Monthly Archives: מאי 2014

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 387 – מודעות על פי הגל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 387 – מודעות על פי הגל
אנו יודעים שהילד רוכש מודעות, כאשר הוא מפריד בין עצמו לבין אמו, מחפה את עצמו במלה 'אני'. אבל למען פעולה טבעית זו, הילד זקוק למלה 'אני', הוא זקוק לשפה. אם תהליך זה נראה כה פשוט, פילוסופים מכובדים היו צריכים להיות מודעים לתהליך זה. וראו זו פלא, הפילוסוף המהולל דקרט טבע את המשפט המפורסם: Cogito ergo sum , 'אני חושב על כן אני קיים'. מאין היו ברשותו של הפילוסוף המהולל המילים, שדרכן הוא סיכם את תחושתו על קיומו? האם המילים ברשות הפילוסוף המהולל היו מולדות? הוא לא טען כך. ובכן, דקרט היה צריך קודם כל לרכוש מילים, וממי הוא רכש אותן? הוא רכש אותן מהוריו, מהקהילה.
אף אחד לא העניק למחבר משל 'עץ הדעת' את התאר 'הפילוסוף המהולל ביותר', ההפך, כולם ניסו ומנסים לנטרל את ראיתו העילאית, אפילו צאצאי העברים התעלמו ממנו, אם לא יצאו במפורש נגדו. ובכן, פילוסוף עילאי זה, מחבר משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, אמר דבר, שעד היום לא התקבל, שחוה ואדם הזדקקו ליסוד חיצוני, ל'דעת', שאותו רכשו מ'עץ הדעת', למען לבצע את התהליך שאותו מבצע הילד ה'מנכר' עצמו מאמו, ומעגן עצמו במלה 'אני'. בהבדל מהילד אשר כבר נולד לקהילה עם שפה, חוה ואדם שיצאו מ'גן-עדן', לא נולדו בקהילה דוברת, הרי לפי בעל המשל, הם היו ערומים ולא התבוששו בכך, כיוון שהם היו ב'גן-עדן' חיות בין החיות.
ובכן, לא נכנס לכל התהליך האבולוציוני, אבל ידוע שהומו ספיאנס, רכש את יכולת השפה רק לפני כמה עשרות אלפי שנים, כאשר התפתחו אצלו האונות הקדמיות.
מאחר שאין לנו תעוד על התהליך האבולוציוני, שהעניק לאדם את יכולת השפה, בעל משל 'עץ הדעת', העלה השערה עילאית, שיכולת זו נספחה לאדם ממקור חיצוני. הוא שיער בצדק, שכפי שהראיה מתאפשרת על-ידי קליטת הפוטונים, אור חיצוני, כך יכולת לשפה היא ממקור חיצוני. מאחר שבעל משל 'עץ הדעת' עדיין לא ידע על המח כמרכז חשיבה, ידיעה שהיא מאוחרת, הוא תאר את רכישת היכולת ממקור חיצוני, בצורה מטפורית.
וראה איזה פלא, למרות שההשערה העילאית של בעל משל 'עץ הדעת', היא מטפורית, היא מרגיזה את האדם עד היום הזה. ומדוע? כיוון שהאדם, למרות שהוא משתמש באותה מתת של 'עץ הדעת', ב'דעת', משאלתו נשארה חיים ב'גן עדן',טרם 'דעת'. האדם רואה ברכישת 'דעת', גרוש מ'גן עדן', ששם הוא לא התבושש בעירומו. ואולי גם הילד הרוכש מודעות בהפרדו מאמו, במשאלתו היה מעדיף להיות ספון על שד אמו, ולא להפרד ממנה.
אנחנו יכולים להגדיר את בעל משל 'עץ הדעת', בהגדרה שהסינים החכמים
מעניקים לאדם מסוגו, 'אדם המבחין בדגים בתחתית הים'. ובגין ראיה זו אדם כזה מסתבך בסכנות בין הבריות, שלא סובלות אדם עם יכולות מיוחדות. אמנם בעל כרחו, האדם שיכולת לשפה הסתפחה אליו מבחוץ, ע"י האבולוציה, הוא עושה שימוש מירבי ביכולת זו, אבל מתנכר לה על היותה נעלמת, הרי הוא רוצה להיות מוחשי, ויכולת זו, השפה, לא מספקת לו את כל משאלותיו, שליטה על התרחשויות שרירותיות, על משך חייו.
ובכן, 'דעת' שהאדם רוכש, מעניקה לו 'מודעות', בגין תכונתה 'לבתר' רצף. חוה ואדם ש'דעת' השתלטה עליהם, היא, דעת, מיד מפרידה בין עצמה לבין הגוף, שהופך לזר, עירום. 'דעת' על-ידי היכולת לבתר הופכת לטרנספורמטור, היא מנכסת לעצמה פיקוד על הגוף הביאולוגי. היא לא מסתפקת בכך, אלא ממשיכה בביתור הרצף, מצביעה לאדם על עולם מחוצה לו. היא משתלטת על החלקים שהיא מבתרת, ויחד עם בעלי 'דעת' מבותרים היא יוצרת קהילות המעניקות לכל חלק מבותר שם.
העברית שהיא כבר תוצר 'דעת' משתמשת בשורש 'נכר', במקום 'בתר', הרי למען נהיה מודעים, אנחנו צריכים ל'התנכר' מהאחרים, מהרצף, החיצון לנו, למען להתבונן עליו. אבל האדם שהאבולוציה, בעל כורחו, ציידה אותו ב'דעת', ב'שפה', לא אוהב להיות מנוכר, משאלתו היא להיות 'יחד', להיות חלק מה'כוליות'. לכן 'ניכור' הוא ביטוי שלילי בלשונות בני אדם.
כאשר בני אדם משתוקקים להיות ב'גן-עדן', הם תוקפים את משל 'עץ הדעת' על כי הכניס לעולם 'ניכור'.
ועתה עלינו לדון בהגל, שכתב ספר עב כרס בשם:Phanomenologie des Geistes . ספר זה דן ב'ניכור', בגרמנית entfremdung לכאורה הגל הבין שלמען שהאדם יהפך ל'מודע', עליו להתנכר מהזולת, מהכוליות. אבל האידיאל של הגל היא ה'כוליות', כוליות שהנה רוח, שהנה 'אין' וגם ה'יש'. ה'ניכור' בשביל הגל הוא תהליך זמני שצריך להתמזג ב'כוליות'.
הגל בהבדל מהוגים לותרניים אחרים הבין את הצורך ב'ניכור'. אבל באותה מידה שהוא ראה צורך בו, הוא לא וויתר על ה'כוליות הרוחנית', המיסטית, שבמציאות היא העדר קיום. הרי ברצף, בכוליות, אין קיום.
מבחינה זו הגל כמו מיסטיקונים אחרים, השתוקק להיות חלק ממשהו גדול מגוף קטן מנוכר. במציאות ה'כוליות הרוחנית' הזו בעיני הגל סמלה את 'גרמניה', שהיחידים היו צריכים להבלע בה, למען שהיא תגשים את עצמה, שהיא תבלע את כל העולם האנושי. משאלה גרמנית שבצורה אחרת הרייך השלישי אף הוא שאף לכך.
אבל נחזור ל'ניכור', על פי הגל. אם לפי משל 'עץ הדעת', חוה ואדם נעשים מודעים באוכלם מפרי 'עץ הדעת', כאשר 'דעת' מנכרת את עצמה מהגוף הערום, הגל לא הסתפק בתהליך פשוט כזה. בספר זה, בעמוד 126, הוא מתאר תהליך של התנכרות מהזולת. למען להיהפך ליחידה עצמית, לפיו כל אחד שואף למות הזולת, המאבק בין השניים, מסתיים במוות הזולת, רק כך היחיד משיג את עצמיותו.
ובכן, כל המפרשים הרבים של הגל לא מתעכבים על תהליך רווי דם כזה של הגל למען עצמיות, למען מודעות. כפי שזה קורה אצל מפרשים, הם מתעלמים מכתוב לא לפי רוחם, נותנים לא פרשנות הזויה.
אבל מי שמכיר טוב את משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, מבין, שהגל הגרמני, הלותרני, לא היה מסוגל לקבל את דעתו של בעל משל זה, על טרנספורמציה של האדם החיה, לישות אנושית בדרכי נועם. הוא חיבר את החלק הזה של המשל, החלק העוסק בניכוס 'דעת', והטרנספורמציה של האדם החיה לישות אנושית עם החלק השלישי, החלק על קין והבל, ורציחת קין את אחיו. לפי הגל הגרמני הלותרני, רק קין על-ידי הרג אחיו משיג את עצמיותו.
כאן לפנינו דגם מובהק איך אפשר לעוות כוונות של תרבות מבוססת על נעם, לתרבות מבוססת על כוחנות.
כאן צריך לתת איזו הנחה להגל. הוא וודאי לא התכוון שכל יחיד הרוצה עצמיות, או מודעות, צריך להרוג את הזולת, כוונתו היתה מדינית. כפי שהכוליות הרוחנית סימלה אצל הגל, את גרמניה שצריכה לבלוע את כל העולם לתוכה, כך הוא התכוון שלמען שגרמניה תשיג עצמיות, היא יכולה להשיג את זה רק ברציחת הזולת, רציחת המדינות האחרות.
ואם מישהו יכול לחשוב שהסבר זה הוא קיצוני. הגיבור של הגל היה פרידריך הגדול, שאותו הוא ראה כהפילוסוף, השליט האידיאלי. כידוע מההיסטוריה, שפרידריך הגדול ניהל מלחמות אגרסיביות, תקף את שכניו ללא התגרות מצידן.
מדוגמאות אלו אנו יכולים לראות שכל הדברת האין סופית הגרמנית על 'רוחניות מקפת הכל', במציאות היתה 'יופמיניזם' לכוחנות, שהתגשמה ברייך השלישי.
לפני כמה זמן, שלמה אבינרי פרסם ביקורת על הופעת ספר של הגל בעברית. בביקורת זו הוא כינה את הגל כההוגה הליברלי. כך היהודים עדיין לא השתחררו מהמלכודת הגרמנית. שלמה אבינרי גם כתב על מרכס ואהבתו את בני עמו, שאלתי אותו בטלפון, האם הוא קרא את הכתבים.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 386 – היסודות הבלתי נראים המעצבים את היקום, את האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 386 – היסודות הבלתי נראים המעצבים את היקום, את האדם
לפני שנתיים, חגגו בצרן, בג'נבה, את האישור לקיום חלקיק, המכונה חלקיק 'היגס', או חלקיק 'אלוהי', האחראי להענקת 'מסה' לחלקיקים יסודיים. בלעדי כח בלתי נראה זה, המעניק את המסה, לא היו קיימים ביקום אטומים ולא חיים.
כבר בתחילת שנות השישים פיזיקאים נוכחו לדעת שקיימים שדות אנרגיה בלתי נראים, נעלמים, המעניקים מסה לחלקיקים הבסיסיים, המאפשרים את היווצרות האטומים.
במציאות, כפי שנאמר על כח נעלם זה המספק את ה'מסה' לחלקיקים, לא נאמר עליו שהוא גם מארגן את האטומים לישויות, לגרמי שמיים, הממלאים את היקום, גם לא נאמר על חלקיק זה שהוא אחראי להופעת האדם.
ובכן, באמצע שנות המאה הקודמת, גילו את קיום האינפורמציה, שממנו נאצל ה-DNA המארגן את החיים על כדור הארץ. יסוד האינפורמציה אף הוא יסוד נעלם, שלו מיחסים את הארגון ביקום של גרמי שמיים, נוסף לארגון החיים על כדור הארץ שלנו, את קיום האדם. אבל עד היום הזה, לא מייחסים לשפה, שאף היא נאצלת מהאינפורמציה היקומית, שהמח עושה לה טרנספורמציה לשפה אנושית, שאף היא יסוד נעלם, את אותו תפקיד כמו ליסוד האלוהי, תפקיד של הענקת יכולת יצירה לאדם, של הענקת המודעות לאדם. מודעות מסמלת את האדם, מודעות מבדילה אותו מברויים אחרים על כדור הארץ, מודעות, פרי יסוד נעלם זה, שהסתפח למח האנושי.
נירולוגים היום מייחסים את היווצרות השפה הודות לפעילות הניירונים במח האנושי, מתעלמים בכלל מהתהוות 'מודעות' על-ידי השפה. הם מתעלמים מהעובדה, שהמוחות של כל הברויים על כדור הארץ, מוחות שהם מעבדה, מייצרות יכולות לברויים על כדור הארץ שלנו על-ידי קליטת יסודות מהחוץ, שאותם הם מעבדים, כך הם מעבדים פוטונים לראיה, מעבדים גלי קול לשמיעה. על כן המסקנה המסתברת צריכה להיות, שהמח מקושר לאינפורמציה הנעלמת ביקום, שממנה נאצל אליו חלק, וממנה על-ידי טרנספורמציה מח זה יוצר את השפה, שפה המאפשרת לאדם יצירה, שהיא היא היוצרת את 'המודעות', מודעות מהות האדם.
הנירולוגים בהבדל מהפיזיקאים, ששערו שקיימים שדות אנרגיה בלתי נראים המספקים מסה לחלקיקים הבסיסיים, גם טרם אנרגיה בלתי נראית זו הוכחה, לא טוענים בדומה להם שהשפה מהות האדם, היא תוצר של יסוד נעלם. הם לא מעלים השערות כאלה, שהמח מקושר ליסוד נעלם, האינפורמציה, שממנה הוא יוצר את השפה.
בהבדל מהנירולוגים המייחסים את היווצרות השפה האנושית כתוצר הניירונים, ולא תוצר של אינפורמציה נעלמת שהמח מקושר אליה, אבות העברים בדומה לפיזיקאים ששיערו קיום שדות אנרגיה נעלמת, טרם הוכחתה, אף הם באינטואיציה עילאית טענו שהאדם רוכש את 'דעת', את השפה, ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. אנו יכולים לכנות את המקור החיצוני הזה, את 'עץ הדעת', בשם 'אנרגיה נעלמת ביקום'.
אנחנו רואים שלאדם אין עכבות, כאשר הוא דן בעולם הפיזיקלי, אבל כאשר הוא דן בדברים הנוגעים בקיומו, מופיעות העכבות, השוללות דברים לא נוחים לאדם. כך היות העולם האנושי פרי אינפורמציה נעלמת, לא תואמת את האדם, הרוצה בקיום מוחשי. למשל, האדם מעדיף להיות כטוני, פרי האדמה המוחשית, כפי שטוען המיתוס, שאותו אנו מוצאים גם במשל 'עץ הדעת', ששם הוא מוזם. האדם גם מעדיף את החיים ב'גן עדן', שלפי מחבר משל 'עץ הדעת', הוא היה שם חיה בין החיות, לא התבושש בעירומו.
המשאלות האנושיות נשארו עד היום הזה שאיפה לחזור ל'גן עדן', לקיום טרם הפך האדם ל'מודע'. ראינו שאפילו הרמב"ם, התגעגע ל'גן עדן', טרם חוה ואדם הפרו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ הדעת', לרכוש 'דעת'. הרמ"ם כנראה לא היה מודע לעובדה, שגם השליח פאול רצה לחזור למצב של 'גן עדן', רצה לוותר על 'דעת', השפה הנעלמת. הרי הרמב"ם רואה את ה'הבדלה' לטוב ולרע, שפרי עץ הדעת איפשר לאדם, כנחות, מהשכל המושלם, שהוענק לאדם כאשר אלהים ברא אותו בדמותו.
בצורה פרדוכסלית, השליח פאול שהיה רב תרבותי, לא ייחס לאדם ב'גן עדן', טרם הפר את האיסור מלאכל מפרי 'עץ הדעת', היות בעל שכל מושלם, כפי שהרמב"ם ייחס לו. אבל גם הרמב"ם, וגם השליח פאול רצו קיום ב'גן
עדן'. משאלה כזו קיימת עד היום הזה, אצל הנוצרים וגם אצל היהודים. כנראה גם הנירולוגים הסבורים שהשפה הנה תוצר הניירונים, אף הם בצורה אינטואיטיבית רוצים להיות בחזרה תושבי 'גן עדן'.
צאצאי העברים, בעבר, בהבדל מהשליח פאול, בהבינו שמשל 'עץ הדעת', מעדיף חיים מודעים לכן שלל אותו, לא שללו את המשל. צאצאי העברים לא שללו את המשל, הם, או אלו שפרשו אותו לא נכון, כמו הרמב"ם, פשוט התעלמו ממנו, או צמצמו את פילוסופית השפה שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, ל'הלכה' בלבד. כך ניטרלו את הפן הנעלם של 'דעת', כמו השליח פאול.
אם אנו תוהים מדוע העברים לא פיתחו יותר את פילוסופית השפה, שבתשתית מחשבת התנ"ך, עלינו להגיע למסכנה שהם פחדו כמו האחרים מהפן הנעלם של 'דעת', לכן התעלמו ממנה. בהבדל מצאצאי העברים, השליח פאול הרב תרבותי בצורה גלויה שלל את משל 'עץ הדעת' באגרתו אל הרומיים', בצורה מפורשת רצה לחזור למצב 'גן עדן'. גם הלותרנים שללו את השפה הנעלמת, לותר שלל את ה'רצון החופשי', המאפשר את תפקוד השפה, גיתה שלל בכלל את השפה ביצירתו פאוסט, כן עשה גם מרכס המומר היהודי, שיצא נגד 'ניכור', ניכור המאפשר את תפקיד השפה, רצה להיות אורגני.
אפילו נעם חומסקי, שהושפע מהמחשבה הגרמנית, מהרדר ומקאנט, טוען שהשפה היא תוצר גן ביאולוגי, שקיים דקדוק מולד. תורתו מושלת היום בעולם המערבי, הרי בני אדם תמיד מעדיפים להיות מתוכנתים, דטרמיניסטיים, מוחשיים, ולא פרי יכולת נעלמת, פרי השפה.
אם אנו בודקים את מה שנאמר על-ידי הרמב"ם, על 'שכל מושלם', כעדיף על יכולת ההבדלה, אנו רואים שיש זהות בין ה'שכל המושלם' שלו, לבין ה'שכל הטהור' של קאנט. פילוסוף לותרני זה, קאנט, בדומה לרמב"ם, אף הוא ראה ביכולת ה'הבדלה', המאפשרת יצירת חוקים חיצוניים, חברתיים, דבר נחות. קאנט ראה בחוקים התנ"כיים, החיצוניים, הקיומיים, נחותים על חוקים פנימיים שהוא העדיף.
משום מה, הרמב"ם התעלם מהעובדה שחוקי התנ"ך הם פרי אותה 'הבדלה,' שהוא ראה אותה נחותה. לא בכדי, הוגים יהודיים אימצו את תורתו של קאנט, הרי אין הבדל בינה לבין מה שהרמב"ם טוען.
כאן אנו נכנסים לתסבוכת האנושית, שעושה שימוש בשפה, אבל מתיחסת אליה בזלזול, מעדיפה ידיעה מופשטת, לא פרי 'הבדלה', משא ומתן חיצוני, פרי שיח, מתכחשת לרצון חופשי המאפשר את תפקוד השפה. אמנם הרמב"ם לא שלל את ה'רצון החופשי', אלא בקביעתו ש'הבדלה' היא נחותה מ'שכל מושלם', הוא שלל אותו.
עלינו לדעת, שכל הברויים על כדור הארץ שלנו שהאבולוציה העניקה להם 'דחף קיומי', בזכותו הם מבדילים מה טוב לקיומם, מה מזיק לקיומם. עובדה שחיות בורחות מסכנות לחייהן. עובדה זו מצביעה על כך שהם בזכות 'דחף הקיום' מבדילות. אבל החיות מחוסרות השפה, מחוסרות 'מודעות', שהנה מתת ה'הבדלה' לא מסוגלות להתבונן על הקיום, לא מסוגלות ליצור מוסדות, ערכים, לא מסוגלות להפליג למרחבים וליצור לעצמם עולמות חלופיים, לא מסוגלות להרגיש שלהן חזקה על היקום, כפי שמרגיש האדם בעל השפה.
הרמב"ם, קאנט, שזלזלו ב'הבדלה', תרומת אותה 'דעת', מ'עץ הדעת', לא הבינו שאותה 'הבדלה' עושה להם טרנספורמציה, הופכת אותם מהיותם חיות לבני אנוש, הופכת אותם ל'מודעים'. כך הם מסוגלים בכלל להתבונן ולזלזל באותה יכולת להבדיל, שבזכותה הם נבדלים מהחיות.
ואם לחזור לחלקיק 'האלוהי', הבלתי נראה, המעניק ליסודות הראשוניים את המסה, באותה צורה האינפורמציה היקומית הבלתי נראית, היא היא אשר מעניקה לאדם את יכולת ה'הבדלה', היוצרת את המודעות, 'הבדלה', שדרכה היא עצמה מארגנת את החומר ביקום, יוצרת את גרמי השמיים.
האבולוציה שהעניקה למח האנושי את האונות הקדמיות, או קלפת המח, המפותח אצל האדם יותר מאשר אצל החיות, ציידה את האונות עם יכולת לקלוט אינפורמציה יקומית, בהמשך המח מעבד אינפורמציה זו לשפה, לשפה המבדילה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 385 – הכשל של הרמב"ם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 385 – הכשל של הרמב"ם
את הכשל של הרמב"ם מוצאים בפרק השני של ספרו 'מורה נבוכים'. בפרק שני זה הרמב"ם טוען שאלהים ברא את האדם בדמותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, ברא אותו עם 'שכל' מושלם, שכל המבדיל בין אמת ושקר. אבל בגין חטאת אדם, כפי שמסופר במשל 'עץ הדעת', האדם, שאת ההבדלה בין טוב לרע שהוא רכש בניגוד לצווי, יכולת להבדלה זו היא בדרגה פחותה מההבדלה של השכל המושלם. בעוד שהשכל המושלם מבדיל רק בין אמת ושקר, ההבדלה בין טוב לרע 'היא ב'מרגשות' ולא ב'משכלות'.
למען נבין את כל הלך מחשבתו של הרמב"ם, נביא את הקטע כולו:'…'כי זה השכל אשר האציל הבורא על האדם הראשון, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם חטאתו, ובשבילו נאמר בו 'בצלם אלהים ברא אתו'…..ובשכל יבדיל בין האמת והשוא. והשכל היה בו בתכלית השלמות . אבל הטוב והרע הוא נמצא ב'מרגשות' לא ב'משכלות'.
ובכן, מהו הכשל של הרמב"ם? לרמב"ם שלא היתה לו ראיה היסטורית, לא הבין שמשל 'עץ הדעת' קדם לפרק א' של ספר בראשית. שפרק הבריאה התאפשר רק על בסיסו.
חכמי היהדות שלא היתה להם השקפה היסטורית, לא התיחסו לעובדות ההיסטוריות המסופרות על אבות העברים, על אברהם ומלויו, שיצאו מאור, אור מרכז תרבותי שומרי. מסופר גם על האבות שהם נדדו במרחב של תרבויות העבר, תרבויות מפותחות. אברהם ומלויו, הכירו תרבויות רבות, היתה להם השקפה יחסית כתוצאה מהתבוננויותיהם על התרבויות השונות. משל 'עץ הדעת' מכיל שרידי מיתוסים שרווחו בזמנו של בעל משל זה, שהוא אסף במשליו, ולמעשה הוא מזים את כולם. הוא מבצע את ההזמה הראשונה, בהצביעו על כך, שהאדם השיל מעצמו את מהותו החיתית, באמצעות רכישת 'דעת' מעץ הדעת.
בעל משל עץ הדעת, משל על שלושת חלקיו, הוא עילאי בתחכומו. כך בעל המשל מזים את המיתוס של 'גן-עדן' בשני חלקי משפט. וכך הוא אומר על חוה ואדם בפרק ב' 25: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו'. ובהמשך, כאשר חוה ואדם טעמו מפרי עץ הדעת, נאמר עליהם כך, בפרק ג' 7 : 'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
בעל המשל בצמצום עילאי מביע שני דברים על-ידי חצי משפט אחרון זה, שחוה ואדם נעשו 'מודעים' אחרי שטעמו מהפרי, ורק מודעות זו שרכשו מאכילת פרי העץ, גורם לטרנספורמציה שלהם מהיותם חיות בין החיות בגן, כאשר לא התבוששו בעירומם, ועתה המודעות איפשרה להם להתבונן על גופם, והם נוכחו שהם עירומים.
האכילה מפרי העץ, המעניקה לחוה ואדם כביכול יכולת 'הבדלה בין טוב לרע', למעשה קודם נעניקה להם 'מודעות', שהיא אשר תאפשר להם בהמשך 'להבדיל בין טוב לרע'. הרכש הזה, יכולת ההבדלה, מאפס את כל המיתוסים בתוך המשל, את מיתוס 'גן-עדן', את המיתוס שבני אדם הם ילידי האדמה, מיתוס הנחש החכם. האדם לפי משל 'עץ הדעת', הוא פרי 'דעת'. היכולת להבדיל בין טוב לרע בא רק לידי ביטוי בחלק השלישי של המשל, כאשר קין בוחר ברע והורג את אחיו הבל.
ובכן, פרק א' של ספר בראשית, שהוא פרי השלב השני של התפתחות פילוסופית השפה, על-ידי יוצאי מצריים, משה, מבוסס כבר על משל זה. לכן נאמר בו שהאדם נברא בצלם אלהים. הרי לפי המשל 'עץ הדעת' האדם שנעשה בעל 'דעת', יכול להבדיל בין טוב לרע, יכול ליצור, הוא לא פרי האדמה, הוא הפך לישות לשונית, יכול ליצור באמצעות 'דעת', השפה, בדומה לאלהים.
הרמב"ם שלא הבין את משל 'עץ הדעת', משל שהנו בסיס הפילוסופיה הלשונית, היה מושפע מתורת אריסטו, רצה להאמין ב'גן-עדן', לא הבין שבעל המשל הזים את האמונה על גן אידיאלי, בהצביעו על כך שבגן האדם היה חיה בין החיות. הרמב"ם מבדיל בין 'מושכלות', שכל מושלם, לבין 'תחושות', שהאדם רכש כתוצאה מחטא.
כל נהייתו של הרמב"ם אחרי תורת אריסטו, מצביע על כך שלא רק שהוא לא הבין את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, הוא גם לא הבין את ההבדל המהותי בין האלוהות התנ"כית שהיא חלק מהעולם הלשוני, אלוהות פעלתנית, לבין השקפתו המכנית של אריסטו, שלפיו 'המניע הראשון', רק מניע את העולם שהוא נצחי, אינו בורא אותו. כל השקפתו של אריסטו היא מכנית. הוא אפילו רצה להכניס את השפה לסד של חוקים לוגיים, והרי השפה היא לא לוגית, היא שרירותית. אמנם הרמב"ם לא קיבל את העיקרון של אריסטו שהעולם הוא נצחי לא נברא, בכך הוא כפר בעקרונו של פילוסוף זה. אבל לכל אורך הספר הזה 'מורה נבוכים', אנו רואים שהרמב"ם כופר בשיח בין האלוהות לבין האדם. רק לגבי משה הוא מוכן להודות מה שנאמר עליו, שהוא דיבר פה לפה עם האלוהות.
כל כשליו של הרמב"ם בקשר להסבריו את התנ"ך נובעים מהכשל הראשוני, אי הבנתו שמחשבת התנ"ך מבוססת על פילוסופיה לשונית, ופילוסופיה לשונית זו היא תוצר משל 'עץ הדעת', תוצר האכילה מפרי העץ.
מאחר שגם הוגים יהודיים אחרים לא הבינו את היות מחשבת התנ"ך תוצר פילוסופיה לשונית, לא היה מי שיעמיד את הרמב"ם על טעותו. הרמב"ם זכה לכשרות כיוון שהוא אימץ את ההלכה.
לא רק הרמב"ם הוכשר בגלל אימוצו את ההלכה, גם הוגה שונה ממנו, חיים וויטאל, תלמידו של האר"י שכתב את הספר 'עץ החיים', קיבל הכשר, כיוון שהוא אימץ את ההלכה, למרות שהקוסמולוגיה בספרו היא קוטבית לקוסמולוגיה התנ"כית.
הנצרות הפאולינית נדחתה מיהדות, כיוון ששליח זה, כפר בהלכה.
אבל הרמב"ם לא היה הוגה הדעות הראשון שלא הבין את מחשבת התנ"ך, היותה פילוסופיה לשונית, גם פילון האלכסנדרוני לא הבין. הרי פילון, בהבדל מהרמב"ם, רצה לראות דמיון בין הגותו של אפלטון לבין מחשבת התנ"ך. גם הגותו של אפלטון היא קוטבית למחשבת התנ"ך, הרי אפלטון שלל את השפה היוצרת, שלל את חשיבות הכתב, ראה את האדם רק כחקיין של האידיאות הנצחיות.
בדיאלוג טימאוס, אפלטון רואה את הזמן שהנו העולם הנע, חקוי של הנצח הסטטי. הזמן מחקה את הנצח. ובני האדם משתכללים דרך מטמפסיכוזיס. גם בדיאלוג זה כמו בדיאלוג פיידו, אפלטון מאמין במטמפסיכוזיס, שכלול הנשמה. לא כאן המקום להתעמק בכל היסודות המחשבתיים של אפלטון בדיאלוג זה, שמלא בסתירות, אבל ברור שאין שום דמיון בין דעותיו לאלו של פילוסוף זה למחשבת התנ"ך.
ברור, מדוגמאות אלו שהוגים יהודיים לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, ותמיד רצו להיות חלק מפילוסופיות דומיננטיות של תקופתם. דבר זה אמור גם לגבי הוגים של העת החדשה, שאף הם לא הבינו את פילוסופית השפה התנ"כית, ורצו להיות חלק מהפילוסופיה הדומיננטית של תקופתם.
מה שהוגים יהודיים בעת החדשה לא הבינו, שרצונם להדמות לפילוסופיה הדומיננטית הלותרנית, עוורה אותם מלאות שפילוסופיה זו עויינת אותם ומסוכנת לקיומם. הפילוסופיה היוונית לא הכירה את ההגות היהודית, לכן היא גם לא היתה עויינת לה, בעוד שהפילוסופיה הלותרנית, כבר הכירה את מחשבת התנ"ך, היתה כולה קוטבית לה ועוינת לה.
האסון של הוגים יהודיים בעת החדשה היתה מאחר שלא היו מודעים למחשבת התנ"ך, על היותה פילוסופיה לשונית, נשללה מהם ההבנה מהסכנה האורבת ליהודים ממחשבה הלותרנית הקוטבית.
ואם לחזור לרמב"ם, הוא בהתרפקות שלו על הפילוסופיה האריסטוטלית, סלל את הדרך להוגים יהודיים להתרפקותם על פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך, ועוינות אותה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 384 – השפה כשופטת עליונה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 384 – השפה כשופטת עליונה
למרות שלא כל התרבויות היו מודעות להיות העולם פרי אינפורמציה, שפה, לפחות חלק מהן יצרו מוסד-על שיפוטי. כך המצרים העתיקים העמידו את הנפטרים לפני מוסד שיפוטי שישקול את מעשיהם, אם הם ראויים לעבור לעולם הנצח. אמנם ברבות הימים הכוהנים התחכמו למוסד השיפוטי, ציידו את הנפטרים באמצעים מאגיים, השבעות, שיאפשרו להם לעבור את המהמורות לעולם הנצח. אנחנו מוצאים את הנוסחאות המאגיות האלו ב'ספר המתים' המצרי שבו נאספו השבעות אלו.
אצל השומרים אנו לא מוצאים מוסד שיפוטי עליון, ההיפך, מקינת האלה נינגל, על חורבן עירה אור, אנו נוכחים שהאלים גוזרים גזרות בצורה שרירותית, ללא שיקולי צדק. אבל השומרים התחכמו לגזרות השרירותיות של האלים, הם יצרו לעצמם אלים אישיים שמהם הם קיוו למזור.
צורה שונה של שיפוט צודק אנו מוצאים בדיאלוג של אפלטון 'פיידו'. בדיאלוג זה, סוקראטס שנידון ללא עול על-ידי עירו אתונה, לפני הוצאתו להורג, מספר לחסידיו, על מוסד צדק, ששופט את הנפטרים בתהליך של גלגול נשמות. לא ברור ממיתוס אורפי זה שסוקראטס מספר עליו, לאיזה אל הוא פונה, מה מהות מוסד שיפוטי זה, המצטייר כתהליך מכני. הרי היוונים לא הכירו בשפה ישות יוצרת. ההיפך, לפי אפלטון וסוקראטס, אתונה שהפכה לדמוקראטי שמוסדותיה היו לשוניים, לפחות בצורה פרגמטית, לפי שני הפילוסופים האלו, שיפוט של מוסדות לשוניים אלו הכזיבו. ביוון הקלאסית, השפה לא היתה אמצעי לגיטימי, ואליה של אתונה, כפי שראינו, לפי סוקראטס, היו אלים שאף הם הכזיבו.
אנחנו עדים לפרדוכס האנושי, שגם כאשר האדם לא מודע לשפה היוצרת, השפה השופטת, הוא מבקש 'צדק', והרי צדק הוא פרי השפה השופטת, השפה המבדילה. גם כאשר האדם אינו מודע לעובדה ש'צדק' הוא פרי השפה המבדילה, הוא כמו סוקראטס נאחז בו כעוגן הצלה. כנראה האדם הלשוני, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שהוא עושה בו שימוש, יוצר צדק יקומי מכני המתבצע בצורה מכנית באמצעות גלגול נשמות. כך, גם ההודים, שחברתם היתה מחולקת לקסטות לא שויוניות, בדומה לסוקראטס האמינו בצדק המתבצע באמצעות גלגול נשמות.
בדומה לאמונה העממית האורפית היוונית, המחוקק ההודי בשם מנו, קבע חוקה מבוססת על קסטות, שבה הצדק מתבצע על-ידי גלגולי נשמות.
רק בהקשר לפילוסופיה הלשונית שבתשתית מחשבת התנ"ך, אנו מוצאים שופט עליון, אלוהות, שהיא שומרת על הצדק היקומי, הצדק האנושי.
אם אנו לוקחים את תשובת אלהים לאיוב, אזי אנו נוכחים שהאלוהות כשופטת עליונה מאפשרת לא רק את הקיום האנושי לפי אמות מדה של צדק, אלא היא גם מקציבה תנאי קיום לכל הברויים עלי אדמה.
ראינו כבר בשעורים קודמים, וספרי 'עולם בתוך עולם' אף הוא דן בכך, מה היתה המהפכה המחשבתית של אבות העברים שיצאו מאור, אברהם יחד עם ענר אשכל וממרא, לפיה האלוהות היא שופטת עליונה, היא הנה חלק מהעולם שהנו אינפורמציה, שפה. מסקנה זו התבקשה, כאשר השווינו את קינת האלה נינגל, אלת העיר אור לפרשת סדום. אילה זו התחננה לפני אספת האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היתה שגזרה שנגזרה אין לבטלה. בניגוד לשרירותיות אלי שומר, ראינו שבמקרה סדום, כאשר אברהם התחנן לפני האלוהות לא להחריב את העיר אם ימצאו בה קומץ צדיקים, האלוהות היתה מוכנה לחזור מגזרתה.
ובכן, רק בהקשר לפילוסופיה לשונית, האלוהות הנה השופטת העליונה, היא מוסד הצדק. על כן, רק בהקשר להשקפה לשונית כזו יכלו להיווצר מזמורי תהלים, שבחלק גדול מהם הפרט שנפגע, אינו פונה למוסדות חברתיים או אינו
סומך על מוסדות חברתיים שיגנו עליו, הוא פונה לשופט העליון.
וכך מזמור י"ג: למנצח מזמור לדוד
עד מתי אנה, יהוה, תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני?
עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם?
עד אנה ירום אויבי עלי?
הביטה, ענני, יהוה אלהי האירה עיני פן אישן המות
פן יאמר אויבי יכלתיו צרי יגילו כי אמוט
ואני בחסדך בטחתי
יגל לבי בישועתך אשירה ליהוה, כי גמל עלי.
ובכן, באמונה כזו בצדק אלוהי אנו מוצאים רק במזמורי תהלים, ולאורך יצירות התנ"ך. האם סוקראטס יכול היה לפנות לשופט עליון כזה? הרי הוא טען שאלי עירו הכזיבו וחיפש אלים צודקים יותר בקיום חלופי, אבל במיתוס האורפי בדיאלוג 'פיידו', אנו לא פוגשים שופט עליון נוסח התנ"ך.
גם קשה לשער שאריסטו שהושיב את 'המניע הבלתי מונע' על היקום, יכול
היה לפנות אליו לפקח על הצדק היקומי. לא בכדי, לגיבורי הטראגדיות היווניות לא היה למי לפנות למען ישועה, הם היו קורבנות חוקי הגורל השרירותיים..
הנצרות הפאולינית כולה מבוססת על כפירה בצדק יקומי, מבוססת על הקריאה של ישוע 'אלי, אלי, למה שבקתני'. לפי 'האגרת אל הרומיים' של השליח פאול, יש משאלה שקורבנו של ישוע יביא לשינוי סדרי עולם, סדרי עולם מ'עבר לטוב ולרע'. השליח פאול ויתר על יכולת להבדיל בין טוב לרע בגין חולשתו, רצה ב'גן עדן', טרם ההבדלה. האם משאלתו התמלאה?
יש איזו אידיאליזציה של משאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע', משאלה של השליח פאול, משאלה של שפינוזה, משאלה של ניטשה. הסיבה לכך היא שחובות תוצאות ההבדלה מכבידות על האדם. גם היידיגר רצה בשפה שאפשר להסתתר בה, לא רצה בשפה מחוקקת, מצווה, מטילה אחריות. כבר השליח פאול ב'אגרת אל הרומיים' מציג את עצמו כאדם חלש שאינו מסוגל למלא אחרי החוקים.
התכחשות לשפה המבדילה, המחוקקת, המטילה חובות על האדם, במציאות פירושה שהאדם בהתכחשות כזו משיל מעצמו את מתת האבולוציה, שבאקראי ציידה אותו ביכולת לשונית, יכולת המעניקה לאדם את ה'מודעות', את היכולת של התבוננות, את היכולת להבדיל בין טוב לרע.
במשאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע', יש נסיגה למצב החיתי, או למצב הגן-עדני. האדם על-ידי שתיית אלכוהול, לקיחת סמים, רוצה לטשטש את מודעותו. האם מצב כזה מביא מזור?
האדם נמצא מאז המתת של השפה שנספחה אליו, בשאיפה להשיל מעצמו את המתת המטילה עליו חובות, למרות שהוא עושה שימוש במתת זו, למרות שהוא מתעלה על החיות. הוא לא עושה לעצמו דין וחשבון שהתכחשותו למתת האבולוציה, אם הוא רוצה או לאו, הוא נסוג למצב חיתי. האם חסידי לותר, חסידי גיתה שהתכחשו לשפה, הפאוסטים, הבינו שהם איבדו את יתרונותיהם האנושיים? דבר שקרה ברייך השלישי.
האנשים לא קשרו את הברבריות של הרייך השלישי עם הכחשת הרצון החופשי על-ידי לותר, הרי ללא רצון חופשי השפה משותקת, הם לא קשרו את הדה-הומניזציה של הרייך השלישי להכחשת השפה על-ידי גיתה בדרמה של פאוסט, דרמה שהשתלטה על הרייך השלישי. גיבור דרמה זו רצה להיות כאיתני הטבע, ואכן הפאוסטים שטפו את אירופה ככוחות קמאיים.