אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 380 – האדם הקוסם הבורא עולמות

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 380 – האדם הקוסם הבורא עולמות
כולנו מודעים לעובדה שהאינטרנט יצר עולם חדש, עולם ווירטואלי, שהציבור מרוכז סביבו, עד כי העולם המוחשי נשכח על-ידו. למרות שבני אדם מודעים לעובדה שהם מכניסים למכשיר תוכנה לשונית, מוסיפים לכך אנרגיה, חשמל, הם לא מודעים לעובדה שתוכנה לשונית זו היא פרי שפה, כלי המאפשר יצירה.
עובדה זו שהשפה הנה כלי יצירה, יסוד חיצוני לאדם שהוא חוכה אותו באמצעות אנרגיה של גופו, בהמשך חוכה יסוד זה באמצעות אותיות, צריכה להיות מובנת מאליה, אבל רוב אלו העוסקים בשפה, מציינים אותה ככלי קומוניקציה ולא ככלי יצירה.
נשאלת השאלה מה מונע מהאדם בתקופה של התפתחות תיאוריות האינפורמציה, להתיחס לאמצעי שהוא עושה שימוש בו בבוראו עולמות לשוניים, אמנם רק ווירטואליים, לרדת למהות הכלי שבידיו?
הסיבה הארכיטיפים לעיוורון זה היא רצונו של האדם שהשפה תהיה אימננטית בו, אורגנית בו, לא יסד חיצוני המתגשם רק בשתוף פעולה קהילתית.
הבאנו את דוגמת האינטרנט, כיוון שהוא יצירה בת ימינו, אבל האדם מאז שהאבולוציה העניקה לו יכולת לשונית, יצר עולמות, וחשב אותם אורגניים. המצרים העתיקים ראו את מוסדותיהם שהם יצרו חלק מ'מאט', סדר עולמי אורגני.
היה צורך באנשים מנוכרים ממוצאם הראשוני, כפי שהיו אבות העברים, כמו אברהם ומליו, בעלי השקפה יחסית על העולם, כתוצאה מהעובדה שהם יצאו ממרכז תרבותי, מאור מרכז שומרי, נדדו במרכזים תרבותיים אחרים של תקופתם, שיווכחו שמוסדות ושפות נוצרות על-ידי קהילות, והם אינם אורגניים. רק היכולת לשפה היא אורגנית, המימוש של היכולת היא פרי אינטראקציה קהילתית.
האדם מטבעו חושב לפי פרדיגמה התואמת את משאלותיו. היוונים הקלאסיים כפי שאנו יודעים היום לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', הרי הם הפעילו אותו בחייהם, אבל מושג זה סתר את אמונתם בעולם נצחי שאין בו צורך ב'רצון חופשי' המשנה דברים, היוצר דברים, לכן הם התעלמו ממושג זה.
את אותה מסקנה אפשר להגיד על אמונה של עמים שהמוסדות שלהם הם אורגניים. עמים אוטוכתוניים, שישבו במקום אחד, נולדו למוסדות שכבר נוצרו, לא ראו מוסדות של עמים אחרים שונים, לכן חשבו שאלו הם אורגניים. וכפי שהזכרנו, אבות העברים שנדדו ממקום תרבותי אחד למשנהו, ראו שמוסדות שונים ממקום למקום, יכלו להסיק מכך שאלו הם יצירי בני אדם.
האדם הלשוני כלוא בפרדיגמה, קשה לו לחשוב מעבר לגבולותיה. לכן אפילו היום, בתקופת מדע האינפורמציה, האדם אינו מודע לעובדה שהוא יצר עולם לשוני חדש, עולם ווירטואלי, על-ידי האינטרנט, עולם לשוני הכביכול מיתר את העולם המוחשי.
עולם האינטרנט מספק לא רק מידע, הוא מספק גם יחסים חברתיים, דרכו האדם יכול לסדר דברים מבלי לצאת מביתו, דרכו האדם יכול לקנות דברים, מבלי לצאת מביתו.
ברור שהאדם יכול ליצור עולם לשוני כזה, עולם האינטרנט, כיוון שהשפה היא דבר חיצוני לו, חלק מהאינפורמציה היקומית המארגנת ביקום, היוצרת את הישויות בו.
לא בכדי לפי משל 'עץ הדעת', האדם נהפך לישות שונה מהחיות, הפך מחיה ב'גן עדן', לישות לשונית, רק אחרי שהוא אכל מפרי 'עץ הדעת', פרי חיצוני לו, ודרכו הפך ל'מודע'.
אמנם בעל משל 'עץ הדעת', מביא את כל המיתוסים שהיו רווחים בזמנו, אבל הוא מזים את כולם. כפי שהוא מזים את האמונה או את המיתוס על 'גן עדן', לפיו האדם חי בו ללא עמל, בהצביעו על כך שב'גן עדן' האדם היה חיה בין החיות, לא התבושש בעירומו, רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת', הוא התבושש בו. כך לגבי מיתוס היות האדם פרי האדמה. האדם נבדל מהחיות רק כאשר רכש את 'דעת', נהפך לישות חדשה, הופך מישות כתונית, לישות לשונית.
הזמת היות האדם מהאדמה, שונה מהאמונה היוונית. היוונים המשיכו להאמין שהאדם הוא כתוני, לכן הם יתרו את השפה, יתרו את מושג 'רצון חופשי', טענו שהאדם רק מחקה דברים קיימים, לא יוצר אותם.
הפרדיגמה היוונית היתה עולם נצחי סטטי, אפילו אריסטו מעניק ל'מניע הבלתי מונע' שלו תפקיד רק של הנעת העולם, אינו מיחס לו את יצירת העולם, כפי שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה.
האם סוקראטס ואפלטון שניהלו דיאלוגים, לא היו מודעים לעובדה ששיח זה אינו מוחשי, שהנו חיצוני? העיוורון שלהם נבע מכך שהם לא היו מסוגלים לחשוב מחוצה לגבולות הפרדיגמה שלהם על עולם נצחי, מוחשי סטטי.
ואל עלינו לחשוב שרק היוונים הקלאסיים הוכו בעיוורון. אפילו קאנט, חביב היהודים, חשב שערכים וידע פנימי עדיפים על הידע וערכים חיצוניים של התנ"ך.
ואם הזכרנו את קאנט, אזי המשורר הלאומי הגרמני, גיתה, ביצירתו 'פאוסט', יתר את השפה, רצה במעשים, מעשים בדומה למעשים של איתני הטבע, מעשים מכניים.
ובכן, יהודים לא היו מודעים לעובדה, שבעיני הלותרנים, הם היו 'אויב קוסמי'. הם, הלותרנים, באינטואיציה הבינו שהיהודים נאחזים בעולם לשוני חיצוני, עולם לשוני המשחרר אותם מכליון חוקי הטבע, לכן הם 'אויב קוסמי'.
במציאות המחשבתית התנ"כית השפה לא נותקה מהגוף, מחשבת התנ"ך הבינה שהשפה קיימת רק אם הגוף מספק לה אנרגיה. לכן משה הבין שעל העברים בעלי הפילוסופיה הלשונית, לכבוש לעצמם טריטוריה, את ארץ כנען. הוא הבין ששפה זקוקה לגוף מוחשי שיספק לה אנרגיה.
אבל עלינו לחזור לנושא שלנו, שהאדם הקוסם בריצת העמוק שלו, יוצר עולמות לשוניים שלאט, לאט, מיתרים את העולם המוחשי. כנראה שהאדם הקוסם, בריצת האמוק שלו, שוכח את אזהרת בעל משל 'עץ הדעת', לא להיפתות ל'נחש', השפה הרוצה להיות ריבון.
האדם שהפך יותר ויותר לקוסם, שוכח שקסמים לא משכפלים את עצמם. עולם השפה הווירטואלי לא משכפל את עצמו, הוא בסופו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, הוא תלוי באנרגיה, אם לא של הגוף, אזי אנרגיה שהאדם דולה מהטבע.
האבולוציה התחכמה לאדם, העניקה לו כלי יצירה, את השפה, אבל יצירות כלי זה הן ווירטואליות, לא משכפלות את עצמן. יצירות אלו תקפות רק אם הן משרתות את הגוף הביאולוגי.
בעל משל 'עץ הדעת', בתחכומו העילאי, שעבד את 'דעת' כשרתת את הגוף. האדם הקוסם של היום, שוכח את האזהרות האלו של בעל משל 'עץ הדעת', הוא מתפתה על-ידי הקסמים, שוכח את העולם המוחשי.
האדם של היום, כמו בסיפור על שולית הקוסם, מציף את העולם בדליי מיים, כיוון שהוא שוכח שהקיום האנושי אפשרי רק בידיעת גבולות, ידיעת מידות. בשעור הבא נדון במודעות, נשאל את השאלה, האם מודעות היא אורגנית, או שמא היא תיתכן רק כתוצר של יסוד שנספח לאדם ממקור חיצוני, מהאינפורמציה היקומית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 379 – מיתוסים מעצבי תרבות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 379 – מיתוסים מעצבי תרבות
זה נראה הזוי שמיתוס ראשוני יכול לעצב תרבות לדורות. בשעור הקודם עמדנו על מיתוס אתונאי, שהמלך הראשון של עיר זו, ארכיתאוס נוצר מהאדמה, וכך בני עירו, והוא בעקבות נבואה, שעירו תינצל אם קריב את בתו וכך הוא עשה, הקריב אותה למטרה זו. למרות שמיתוס זה עומעם במשך הדורות, הוא אשר עיצב את תרבות אתונה, לא רק מבחינה מדינית, אלא גם מבחינה פילוסופית.
אנחנו עדים להשפעת מיתוס ראשוני זה על תולדות אתונה במאה החמישית ותחילת המאה הרביעית.
לפי ההיסטוריונית, קונלי, שהזכרנו אותה בשעור הקודם, הפרתנון, המסמל עד היום את תרבות אתונה, הוקם על-ידי פריקלס למען להמחיש את מיתוס הקרבת מלך ארכיתאוס את בתו למען הצלת העיר אתונה. ומסקנות שהיסטוריונית זו לא מסיקה מדברי עצמה, אבל יש להסיקם, הוא שמיתוס זה אולי מסמל את המלחמה הפלופונזית, שארכה עשרים ושבע שנים, ולמעשה מסמלת את סוף פריחת תרבות אתונה.
אבל לפני שנמשיך לדבר על המלחמה הפלופונזית, עלינו להתרכז באיזו צורה מיתוס ראשוני זה על מוצא כתוני של בני אתונה עצב את תרבותה של העיר, תרבות המסמלת את תרבות יוון הקלאסית.
המיתוס הכתוני הוביל את היוונים, ביחוד את האתונאים לאמונה בעולם נצחי, שבו שום דבר חדש לא נוצר, הוא הוביל אותם להשקפה אורגנית שאנו מוצאים אצל אפלטון, הוא הוביל אותם לראות את עצמם חלק מהטבע והתכחשו לשפה יוצרת.
עובדה היסטורית היא שהיוונים, האתונאים אימצו רק במאה השמינית את הכתב הפיניקי, כתב שהיה כבר נחלת עמים כמו השומרים והמצרים אלפי שנים. ולא רק זה, יחסו השלילי של אפלטון לכתב בדיאלוג פיידרוס אינו מקרי, כיוון שהכתב היה רכש זר, וסתר את ההשקפה האורגנית של אפלטון וסוקראטס, שלא היו זקוקים לו, כיוון שהאמינו שהמידע האנושי הוא אימננטי שיש רק לילדו. הרי אם המידע הוא חלק מהאדם הכתוני, אין צורך בכתב. אפלטון בדיאלוג קרטילוס מזלזל ביכולת השפה לרדת לעומק הדברים.
ההשקפה הכתונית שהיתה בבסיס המחשבה היוונית היתה בסתירה עם התפתחות היותר מאוחרת, להתפתחות יצירתית שהיא כמובן יצירה לשונית. לכן, כפי שכבר הזכרנו היוונים טענו שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים,

היא לא היתה לגיטימית בתרבות היוונית, האתונאית.
עלינו לדעת שכל תרבות הטראגדיות בתקופה הקלאסית של אתונה, היתה תוצר הסתירות וההתנקשות בין התפתחות תרבות יוון המאוחרת, היצירתית, עם ההשקפה הכתונית. לפי ההשקפה הכתונית האדם כחלק מהטבע הוא תחת חוקי גורל. לכאורה היוונים היו צריכים להשלים עם עובדה זו, אבל תרבות הטראגדיות מצביע על כך שהאתונאים לא השלימו עם חוקי גורל, הטראגדיות מצביעות על כך. אבל ההשקפה הכתונית הבסיסית של תרבות יוון לא איפשרה יציאה מחוקי הגורל, מכאן ההרגשה הטראגית של חיי אדם.
אם אנו משווים את הטראגדיות היווניות לדרמת איוב, נוכל לראות את ההבדל ביניהם כתוצאה מהבדל פילוסופי. דרמת איוב היתה תולדה של השקפה לשונית פילוסופית, השקפה שביטלה את חוקי הגורל, איפשרה לאדם ליצור את עולמו, איפשרה לאדם אם פקדו אותו אסונות, להתחיל מחדש. כתוצאה מהשקפה תנ"כית זו, על יכולת להתחיל מחדש, דרמת איוב אינה טראגדיה, כיוון שהגיבור מתחיל את חייו מחדש אחרי האסונות שפקדו אותו.
אנחנו מוצאים הרגשה טראגית של קיום אדם גם בקינות השומריות, למרות שעם זה המציא את הכתב והתיחס ליצירה אנושית כלגיטימית. השומרים לא השתחררו מאמונה בגורל, וכפי שטענו בשעורים קודמים, אברהם ומלויו שיצאו מאור, חוללו מהפכה מחשבתית, השתחררו מהאמונה בגורל. הם הבינו שעולמו של האדם לשוני, הבינו שיצירה אפשרית רק אם קיים רצון חופשי. ואם קיים רצון חופשי לפי השקפתם, הם הניחו שהאדם הלשוני יכול לשנות דברים, לא נמצא תחת חוקי גורל, יכול להתחיל מחדש אם פוקדים אותו אסונות.
וכאן עלינו לחזור לתרבות יוון שהיתה מושפעת ממיתוסים קדומים כתוניים, שלא איפשרו התפתחות השקפה לשונית. היוונים אפילו לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', שהוא תולדה של השקפה לשונית. לכן לא יפלא שכאשר פקדו את גיבורי הטראגדיות אסונות הם היו מחוסרי רצון חופשי, לא יכלו לשנות דברים, לא יכלו גם להתחיל מחדש, כפי שעשו גיבורי העברים.
ובכן, אם את תרבות יוון המיתוס הכתוני עיצב, אזי את תרבות התנ"ך משל האכילה מ'עץ הדעת' עיצב.
שתי התרבויות העברית והיוונית הן תולדה של שני מיתוסים ראשוניים.
ואם שתי התרבויות עוצבו על-ידי שני מיתוסים ראשוניים, אנחנו עדים לכך שהמחשבה התנ"כית לא סברה שהמידע הוא פנימי, המידע בתנ"ך הוא פרי

שיח חברתי, ולא רק פרי שיח חברתי גם פרי שיח קוסמי, שיח עם אלהים.
עלי בהקשר לשיח זה להזכיר שתי השקפות שכבר הזכרתי אותן בשעורים קודמים. הפילוסוף היהודי רוזנצוויג מבדיל בי הגרמנים והיהודים, וטוען שהראשונים הם סגורים לפיו , בעוד היהודים הם פתוחים. רוזנצוויג אינו עומד על הסיבות לכך. במציאות ההשקפה הלותרנית אף היא נטתה לאורגניות, ואם אורגניות אזי המידע הנו פנימי. אם רוזנצוויג לא הדגיש את העובדות על ההבדל, בובר, העלה את יסוד השיח העברי. ברור ששיח הוא חיצוני, לכן מאפשר פתיחות.
כמה זה מוזר, שאפלטון ורבו סוקראטס ניהלו שיחות, אבל לא הסיקו מסקנות מעובדות אלו, שהמידע הוא חיצוני, טענו שהוא פנימי. עיוורון זה של הוגים אלו מצביעה על כך שפרדיגמות מחשבתיות, שהן תולדה של מיתוסים ראשונים, מונעים מבני אדם להסיק מסקנות ממעשיהם.
במציאות האדם החושב נתון בסד פרדיגמה, בסד קוד ראשוני, בסד קוסמולוגיה, בסד מיתוס ראשוני. עובדות אלו מסבירות שאנשים כמו סוקראטס, אפלטון, אריסטו, לא הבחינו שהם יוצרים דברים חדשים באמצעות שפה, לא הבחינו בכך שלרשותם עומד 'רצון חופשי', לא עמדו על כך שהמידע שלהם הוא חיצוני, פרי אינטראקציה קהילתית.
אבל מה נלין על היוונים, הרי העולם המערבי הנוצרי עד היום לא השתחרר
מתיאולוגית פאול, מהתיאולוגיה ב'אגרת אל הרומיים' שבו הוא שולל את משל 'עץ הדעת', משל המכיל את פילוסופית השפה, המכיל את מושג ה'מודעות'. האדם המערבי למרות שהוא מושפע ממחשבת התנ"ך, עד היום אינו רואה בשפה כלי יצירה, מתיחס אליה רק ככלי קומוניקציה. רתיעה זו מלהכיר בשפה כלי יצירה, מפליא, למרות התפתחות תורת האינפורמציה, הכרה שביקום יסוד האינפורמציה מארגן את הישויות.
דברים אלו אמורים בעיקר לגבי האידיאולוגיה הלותרנית. זה לא צריך להפתיע אותנו, כיוון שלותר שלל 'רצון חופשי', ראה את העולם נשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים שאין לשנותם, הוביל את חסידיו לפתח תורות אורגניות. לכן לא יפלא, שקאנט זלזל בחוקים התנ"כיים פרי אינטראקציה חיצונית, קהילתית, דיבר בשבח ערכים פנימיים.
אבל עלינו לא להתעלם מהעובדה, שהאדם כאדם נרתע מלהיות חלק מעולם לשוני נעלם, הוא רוצה להיות מוחשי. וכפי שכבר טענו, שאפילו ביאולוגים ונירולוגים רוצים לראות את השפה תוצר של הנירונים הפעלתניים, ומתעלמים
מהאפשרות שהאדם קשור באמצעות מוחו ליסוד יקומי, יסוד נעלם המארגן את היקום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 378 – האדם אוטוכטוני או לשוני?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 378 – האדם אוטוכטוני או לשוני?
אפילו בעברית השם 'אדם', מצביע על מיתוס אנושי שמוצאו של האדם מהאדמה, או שהאדם הוא אוטוכטוני. בעל משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו מביא אף הוא את המיתוס הרווח שמוצאו של האדם מהאדמה. אבל כמו בקשר המיתוסים האחרים שבעל משל זה מביא, כוונתו היא תמיד להזים מיתוסים רווחים אלו, ולהצביע שאנושיותו של האדם מתחילה כאשר הוא מסוגל 'להבדיל', 'לנכר', יכולת ההופכת אותו ל'מודע'. מודעות קשורה לאכילה מפרי 'עץ הדעת'.
האם הפיכתם של חוה ואדם למודעים, מזים את המיתוס של היותם תוצר אוטוכטוני? דבר זה לא נאמר מפורשות על-ידי בעל משל זה. אבל מחשבת התנ"ך, כפי שהיא התפתחה בשלב השני שלה, בזמן יציאת מצריים, בשלב שני זה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, נאמר שהאדם נוצר בצלמו של אלהים. בריאתו של האדם שונה מבריאת החיות, שעליהם נאמר שם : 'ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן'. ובכן אם החיות הם פרי הארץ, האדמה, בריאתו של האדם היא שונה, הוא ישות נעלמת, כפי שאלהים הוא ישות נעלמת.
ומה משמעות היות האדם ישות נעלמת? משמעותו שיחודו בכך שהוא פרי 'דעת'. התוספת הזו 'דעת' היא אשר מסמלת את האדם, 'דעת' ההופכת אותו ל'מודע'.
הקדמה זו באה, למען להצביע על נדבך נוסף המבדיל את פילוסופית התנ"ך, מהפילוסופיה היוונית, מהמחשבה היוונית.
כידוע, אפלטון בספרו 'רפובליקה', מביא מיתוס, לפי דבריו הוא, מיתוס שקרי, שהמעמדות במדינתו הם ילידי האדמה, הם אוטוכטוניים, נוצרו ממתכות שונות. מאחר שאפלטון עצמו מודה שהמיתוס הוא שקרי, אפשר היה להניח שמיתוס זה הוא המצאתו. אבל מה שעולה מספרה של : Joan Breton Connelly, בשם:The Parthenon Enigma , שכבר התיחסתי לדבריה, בכותבי על מנהג קורבנות אדם, הוא שלפי מיתוסים אתונאיים בני עיר זו מוצאם מהאדמה, הם אוטוכטוניים. בשעור הקודם ההוא, התיחסתי רק לבקורת שנכתב על ספר זה, עתה ברשותי הספר, שהזמנתי אותו דרך 'אמזון'.
ההיסטוריונית קונלי, מבססת את כל ספרה על מיתוסים יווניים, שחוקרים של תרבות יוון התעלמו מהם. קונלי מנסה בספר זה לפענח את תעלומת ה'פרתנון'. אבל למען פענוח זה היא מרחיבה את מחקרה על החיים ביחוד

באתונה, חיים שהיו מבוססים על המיתוסים העתיקים.
לפי מיתוס מכונן של אתונה, המלך של עיר זו בשם ארכיתיאוס, נולד מהאדמה, וגם האתונאים ראו את עצמם צאצאי האדמה. עובדות אלו חשובות, למען נבין מדוע היוונים רצו להיות אורגניים. הרי אפלטון העדיף מדינה אורגנית, על המדינה הדמוקראטית של עיר הולדתו, אתונה. אבל מספרה של קונלי יוצא שגם השיטה הדמוקראטית של אתונה היתה מבוססת על המיתוס האתונאי העתיק שהם הנם ילידי האדמה, אוטוכטוניים. ולפי דבריה הפרתנון סימל את המיתוס העתיק הזה.
היוונים, במקרה זה האתונאים, שראו את עצמם אוטוכטוניים, לא רצו לראות את עצמם כישויות לשוניות, כישויות היוצרות את עולמם באמצעות כלי השפה. הרי כתוצאה מאמונתם זו של האתונאים שהם צאצאי האדמה, הם האמינו בעולם נצחי, לא האמינו בעולם משתנה. לכן אנו מוצאים בדיאלוג של אפלטון, 'קרטילוס', זלזול ביכולת השפה להבין מהויות, לכן אנו מוצאים את אמונתו של סוקראטס שהמידע הוא אימננטי, שרק צריך לילדו. הוא וודאי לא חשב שהשפה מתעתעת באדם, בכך שהיא מפנימה את המידע שהאדם רוכש בשותפות עם הקהילה, מידע חיצוני לשוני.
מהעובדה שהיוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, הם גם פיתחו גאומטריה, מדידת האדמה, ומחשבתם היתה 'מרחבית' ולא לשונית, פעלתנית.
מחשבה מרחבית רוצה להיות מוחשית. ואם היוונים רצו להיות מוחשיים, הם סברו שהמידע שלהם הוא פנימי חלק אורגני של גופם המוחשי, לא מידע נעלם פרי שפה נעלמת, תוצר קהילתי.
את ההתנגדות ליצירתיות לשונית אנו מוצאים גם אצל אפלטון, וגם אצל תלמידו אריסטו. כבר הזכרנו בשעורים קודמים שאריסטו בספרו 'פואטיקה', מיחס לאדם רק יכולת של חקוי, לא יכולת של יצירה לשונית. אבל התנגדות ליצירה לשונית אנו מוצאים גם באמונה היוונית שהאלים רואים ביצירה אנושית הסגת גבולם. אנו מוצאים את הדעה הזו גם בטרגדיה 'פרומתיאוס', של איסכילוס. לפי טרגדיה זו חצי-אל זה פרומתאוס נענש על כך שסיפק לבני אדם את האש.
ברור מכל האזכרות האלו שהאלים ראו ביצירה אנושית הסגת גבולם, שיצירה בכלל היתה מיותרת, הרי היוונים האמינו בעולם נצחי ונצחיות כל הדברים בו.
גם האמונה באוטוכטוניות יתרה לגמרי את היצירה. הרי אנשים שהם ילידי
האדמה נוצרים עם כל הכשרים שלהם, עם כל המידע שלהם. כך הכרזתו של סוקראטס שהמידע הוא אימננטי, התאים לאמונה שמוצאו של האדם הוא מהאדמה.

מכל העובדות האלו על התרבות היוונית הקלאסית, מובנת הרתיעה האנושית הארכיטיפים מהיות האדם ישות לשונית נעלמת, לפחות נעלמת בהקשר של יצירתו את עולמו על ערכיו ומוסדותיו באמצעות השפה.
אנחנו צריכים להבין את התנגדות של אפלטון למוסדות הדמוקראטיים של אתונה בשם המסורת המיתולוגית שהיתה קיימת באתונה. אפלטון בצדק ראה במוסדות הדמוקראטיים סטיה מהמסורת המקודשת. כן הצעתו ליצור מדינה אורגנית שבה המעמדות הם פרי האדמה, אוטוכטוניים, היה בהתאם לאמונה המסורתית של אתונה.
חשוב לעסוק בדגם אתונאי זה, דגם יווני זה, כיוון שהוא ארכיטיפי לאדם,
החוזר תמיד לדגם זה. אפילו הביאולגים והנירולוגים רוצים לראות את העולם הלשוני של האדם פרי הנירונים הפעלתנים, ולא רוצים לראות עולם לשוני נעלם זה פרי קליטת יסוד האינפורמציה על-ידי המח, המעבד יסוד זה לשפה, לשפה יוצרת. נטיה ארכיטיפים זו לאורגניות היא גם מאחורי הסירוב של כל אלו העוסקים בשפה הרואים בה כלי קומוניקציה ולא כלי יצירה.
אם גם היום, אחרי הגלוי שהעולם הוא פרי אינפורמציה, התפתחות מדע האינפורמציה, קיימת רתיעה מלהודות בעובדה שהאדם מקושר לאינפורמציה היקומית, ל'דעת', ולכן הוא מסוגל ליצור, אזי אפשר להבין שרתיעה זו הולידה את הנצרות, את התיאולוגיה הפאולינית, אשר ניטרלה את משל 'עץ הדעת', מקור הפילוסופיה הלשונית.
רתיעה זו של האדם מלהודות בכך שעולמו הלשוני הוא חיצוני, פרי אינטראקציה קהילתית, מאפשר להבין את ההשקפות האורגניות שהאדם חוזר אליהן תמיד, כך הלותרנים חזרו להשקפה אורגנית, אפילו מרכס חזר להשקפה אורגנית. מרתיעתו זו של האדם להיות תלוי במידע שלו באינטראקציה עם האחרים , מובנת גם החזרה לקביעתו של סוקראטס שהמידע הוא פנימי, אורגני. אפילו נעם חומסקי חוזר לדעה זו, כאשר הוא מכריז שהשפה היא גן ביאולוגי.
מרתיעתו זו של האדם מהכרת שאנושיותו היא פרי היספחותו לאינפורמציה היקומית, מסבירה את העובדה שלא היה המשך לפילוסופיה הלשונית שאנו

מוצאים במשלים התנ"כיים, אפילו לא אצל צאצאי העברים, אחרי חורבן בית
ראשון. רתיעה זו מסבירה את העובדה שיהודים תמיד אימצו פיוסופיות קוטביות לפילסופיה הלשונית שלהם, הם תמיד ניסו להסביר שיהדות אף היא פנימית.
עובדה זו מסבירה את האסון, שיהודים לא צלחו להתגונן, כאשר הם הותקפו מבחינת זהותם, על-ידי אלו שראו בהם מייצגי פילוסופית השפה התנ"כית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 377 – תעתועי השפה

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 377 – תעתועי השפה
האדם מראשית היהפכותו ליצור לשוני היה סבור שגם אם גופו כלה, החלק הנעלם הנוסף המהווה את ישותו, שלא עמד על מהותו, שורד. הסיבה שהוא היה סבור שהחלק הנעלם שורד, כיוון שאם ראה שהגוף של הזולת כלה, לא נוכח בכליון החלק הנעלם.
כאן לפנינו התעתוע הראשון של השפה שנספחה לגוף, הרי היא קיימת רק כל עוד הגוף מספק לה אנרגיה. אשליה זו של האדם הסבור בהשרדות החלק הנעלם המהוה אותו, היא תוצאה של העדר מודעות שלו על מהות חלק נעלם זה.
רק אבות העברים שהניחו ש'דעת' היא ממקור חיצוני, הבינו שהיא קיימת רק אם הגוף מספק לה אנרגיה, למרות יומרות 'דעת' על ריבונות. אבות העברים יעדו את 'דעת' כשרתת את הגוף, כשרתת את החיים.
אבות העברים, יוצרי פילוסופית השפה שהבינו ש'דעת' אינו אימננטי באדם, אלא תוספת חיצונית, מיד צננו את יומרות 'דעת' כריבונית, האשימו אותה מיד שהיא כ'נחש' מתעתעת בחוה, שעם רכישתה את דעת היא תיהפך זהה לבורא, לאלהים.
יוצרי מחשבת התנ"ך מיד עמדו על תעתועי הרכש, החדש, 'דעת', והזהירו מפניהם, נתנו בכורה לקיום עצמו, קדשו אותו והעניקו לרכש החדש תפקיד שרת.
למרות רצון זה לעמעם את יומרות 'דעת', אבות העברים העניקו לרכש החדש את יצירת מתת ה'מודעות'. ה'מודעות' יכלה להתפתח אצל האדם הביאולוגי רק כיוון שהרכש החדש הינו חיצוני לו, בא ממקור חיצוני. היותו חיצוני, הוא אפשר לבריה ביאולוגית זו שרכשה אותו, להתבונן על עצמה מבחוץ, לנכר את עצמה מהגוף שאליו נספחה, לראות גוף זה ישות מנוכרת, לראות את עצמה גם מנוכרת מאחרים, מנוכרת מהסביבה.'דעת' העניקה לבריה שאליה נספחה את הניכור, את ההבדלה, המאפשרים ההתבוננות.
אנחנו יכולים עכשיו לחזור לסברות הביאולוגים, הניירולוגים, הרואים את השפה כתוצר הפעילות של הניירונים, רואים את המח כמתוכנת כמו הגוף. הם מתעלמים מהעובדה שגוף מתוכנת אינו יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, לכן לא יכול להיות 'מודע', כיוון ש'מודעות' היא תוצר יכולת ניכור.
מודעות פועלת כלפי חוץ, הרי חוה ואדם רואים עצמם עירומים רק אחרי שהפכו למודעים, בהמשך הם יכולים להתבונן, התבוננות היא חיצונית. אבל
האדם מיד יכול להפנים התבוננות זו, וכאן אנו מגיעים לתעתוע השני של 'דעת', האדם המפנים את המודעות, התחיל לראות את 'דעת' כחלק מגופו, ולא כנספח אליו.
במציאות התבוננות יכולה להיווצר אם קיים עולם חיצון, אם קיים זולת חיצון השותף להתבוננות, המאשר שאכן עולם חיצון זה קיים. הרי חוה ואדם נעשים מודעים לעירומם רק אחרי שכל אחד מהם, מסתכל על משנהו, הם מסתכלים זה על זו, ומאשרים את העובדה שהם עירומים. מודעות קיימת רק בהדדיות.
אבל מאחר שמודעות היא פרי 'דעת', ודעת שהיא ישות נעלמת, האדם יכול מיד להפנים את דעת זו, הוא יכול להתכחש לזולת שאישר את מודעותו. מכאן היווצרות האמונה על אימננטיות, דעת הופכת לנשמה מקור המידע, שבמציאות הוא רכש משותף עם הזולתים.
'דעת' שהיא השפה האנושית, היא יצירה קהילתית, אין לה משמעות ביחידות, אבל האדם האנוכי המפנים אותה, מיד רואה אותה כרכושו. אם דברים אלו צריכים להיות מובנים מאליהם, עובדה שהאדם סבור שהמידע הוא רכושו הפרטי. כך, אפילו סוקראטס כבר הכריז, שהמידע אימננטי, שיש רק לילדו, אחריו מחזיקים רבים.
לכן מעניין יהיה להתיחס לדבריו של פילוסוף הלשון Lev Vygotsky , יהודי רוסי שחי בשנים:1896-1934, מת בדמי ימיו, שבספרו שתורגם לאנגלית בשם :Thought and Language, מדגיש שהשיח הפנימי של האדם הוא הפנמה של שיח חיצוני, כאילו הוא מחדש עובדה שהיא צרכה להיות מובנת מאליה. אבל בהקשר לשיח המקובל, דבריו אלו של וויגוטסקי הם חידוש, כיוון שרוב ההוגים בדומה לסוקראטס סבורים שמידע אימננטי.
ואם אנו חוזרים לביאולוגים, לנירולוגים, הרי אף הם סבורים שהשפה היא פרי הניירונים הפעלתנים, לא חושבים שהמח קולט אינפורמציה יקומית והנירונים הופכים אותה לשפה אנושית.
וכפי שהיחידים סבורים ששפה והמידע שלהם הם פנימיים, רכושם הפרטי, הביאולוגים ונירולוגים מתכחשים לעובדה שהמח האנושי הוא בסך הכל מעבדה המעבד באמצעות הניירונים יסודות שהוא קולט מבחוץ, כפי שהוא מעבד את הפוטונים לראיה, את גלי הקול לשמיעה, את האינפורמציה היקומית לשפה אנושית.
ומאחר שהשפה שהנה ישות נעלמת קיימת רק אם היא מופנמת לזכרון, היא
מתעתעת באדם ומעניקה לו את האשליה שהיא רכושו הפרטי.
עדיין לא הזכרנו את האשליה הגדולה ביותר שהשפה המתעתעת מעניקה לאדם, אמונה ב'נשמה' השורדת את הגוף וקיימת אחרי כליון הגוף בעולמות חלופיים. ובכן, בתנ"ך שאימץ או יצר את פילוסופית השפה, אין אמונה בעולם חלופי, בתנ"ך יש רק אמונה ב'עולם נגלה'. בתנ"ך גם אין הפרדה בין נפש לגוף, עם כליון הגוף 'דעת' שנספחה אליו, כלה יחד אתו.
בהבדל מהתנ"ך, חלק גדול של תרבויות אימץ את האמונה בנשמה שורדת, את האמונה בעולם חלופי שלשם היא נודדת. ועלינו להזכיר את העובדה, שגם יהודים אחרי חורבן בית ראשון חזרו לאמונה בהשארות הנפש.
מאחר שיהדות מאוחרת יותר חזרה לאמונה בהשארות הנפש, יהודים לא הבינו שהם הותקפו על-ידי אחרים על האמונה בתנ"ך, על 'עולם נגלה' בלבד, הם הותקפו על ההשקפה הקיומית התנ"כית, בשם אמונתם בעולם הנפש הפנימית.
העולם הנוצרי, מאז השליח פאול, התקיף את היהדות, על עקרונות התנ"ך שיהודים עצמם כבר התרחקו מהם, שיהודים כבר לא הבינו את פילוסופית התנ"ך. היהודים המאוחרים בכלל נאחזו רק בקיום מצוות ההלכה, זנחו לגמרי השקפה קיומית שהיתה צריכה לתמוך בהן.
מאחר שיהודים כבר לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית התנ"ך, הם הזדהו עם פילוסופיות קוטביות לה, כמו הפילוסופיה היוונית, מאוחר יותר הפילוסופיה הלותרנית.
יהודים לא הבינו שהם מותקפים על פילוסופית אבותיהם, שהם כבר התרחקו ממנה, כך שהם לא יכלו להתגונן על ההתקפות עליהם.
במציאות ההשקפה פרי תעתועי השפה על עולם פנימי, התגלגלה להשקפה אורגנית. הרי האדם בסופו של דבר צריך להתקיים, וכאשר הוא מתכחש לשפה יוצרת, שפה לא מתוכנתת, אלא שפה מתכנתת היוצרת את עולמו, עולם קיומי, הוא מאמץ עולם אורגני כוחני.
מאחר שבבלוג קצר קשה לעמוד על תוצאות תעתועי השפה המובילים לאורגניות ולכוחנות, אני חוזרת בקצור על דברים שכבר השמעתי. לותר וגיתה אימצו את האל בעל המאגיה והכח, שטן או מפיסטו, שרצו בחסול אלה, שסימלו בעיניהם את ההשקפה המנוגדת, יורשי פילוסופית השפה התנ"כית, היהודים.
יהודים שכבר מזמן לא הבינו מה היא באמת הירושה של אבותיהם, שיצרו
את פילוסופית השפה, לכן למעשה נשארו בלי 'זהות', כך שלא יכלו להתגונן. במציאות הרי יהודים אלו הזדהו אם אלו, כמו קאנט שדברו על עולם פנימי, והשמיצו את העולם ה'קיומי' התנ"כי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 376 – האם השפה היא תוצר מכני של הניירונים?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 376 – האם השפה היא תוצר מכני של הניירונים?
אני שואלת את השאלה לעיל, 'האם השפה היא תוצר מכני של הנירונים', האם יש להתיחס למח כגוף אוטונומי או שמא כאל מעבדה, המעבד יסודות שהוא קולט מהיקום? היום ידוע על אינפורמציה יקומית שהנה יסוד נעלם, לא מוחשי המניעה את העולם, ונירו-ביאולוגים, ופסיכו-ביאולוגים, לא מתיחסים לעובדה זו, כאשר הם דנים בתפקוד המח, הם לא מתיחסים לעובדה שהמח קולט את האינפורמציה שממנו בסיוע הניירונים הוא יוצר את השפה האנושית.
ברור שה-DNA הוא אינפורמציה מתוכנתת, אבל לרשותו של האדם עומדת אינפורמציה, השפה שאינה מתוכנתת, שהיא מתכנתת, מכאן לה אוטונומיה חלקית ליצור.
מסתבר, שהפסיכו-ביאולוגיה והנירו-ביאולוגיה מנסות לשעבד את האינפורמציה הלא מתוכנתת , השפה, העומדת לרשותו של האדם, אף אותה לחוקים אורגניים, כאילו שפה זו היא תוצר הניירונים המכניים.
אם נכנע לנסיונות אלו של הביאולוגיה על כל ענפיה, נצטרך לראות את האדם כיצור אוטונומי אורגני פרי אינפורמציה מתוכנתת. במקרה כזה נצטרך לוותר על היותינו בעלי אינפורמציה לא מתוכנתת, המאפשרת לנו ליצור את עולמינו הלשוני השרירותי.
כל הביאולוגים והנירולוגים מתעלמים מהעובדות שהמח מעבד יסודות מהיקום, כך הוא מעבד פוטונים לראיה, כך הוא מעבד גלי קול לשמיעה, ומתוך אנלוגיה זו עלינו להניח שהמח מעבד גם אינפורמציה נעלמת היוצרת את הישויות ביקום, לשפה האנושית.
כבר מחברי המשלים הת"כיים הבינו שהאדם לא נברא עם שפה מוגמרת, שהוא, לפי מחבר משל 'עץ הדעת', יונק את 'דעת' ממקור חיצוני, מעץ הדעת. גם היפוקראטס, לפי מסורת מסוימת, ראה את השפה תוצר יסוד חיצוני.
בעת העתיקה, כידוע, עד המאה ה-2 לספירה, לא ידעו על היות אבר מח, מרכז החשיבה. כידוע רק גלן במאה ה-2 קבע שלא הלב אלא המח הוא מרכז החשיבה. למרות העדר ידיעה זו, מחבר משל עץ הדעת באינטואיציה עילאית הבין ש'דעת' נרכשת ממקור חיצוני.
אנחנו יכולים להוסיף לידיעה אינטואיטיבית זו של הקדמונים, את העובדה שלא רק האדם ניזון מיסודות ביקום, אלא גם הצמחים מעבדים את בפוטוסינתזה את יסוד האור לצמיחתן.
הנירולוגים והביאולוגים אמצו את ההשקפה האורגנית, מתכחשים לעובדה שהאדם קשור ליסודות ביקום, בייחוד הם מתכחשים לעובדה שהשפה האנושית היא ממקור חיצוני, שהמח קולט מבחוץ. רק הנחה כזו, שמקור השפה הוא מיסוד נעלם ביקום, יכול להסביר את התופעה שהשפה תוצרת היסוד הנעלם, האינפורמציה היקומית, מאפשרת לאדם ליצור.
האדם נרתע מלהודות שהוא יוצר את עולמו האנושי באמצעות השפה, שהיא יסוד נעלם. אנחנו יכולים לקחת כדוגמה יצירת המיכשור המתוחכם שאנו יוצרים. הרי אנחנו מכניסים תוכנה לשונית לאינטרנט, התוכנה היא לא אורגנית, היא ישות נעלמת, שפה נעלמת, מוסיפים לתוכנה זו אנרגיה, כך אנו יוצרים את פלא האינטרנט.
הרי המין האנושי מראשית היותו יצור המסוגל להתחבר לאינפורמציה היקומית, יוצר מוסדות, ערכים, אלו הן שפה נעלמת, המתממשות רק אם האדם מוסיף להם אנרגיה, פעולה.
אם באמת האדם היה רק אינפורמציה מתוכנתת, כמו ה-DNA, היה אורגני, הרי היתה נשללת מהאדם היכולת ליצור דברים שלא בנמצא, מוסדות ערכים, מיכשור.
עתה אנחנו מגיעים לויכוח שהתעורר לאחרונה, האם מח הנקבה שונה במהותו ממח הזכר. ובכן, אם אנו מניחים שלשני המינים קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, ברור שאין הבדל ביניהם. שני המינים מופעלים על-ידי אותו יסוד, האינפורמציה היקומית, שהמח כמעבדה יוצר ממנה את השפה האנושית. מה שקורה בהמשך, שהתפקידים שהביאולוגיה מטילה על שני המינים הם שונים. התפקידים השונים גורמים לשינוי בהתנהגות. האם היולדת דואגת יותר לחיי הוולד. לשם שמירה זו על הוולד, הנקבה נזקקת לשתוף פעולה מצד הזכר, וזה בעל הטסטוסטרון האגרסיבי יותר, משעבד את האשה.
אם בהמשך האשה עם התפקיד הבריאתי שלה המועדף על-ידי הביאולוגיה משתתקת, הרי זה מפאת מורא שלה מהאגרסיה של הזכר.
במשל 'עץ הדעת', חוה היא אשר אוכלת מפרי 'העץ', היא אשר מושיטה אותו לאדם, הכועס עליה, על מעשה זה. הוא כועס עליה כיוון שבמעשה זה הפיכתו למודע, באמצעות 'דעת', מודעות המוציאה אותו מגן-עדן, שם הוא היה חיה בין החיות. כעס זה של אדם על חוה, מצדיק כביכול את שליטתו בה, לפי המשל. נראה שהאדם מעדיף חיים בגן-עדן, חיים ללא מודעות.
אבל עלינו לחזור לשאלה הראשונה, האם אנו בני אדם בסך הכל ישויות
מתוכנתות, אורגניות, או שמא אנו נבדלים מברויים אחרים ביקום, שלרשותינו גם אינפורמציה המאפשרת לנו ליצור את עולמינו האנושי.
האדם נרתע מהרעיון שהוא יוצר את עולמו האנושי באמצעות כלי השפה, כלי נעלם, כלי לא מוחשי. הוא נרתע מהרעיון, שאנו כבר מוצאים במשל 'עץ הדעת', שאת 'דעת', את השפה הוא יונק ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת', או מיסוד נעלם ביקום, האינפורמציה היקומית, היוצרת בהתרכבה עם אנרגיה את הישויות ביקום. מדען הביאולוגיה והנירולוגיה, רואה בהנחה כזו, שהמח האנושי קשור ליסוד 'נעלם', מיסטיקה. הנחה כזו שהמח האנושי קשור ליסוד נעלם יוצר בעולם, מערערת את התפישה האורגנית של המדען.
המדענים המתכחשים להיות המח האנושי קשור ליסוד נעלם, האינפורמציה היקומית, מתכחשים לעובדה שהאדם באמצעות השפה יוצר את עולמו, ויכולת יצירה זו, מבדילה אותו מברויים אחרים ביקום.
למען להזים את התחושה המיסטית הזו של המדענים, ברצוני להביא את דבריו של פיזיקאי, בשם Heinz Pagels שכתב ספר בשם: The Cosmic Code, וכך הוא מסכם את משנתו בעמ' 312 :Science shows us that the visible world is neither matter nor spirit the visible world is the invisible organization of energy.'
ובכן, פיג'לס לא מדבר על שפה, הוא מדבר על העולם הפיזי, למרות כך הוא רואה את העולם הנגלה כתוצרת של ארגון נעלם, שאנו יכולים לכנות אותו בשם 'אינפורמציה נעלמת', המארגן את האנרגיה ביקום, המארגן גם את עולמו של האדם.
פיג'לס פרסם את ספרו זה שנעשה רב מכר, כבר בשנת 1982 . ספר שיצא במהדורות רבות. הוא עצמו נפטר בגיל צעיר בתאונה. בתקופתו תורת האינפורמציה עדיין לא היתה מפותחת דיה. כנראה שפיג'לס הגיע למסקנה זו, כתוצאה מנתחו את המשואה המפורסמת של איינשטין, 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע'. הוא סיכם משואה זו בעמ' 21 של ספר זה:Mass and energy are simply different manifestations of the same thing. All the mass you see about you is a form of bound energy.
מהמשואה הזו של איינשטין, פיג'לס הסיק שהאנרגיה כלואה ב'ארגון נעלם', כפי שטענו, ארגון זה הנו 'אינפורמציה נעלמת'. את הארגון הזה אפשר לפרק, כמו בפצצה אטומית.

ומדוע אם כן, האדם נרתע מהרעיון שמוחו קשור לאותו 'ארגון נעלם', או ב'אינפורמציה נעלמת', קשר המעניק לו יכולת יצירה? האם זו 'מיסטיקה'? אלו הם נתונים קיומיים.