתחת חוקים דטרמיניסטיים הוא ישיג משך קיום רציף, הוא לא מבין שהקיום כולו הוא קצוב.
מחשבת התנ"ך פסחה על רתיעה זו של האדם מעולם לשוני שרירותי, נעלם, רפאי, בנותנה לעולם זה ערבות אלוהית, ערבות ההשגחה.
המהפכה המחשבתית של אברהם היא בראיתו את עולמו הלשוני של האדם לגיטימית, שאלוהות מיטיבה ערבה לו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 369 – 'ניכור'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 369 – 'נ י כ ו ר'
עלי לחזור לעיקרון החשוב ביותר של פילוסופית השפה, ה'ניכור', בגלל שני מאמרים שהתפרסמו בדף הספרותי של ה'ארץ', מאת שלמה אבינרי. בשני מאמרים אלו אבינרי דן במסמכים שהתפרסמו על אביו של קרל מרכס, לפיהם הוא הוכרח להתנצר למען יוכל להמשיך במקצוע של עורך דין. בהמשך באותם מאמרים, אבינרי מנסה להסיר מקרל מרקס את ההאשמה של 'שנאה עצמית', שמיחסים לו. הוא חוזר למסתו של מרכס בשם 'השאלה היהודית'. הוא טוען בצדק, שבמסה זו מרכס דווקא ממליץ לתת שוויון זכויות ליהודים, כפי שהוא בעד שוויון זכויות לאדם כאדם.
אבל במסה זו עצמה, דבר שאבינרי מזכיר, הוא יוצא בשצף קצף נגד יהדות. וכאן אנו מגיעים לעוורונו של אבינרי, הוא לא מזכיר שמרכס מבסס את התנגדותו ליהדות בשם העיקרון 'ניכור', שאותו הוא שולל.
מאחר שאני עסקתי הרבה במסתו זו של מרכס, 'השאלה היהודית', הצבעתי על העיקרון הזה 'ניכור', שבשמו מרכס שולל את היהדות, עיקרון שגם השליח פאול בשמו שלל את משל 'עץ הדעת', ועל בסיס שלילה זו מתבססת הנצרות.
למעשה אני כתבתי ספר על משנת מרכס, ספר שלא פרסמתי אותו, מהטעם שעוד ספר על מרכס לא יוסיף דבר. אבל במחקרי על החומר לספר זה, כמובן קראתי את הכתבים המוקדמים של מרכס, וגם את הקפיטאל. נוכחתי לדעת ש'ניכור' חוזר ומופיע בכתביו של מרכס, על שלילת עיקרון זה כל ספר הקאפיטאל מבוסס.
ממסקנותי ממחקרי זה על מרכס נוכחתי שהוא רואה ב'ניכור' את החטא הקדמון, ה'כסף' לפיו הוא הביטוי של ניכור זה, ולמעשה הוא בעד השקפה אורגנית. אני כאן מפשטת את הדברים, מאחר שבהקשר של בלוג קשה להרחיב על משנתו.
התקשרתי עם אבינרי, והצבעתי על כך שהוא התעלם מהדבר החשוב ביותר במסה זו של מרכס על 'השאלה היהודית', הופתעתי כאשר הוא טען שהוא לא ראה מושג זה 'ניכור' במסה. דבר שהפתיע אותי, והמלצתי לפניו לקרא מחדש את המסה. אבל מה שהדהים אותי יותר שאדם בשעור קומתו של אבינרי לא מודע לעובדה שעקרונות תיאולוגיים או אידיאולוגיים, עצבים תרבויות שלמות.
אבינרי הוא לא היחיד מבין חוקרים, הוגים, יהודיים שלא התעניינו בתיאולוגיות, בעקרונות תיאולוגיים שעצבו תרבויות. כך יהודים לא חקרו אף פעם את התיאולוגיה של לותר ושל קלווין. במקרה של חוסר עניין במשנת לותר, יהודים לא הבינו איך האידיאולוגיה הלותרנית נעשתה עוינת למחשבת התנ"ך, כך שהם עשו דה-לגיטימציה לה. עוינות זו לעקרונות מחשבת התנ"ך הוביל את הלותרנים עד קמום הרייך השלישי. שוב עלי לקצר ולא להרחיב, דנתי בשאלות אלו בספרי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי.
עלי לחזור לעיקרון 'ניכור' שדנתי בו הרבה בבלוגים אלו שאני מפרסמת על הפילוסופיה הלשונית. הצבעתי על העובדה שבעברית קיים השורש 'נכר', שממנו נוצרו מילים כמו 'הכרה', 'נוכרי', פועל כמו 'להכיר'. עקרון משל 'עץ הדעת' המעניק לחוה ולאדם יכולת 'להבדיל', איפשר היוצרות שורש זה 'נכר', שהוא זהה עם הבדלה. חוה ואדם אחרי שהם מנכסים את פרי עץ הדעת, הם 'מבדילים', 'מנכרים' את הרכש החדש 'דעת', מגופם, וכך הם הופכים לחיות, שלא התבוששו בעירומם.
מפליא שמשל מינימליסטי כמו משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא בסיס המחשבה ה'קיומית' של התנ"ך. לכן, כל מי שמתנגד לעיקרון 'ניכור', שולל את מחשבת התנ"ך, שולל בהמשך את היהדות
לכן, המחשבה הקיומית הלשונית, היא בסיס המוסר, מוסר המבוסס על משא ומתן. למעשה האבולוציה העניקה לאדם את כלי השפה, שצריכה להחליף את כלי הכח, כלי המשותף לאדם ולחיה.
לכן מרכס ששלל את ה'ניכור', בסיס השפה, בסיס המחשבה התנ"כית, רצה באורגניות, כתוצאה מבחירה זו הוא הוביל לתרבות כוחנית. לא בכדי היהודים נעשו אויבים בעיני המשטר הסובייטי, שהיה משטר כוחני, שהתבסס על האידיאולוגיה של מרכס שברצותו באורגניות, חזר לכלי הכח.
לעברים ה'ניכור' לא היה זר, הרי פעמיים בשלבים של התפתחות תולדותם, הם התנכרו לתרבות שבתוכה חיו, כך אברהם מצווה לצאת מ'אור' מרכז תרבותי שומרי, מצווה להתנכר לתרבותה, כך יוצאי מצריים מתנכרים לתרבות המצרית. העברים היו מודעים לראשיתם, לא כך עמים אחרים. היוונים לא ידעו על ראשיתם.
אברהם ובני לויתו הנודדים במרכזים תרבותיים, נוכחים לדעת שכל קבוצה יוצרת את תרבותה על-ידי כלי השפה, לא ל-ידי כלי הכח. הם נוכחים לדעת שכלי זה, השפה יוצרת את מוסדותיה באמצעות יחידי החברה. מוסדות האדם אינם אורגניים, יש ליצור אותם בכוחות משותפים.
ובכן, למען סיכום פרשת מרכס, לפי מחקרי הכלולים בספר שלא פרסמתי אותו, הוא חלק מהמחשבה הלותרנית, לכן יצא נגד ה'ניכור' היהודי, שנא את מוצאו, רצה להיות אורגני, הוביל להתפתחות תרבות כוחנית. אבינרי טועה כאשר הוא רוצה לשחרר את מרכס משנאה עצמית. הוא לא קורא בצורה יסודית מקורות ולא עומד על עקרונות מעצבים, כך הוא במסה קודמת שלו, הפך את הארכי שמרן הגל, להוגה ליברלי.
בהקשר לדיון זה ברצוני גם להתיחס להערות של אחד הקוראים של הבלוגים שלי, הבלוג האחרון על נעם חומסקי. הוא רצה להוכיח לי שטעיתי בהגדרתי את חומסקי. כמו במקרה של מרכס, אני הסקתי את מסקנותי מעיקרון מעצב של חומסקי, עיקרון שלו שהשפה היא תוצר גן ביאולוגי. חומסקי בספרים הרבים שקראתי אותם, מזדהה עם האידיאולוגיה הגרמנית, הוא חסיד קאנט, הוא כמו האידיאולוגים הגרמניים רוצה באורגניות. וכפי שטענתי, אורגניות חוזרת לכלי הכח.
לא בכדי נעם חומסקי הוא אנטי-ישראלי, כפי שהיה מרכס אנטי יהודי. התכתבתי אתו, נוכחתי לדעת שלפיו הפוריטנים, שהיו מושפעים ממחשבת התנ"ך, בעיניו הם גרועים יותר מאשר אנשי הרייך השלישי. איני מגנה על מעשי הפוריטנים נגד האינדיאנים, הם לא היו צדיקים, אבל בכל זאת אין להשוותם למגלמי הרוע, צאצאי האידיאולוגיה הלותרנית שאמצו אורגניות, שאמצו כח.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 368 – למרק ונעם חומסקי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 368 – למרק ונעם חומסקי
אלו הדנים במשנת נעם חומסקי לא נתנו את דעתם על העובדה שהוא למעשה חוזר על טיעון למרק שהמידע מורש, מולד, בטענה שלו היות הדקדוק הלשוני מולד. נוסף לכך נעם חומסקי מוסיף שהשפה היא תוצר גן ביאולוגי. הרי את טענותיו של למרק שהמידע מורש הכחישו. ומדוע העולם מקבל את טיעוניו של חומסקי שהדקדוק מולד, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי?
חומסקי שהושפע מהדעות הגרמניות, שלמעשה התכחשו לשפה היוצרת, ראו את המידע מולד, חוזר על טענותיהם בצורה שונה. למעשה הוא חוזר לטענות הרדר, שטען שהשפה היא אורגנית. חומסקי גם טען שהשפה היא מיסטורין בשבילו.
מאחר שאין ברצוני כאן לחזור על דברים שנאמרו כבר בשעורים רבים קודמים לגבי מהות השפה, ברצוני כאן להתרכז בעובדה שהאדם תמיד רוצה להיות אורגני, גנטי ודטרמיניסטי. ונשאלת השאלה מדוע האדם אינו משלים עם העובדה שהאבולוציה העניקה לו יכולות העולות על אלו שהוענקו לחיות, ומעדיף מצב גן-עדני, כאשר היה דומה לחיות.
ברצוני להשתמש בנוסחה שאותה טבע היידיגר בספרו .Sein und Zeit
בספר זה, הידיגר מסכם את פחדיו מפני הקיום במשפט או חצי משפט, בריחה מ-das Man, בריחה ממאן-דהוא. מה משמעות רצון זה לברח מהזולת? משמעות בריחה זו מהזולת היא לא להיות חייב לזולת. במציאות האדם רוצה שהמידע שלו יהיה גנטי, מולד, רוצה להיות ריבון עליו, לא להיות חייב לזולת על המידע, לא להיות חייב לחברה על המידע. הרי אם המידע הוא פרי שתוף פעולה של יחידים בחברה, עובדה זו מטילה חובות על היחיד לזולת, עליו להכנע לתכתיבי החברה. אבל לא רק זה. אם המידע אינו גנטי, שלאדם אין ריבונות עליו, עליו לשתף פעולה עם הזולת. בעוד אם המידע הוא גנטי מולד, גם ידיעת המוות נחסך ממנו. הרי רק אם אנו חלק מחברה, המידע שלנו חברתי, אזי הזולת הכלה מלמד אותנו על היותינו סופניים. הרי האדם האורגני לא חש במוות שלו.
היידיגר נתן ביטוי לכל המחשבה הגרמנית האורגנית, זו שרצתה שהמידע שלה יהיה מולד. הגרמנים, וגם אחרים שהאמינו, מאמינים במידע מולד, גנטי, אינם מודים בכך שהם פוחדים ממוות, שהם אינם רוצים בחובות חברתיות, רק הגיבור הבדיוני של גיתה ביצירה פאוסט, טען נגד ההגבלות הקיומיות, לכן רצה באלוהות חדשה שתבטל את ההגבלות האלו, לכן פאוסט כרת ברית עם מפיסטו למען שזה ישחרר אותו מהגבלות קיומיות וחברתיות.
מהוידוי של גיבור בדיוני כמו פאוסט, ווידוי של הידיגר הבורח מהזולת, אנו יכולים להבין את בריחת האדם מהשפה האפיגנטית, הגורם הוא פחד. ובכן הבריחה משפה אפיגנטית שאינה מולדת, שרק היכולת ליצור אותה מולד, אבל גשומה מתאפשרת רק בכוחות משותפים של יחידי החברה, היא פרי פחד ממוות, מחובות חברתיות.
המשאלות האנושיות מעוורות את האדם מנתונים קיומיים, כך שהם אינם מודעים לעובדה שנעם חומסקי חוזר על דבריו של למרק, שחשב שהמידע המצבר הוא מולד. אבל נעם חומסקי לא רק חוזר על דבריו של למרק שהמידע המצבר הוא מולד, הרי כל ההוגים הגרמניים חשבו כך, כך חשב לייבניץ שראה את האדם כמונדה כמכילה כבר את כל המידע, חלקית כך חשב קאנט, שמושגים כמו זמן ומרחב הם אפריוריים.
בין הפילוסופים, דבר שכבר הזכרנו פעמים אחדות, הובס שהושפע מפילוסופית השפה התנ"כית, צעק כמו הילד בסיפורו של אנדרסן, בגדי המלך, צעק ואמר לדקרט, שהוא יכול היה לסכם את תחושותיו במשפט 'אני קיים כיוון שאני חושב', רק כיוון שהוא היה בעל שפה.
הדורות לא סלחו, לא סולחים להובס שהעיז ליטול מהאדם את הריבונות שלו על המידע שלו. הם גם לא סלחו ולא סולחים להובס שהאדם יוצר את מדינתו באמצעות הסכמים, בריתות ולשם כך, עליו לוותר על חלק מהחופש שלו.
במציאות האנושית, כל אלו מבין ההוגים המטפחים אשליות, נחשבים לגדולים, כל אלו המצביעים על הנתונים הקיומיים, על יתרונות שנתונים קיומיים אלו מעניקים לאדם, אבל גם מגבלות שהם כופים עליהם, נחשבים להוגים נחותים יותר.
האדם הנוהה אחרי אשליות, אינו נותן לעצמו דין וחשבון שכל יתרונותיו שהמידע שלו אינו גנטי, מולד, אלא אפיגנטי, נוצר בכוחות משותפים במשך הדורות. הרי אם המידע היה גנטי, כל המדע החדש היה נחסך ממנו, הרי הדורות הקודמים היו חסרים הרבה ידע שהתגלה לאדם במשך הדורות. מידע שמתבסס תמיד על מידע קודם, נדבך על נדבך.
האם סוקראטס שטען שיש רק לילד את המידע, ידע על תורת האבולוציה? האם הוא ידע על המטמטיקה החדשה?
האם קאנט שטען שמושג הזמן ומרחב הם אפריוריים, ידע על תורת היחסות של איינשטין, תורה המזימה את טיעוניו אלו?
כדאי לנו לקחת דוגמאות מההיסטוריה. הכתב ההיאגרוליפי המצרי העתיק לא היה מובן לדורות מאוחרים יותר. עובדה שהידע על הכתב הזה לא הורש להם. היה צורך במפענח כתב זה, במקרה זה בשמפוליון, למען פיענוח כתב זה. רק פיענוח מאוחר זה של הכתב המצרי, האנושות יכלה להבין את הירושה התרבותית המצרית.
לפנינו דוגמה נוספת של העדר מידע על התרבות השומרית המפוארת. רק אחרי שגילו את החרסים בחפירות ארכיאולוגיות, חרסים שעליהם היו כתבים של התרבות השומרית, התגלתה כל הירושה התרבותית של עם מיוחד זה. עובדה שהמידע על תרבות זו לא עברה לאנושות בצורה גנטית.
במקרה של הבנת הנאמר בתנ"ך, על אברהם שיצא מאור, גילוי הכתבים השומרים, פיענוח שלהם במאה הקודמת מאפשרת לנו היום להתיחס אחרת למה שנאמר בתנ"ך, מאפשר לנו לראות את צמיחת תרבות התנ"ך על בסיס התרבות השומרית.
במקרה של פיענוח הכתבים השמרים מאפשר לנו להזים את כל הטענות של תיאולוגים לותרניים, שניסו לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך, אחרו את תחילתו, בטענה שכולו תוצר של השפעת תרבויות אחרות מאוחרות.
פיענוח הכתבים השומריים, מאפשרים לנו היום להיווכח, שתרבות התנ"ך צמחה על בסיס תרבות מפוארת, אבל היא רק על בסיסה יכלה לעשות את המהפכה המחשבתית שלה.
כתוצאה מפיענוח תרבות מפוארת זו מובן הצווי שניתן לאברהם, 'לך לך מארצך…', צווי להיפרד מתרבות שומרית זו, למען ליצור על בסיסה מהפכה מחשבתית חד-פעמית.
ההבנה הזו למה שנאמר בפסוקים מעטים בתנ"ך, לא עברה אלינו בצורה גנטית, היא התאפשרה רק מהתפתחות, במקרה זה גילוי כתבים בחפירות ארכיאולוגיות.
כל עולמינו הלשוני מתאפשר רק כיוון שהתרחשה מוטציה אבולוציונית, שהעניקה למח האנושי יכולת לקלוט אינפורמציה יקומית, לשנות אותה לשפה אנושית, להעניק לה 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור בצורה שרירותית, לא בצורה גנטית. כל עולמינו הלשוני קיים הודות למוטציה אבולוציונית זו, מבדיל אותנו מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, ואולי גם מישויות ביקום, כיוון שעד עתה לא נמצאו ישויות דומות לאדם.
אנחנו אם אנו רוצים או לאו, שומרי עולם שרירותי זה שלא משכפל את עצמו, לא מורש בצורה גנטית.