אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 377 – תעתועי השפה

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 377 – תעתועי השפה
האדם מראשית היהפכותו ליצור לשוני היה סבור שגם אם גופו כלה, החלק הנעלם הנוסף המהווה את ישותו, שלא עמד על מהותו, שורד. הסיבה שהוא היה סבור שהחלק הנעלם שורד, כיוון שאם ראה שהגוף של הזולת כלה, לא נוכח בכליון החלק הנעלם.
כאן לפנינו התעתוע הראשון של השפה שנספחה לגוף, הרי היא קיימת רק כל עוד הגוף מספק לה אנרגיה. אשליה זו של האדם הסבור בהשרדות החלק הנעלם המהוה אותו, היא תוצאה של העדר מודעות שלו על מהות חלק נעלם זה.
רק אבות העברים שהניחו ש'דעת' היא ממקור חיצוני, הבינו שהיא קיימת רק אם הגוף מספק לה אנרגיה, למרות יומרות 'דעת' על ריבונות. אבות העברים יעדו את 'דעת' כשרתת את הגוף, כשרתת את החיים.
אבות העברים, יוצרי פילוסופית השפה שהבינו ש'דעת' אינו אימננטי באדם, אלא תוספת חיצונית, מיד צננו את יומרות 'דעת' כריבונית, האשימו אותה מיד שהיא כ'נחש' מתעתעת בחוה, שעם רכישתה את דעת היא תיהפך זהה לבורא, לאלהים.
יוצרי מחשבת התנ"ך מיד עמדו על תעתועי הרכש, החדש, 'דעת', והזהירו מפניהם, נתנו בכורה לקיום עצמו, קדשו אותו והעניקו לרכש החדש תפקיד שרת.
למרות רצון זה לעמעם את יומרות 'דעת', אבות העברים העניקו לרכש החדש את יצירת מתת ה'מודעות'. ה'מודעות' יכלה להתפתח אצל האדם הביאולוגי רק כיוון שהרכש החדש הינו חיצוני לו, בא ממקור חיצוני. היותו חיצוני, הוא אפשר לבריה ביאולוגית זו שרכשה אותו, להתבונן על עצמה מבחוץ, לנכר את עצמה מהגוף שאליו נספחה, לראות גוף זה ישות מנוכרת, לראות את עצמה גם מנוכרת מאחרים, מנוכרת מהסביבה.'דעת' העניקה לבריה שאליה נספחה את הניכור, את ההבדלה, המאפשרים ההתבוננות.
אנחנו יכולים עכשיו לחזור לסברות הביאולוגים, הניירולוגים, הרואים את השפה כתוצר הפעילות של הניירונים, רואים את המח כמתוכנת כמו הגוף. הם מתעלמים מהעובדה שגוף מתוכנת אינו יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, לכן לא יכול להיות 'מודע', כיוון ש'מודעות' היא תוצר יכולת ניכור.
מודעות פועלת כלפי חוץ, הרי חוה ואדם רואים עצמם עירומים רק אחרי שהפכו למודעים, בהמשך הם יכולים להתבונן, התבוננות היא חיצונית. אבל
האדם מיד יכול להפנים התבוננות זו, וכאן אנו מגיעים לתעתוע השני של 'דעת', האדם המפנים את המודעות, התחיל לראות את 'דעת' כחלק מגופו, ולא כנספח אליו.
במציאות התבוננות יכולה להיווצר אם קיים עולם חיצון, אם קיים זולת חיצון השותף להתבוננות, המאשר שאכן עולם חיצון זה קיים. הרי חוה ואדם נעשים מודעים לעירומם רק אחרי שכל אחד מהם, מסתכל על משנהו, הם מסתכלים זה על זו, ומאשרים את העובדה שהם עירומים. מודעות קיימת רק בהדדיות.
אבל מאחר שמודעות היא פרי 'דעת', ודעת שהיא ישות נעלמת, האדם יכול מיד להפנים את דעת זו, הוא יכול להתכחש לזולת שאישר את מודעותו. מכאן היווצרות האמונה על אימננטיות, דעת הופכת לנשמה מקור המידע, שבמציאות הוא רכש משותף עם הזולתים.
'דעת' שהיא השפה האנושית, היא יצירה קהילתית, אין לה משמעות ביחידות, אבל האדם האנוכי המפנים אותה, מיד רואה אותה כרכושו. אם דברים אלו צריכים להיות מובנים מאליהם, עובדה שהאדם סבור שהמידע הוא רכושו הפרטי. כך, אפילו סוקראטס כבר הכריז, שהמידע אימננטי, שיש רק לילדו, אחריו מחזיקים רבים.
לכן מעניין יהיה להתיחס לדבריו של פילוסוף הלשון Lev Vygotsky , יהודי רוסי שחי בשנים:1896-1934, מת בדמי ימיו, שבספרו שתורגם לאנגלית בשם :Thought and Language, מדגיש שהשיח הפנימי של האדם הוא הפנמה של שיח חיצוני, כאילו הוא מחדש עובדה שהיא צרכה להיות מובנת מאליה. אבל בהקשר לשיח המקובל, דבריו אלו של וויגוטסקי הם חידוש, כיוון שרוב ההוגים בדומה לסוקראטס סבורים שמידע אימננטי.
ואם אנו חוזרים לביאולוגים, לנירולוגים, הרי אף הם סבורים שהשפה היא פרי הניירונים הפעלתנים, לא חושבים שהמח קולט אינפורמציה יקומית והנירונים הופכים אותה לשפה אנושית.
וכפי שהיחידים סבורים ששפה והמידע שלהם הם פנימיים, רכושם הפרטי, הביאולוגים ונירולוגים מתכחשים לעובדה שהמח האנושי הוא בסך הכל מעבדה המעבד באמצעות הניירונים יסודות שהוא קולט מבחוץ, כפי שהוא מעבד את הפוטונים לראיה, את גלי הקול לשמיעה, את האינפורמציה היקומית לשפה אנושית.
ומאחר שהשפה שהנה ישות נעלמת קיימת רק אם היא מופנמת לזכרון, היא
מתעתעת באדם ומעניקה לו את האשליה שהיא רכושו הפרטי.
עדיין לא הזכרנו את האשליה הגדולה ביותר שהשפה המתעתעת מעניקה לאדם, אמונה ב'נשמה' השורדת את הגוף וקיימת אחרי כליון הגוף בעולמות חלופיים. ובכן, בתנ"ך שאימץ או יצר את פילוסופית השפה, אין אמונה בעולם חלופי, בתנ"ך יש רק אמונה ב'עולם נגלה'. בתנ"ך גם אין הפרדה בין נפש לגוף, עם כליון הגוף 'דעת' שנספחה אליו, כלה יחד אתו.
בהבדל מהתנ"ך, חלק גדול של תרבויות אימץ את האמונה בנשמה שורדת, את האמונה בעולם חלופי שלשם היא נודדת. ועלינו להזכיר את העובדה, שגם יהודים אחרי חורבן בית ראשון חזרו לאמונה בהשארות הנפש.
מאחר שיהדות מאוחרת יותר חזרה לאמונה בהשארות הנפש, יהודים לא הבינו שהם הותקפו על-ידי אחרים על האמונה בתנ"ך, על 'עולם נגלה' בלבד, הם הותקפו על ההשקפה הקיומית התנ"כית, בשם אמונתם בעולם הנפש הפנימית.
העולם הנוצרי, מאז השליח פאול, התקיף את היהדות, על עקרונות התנ"ך שיהודים עצמם כבר התרחקו מהם, שיהודים כבר לא הבינו את פילוסופית התנ"ך. היהודים המאוחרים בכלל נאחזו רק בקיום מצוות ההלכה, זנחו לגמרי השקפה קיומית שהיתה צריכה לתמוך בהן.
מאחר שיהודים כבר לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית התנ"ך, הם הזדהו עם פילוסופיות קוטביות לה, כמו הפילוסופיה היוונית, מאוחר יותר הפילוסופיה הלותרנית.
יהודים לא הבינו שהם מותקפים על פילוסופית אבותיהם, שהם כבר התרחקו ממנה, כך שהם לא יכלו להתגונן על ההתקפות עליהם.
במציאות ההשקפה פרי תעתועי השפה על עולם פנימי, התגלגלה להשקפה אורגנית. הרי האדם בסופו של דבר צריך להתקיים, וכאשר הוא מתכחש לשפה יוצרת, שפה לא מתוכנתת, אלא שפה מתכנתת היוצרת את עולמו, עולם קיומי, הוא מאמץ עולם אורגני כוחני.
מאחר שבבלוג קצר קשה לעמוד על תוצאות תעתועי השפה המובילים לאורגניות ולכוחנות, אני חוזרת בקצור על דברים שכבר השמעתי. לותר וגיתה אימצו את האל בעל המאגיה והכח, שטן או מפיסטו, שרצו בחסול אלה, שסימלו בעיניהם את ההשקפה המנוגדת, יורשי פילוסופית השפה התנ"כית, היהודים.
יהודים שכבר מזמן לא הבינו מה היא באמת הירושה של אבותיהם, שיצרו
את פילוסופית השפה, לכן למעשה נשארו בלי 'זהות', כך שלא יכלו להתגונן. במציאות הרי יהודים אלו הזדהו אם אלו, כמו קאנט שדברו על עולם פנימי, והשמיצו את העולם ה'קיומי' התנ"כי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: