Monthly Archives: אפריל 2014

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 383 – יומניו של היידיגר

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 383 – יומניו של היידיגר
לקראת יום השואה, רצוי להתיחס לכתבה שהופיעה בניו-יורק טימס הבינלאומי, בגליון, בתאריך 1.4.2014, כתבה המגלה שהתפרסמו יומניו של היידיגר. מה שקודם הסיקו, מאחר שפילוסוף זה היה חבר במפלגה הנאצית בזמן המלחמה, על כן הוא היה אנטישמי, מתברר בעליל מהיומנים האלו. כבר בשנים בין 1931-1941 נמצאים התבטאויות אנטישמיות ביומנים אלו. כך הוא אומר על היהודים:'הרוח הרציונלית היהודית נעדרת שורשים ומחושבת' . ובמקום אחר: 'היהדות העולמית בהשפעתה בכל מקום, הלא נתפשת, כתוצאה מכך, אינה צריכה להיות מעורבת במעשים צבאיים, למרות כך היא מפיצה את השפעתה, בעוד שאנו צריכים להקריב את הדם הטהור של אנשינו הטובים ביותר'.
תמיד הפליאה אותי ההתפתלות של הוגים יהודיים שניסו להכשיר את היידיגר. מספיק לקרא את ספרו Sein und Zeit, כדי להיווכח שלהיידיגר היה יחס עוין לזולת המחיב אותו. מספיק להתיחס למונח שלDas Man , המאן דהוא, בספר זה, כדי לעמוד על יחסו השלילי הזה לזולת. היידיגר רצה לברח מהזולת. ברור שיחס כזה לזולת לא צריך להצביע על יחס עוין דווקא ליהודים. אבל יחס עוין כזה מצביע על כך שהיידיגר התיחס יותר לכוליות מאשר לאדם. ובאמת באחד מהתבטאויות שלו הוא אמר שקיימות שלוש גישות מחשבתיות. בגישה אחת האדם מתיחס לעצמו. בגישה שניה האדם מתיחס לזולת, בעוד שבגישה השלישית האדם מתיחס לעולם, לכוליות, וגישה שלישית זו היא גישתו.
מבחינה זו היידיגר היה חלק מהמחשבה הלותרנית האורגנית, הפאוסטית, ללא יחס לזולת. אבל כנראה בסוף ימיו, אחרי מלחמת העולם השנייה, חל מפנה במחשבתו של היידיגר שהיה קתולי במוצאו, והוא חזר במידה מסוימת למשנת השליח יוחנן, לעיקרון שלו 'בראשית היה הדבר'. היידיגר לא הודה בכך שחל מפנה במחשבתו, הרי אם הוא חזר לעיקרון של יוחנן, אזי הוא סטה מהעיקרון של גיתה בדרמת פאוסט, עיקרון שלילת עקרונו של השליח יוחנן. הרי גיתה בפאוסט שולל ש'בראשית היה הדבר', וטוען ש'בראשית היה הכח, המעשה'. אבל על המפנה הזה במחשבתו של היידיגר בהמשך.
ברור מהתבטאויות אלו של היידיגר ביומניו, שהוא בתור חלק מהאידיאולוגיה הגרמנית הלותרנית, חשב על היהודים מה שהוגים אחרים לותרניים חשבו, למשל, קאנט, אהוב היהודים. הרי השקפה אורגנית היא קוטבית להשקפה הפילוסופית הלשונית של התנ"ך. גם העברים אחרי חורבן
בית ראשון כבר לא הבינו את הירושה המחשבתית של האבות. אבל יהודים גם כאשר לא הבינו כבר את הפילוסופיה הלשונית תרומת אבות העברים, הם נאחזו בחלק ממנה, כמו ה'שיח', של בובר, כמו יחס לזולת, ולא בריחה ממנו נוסח היידיגר. אפילו יהודים מתבוללים, תמיד נאחזרו ברעיונות חברתיים מופשטים. ועל כך מדבר היידיגר ביומניו. היינה היהודי המומר החכם היחידי, הבין את הסכנות לאנושות מהשקפות אורגניות, כנראה יהודים תמימים אחרים לא עמדו על הסכנה מהשקפות כאלו לקיומם.
האסון של יהודים כמעוט, גרם לכך שהם ניסו להיות חלק מהשקפות דומיננטיות של תקופתם, כך אפילו הרמב"ם ניסה להתחבר עם פילוסופית אריסטו, פילוסופיה אורגנית מכנית, קוטבית ליהדות. הרמב"ם אמנם נאחז ב'הלכה', אבל לא הבין את הפילוסופיה הלשונית שעצבה את מחשבת התנ"ך, שהיא מנוגדת להשקפה האריסטוטלית. ברור שגם יהודים בתקופה החדשה, כמעוט במרכז אירופה, רצו להיות חלק מההשקפה הלותרנית האורגנית הדומיננטית, הם לא הבינו מה מלינים עליהם כלא שייכים, הם לא הבינו את העוינות של בעלי השקפה אורגנית נגדם.
ואם היידיגר רצה לברח מהזולת, וודאי שהוא רצה לברח מהיהודים התלושים שנאחזו בו. חנה ארנדט אחרי המלחמה היתה מוכנה לסלח לאליל שלה את כל חטאיו, הרי היא היתה אדם חצוי, יותר גרמנית מיהודית. כך אפילו אלזה לסקר שילר, היתה חצויה. במשך המלחמה, אלזה לסקר שילר כתבה מחזה בשם 'אני ואני', הבינה את היותה חצויה. למרות כך, היא במחזה זה עשתה חשבון נפש עם התרבות הגרמנית, היתה מוכנה לראות את גיתה כהתגלמות מפיסטו ויחד עם מרעיו, הורידה אותם לגיא בן הנום בירושלים, למשפט אחרון.
רק גאונית מטורפת כמו אלזה לסקר שילר יכלה לראות את גיתה כהתגלמות מפיסטו. אבל בובר, כאשר נאמר לו שיש לתרגם את המחזה הזה לעברית, כיהודי גלותי מפוחד, פחד לפגע באליל גיתה, התנגד לתרגם את היצירה הזו לעברית. אבל תומס מאן, גרמני שורשי, במלחמת העולם השניה, לקראת הסוף, בספרו 'ד"ר פאוסטוס', אף הוא ראה קשר בין גיתה ומפיסטו שהשתלט על גרמניה.
אחרי מפלת האידיאולוגיה הפאוסטית האורגנית, היידיגר הקתולי עשה חשבון נפש, וחזר למקורו הקתולי, אימץ את העיקרון של השליח יוחנן, שבבשורתו, בפרק א' טען: 'בראשית היה הדבר'. לכאורה יוחנן אימץ את
השפה, אבל הוא אימץ אותה כהתגלמות ישוע, בפן הרחמני, בפן שרצה לשנות סדרי עולם, שבו השפה יוצרת גאולה ולא מחוקקת. היידיגר אימץ את הפן הזה של השפה, הפן הלא מחוקקת שלה, שפה היוצרת עולם לשוני שבו אין חוקים מחייבים את היחיד לזולת. בעולם לשוני כזה היידיגר יכול היה להמשיך להתנכר לזולת.
היידיגר אף פעם לא הודה שחל מפנה במחשבתו עם מפלת הרייך השלישי, גם אחרים לא שמו לב למפנה זה. במציאות היידיגר לא השתנה הוא לא אימץ השקפה חברתית, לא אימץ חובות לזולת, הוא לא החל לאהוב את היהודים שהצטופפו מסביבו, רק עשה שימוש בחנה ארנדט שהיא תסלול דרך למשנתו בארה"ב. והיא כשפחה נרצעת, עשתה כך.
אבל רצוי להתיחס לעובדה אחת, שנעלמה מיהודים מעריצי התרבות הלותרנית. תומס מאן בספרו 'ד"ר פאוסטוס', יצא נגד גיתה וראה אותו כאשם בהשתלטות 'מפיסטו' על גרמניה. היידיגר רק אחרי מפלת הרייך השלישי, העז לצאת נגד גיתה שביטל את העיקרון של השליח יוחנן, עיקרון: 'בראשית היה הדבר'. ובכן אם היידיגר הודה במפנה במחשבתו או לאו, עובדה שהוא הבין שגיתה נתן לגיטימציה לתיאולוגיה הלותרית, תיאולוגיה שהמליכה את השטן, מפיסטו על העולם הנגלה.
עובדות אלו חשובות, אם נחזור לכך שבובר פחד מתרגום המחזה הגאוני של אלזה לסקר שילר, בו היא רואה את גיתה בדמות מפיסטו. הוא פחד לפגוע באליל גיתה. בובר למרות שהוא תרם משהו למחשבה העברית, את ה'שיח', בכל זאת לא הבין את הפילוסופיה הלשונית, לא הבין שהלותרניות היא קוטבית להשקפה זו, שאורגניות מטרתה היתה השמדת צאצאי העברים, דבר שהתבצע.
כמובן המפנה במחשבתו של היידיגר לא היתה תוצאה של צער מצדו על השמדת היהודים, הוא רצה לחזור לאידיאולוגיה של אלו שניצחו את הפאוסטיות, הוא רצה שהשפחה חנה ארנדט שגם לפי עדותה הוא לא שינה את דעתו עליה, תסלול את דרכו לעולם המנצחים.
נשאלת השאלה מדוע אנו עוסקים בהיידיגר, שלפי דעתי לא תרם הרבה למחשבה האנושית. כל קסמו של היידיגר לגבי חסידיו היתה שהוא היה קוסם של מילים, מילים לעתים סתומות, שלא ניתנות לתרגום אפילו לא לגרמנית. אבל אנו עוסקים בהיידיגר, כיוון שיהודים נוסף לחנה ארנדט, דרידה ולבינס המשיכו להעריצו, וצלן המשורר היהודי, מחבר 'פוגת המוות', נסע לפילוסוף הדגול, וניסה לשכנעו לאהוב את היהודים, ללא הועיל.
ובכן הערצת היהודים את הפאוסטיות, הערצתם להיידיגר דומה לעבודת האלילים של העברים שנגדה יצאו הנביאים. ליהודים או צאצאי העברים הירושה העילאית של אבותיהם, פילוסופית השפה, היתה תמיד מעמסה, הם תמיד רצו לחזור לגן-עדן בו היו חיות בין החיות, לא התבוששו בעירומם. בעת החדשה, יהודים רצו, ורוצים להיות חלק מה'נאורות הפאוסטית', מ'הנאורות האורגנית', שבמציאות הן התגלמות הברבריות.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 382 -'דעת' מתת אבות העברים לאדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 382 – 'דעת' מתת אבות העברים לאדם
אם האבולוציה העניקה לאדם יחד עם ברויים אחרים על כדור הארץ את הראיה, ראיה פסיבית, אזי רכישת 'דעת', על-ידי חוה ואדם איפשר לו את הניכוס האקטיבי של העולם באמצעות מילים.
ליוצאי אור, מרכז שומרי תרבותי, אברהם ומליו, ענר אשכל וממרא, בנדודיהם במרכזי תרבות, היתה הארה, שבת ובן גן-עדן, הופכים לאנוש, בנכוס 'דעת' ממקור חיצוני, יסוד נעלם.
רוכשי 'דעת', יסוד חיצוני שהסתפח לאדם, באמצעותו משתחררים יושבי גן-עדן, מחוקים דטרמיניסטיים רציפים משעבדים, נעשים בני חורין בשיח עם היקום. מתת 'דעת' היא המודעות, הופכת את היחיד ל'אני'. 'אני' תוצר המודעות, חופשי לשיח עם הזולת החופשי, יחד יוצאים ליצור את המילים מיסוד 'דעת' הנעלמת שרכשו, מילים שנעשות חכות ללכוד את המרחב, למען ליצור בקרבו את עולמם.
בני 'דעת' המודעים, נוכחים לדעת שלרשותם המרחב האין-סופי, שהנו העתיד. אברהם ומלויו מיד רוקמים את עתידם, את עתיד צאצאיהם.
'דעת' משחררת את אברהם ומלויו ממועקת הגורליות. הרי 'דעת' באמצעות הבדלה, ניכור' קוצצת את הרצף שבו אין קיום, משתחררת אותם מחוקים דטרמיניסטיים, חוקי גורל, בגבולות שנוצרו באמצעות מילים, הם יכולים לרקום עתידים, המרחב פתוח לפניהם.
אבל 'דעת' לא רק מעניקה לאברהם ומלויו את המודעות, את יכולת יצירת עולם משוחרר מחוקי גורל, הוא מטיל על אברהם ומלויו אחריות, אחריות על גופם, וגוף הזולתים, מסר, לקדש את החיים שהוענקו להם, לדעת מה טוב לחיים ומה רע להם. המסר הוא ש'דעת' צריכה לשרת את קדושת החיים.
'אחריות' ש'דעת' מטילה על האדם שנעשה 'מודע', אינו רצוי לבני גן-עדן, המעדיפים עמימות גןעדנית, מתנכלים ל'דעת'.
בני גן עדן רוצים לחיות ברצף, והרי 'דעת' מתממשת על-ידי התווית גבולות, באמצאות 'הבדלה', על-ידי 'ניכור'. הרי לקלוט את החוץ אפשר רק בגבולות מילים, אפשר לרכוש עצמאות על-ידי הינתקות. בני גן-עדן רוצים להיות כתוניים, חלק מהאדמה, ההינתקות מפחידה אותם. 'דעת' מכניסה אותם למערבולת פעילות. 'דעת' מסנוורת, כפי שהאור הראשון סינוור את הברויים על כדור הארץ.
מגלי 'דעת' הם בני ה'אור', שבני החושך, יושבי גן-עדן מושכים אותם בחזרה למקורם. מלחמה זו בין בני 'אור', בני דעת, לבין בני 'חושך' היא לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
בני גן-עדן בעל כורחם יוצאים מהגן, עושים שימוש ב'דעת', אבל נשארים עם כמיהותיהם לחזור למקורם, הם בהאשמה מתמדת של מבשרי 'דעת'. מבשרי דעת מספרם זעום, גם אם השפעתם חודרת, אין בכוחם לעמוד נגד כוחות החושך.
האם זו הגזמה לראות מלחמה תמידית בין מבשרי 'דעת', בני אור, לבין ילדי גו-עדן המשתוקקים לחזור למקורם? הזכרנו כבר את הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שבפרגמנט שנשאר מתורתו, מתריע נגד ההיבדלות מהכוליות, מהרצף, טוען שזה הוא חטא, שהרצף בולע בחזרה את המתבדל ממנו. אנכסימנדר יכול היה להביע את תשוקתו להיות חלק מהכוליות, בגין היפרדותו ממנו, הרי ברצף אין חיים, ברצף אין מחשבה. ילדי גן-עדן המורדים נגד 'דעת', שהאבולוציה העניקה להם, מרידתם היא תוצר 'דעת'. החיות החסרות 'דעת' לא מורדות.
האדם נמצא בתמידות במרד נגד המתת של האבולוציה, 'דעת', עושה בה שימוש מנסה להתעלם ממהותה. בני אור נבדלים מבני חושך בכך, שהם מודעים למתת ומברכים עליה, לא מתעלמים ממנה.
האינפורמציה היקומית, היסוד הנעלם הזה, קוצץ ברצף ובורא את הישויות ביקום, החלק ממנו שנספח לאדם, מאפשר לו לעשות את אותה פעולה באמצעות האוטונומיה שהוענקה לו. המודעות, פרי 'דעת', היא עצמה אותו נספח קוצץ היוצר את המילים הנעלמות שהנן חכות הלוכדות את היקום, המילים היוצרות את העולם האנושי הווירטואלי. עולמו האנושי של האדם הנו ווירטואלי, כיוון שהוא לא משכפל את עצמו, הוא קיים רק במילים, הוא מאוכסן בזכרון האנושי בלבד.
למרות שהאדם עושה שימוש במתת שהוענקה לו על-ידי האבולוציה, הוא משתוקק למוחשיות, הוא משתוקק להיות כתוני, אורגני, כפי שהיה בגן-עדן. לכן המרד נגד 'דעת', הוא מרד ארכיטיפי. כפי שכבר הזכרנו, המצרים העתיקים ראו את המוסדות הלשוניים חלק מהחוקיות של 'מאט' האורגני. היוונים הקלאסיים בכלל התעלמו מהפן היצירתי של 'דעת' השפה. הם ראו ביצירה אנושית הסגת גבול האלים, יצירה הנענשת.
לכן לא יפלא שהיהודי הדו-תרבותי, תרבות עברית ויוונית, השליח פאול,
הציע סדר עולמי חדש, חזרה לגן-עדן, לרציפות, ביטול 'דעת'. כל התרבות המערבית עד היום לא השתחררה מהצעה זו, ומצפה שישוע בחזרתו יגשים את השינוי.
למרות הצעה זו של השליח פאול, לעולם הנוצרי חדרו עקרונות דעת, 'רצון חופשי', זכות יצירה. אלא שבשלב שני, כפי שכבר הזכרנו, ברפורמציה שוב לותר שלל את ה'רצון החופשי', הביע משאלה לחזור לסדר אורגני, כוחני.
גם אם בהשפעת קלווין נטיה זו של לותר נבלמה, כיוון שהוא חזר לעקרונות התנ"ך. למרות כך אנו שוב עדים לכך שהנטיה הארכיטיפים להתעלם מ'דעת', להתעלם שיכולת השפה היא מנספח חיצוני, שליטה אצל הנירולוגים ואלו העוסקים בפילוסופית השפה. הם רוצים שהשפה תהיה תוצר הנירונים העמלניים.
התעקשות זו לדבוק בשפה תוצר הניירונים בלבד, ולא תוצר 'דעת', או נספח חיצוני, גורם לכך, שלא מייחסים לשפה יכולת יצירה, מתעלמים מהפן הזה של אמצעי זה, טוענים שהשפה היא כלי קומוניקציה בלבד.
הנטיה הארכיטיפים הזו להתעלם מכך ש'דעת', השפה היא תרומת נספח חיצוני למח, גורמת לעיוורון, להעדר הבנה, ש'מודעות' תיתכן רק מבחוץ, מ'דעת' חיצונית, לא מבפנים, מהניירונים. הילד המחובר לאימו, משתחרר ממנה כאשר הוא רוכש את המלה 'אני', מלה חיצונית, תרומת גנזך הקהילה, שדרכה הוא הופך ל'מודע'.
לא בכדי, חסידי לותר, שרצו בכל כוחם להיהפך לאורגניים, כינו את צאצאי העברים אלו המאמצים את 'דעת', כ'אויב קודמי' שיש להשמידם.
קשה להלחם בנטיות ארכיטיפיות. למרות כך יש לראות באבות העברים מבשרי 'דעת' כבני אור. בגינם, למרות ההתנגדות להם, העולם החדש עושה שימוש בכל העקרונות שלהם, מבלי להיות אסיר תודה לאלו שעקרונותיהם מאפשרים את מהפכת האבולוציה, את מהפכת האינפורמציה.
עולם 'דעת' המאפשר את יצירת העולם הלשוני הווירטואלי, שאינו משכפל את עצמו, למרות כך הוא מאפשר לאדם הקטן לצאת מגופו הקטן, להיהפך למודע, לרחף במרחבים, מאפשר לו לקסום לעצמו חלומות ועתידיים.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, יצרה בעברית פועלים ושמות המגשימים את עקרונותיה. רק בעברית לפנינו קשר בין 'דעת' הנרכש ממקור חיצוני לבין 'מודעות', לבין ידיעה, לבין ידיעה שהיא יצירה, יצירת חיים. 'דעת' משמעותו 'להבדיל'. וכך נאמר בספר יונה פרק ג' 11: 'ואני לא אחוס על נינוה העיר
הגדולה אשר יש בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו..'. ידיעה שהיא הכרת העולם. רק בעברית לפנינו השורש 'נכר', שהנו אמצעי של 'דעת', משורש זה נוצרת ה'הכרה', חזוק ל'מודעות', משורש זה הפועל להכיר, השם 'נוכרי'. כל המילים האלו הם מאפשרים הגשמת הפילוסופיה הלשונית, הם יחודיים למחשבת התנ"ך.
מספיק אם נצביע על מושג באנגלית ,consciousness האם שם זה מצביע על פעולה, כפי שהשם 'הכרה', מצביע על פעולה 'להכיר? האם שם זה מצביע כמו 'מודעות' על פועל 'ידע' יצר, הבדיל, הכיר? לא בכדי העולם המערבי מתקשה עד היום לטעון שהשפה היא כלי יצירה.

אוניברסיטה ווירטאלית – שעור 381 – יצירה לשונית הנה תוצר נספח חיצוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 381 יצירה לשונית הנה תוצר נספח חיצוני
נשאלת השאלה מה הוא אותו נספח, שהנו שפה, שהנו 'מודעות', אינפורמציה שהמח המעבד הפך לשפה, המבדיל את האדם משאר הברויים? האדם מודע לכך, שנספח מסוים מכביד עליו, מאפשר לו את ההתבוננות, מאפשר לו את מודעות היותו סופני. הוכחה שהאדם מודע לנספח זה, היא, שהוא רוצה להיפטר ממנו, ע"י אלכוהול, על-ידי סמים.
היום אנחנו יכולים להגדיר את הנספח, כתרומת האבולוציה, שהוסיפה למח האנושי את שכבת קליפת המח או אונות קדמיות שיותר מפותחות אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות, שעל-ידם קשרה את המח עם היסוד הנעלם המארגן ביקום. מושג ה'אבולוציה' הוא נעלם כמו היסוד 'המארגן' הנעלם. אבל הדורות השאירו שני מיתוסים על ה'נספח', מיתוס אחד הכלול במשל 'עץ הדעת', לפיו חוה רכשה את 'דעת' באכילתה מפרי העץ, 'דעת' שמיד הפך אותה ואת אדם ל'מודעים'. אדם זעם על חוה על הרכש החדש, שהוציא אותו מגן העדן, רכש שהוכיח לו שהנו סופני, בגין האיסור לאכל מ'עץ החיים'. אבל הרכש החדש צייד את חוה ואדם ב'דעת', מודעות, יכולת יצירה, יצירת חיים במודעות.
וודאי יראה מוזר, אם נביא כהקבלה למיתוס האכילה מפרי עץ הדעת, עם מיתוס פרומתאוס. לפי מיתוס זה חצי אל זה גנב מהאלים את יסוד ה'אש', העניק אותו לבני אדם, למען יוכלו להיטיב את חייהם, למען ליצור. ובכן, גם לפי מיתוס זה יסוד חיצוני המוענק לאדם מאפשר לו ליצור. השוני בין שני המיתוסים הוא, שלפי מיתוס 'עץ הדעת', האדם רכש יסוד 'נעלם', 'דעת', בעוד לפי מיתוס פרומתאוס, הרכש הוא מוחשי, 'אש', כיוון שהיוונים האמינו רק בדברים מוחשיים.
אבל בשני המקרים הרכש המאפשר יצירה הוא חיצוני לאדם. ברור שמסקנה זו של שני המיתוסים נוגד את ההשקפה של הנירולוגים ואלו העוסקים בשפה, הרואים בה תוצר הניירונים, הרואים בה תוצר אימננטי, הם גם לא מגדירים תוצר זה ככלי יצירה. השפה זוכה עד היום להגדרה שהיא כלי קומוניקציה ולא מיחסים לה יכולת יצירה.
ובכן, העולם המדעי למרות התפתחות מדע האינפורמציה, מוכה בעיוורון,
עיוורון שהוא תולדה של אי יכולת האדם לחשוב מחוץ לפרדיגמה שהוא יצר. אם הפרדיגמה טוענת שהשפה הנה תולדה של פעילות הניירונים, שהיא הנה אימננטית, אזי היא יוצרת בצורה גנטית, אבל היצירה הלשונית היא לא מוחשית, היא לא גנטית, לא משכפלת את עצמה, כפי שהנן יצירות גנטיות. עובדה זו שהיצירה הלשונית אינה גנטית גורמת לכך שאלו העוסקים בשפה מתעלמים מהפן היצירתי שלה .
נירולוגים ולשונאים מתקשים גם להגדיר את מושג ההכרה, הם המציאו מושג qualia, שבו הם מעניקים ל'הכרה' יסוד 'נעלם'. במלון אנגלי 'קווליה' מוסברת כישות לא קשורה לדברים מוחשיים. אבל מעניינת הגדרתו של הנירולוג ג'רלד אדלמן בספרו Bright Air, Brilliant Fire וכך הוא אומר בספר זה עמ' 114 :When for some reason qualia do affect interpretation the experimental design is modified to exclude such effect, the mind is removed from nature. אנחנו רואים מדבריו אלו של אדלמן שהקווליה היא דבר נעלם, לא מוחשית, היא לא תוצר הניירונים, ובכן, מה
מקור יסוד נעלם זה, אדלמן לא מרחיב על כך?
למרות מסקנה זו, אדלמן, ונירולוגים אחרים לא חוזרים למיתוסים העתיקים, שבאינטואיציה הבינו, שמודעות, הכרה, ישויות נעלמות, ויכולת יצירה הם תוצר של נספחת לאדם ממקור חיצוני. נירולוגים ולשונאים אינם מיחסים ל'קווליה' יכולת יצירה, למרות שהם חשים ש'הכרה', 'מודעות' הם ישויות נעלמות, לא מוחשיות. הם לא מייחסים ל'קווליה' יכולת יצירה, כיוון שהם לא משתחררים מהפרדיגמה שהשפה היא תולדה של ניירונים, לא ממקור חיצוני, הם נותרים באי הבנתם את היצירה הלשונית, יצירה הבוראת עולמות לשוניים ווירטואליים, עולמות שלא משכפלים את עצמם, שהנם תוצר של אותו יסוד, שאינו מוחשי, כפי שאדלמן מגדיר את ה'קווליה'.
אם ה'קווליה' הנה יסוד נעלם, היא לא תוצר הניירונים, היא הנה איזה יסוד נספח. אבל הנירולוגים והלשונאים לא מסוגלים לצאת מהפרדיגנה שלהם שהשפה היא תולדה של הניירונים, לכן הם מתעלמים בכלל מהפן היצירתי של השפה.
אבל טרם נמשיך, עלינו לברר את מהות המושג המקובל 'אבולוציה'. הוגים לא שמו לב שמושג זה אבולוציה יכול היה להיווצר רק על בסיס הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שאיפשרה את פרק א' של ספר בראשית, לפיו אלהים בורא את העולם ב'הגדים', שפה, בשלבים. הרי היוונים האמינו בעולם נצחי לא נברא, לכן מושג כמו 'אבולוציה', התהוות הדרגתית לא יכול לתאום את השקפתם, מכאן, אנחנו יכולים להגדיר את מושג ה'אבולוציה' כישות מארגנת נעלמת. ישות מארגנת זו העניקה לאדם או קשרה את המח של האדם עם יסוד מארגן נעלם ביקום.
המושג 'אבולוציה' כמושג מתווך בין האדם לבין האינפורמציה היקומית הנעלמת, המארגנת את הישויות ביקום, מאפשר לנו לחזור לאינטואיציה התנ"כית ש'דעת' הוא ממקור חיצוני.
אם הנירולוגים והלשונאים לא מסוגלים להתמודד עם היצירה הלשונית הווירטואלית כיוון שהם כלואים בפרדיגמה שלהם שהשפה היא אימננטית, פרי הניירונים, אנחנו בסיוע מושג ה'אבולוציה', יכולים לחזור לאינטואיציה שבמשל 'עץ הדעת' שהאדם רוכש 'דעת' ממקור חיצוני, 'דעת' כאמצעי של יצירה, יצירה של העולם הלשוני האנושי.
עד היום הוגים לא ניסו לעמוד על מהות המושג 'אבולוציה', כמובן לא הבינו שמושג זה הוא תולדה של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. למרות שלא עמדו על מהות מושג זה 'אבולוציה', אף אחד לא טען שמושג זה הוא מוחשי. ואם המושג אינו מוחשי אלא נעלם, יסוד מארגן נעלם, אזי עלינו להסיק שהיקום כולו הוא תולדה של ארגון נעלם, תולדה של שפה מארגנת, תולדה של הגדים, כפי שזה נאמר בפרק א' של ספר בראשית.
והרי לפי פרק א' של ספר בראשית האדם נברא בצלם אלהים, הוא בעל יכולת יצירה כמוהו.
בשעור הקודם הבאנו את דוגמת העולם הווירטואלי של האינטרנט, שהאדם בורא באמצעות תוכנות לשוניות. והרי עולם האינטרנט אינו העולם הווירטואלי היחיד שהאדם בורא באמצעות יסוד חיצוני, שפה שהיא טרנספורמציה של יסוד חיצוני, האינפורמציה היקומית, שהמח כמעבדה באמצעות הניירונים הופך אותה לשפה, לאמצעי יצירה.
האדם הקוסם הודות למענק שהוא קיבל על-ידי המתווכת, האבולוציה, מראשיתו מעיף בועות של עולמות לשוניים ווירטואליים לחלל האין סופי. החלל האין-סופי מוכן לקלוט את כל הבועות שהאדם הקוסם מעיף, כמו את הגן עדן וגיהנום של דנטה, שבו המשורר הזה מתגמל את אוהביו ומעניש את שונאיו.
אבל לא רק המשורר דנטה העיף בועות של עולמות ווירטואליים לחלל שבהם תגמל והעניש אוהבים ושונאים, כל אדם שגורלו לא שפר עליו, יוצר בועות של עולמות ווירטואליים, שבהם הוא מפצה את עצמו על העוולות שנגרמו לו. לא בכדי, סוקראטס שנידון על לא עוול בכפיו על-ידי בני עירו אתונה, קסם לעצמו בועות של עולמות שבהם הוא מתוגמל ומושבו נקבע בין האלים.
שוב במקרה של סוקראטס אנו רואים את אבסורד המחשבה האנושית, סוקראטס שלא האמין בשפה יוצרת, בדיאלוג פיידו, קסם לעצמו עולם חלופי באותה שפה שהתכחש ליכולת היצירה שלה, שבו הוא מתוגמל על מעשיו.