Monthly Archives: פברואר 2014

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 375 – חכמת הצנזורים האנגליים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 375 – חכמת הצנזורים האנגליים
שוב הופיעה כתבה בארץ, בתאריך: 14,2,2014, מאת עודד היילברונר, על מנהגי המאגיה של שליטי הרייך השלישי. לדאבונינו היהודים התעוררו רק באחור שמנהיגי הרייך השלישי האמינו בכוחות מאגיים.
מאחר שאני כתבתי על פולחן השטן–מפיסטו, ארבעה ספרים בשמות: 'אויב קוסמי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'מפיסטו צחק; הה הה', תמיד נתקלתי ביהודים מעריצי התרבות הגרמנית, שזעמו עלי בהצביעי על כך, שהמשורר הלאומי, גיתה, יצר בעקבות לותר, מיתוס שלילי, המלכת מפיסטו, וכריתת ברית של הגיבור פאוסט אתו למען השגת יכולות בלתי מוגבלות.
תמיד תמהתי על העיוורון היהודי. במחקרי על מיתוס פאוסט נתקלתי בספרו של מבקר ספרותי אנגלי בשם: William Empsonששם ספרו:Faustus and the Censor
בספר זה המבקר האנגלי מספר, שהמחזאי MARLO, כתב דרמה על פאוסט, לפי מיתוס על האלכימאי ד"ר פאוסטוס, שהיה רווח בכל אירופה אחרי הרפורמציה. בדרמה זו מרלו לא העניש את הגיבור על מעשיו הרעים בסוף היצירה, בדומה לגיתה, שאף הוא לא העניש את גיבורו פאוסט.
אבל כאן אנו מגיעים להבדל בין שתי התרבויות, האנגלית שהיתה תולדה של השקפות נומינליסטיות וקלוויניסטיות, בעוד שהתרבות הגרמנית שהיתה תולדה של תיאולוגית לותר, שהוא בעצמו המליך את השטן על העולם הנגלה.
הצנזורים האנגליים הבינו שגיבור מעין זה, הקשור לכוחות מאגיים ולא נענש, השפעתו תהיה שלילית על הציבור האנגלי. לכן הכריחו את מרלו לשנות את סוף הדרמה, להעניש את הגיבור.
ובכן, מה שהצנזורים האנגליים בחושים טובים הבינו, יהודים טובים לא הבינו. הם התעלמו במשך כל הזמן מכל הערכים השליליים בתרבות הלותרנית שהיו מכוונים נגדם. כך הם לא קראו את כתבי השטנה של לותר נגדם, התעלמו מהעובדה שלותר המליך את השטן על העולם הנגלה. התעלמו בהמשך מכך שהלותרנים עשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. התעלמו מכך, שדרמת פאוסט של גיתה הינה היצירה השלילית ביותר בתולדות תרבות המערב, שביצירה זו הגיבור כורת ברית עם מפיסטו-השטן למען יכולות בלתי מוגבלות, ממשכן את נפשו למפיסטו, שולל את השפה כראשית, במקומה רואה את הכח והמעשה כראשית.
עד היום הזה יהודים סוגדים לגיתה, סוגדים לקאנט, מתעלמים מכך שכל מה שהם יצרו מכוון נגד היהודים שאותם הם הפכו ל'אויב קוסמי'.
עכשיו היהודים מתעוררים, שומו שמים, המנהיגים של הרייך השלישי עסקו במאגיה. הרי כל התרבות הלותרנית היתה מבוססת על מאגיה, על שלטון השטן-מפיסטו. המנהיגים של הרייך השלישי רק ממשו דת זו.
לא אעשה צדק, אם לא אזכיר את החכם היינה, שהבין את הפן השלילי של התרבות הגרמנית. לא אעשה צדק, אם לא אזכיר את אלזה לסקר שילר, שלפחות בזמן מלחמת העולם השניה, כתבה מחזה, בשם: Ich und Ich .
במחזה מטורף זה המתרחש בגיא בן הנום, ששם מתגשם המשפט האחרון, היא מזהה את פאוסט כמפיסטו, רואה את גיתה כפאוסט, יחד עם שליטי הרייך השלישי, המשמידים ומושמדים. גם תומס מאן בסוף מלחמת העולם השניה כתב את 'ד"ר פאוסטוס', בו הוא האשים את לותר יחד עם גיתה על המלכת מפיסטו, כגורמי קמום הרייך השלישי.
אבל עלי לציין, בהבדל ממה שאני עשיתי במשך השנים, קראתי את כל ההגות הגרמנית דבר שאלו שהזכרתי לא עשו. מאחר שהם לא קראו ממש את המקורות, הם בהבדל ממני, שכן קראתי אותם, לא יכלו להצביע בדיוק על אותם עקרונות בתורת לותר שיצרו השקפת עולם שלילית, הם לא יכלו להצביע בדיוק על חסידי לותר, במה הם גשמו את עקרונותיו, עקרונות שנעשו תשתית הרייך השלישי.
יש להאשים את הוגי הדעות היהודיים שלא עמדו על העקרונות השליליים של המחשבה הלותרנית, ההיפך, הם השתחוו לתורות השטניות האלו, לא הבינו שאלו מכוונות נגדם.
אחת הסיבות לעיוורון היהודי היה ונשאר, היא חוסר הבנתם את הפילוסופיה הלשונית המהווה את תרבות התנ"ך, הם לא הבינו ולא מבינים שהלותרנים זיהו אותם עם פילוסופיה זו שהנה קוטבית למחשבתם הם. לכן היהודים כעבדים נרצעים אימצו את הדה-לגיטימציה הגרמנית של תרבות התנ"ך.
היהודים נשארו יותר צאצאי עובדי עבודות זרות, שנגדם הטיפו הנביאים, מאשר צאצאי הנביאים עצמם.
תרבות הנבואה נשארה רק בכתובים, השבים מגלות בבל השתיקו את הנביאים, בהמשך, יהודים לא הבינו יותר את המסר של הנבואה.

העדר הבנת העברים אחרי חורבן בית ראשון את עקרונות הנבואה, מנע מהם השתקמות, מנע מהם יצירת מדינה מתוקנת, עם עקרונות קיומיים, ברי קימה.
אני חוזרת לצנזורים האנגליים שפיקדו על מלרו לשנות את סוף היצירה שלו על 'ד"ר פאוסטוס'. האנגלים ואפשר להגיד גם על האמריקאים, אף פעם לא נעשו חסידי התרבות הלותרנית, לא העריצו את קאנט, לא העריצו את גיתה, בדומה ליהודים העבדים הנרצעים.
אצל הפילוסופים הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק אני מוצאת יותר הבנה של עקרונות התנ"ך, מאשר אצל הוגים יהודיים. אני מוצאת הבנה כזו גם אצל המשורר מילטון, שכתב גם כתבים תיאולוגיים המאמצים את עקרונות התנ"ך. ,
כבר פעמים רבות הזכרתי את קלווין, שבהבדל מלותר חזר כמעט לכל עקרונות התנ"ך, נתן מקום דומיננטי ל'השגחה', במקום נתינת דומיננטיות לשטן בתיאולוגית לותר.
הפוריטנים בעולם החדש, אימצו אף הם את עקרונות קלווין, לא בכדי, ארה"ב היא מדינה חוקתית, בהבדל מגרמניה, זו שהתבססה על עקרונות לותר ורצתה להיות מדינה 'אורגנית'.
יהודים לא מבינים את ההבדל בין השקפה לשונית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנ"ך, שמבוססת על מקור הפילוסופיה הלשונית, במשלים שלה, לבין השקפה אורגנית שהיא בבסיה המחשבה הלותרנית.
השקפה שמבוססת על פילוסופית השפה, מאמצת 'משא ומתן', מאמצת שיח בין בני אדם היוצרים מערכות ערכיות, חוקות. מחשבה אורגנית מאמצת במקום משא ומתן ככלי, את ה'כח' ככלי. הרי לותר שהמליך את השטן, טען שבממלכתו כח מכריע, כך חשבו גם חסידיו, וודאי כך חשב גיתה שטען שבמקום הכרזתו של השליח יוחנן שבראשית היה ה'דבר', השפה, הוא טען שבראשית היה ה'כח', ה'מעשה'.
ומדוע אם כך, חיהודים, חסידי התרבות הלותרנית המפוארת, מתאוננים ששליטי הרייך השלישי עסקו במאגיה, השמידו ששה מליון יהודים באמצעים מאגיים, בגאז, כפי שהגיבור של דרמת גיתה השמיד את אויבי הקיסר, באמצעים מאגיים שמפיסטו העניק לו?

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 374 – חידת הפרתנון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 374 – חידת הפרתנון
לפני כמה שבועות הופיעה ביקורת ב- New-York Times על ספר של היסטוריונית, שם הספר:The Parthenon Enigmaשם המחברת:Joan Breton .Connely. הספר עוסק בגלוי קטע מטרגדיה של אירופידס, קטע העוסק במלך ארחתאוס ששלט באתונה. מסופר עליו שהוא נלחם עם אויב, והאורקל של דלפוי ניבא לו נצחון, אם יקריב את בתו.
ההיסטוריונית טוענת, שבחלק מהכותרת של הפרתנון, שנשמר, יש תאור של מלך זה, עם בתו, שהוא עתיד להקריב אותה למען להציל את עירו, אתונה.
לפי הכתבה על הספר, ההיסטוריונית רוצה להצביע על מנהגי הקרבת בני אדם לאלים, ביוון,שהעולם המערבי התעלם מהן. היא רוצה להצביע על העובדה שהעולם המערבי שהתעלם ממנהגים מסוג זה ביוון, התמקד בפנים שתאמו השקפות רציונליות.
הכתבה אינה מזכירה מיתוס נוסף שהיה ידוע, שאגממנון כאשר יצא למלחמה בטרויה, למען להשקיט את רוחות הים, אף הוא הקריב את בתו איפיגניה.
אין בדעתי להרחיב על הספר הנ"ל, שאינו ברשותי, ברצוני רק להתמקד בעובדה שביוון כמו במדינות אחרות בעת העתיק הקרבת קורבנות אדם היה שכיח.
ומדוע יש חשיבות להזכיר תופעה שכיחה זו, כיוון שברצוני לעמוד על איסור הקרבת קורבנות לפי מחשבת התנ"ך.
אם אנו רוצים להבין את האיסור של הקרבת בני אדם, ביחוד של ילדים בתנ"ך, עלינו לחזור לאברהם, למהפכה המחשבתית שהוא ומלוויו חוללו, כאשר יצאו מאור, נדדו בארצות תרבותיות של תקופתם ולמדו את מנהגיהם.
ובכן, למען לחזור על דברים שכבר נידונו בשעורים קודמים, אברהם ומלוויו נוכחו לדעת שעמים שונים יוצרים את לשונם, יוצרים את מנהגיהם, באמצעות אותו כלי שפה. כתוצאה ממסקנה זו, הם הסיקו שהעולם האנושי, עולם המבדיל את האדם מברויים אחרים, הוא עולם לשוני. ומה משמעות עולם לשוני? משמעותו שלאדם הוענק רצון חופשי ליצור לעצמו מסגרות חוקתיות, ליצור לעצמו ערכים שונים מאלו של החיות, שלרשותם רק אמצעי הכח.
אברהם ומלוויו הסיקו שאם הוענק לאדם אמצעי השפה במקום אמצעי הכח שהוענק לברויים אחרים, כוונת האלוהות שהאדם יסדיר את ענייניו במשא ומתן, לא בכוחנות. אם החיה צריכה לטרוף למען קיומה, האדם יכול להשיג את
צרכיו במשא ומתן.
אברהם ומלוויו הסיקו שהמענק הזה שהוענק לאדם, כלי השפה, המאפשר לו ליצור ערכים, ערכים אלו מקבלים משמעות רק אם חיי אדם הם קדושים. לכן, אברהם במשל 'סדום', יכול להתווכח עם האלוהות שעליה להמנע מהשמדת עיר זו, אפילו אם נמצאים בה רק קומץ צדיקים.
ואם אנו לוקחים את שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום כדגם, אנחנו יכולים לראות את משל 'עקדת יצחק' כהמשך לאותה השקפה עם עיקרון של קדושת החיים.
לכאורה, אותו אברהם המתדיין עם האלוהות על גורל סדום בשם קדושת החיים, במשל 'עקדת יצחק' הוא נוהג אחרת. אברהם מדחף קמאי, רוצה להקריב את בנו לאותה אלוהות שאתה התדיין על גורל קומץ צדיקים. דווקא התיאור הזה, שאברהם מתוך דחף קמאי רוצה להקריב את בנו, המשל מנסה להצביע על כך שדחף כזה קיים באדם באשר הוא אדם, אפילו אצל אברהם.
אנחנו יודעים מספר מלכים ב', פרק ג', שכאשר שתי המלכויות, מלכות יהודה ומלכות ישראל יוצאים למלחמה עם מישע מלך מואב, בצר למלך זה, מלך מואב זה, מישע מקריב את בנו בכורו.
עלינו לא להתעלם מהעובדה, שבממלכת יהודה המשיכו להקריב ילדים למולך, ונגד מנהג זה הטיפו הנביאים. האיסור על הקרבת ילדים לא הועיל, כיוון שמנהג זה היה שכיח בעולם העתיק. אפילו בקרתגו מושבה פיניקית המשיכו להקריב ילדים למולך.
אבל עלינו להתרכז במשל 'עקדת יצחק', שלמרות שבדורות מאוחרים התעלמו מהאיסור בו להקריב ילדים, הוא נעשה דגם מחשבת התנ"ך, על קדושת חיים.
המשל המופלא הזה רוצה להמחיש לפנינו עד כמה האדם מונהג על-ידי דחפים קמאיים, אפילו אברהם שחולל את המהפכה המחשבתית החשובה ביותר בתולדות האדם לא נמלט מדחף קמאי זה.
הרושם העז של משל זה לא היה נגרם, אם מחברו לא היה מצביע עד כמה דחף קמאי זה להקריב לאלוהות את הדבר היקר ביותר לאדם, במקרה זה את בנו יחידו של אברהם, אם המשל לא היה מצביע על דחף ארכיטיפי לאדם.
ההיסטוריונית ברטון קונלי, לפי הכתבה על ספרה מצביעה על כך עד כמה העולם המערבי התעלם ממנהגים קמאיים ביוון ותיארו את כולה בצבעים וורודים.
עלינו לא לשכח שהעולם המערבי הנוצרי אף פעם לא התיחס למשל 'עקדת יצחק', לא התיחס לאיסור של הקרבת בני אדם, לא על מה שמסופר על כך בתנ"ך, וגם לא מה שהיסטוריונית זו מצביעה על נוהגים של הקרבות בני אדם ביוון. הסיבה לכך היא, שהרי הנצרות כולה מבוססת על צליבתו של ישוע.
אם העולם המערבי היה מתיחס למה שמסופר בתנ"ך, איסור הקרבת אדם, כל המערכת הדתית שלה היתה מתמוטטת.
כל 'הברית החדשה' מבוססת על צליבתו של ישוע, היותו קורבן רצוי לאלוהות, למען לשנות סדרי עולם.
עלינו לדעת, שישוע עצמו, לפי מה שמסופר, ראה את צליבתו ככשלון שלו, הרי הוא זעק: 'אלי אלי למה שבקתני'. ישוע היהודי לא ראה את צליבתו כרצויה לאלוהות אלא ראה אותה כעונש על יומרותיו.
רק יהודי הלניסטי, השליח פאול הדו-תרבותי, יהודי ויווני, נתן פרוש יווני לצליבתו של ישוע, ב'אגרת אל הרומיים'. לאור הצבעתה של ההיסטוריונית ברטון-קונולי, על מנהג יווני של קורבנות אדם, פרשנותו של השליח פאול לצליבת ישוע כקורבן רצוי לאלוהות, מובנת.
ברור שלפי עיקרון מחשבת התנ"ך של קדושת חיים, איסור הקרבת בני אדם, השליח פאול עבר על איסור מפורש בתנ"ך.
המהפכה המחשבתית של אברהם היא יצירת השקפה קיומית, היא השלמה עם הנתונים הקיומיים שאף האלוהות ערבה להם. אלוהות הערבה לנתונים הקיומיים מקדשת את החיים ולא יכולה לדרוש הקרבת בני אדם.
האדם כאדם תמיד מוכן להקריב את הזולת למען הצלת עצמו. העולם הנוצרי היה מוכן לאמץ את קורבנו של ישוע למען לזכות בנצח. העולם הנוצרי הפך וסיכם את המהפכה המחשבתית העילאית התנ"כית בקורבן הקוסמי של ישוע למען רווחתו.
הלותרנים לא הסתפקו בקורבן של יהודי אחד, ישוע, הם היו מוכנים להקריב את כל היהודים לאלוהות שלהם, מפיסטו, למען שלטון עולמי. על דברים אלו אני דנה בספרי 'אושוויץ כממלכת פאוסט', אושוויץ שנעשתה במה להקרבת יהודים לאל החדש שאותו אימצו הלותרנים, את מפיסטו. הרי לפי מיתוס 'פאוסט', שאותו יצר גיתה, הגיבור הלאומי הזה כורת ברית עם מפיסטו למען להשיג אפשרויות בלתי מוגבלות, לשם כך הוא ממשכן את נפשו. אנשי הרייך השלישי, הפאוסטים, במקום להקריב את נפשותיהם, החליפו אותם בנפשותיהם של היהודים, ה'אויב הקוסמי היהודי', כפי שהם ראו את היהודים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 373 – תבת נח העגולה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 373 – תיבת נח העגולה.
בתאריך 26,1,2014 הופיעה כתבה ב'הארץ', על מימצא חשוב מלפני 4000 שנה, מסמך המכיל תוכנית לבניית סירה עגולה למען הצלת ברויים מפני מבול.
חוקרים במאה הקודמת כאשר פיענחו כתבים שומריים בכתב היתדות, בהם התגלה אפוס גילגמש, בו מוזכר המבול, טענו שיוצרי מחשבת התנ"ך, אמצו מיתוסים אלו בתקופה מאוחרת בגלות בבל. חוקרים אלו שרצו לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך לא למדו מההיסטוריה, שקיימים תמיד מיתוסים, או זכרונות היסטוריים, שנשמרים בצורת מיתוסים, שנעשים נחלת קבוצות שונות, ותרבויות נבדלות מהפרשנות השונה שהם נותנים למיתוסים אלו. לכן העברים יכלו לאמץ את מיתוס המבול בתקופה מוקדמת, כמו השומרים.
במציאות היסטורית קורה, שתרבות חדשה נוצרת, כאשר קבוצה מאמצת מיתוסים רווחים, ונותנת להם פירושים שונים. כך לגבי מיתוס המבול, שלפי ממצאים היום רואים אותו כתאור של הפשרה בתקופת הקרח, הפשרה שכיסתה במים שטחים רבים. המיתוס הזה על הצפת שטחים רבים או הזכרון ההיסטורי שלו היה קיים, וקבוצות שונות פרשו מיתוס זה בצורה שונה.
כך לפי השומרים, האל אנליל כעס על בני אדם שהפריעו את שנתו, לכן גרם למבול. קשה לציין שלפני האל אנליל היו ערכים מוסריים, הוא בצורה שרירותית גרם למבול. האלים השומריים גזרו גזרות בדרך כלל בצורה שרירותית.
ובכן, במה שונה או איך יוצרי מחשבת התנ"ך פרשו את סיבת המבול? לפי מה שמסופר על המבול בתנ"ך, האלוהות החליטה להשמיד את האנושות, כיוון שנשחתו דרכי אדם, והיא החליטה להשאיר את נוח ובני ביתו כיוון שהוא היה איש צדיק בדורו.
אנחנו רואים שמיתוס המבול בתנ"ך תואם את ההשקפה החדשה שאותה חולל אברהם, על עולם בו אלוהות לא נוהגת בצורה שרירותית, אלא נוהגת לפי מערכות מוסריות לשוניות.
אם ככה, סיפור המבול מצביע על כך שהוא פורש לפי המהפכה המחשבתית שאותה חולל אברהם, שראה את האלוהות כחלק מעולם לשוני עם מערכות ערכיות. אלוהות זו לא נהגה בשרירותיות כמו האל אנליל, אלא נהגה לפי המערכות הלשוניות הערכיות.
סיפור המבול מזכיר את סיפור סדום, את השיח של אברהם עם האלוהות, בו הוא מבקש מהאלוהות שעליה לא להרוס את סדום אם ימצאו בה קומץ צדיקים. האלוהות מוכנה לשנות את החלטתה. המוכנות של האלוהות לשנות את החלטתה שונה ממה שאלי שומר השיבו לאלה נינגל, אלת העיר אור, שהתחננה שלא יהרסו את עירה, לא ישמידו את עמה, במקרה זה תשובת האלים היתה שגזרה שנגזרה אין לשנותה. האלים השומריים לא מנמקים את גזרתם מטעמים מוסריים, שתושבי אור השחיתו את דרכם, ולכן גזרו על השמדתם.
משני הסיפורים אנו רואים את ההבדל התהומי בין השקפה המאמינה בשרירותיות, בשליטת גורל, לבין השקפה המבוססת על מערכות לשוניות ערכיות.
כל הפרשנויות העוינות האלו למחשבת התנ"ך יכלו להינתן, כיוון שרוב התיאולוגים או הוגים, אינם מודעים להיסטוריה אנושית, אינם מודעים איך נוצרות תרבויות חדשות
תרבויות חדשות משתמשות במיתוסים רווחים, אבל נותנים להם פרשנות חדשה. הזכרנו בשעורים קודמים שמשל 'עץ הדעת' מכיל מיתוסים עתיקים, ומחברו נותן להם פרשנות חדשה. כך מיתוס גן עדן שרווח, שלפיו היתה אמונה שהאדם חי בגן עדן חיים אידיאליים, בעוד שמחבר משל 'עץ הדעת', מצביע על כך שחוה ואדם ב'גן עדן', היו חיות, לא התבוששו בעירומם, כיוון שעדיין לא אכלו מפרי 'עץ הדעת'. רק האכילה מפרי 'עץ הדעת', פקח את עיני חוה ואדם, נעשו מודעים, התבוששו בעירומם, רכשו יכולת להבדיל בין טוב לרע, רכשו יכולת ליצור.
והנה, ליהודים הלניסטיים, לשליח פאול, המערכות הערכיות שהנן תשתית מחשבת התנ"ך, עם החובות שהן מטילות על האדם, לא נשאו חן. הוא נתן פרשנות חדשה למשל 'עץ הדעת', פרשנות מטעה, כאילו ההפרה של האיסור מלאכל מפרי 'עץ הדעת' על-ידי חוה ואדם, הכניס את המוות לעולמו של האדם. כל זה הוא פרט ב'אגרת אל הרומיים'. השליח פאול, התעלם מהעובדה שחוה ואדם בגן עדן טרם אכלו מ'עץ החיים', לכן היו גם שם מוותיים. הדורות אף הם התעלמו מהפרשנות המוטעית של השליח, קבלו את בשורתו, שבגין קורבנו של ישוע סדרי עולם ישתנו ועם השינוי גם מוות יבוטל.
שוב אנו רואים שפרשנות חדשה לעקרונות קודמים יוצרת תרבות חדשה, את תרבות הנצרות. פאול לא היה היחיד שנתן פרשנות חדשה לנאמר במשלים התנ"כיים, גם השליח יוחנן נתן פרשנות חדשה על מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ששם האלוהות בוראת את העולם בהגדים, באמצעות שפה. יוחנן הפך את השפה, את ה'דבר', מאמצעי לריבון, שגולם בישוע.
אנחנו יכולים לראות תופעה נוספת, לותר ברפורמציה שלו נתן פרשנות חדשה לעקרונות הנצרות, גם לעקרונות התנ"ך. כך למשל, הוא טען, שההבטחה שניתנה על-ידי השליח פאול שסדרי עולם ישתנו בגין קורבנו של ישוע, לא התגשמה. עובדה שאלף חמש שנה אחרי ההבטחה סדרי עולם לא השתנו. ואם סדרי עולם לא השתנו, ישוע נכשל, לכן השלטון עבר לאויבו, השטן. ובאמת לותר המליך את השטן בספרו החשוב ביותר, בשם 'העדר רצון חופשי'.ספר זה היה מעין תשובה לספרו של ארסמוס, על 'רצון חופשי'. ארסמוס כתב ספרון זה בשם הכנסיה הקאתולית שבמשך הזמן חזרה ל'רצון החופשי' שבתשתית מחשבת התנ"ך.
פרשנות חדשה זו של לותר יצרה השקפה חדשה את ה'לותרניות'. אבל ברפורמציה היה רפורמטור נוסף, קלווין, ולו היתה פרשנות שונה למסורת הנוצרית, הוא חזר לרוב עקרונות התנ"ך, במקום המלכת השטן על-ידי לותר, קלווין נתן מקום דומיננטי ל'השגחה' הת"כית.
העולם הפרוטסטנטי במשך כמה מאות שנים לא עמד על ההבדל הזה בין פרשנות לותר לבין פרשנות קלווין, למרות ששתי התיאולוגיות של שני הרפורמאטורים השפיעו בצורה שונה על חסידיהם. רק שלוש מאות שנה אחרי הרפורמציה מקס וובר עמד על ההבדל, מתוך ההשפעה השונה של תורות רפורמאטורים האלו, ורק במלחמת העולם השניה, תומס מאן, כתוצאה מקמום הרייך השלישי עמד על העקרונות השליליים של משנת לותר, שנעשו תשתית הרייך השלישי.
ובכן, אנחנו רואים שתרבויות נוצרות מפרשנויות שונות של עקרונות קודמים. לכן כל הדה-לגיטימציה הלותרנית של התנ"ך מבוססת על זדון, רצון לאפס את הירושה התנ"כית, לאפס את מעמד היהודים.
יהודים שבתקופה חדשה כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם, לא הבינו את הזדון בדה-לגיטימציה של ירושה זו על-ידי תיאולוגים לותרניים, קבלו את פסק הדין שלהם. הם לא הבינו שדה-לגיטימציה של ירושת אבותיהם, היא דה-לגיטימציה של קיומם הם.
אבות העברים יוצרי מחשבת התנ"ך, חוללו מהפכה מחשבתית חד פעמית, על-ידי נתינת פרשנות חדשה לעקרונות שרווחו בתקופתם, נתינת פרשנות חדשה למיתוסים שרווחו בתקופתם. הם יכלו לחולל מהפכה מחשבתית רק על רקע תרבויות מפותחות בזמנם. תרבות חדשה לא נוצרת בחלל ריק.
את גדולת מהפכת המחשבה של אבות העברים אפשר להעריך דווקא רק על רקע תרבויות מפוארות שהאבות הכירו בנדודיהם, שהם הכירו בבקרם במרכזים תרבותיים שלהם, כפי שמסופר עליהם בספר בראשית. רק הפרשנות החדשה שהם נתנו למיתוסים רווחים מלמדת על המהפכה הגדולה שאבות העברים חוללו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 372 – אידיאולוגיה ככרוז

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 372 – אידיאולוגיה ככרוז
עם הופעת מכתבי הימלר, אנשים תוהים על התופעה שאדם בינוני כמו הימלר יכול היה לבצע את מעשי הזוועה. בעיסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, יותר נכון הלותרנית, ניסיתי להצביע על העובדות שאידיאולוגיות מכתיבות מעשי בני אדם, אידיאולוגיות הן כרוז המעצב תרבות, המצביע איך עליהם לפעול.
אנחנו יכולים לקחת אנלוגיות מחברות נורמטיביות. אם נשקפת לחברה כזו סכנה מחברה אחרת, הענקת שם של 'אויב' לה, יחידי החברה הנורמטיבית, היוצאים נגד 'אויב' זה, מקבלים התר לרצח אותם.
בספרי 'אויב קוסמי', ניסיתי להצביע על העובדה, שהאידיאולוגיה הלותרנית, העניקה ליהודים את התאר 'אויב קוסמי'. יהודים התעלמו מהעובדה שהתיאולוגיה של לותר המליכה את השטן על העולם הנגלה בספרו 'העדר רצון חופשי'.
מה פירוש שלטון השטן? שלטון השטן פירושו שלילה גמורה של כל המערכת התנ"כית, שלילת הירושה הנוצרית, דחיקת ישוע. אמנם לותר עדיין פחד משלילה גמורה כזו של כל המערכת התנ"כית, הרי הוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, ויהודים טובים זכרו לו את מעשה חסד זה, התעלמו מספרי השטנה שלו נגד היהודים, התעלמו מהמלכת השטן על העולם הנגלה.
אבל ה'שטן' שאותו המליך לותר, נעשה הכרוז, שהפך את היהודים ל'אויב קוסמי'. השטן הכוחני הבין שעולם התנ"ך הלשוני, מייתר אותו, לכן הוא מיד ביטל 'רצון חופשי', שדרכו השפה פועלת. יהודים טובים אימצו בכל לב את כל הפרשנויות של תיאולוגים לותרניים שעשו 'דה-לגיטימציה לתנ"ך'. הם ברוב הערצתם, כמעוט, את התרבות הדומיננטית הגרמנית, לא הרגישו ש'דה-לגיטימציה' של התנ"ך, במציאות מפקירה אותם להשמדה, הרי הם הפכו ל'אויב קוסמי', אויב לשלטונו של השטן.
הבאתי כמה פעמים את דבריו של קאנט, מושא הערצתם של יהודים, שהתעלמו מהצורה הלותרנית הגסה שלו, שעשה 'דה-לגיטימציה לתנ"ך'.
היהודי היחידי שעמד על ההובריס של פילוסוף זה שהמליך את עצמו לאל, היה היינה, שהבין גם את הסכנות האורבות מהאידיאולוגיות האורגניות הגרמניות. אני מזכירה את היינה, כיוון שלא מצאתי עוד יהודי חכם דומה לו.
אמנם לותר זרע זרעים לקוסמולוגיה חדשה, אבל לא השלים אותה, קוסמולוגיה צריכה להיהפך לדרמה, בדומה לדרמת ישוע בברית החדשה. היווצרות דרמה כזו לקח כמה מאות שנים, ואותה יצר גיתה בדרמה שלו 'פאוסט'.
בספרי 'אושוויץ ממלכת פאוסט', אני מסכמת את התהליך שאותו השלים גיתה, שהפך את התיאולוגיה של לותר ל'דרמה קוסמית'. ב'פרולוג' של דרמה זו, מפיסטו הופך לבן האהוב של אלהים שכוחו תש, ישוע בכלל נעדר. ברור שלותר לא היה מעיז להעלים את ישוע, הרי הוא פחד שיוקע כמין על-ידי הכנסיה הקאתולית, ויועלה על המוקד בדומה להוס. הוא עדיין יעד לישוע לגאול את נפש המאמין, בעוד מעשיו של האדם נשלטו לפיו בכוחנות שטנית.
האם הגזמתי? כאשר טענתי בספר זה שאושוויץ הפכה לבמה, שעליה הוקרבו היהודים לאל החדש, מפיסטו, שאיתו כרת פאוסט ברית, במשכנו לו את נפשו. ברור שפאוסט והפאוסטים לא רצו לקיים את התחיבותם למפיסטו, ומצאו ביהודים תחליף. ובכן, לפני כמה זמן, שנים אחרי שפרסמתי את ספרי הזה, באינטרנט, מישהו הביא קטע מיומן של אחד מה'זונדרקומנדו' יומן שהוסתר ונמצא, אלו שהוכרחו לשרף את הנידונים, שנידונו עצמם אחרי זמן מה למוות, המגדיר בדומה לי את אושוויץ כבמה להקרבת יהודים למולך. זה שהביא עדות זו, אמר שצדקתי בטענתי על היות אושוויץ במה להקרבת יהודים ל'מפיסטו', כפי שגם נידון למוות זה טען.
ובכן, הקוסמולוגיה המוגמרת בדרמת 'פאוסט' של גיתה, השתלטה על גרמניה, היטלר הפך התגלמות 'פאוסט', או אפילו יותר התגלמות 'מפיסטו', שלמען שלטון עולמי לפי הברית, היה צורך בהקרבת 'האויב הקוסמי', היהודים, נציגי השפה.
הרי בדרמה זו, פאוסט, גיתה מבטל את ה'שפה' כראשית, כפי שטען השליח יוחנן בפרק הראשון של הבשורה שלו, במקומה רואה את ה'כח' ואת ה'מעשה' כראשית. והרי היהודים צאצאי 'שם', צאצאי יוצרי פילוסופית השפה, הם 'החטא הקדמון', כפי שהיטלר ביטא ב"Mein Kampf.
היטלר, הימלר ומריעיהם, פעלו תחת מטרית הקוסמולוגיה החדשה של דרמת גיתה, 'פאוסט'. הם היו מריונטות של אידיאולוגיה, של קוסמולוגיה שבמהותה הכוחני לחמה באלו שסמלו את עולם השפה.
כאן אנחנו מגיעים לפרדוכס האנושי. אנחנו רואים שמאז לותר, הגרמנים אימצו את ה'כח', רצו לבטל את השפה. וראה זה פלא, אותם גרמנים בסופו של דבר פעלו לפי כרוז קוסמולוגיה לשונית, קוסמולוגיה שרצתה לבטל את עצמה.
לא בכדי, פרדוכס זה שלילת השפה על-ידי השפה, במציאות מוביל לשלילה עצמית, מוביל נגד דחף הקיום.
ובכן, הגרמנים, הלותרנים, רצו בחסול ה'אויב הקוסמי', היהודים שבעיניהם סימלו את השפה שאותה רצו להחליף בכלי הכח, אבל שלילה זו של היהודים, שלילה באמצעות השפה את השפה, הביא גם לשלילה עצמית שלהם.
הגרמנם הפכו את היהודים ל'אויב קוסמי', אויב שסימל את השפה, אם ככה הם לחמו נגד השפה, האינפורמציה הבוראת את העולם, הם בסופו של דבר הוכרעו על-ידה, במלחמה זו הם שללו את עצמם, את היותם בני אדם.
השפה היא רבת פנים. היא תוספת שהוענקה לאדם, תוספת לכלי הכח, תוספת המאפשרת ליצור הביאולוגי ליצור את עולמו הלשוני, המבדיל אותו משאר הברויים הביאולוגיים. אבל השפה מאפשרת גם את שלילת עצמה, זה מה שהלותרנים עשו, כך הם אבדו את עולמם האנושי, את משאלתם להיות עם אדונים.
העצוב בכל פרשת השואה היא, שהיהודים הקורבנות, כבר מזמן שכחו שהם צאצאי העברים שחוללו מהפכה מחשבתית, שיצרו עולם לשוני לגיטימי המצדיק את קיומם. היהודים הקורבנות התרפסו על האידיאולוגיה שעתידה לבלע אותם. היהודים הקורבנות בכלל לא הבינו שהם 'אויב קוסמי', כיוון שבעיני שונאיהם הם מיצגים את השפה הבוראת.
חוסר מודעות זו של היהודים להיותם נושאי המהפכה הלשונית המפוארת של אבותיהם, הפך אותם לאויב מדומה שקל היה להשמידו.
לעומת ה'אויב הקוסמי' המדומה הזה, הפאוסטים סונוורו, התחילו להאמין, שאם באמת ישמידו את האויב המדומה הזה, הם יהפכו לאדוני העולם.
השפה רבת הפנים מאפשרת לכל צד את הזיותיו. היטלר והימלר המריונטות בהשפעת הכרוז, הקוסמולוגיה שאותה יצר גיתה ביצירתו 'פאוסט', האמינו עד הסוף שמפיסטו שאתו כרתו ברית, שלו הקריבו את מליוני היהודים, יתרצה וימלא את תנאי הברית, יעניק להם שלטון עולמי.
לדאבונינו רק השואה עוררה את שארית הפליטה מתרדמתם, סוף סוף הם החלו להאמין במסר של אבותיהם, שעליהם ליצור את עולמם הלשוני.
מפליא שעד היום חלק מהעם, לא השתחרר מהקסם של 'הרוחניות הצרופה' של קאנט ומריעיו, שרק היינה היהודי היחידי החכם עמד על טיבעה.
ממממ