אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 391 – הגעגוע ל'עץ החיים'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 391 – הגעגוע ל'עץ החיים'
האדם אינו מוותר על 'גן-עדן', האדם לא מוותר על 'עץ-החיים'. דברים אלו אמורים על צאצאי העברים. ובכן, צאצאי אבות העברים, לא השלימו עם 'עולם נגלה' בלבד, עולם מושלם שאלהים ברא, שאחרי כל שלב של בריאה הכריז: 'וירא כי טוב'.
צאצאי העברים אף פעם לא יצאו גלויות נגד משל 'עץ הדעת', אבל התעלמו ממנו, כיוון שבעל המשל הפך את 'גן עדן' למושב חיות, מאיסורו לאכול מפרי 'עץ החיים'. רק אלו שמרדו ביהדות, תקפו את משל 'עץ הדעת', כמו השליח פאול, כמו לותר שראה את עצמו כממשיכו, לכן שלל 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר את פעולת 'דעת'.
צאצאי העברים לא יכלו להרחיק לכת ולשלול 'רצון חופשי', בדומה ללותר, הרי הם צמצמו כל המסר של הפילוסופיה הלשונית ל'הלכה' בלבד, ואותה אי אפשר לקיים בלי 'רצון חופשי'. אבל צאצאי העברים מחוץ לאימוץ 'רצון חופשי', השכיחו לגמרי את המסרים של ראשית מחשבת התנ"ך.
קיום 'ההלכה' לא נועד למען גשום השקפה קיומית, השקפה של 'עולם נגלה' בלבד, כפי שהוא לפי פילוסופית התנ"ך. אלא קיום ה'הלכה' היתה מיועדת לכניסה לעולם חלופי, עולם נצחי. צאצאי העברים לא תהו על כך, שמשאלתם לעולם נצחי מנוגד לחוקי הבריאה. שהבריאה תיתכן רק בקיצוב ולא ברצף, לפי פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. הרי הבריאה בפרק זה מתבצעת על-ידי האלוהות בביתור הרצף, הצבת גבולות לכל הישויות.
ובכן, יהדות אחרי חורבן בית ראשון, אחרי שהשתיקו את הנבואה, היתה פשרה, מבוססת על התעלמות ממהות מחשבת התנ"ך, השכחת מהות מחשבת התנ"ך.
האמונה אחרי חורבן בית ראשון בקיום בעולם הבא, מנוגד לאמונה התנ"כית ב'עולם נגלה בלבד'. הרי אנו מוצאים בתנ"ך, במזמורי תהלים אמונה חוזרת, 'לא יהללו אותך יורדי דומם'. כך במזמור קטו: 'לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה'.
האידאל בקבלה הוא 'עץ חיים', לא 'עץ הדעת'. ביחוד אנו מוצאים אידיאל כזה אצל תלמידו של האר"י, חיים וויטאל, שכינה את יצירתו 'עץ החיים'.
ביחוד, אנו מוצאים העדר הבנה אצל הרמב"ם, שאת דעותיו כבר הבאנו בשעור קודם, הרואה ביכולת 'ההבדלה', של משל 'עץ הדעת' מתת נחותה על מה שניתן לאדם בפרק א' של ספר בראשית. בספר בראשית האלוהות הכריזה שבראה את האדם בצלמה, היא העניקה לו 'שכל בתכלית השלמות', לפי הרמב"ם, מתת זו היתה נחלתו של האדם טרם חטאתו. האם הרמב"ם לא הבין שהאלוהות בראה את האדם בדמותו, שאף הוא, יוכל לברא את ב'הבדלות', הבדלות הרצף, בדומה לבריאת העולם ב'הבדלות?
ובכן, הרמב"ם לא רק לא הבין מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, שהאלוהות בראה את האדם בצלמו, למען יוכל בדומה לה 'להבדיל'? הוא גם בגעגועיו ל'גן-עדן' לא הבין את משל 'עץ הדעת', לפיו ב'גן-עדן' חוה ואדם טרם אוכלם מפרי עץ הדעת, היו בדומה לחיות, לא התבוששו בעירומם.
הרי בדבר הרביעי, מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את האלוהות לברא בדומה לו את עולמו. לא נאמר בדבר זה על 'שכל מושלם', אלא רק על יכולת ההבדלה, הבדלה המאפשרת התווית גבולות לכל המאוויים האנושיים, שבהמשך 'עשרת הדברות'. לפי עשרת הדברות, האדם זוכה ל'אריכות ימים', אם הוא מתווה גבולות לכל פעולותיו, לא נאמר שם שיזכה ב'גן-עדן', לא נאמר שם שיזכה בעולם הבא, בעולם נצחי.
האידיאל של ישעיהו בפרק ב' 4 הוא: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. ובכן באחרית הימים בני ישראל לא יחזרו ל'גן-עדן', ללא מעשה, אלא הם יעבדו את האדמה. הרי 'יציאת מצרים, לא הובילה את בני ישראל 'גן-עדן', אלא הובילה אותם לכיבוש ארץ כנען. ההבטחה לאבות העברים היתה כיבוש ארץ כנען, לא מושב 'גן-עדן.
האידאל של יהדות יותר מאוחרת רחוק מאד מהאידאל של מחשבת התנ"ך, מזכיר יותר את האידיאל של אלו שמרדו ביהדות, בהבדל אחד, שיהדות יותר מאוחרת אימצה את 'ההלכה', אמצה 'רצון חופשי', אמצה 'משא ומתן'.
עלינו לחזור למשאלה האנושית, משאלה ל'עץ החיים', משאלה לקיום רציף שהוא נחלת האדם מראשיתו. כבר גילגמש השומרי יוצא למצא את השיקוי שיאפשר קיום רציף, מסתפק בסוף ב'שם עולם' כתחליף. את ה'שם עולם' גילגמש קיוה להשיג אם יעניק למשאלתו זו תוקף באמצעות כיבושים. ובכן המשאלה הזו לקיום רציף הוא תרומת השפה ה'ינוסית, (האל ינוס, אל הדלת, בעל שתי פרצופים, מאפשר להיכנס ולצאת) אופי ינוסי זה מצד אחד מצווה על התווית גבולות, מצד שני מאפשרת את המשאלות ל'רצף'.
החיה מחסרת שפה מונחית על-ידי 'דחף הקיום', בורחת רק מסכנות לקיומה, לא מודעת לקיומה הקצוב החל עליה בתוקף חוקי הקיום. האדם שהאבולוציה העניקה לו כלי נוסף, כלי השפה לשיפור קיומו הקצוב, לא מסתפק בפן האחד
של מתת זו, הוא מתפתה בצד הינוסי השני של כלי השפה, צד שבעל משל 'עץ הדעת' מכנה 'נחש', הפן המורד בקצובים, פן המורד בחוקי הקיום, פן הרוצה ריבונות למען לשנות את חוקי הבריאה.
האדם שאינו משלים עם חוקי הבריאה, מתפתה על-ידי ה'נחש' המבטיח לו ריבונות, יוצר לעצמו באמצעות הכלי שהוענק לו, כלי ינוסי, עולמות חלופיים ששם הוא ריבון, מחוקק לעצמו חוקים התואמים את משאלותיו. יצירת עולמות חלופיים הוא נחלת תרבויות רבות, כבר המצרים הקדמונים יעדו לנפטרים שלהם מוצא בעולמות חלופיים.
אבל קיים דגם אחר לשאיפה לרצף. אלו שלא יצרו לעצמם עולמות חלופיים, מוצאים פתרונות אחרים. השומרים לא הכירו בעולם חלופי בדומה למצרים העתיקים. עמי מסופוטמיה שאימצו את התרבות השומרית, את מסר גילגמש, יצאו לכיבושים, רצו ברצף טריטוריאלי, כתחליף. הרי האדם הלשוני יכול להחליף רצף אנכי, המוביל לעולם נצחי ברצף אופקי טריטוריאלי .אנו מכירים את הכובשים הגדולים של מסופוטמיה, כבר סרגון האכדי יצא לכיבושים של כל מסופוטמיה, אחריו יצאו האמורים בראשות חמורבי, אחריהם הבבלים, האשורים, כולם קיוו לקיום תחת 'שם עולם', בדומה לגילגמש, ולתת תוקף למשאלה זו על-ידי כיבושים טריטוריאליים רציפים.
הדבר העצוב בכל הפרשה הזו, שכאשר אלו שלא היו מוכנים להצטמצם במשאלותיהם לרצף, לא רצו בעולם נגלה בלבד עם גבולות למאוויים, כמו, למשל הגיבור של גיתה פאוסט, שרצה בנעורים נצחיים, תקפו את היהדות, את מסר ההשקפה הקיומית התנ"כית, וזהו את היהודים עם מסר זה המנוגד לדחפים שלהם. היהודים שבינתים אף הם כמו האחרים רצו ברצף, בעולם הבא, ב'גן-עדן', לא הבינו על מה הם מותקפים. הם לא הבינו על מה הם מותקפים, כיוון שהם בעצמם סרו מזמן מהמסר של אבותיהם.
אם אנו עומדים בתמיהה על חוסר ההבנה של היהודים מאין הסכנה אורבת לקיומם, הרי זה בגין אי הבנת היהודים את מסר אבותיהם. אמנם היהודים השאירו לעצמם כמה אפיונים מהמסר של אבותיהם, דווקא אפיונים לא מחמיאים.
היהודים נעשו בעולם המערבי שעיר לעזאזל, על ערכים שהם בעצמם סרו מהם. עובדות מצערות אלו מנעו מהם להיזהר מהתקפות עליהם. ההפך, הם העריצו את מעניהם, למשל, את בעלי האידיאולוגיה שאיפשרה את רדיפתם, כמו קאנט, כמו גיתה עם יצירתו פאוסט.

פרדוקס המח האנושי המעוות, היהודי, בהתגלמות המומר מרקס, במסתו 'השאלה היהודית', יוצא נגד ה'ניכור' היהודי', כוונתו יכולת ההבדלה שחוה ואדם רוכשים באכלם מ'עץ הדעת'. בעיניו ה'ניכור' היהודי, יצר את ה'כסף', שבעיניו הוא ה'חטא הקדמון'. האל היהודי הוא 'כסף'. מרקס טוען במסתו זו, שהצפון אמריקאים, כוונתו לצאצאי הפוריטנים שאימצו את ערכי התנ"ך, את תורתו של קלווין, אף הם יהודים, אף הם מעריצים את הכסף. את הטענה הזו של מרכס מוצאים גם בסוף ספרו 'הקפיטאל'.
פול-פוט הקמבודי שהרג בעמו, טען שבעקבות מרכס הוא ביטל את הכסף, זה כנראה נתן לו רשות להרוג את עמו. כנראה גנוי הכסף, ה'חטא הקדמון' איפשר גם לסובייטים את יצירת הגולג.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 390 – התנגשטת בין 'דחף הקיום' לשפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 390 – התנגשות בין 'דחף הקיום' לשפה
בשעור הקודם דיברנו על העדר נחת אצל האדם מתפקוד השפה שאינה מגלה לו את ה'מדוע', שאינה מספקת את משאלתו לנצחיות. אבל לא הזכרנו את ההתנגשות בין 'דחף הקיום' של האדם, המשותף לכל הברויים עלי כדור הארץ, עם השפה נחלת האדם בלבד.
קודם שנפרט מדוע קיימת התנגשות בין 'דחף הקיום' לבין השפה, עלינו להקדים ולהזכיר כמה טעויות של הוגים שלא היו מודעים ל'דחף הקיום' של האדם. למשל, שופנהאואר בצורה גרמנית דיבר על 'דחף לכח', במקום 'דחף לקיום'. לוק טען שמוחו של ילד הוא דף ריק. ובכן, לוק טעה, נכון שאת יכולתו הגנטית לשפה הילד מפתח עם הזמן כחלק מקהילה, אבל 'דחף הקיום' קיים כבר אצל הילוד, דחף זה הוא גנטי, לכן קביעתו של לוק אינה מדויקת, היא רק חלקית, כיוון שחוקים מ'דחף הקיום' מוטבעים במח הברויים.
אשר לטענותיו של פרויד על 'תת המודע', שוב עלינו להעיר, ש'התת- המודע' הוא למעשה 'דחף הקיום', שנמצא בהתנגשות עם השפה. פרויד היה מודע לעובדה ש'התת מודע' אינו משתף פעולה עם ה'סופר-אגו'. פרויד לא היה מודע לעובדה שה'סופר אגו' הנו 'מודעות' תרומת השפה. פרויד בכלל לא היה מודע לפילוסופית השפה, לשפה היוצרת. מכאן, אנחנו יכולים לתקן את קביעתו של פרויד ולהגיד שה'תת מודע' הנו 'דחף הקיום', דחף קיום זה נמצא בהתנגשות עם השפה, או המודעות, אינו משתף פעולה עם חוקי השפה.
ובכן, מדוע קיימת התנגשות בין 'דחף הקיום' לבין ה'שפה'? דחף הקיום מיועד לשמירת הקיום של היחיד, ללא חובות לזולת, בעוד השפה שהיא תולדה של שתוף פעולה בין יחידים, לא קיימת ביחידות, כולה מיועדת להפוך את היחיד לחלק מקהילה, מיועדת להטיל חובות על היחיד בקיום הקהילה.
אמנם גם הדבורים והנמלים הנם יצורים קהילתיים, אלא שקיומם הקהילתי הוא דטרמיניסטי, בעוד שהאדם אחרי שרכש שפה, יכול להיבדל ממנה, לעבור לקהילה אחרת, הוא גם יכול לטעון שהרכש הלשוני שלו הוא פנימי, הוא יכול להתכחש למחויבות לקהילה.
כל אלו המתכחשים להיות השפה קהילתית עושים את זה בהשראת 'דחף הקיום' שלהם, שאינו מכיר בחובות חברתיות, מצוות השפה, המעניקה לאדם מודעות.
האם יפלא שסוקראטס טען שאת המידע יש רק לילד, הוא פנימי? לא, סוקראטס פעל לפי 'דחף הקיום', הרי היוונים לא הכירו בשפה היוצרת, האמינו בעולם נצחי. ובעולם נצחי אין צורך לשתף פעולה עם הזולתים למען ליצור את העולם הלשוני האפי-גנטי.
אבל לא רק סוקראטס התימר שהוא אדון למידע, הרי קרוב לאלפים שנים אחרי סוקראטס, דקרט, שכבר נולד לתרבות המערבית, הנוצרית עברית, טען שהוא חושב לכן הוא קיים. הוא התעלם מהעובדה שהמשפט 'אני קיים מאחר שאני חושב', הוא לשוני, ואת הלשון הזו הוא היה צריך קודם ללמוד מהקהילה שלתוכה נולד.
כאשר הובס שאימץ את פילוסופית השפה התנ"כית, לפחות חלקית, אמר לדקרט שחושבים בשפה, הפילוסוף המהולל דקרט טען שגרמני וצרפתי יכולים להבין איש את רעהו למרות שהם בעלי שפה שונה, הוא לא חשב על כך, שהם קודם מתרגמים את דברי הזולת לשפתם.
שני ההוגים המהוללים האלו, סוקראטס ודקרט טענו מה שטענו, כיוון שבטאו את 'דחף הקיום', המתכחש לשפה התובענית.
אם 'דחף הקיום' אינו מודע לריסונים חברתיים, ברור שהוא נמצא בהתנגשות עם ה'מודעות', תוצר השפה, מודעות המסדירה חיי חברה, חיי חברה המבוססת על ריסונים הדדיים.
פרויד דן בעיקר ב'תת מודע' שאינו מתרסן בענייני יחסי מין, לכן הוא נמצא בהתנגשות עם ה'סופר-אגו'. אנחנו יכולים לתרגם את הנאמר על-ידי פרויד, ולטעון שה'דחף הקיומי' של האדם אינו מכיר בהתרסנות ביחסי מין, העדר התרסנות כזו לא תואמת את צרכי החיים החברתיים.
בהבדל מהיכולת לשפה, שנספחה לאדם בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, שפה המבדילה את האדם מברויים אחרים עלי כדור הארץ שלנו, 'דחף הקיום' אינו מגלה לאדם שמשך קיומו קצוב. 'דחף הקיום' מגלה רק לאדם כמו לברויים אחרים סכנות לקיומו, לכן החיות וברויים אחרים, נמצאים בבריחה מתמדת מסכנות. לכן האדם משתוקק לחזור לשלב קיומי קודם, טרם הסתפחות יכולת השפה למוחו, שפה המבשרת לו שמשך קיומו קצוב. מכאן הכמיהה של האדם לחזור ל'גן-עדן' טרם חוה ואדם טעמו מפרי 'עץ העדת', וניכסו לעצמם את 'דעת'.
כאשר הוגים מהוללים טוענים שה'מידע' הוא פנימי, כפי שראינו שטען סוקראטס, גם במידה מסוימת דקרט, ואת אותו הדבר אפשר להגיד על קאנט, שהעדיף ערכים פנמיים, על ערכים חיצוניים, כמו אלו של התנ"ך, כל אלו התכחשו לשפה היוצרת, או לא היו מודעים לה. היוונים הקלאסיים לא היו מודעים לשפה היוצרת. בניגוד ליוונים, גם דקרט וגם קאנט, התעלמו מהפילוסופיה הלשונית, שהיא תשתית מחשבת התנ"ך.
אנחנו יכולים לראות, שהיוונים הקלאסיים שהתכחשו לשפה יוצרת, באמת פעלו לפי 'דחף הקיום', האמינו בעולם נצחי. אבל, כפי שאנו יודעים, למרות אמונתם זו בעולם נצחי, הם נתקלו במוות, שאותו ייחסו ל'מוירה' הגוזרת גזרות, גזרות מנוגדות ל'דחף הקיום', שלא מכיר במוות. כתוצאה מכך התפתחה ביוון תרבות הטראגדיות, תרבות שהיתה תולדה מהמשאלה לנצחיות, ולמציאות שלא נשמעה לה.
תרבות התנ"ך, שהיתה מבוססת על אימוץ 'דעת', השלימה עם קצוב משך חיי אדם, לא הכירה כתרבויות אחרות בעולם חלופי. מחשבת התנ"ך הכירה רק בעולם נגלה, ולא הכירה בעולם חלופי, עולם יצירה אנושית, שבו מתמלאות המשאלות לנצחיות.
מאחר ש'דחף הקיום' שהנן גנטי ודטרמיניסטי, מועדף על האדם, כיוון שהוא אינו מגלה לו שקיומו קצוב, אינו דורש ממנו חובות חברתיות, מועדף עליו על השפה השרירותית, אנחנו נתקלים במשך ההיסטוריה המערבית, המבוססת על מחשבת התנ"ך, התנגדות לפילוסופית השפה, נתקלים בשאיפה לחזור ל'גן-עדן', טרם דעת.
נשאלת השאלה האם העברים, צאצאי האבות יוצרי פילוסופית השפה, כן מאמצים את הירושה של אבותיהם? אפשר להגיד שהם מאמצים אותה רק חלקית. מאחר שמחשבת התנ"ך היתה מקודשת, צאצאי העברים לא יצאו נגד משל 'עץ הדעת', נגד 'דעת'. אבל אם אנו בודקים, את המחשבה העברית המאוחרת, אנו נוכחים לדעת, שאחרי חורבן בית ראשון, העברים חזרו להאמין בעולם חלופי, הם השתיקו את הנבואה המבטאת את פילוסופית השפה, צמצמו את הירושה ל'הלכה' בלבד.
נוסף לכך, צאצאי העברים בתקופות מאוחרות יותר, אימצו את 'עץ החיים', לא את 'עץ הדעת'. אנחנו מוצאים ב'קבלה' התרפקות על 'עץ החיים', שכמובן, לפי משל 'עץ הדעת', נאסר לאכול מפריו. אנחנו מוצאים גם יצירה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, בשם 'עץ החיים', יצירה שבה קוסמולוגיה שונה לגמרי מהקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
יהדות יותר מאוחרת, השלימה עם מחשבה קוטבית לזו של התנ"ך, כל עוד היחיד אימץ את ההלכה.
ראינו בשעור קודם, שהרמב"ם, שאימץ את ההלכה, התגעגע ל'גן-עדן', טרם האכילה מ'עץ הדעץ', טען שיכולת ההבדלה היא נחותה, מה'שכל המושלם'
שאלהים העניק לאדם בבוראו אותו בדמותו. ה'הבדלה' בעיני הרמב"ם היא תוצאה מחטא האדם, שהפר את האיסור לאכול מפרי 'עץ הדעת'. ובכן, אפילו הרמב"ם, העדיף את מצב 'גן_עדן', טרם רכישת דעת, אף הוא מונע על ידי 'דחף הקיום'.
על ההתנגשות הזו בין 'דחף הקיום' לבין השפה השרירותית היוצרת בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 389 – ה'מדוע' הנסתר מהאדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 389 – ה'מדוע' הנסתר מהאדם
אכזבתו של האדם מכלי השפה, הוא שמתת זו אינה מגלה לו את ה'מדוע'. לפי פילוסופית השפה התנ"כית, האדם ניחן עם יכולת 'להבדיל', 'לנכר' דבר מדבר, בצורה כזו הוא יכול להבין 'איך' הקיום פועל, אבל הוא לא יכול להבין באמצעות מתת זו, השפה, מדוע הדברים פועלים כפי שהם פועלים. האדם גם לא יכול להבין באמצעות כלי השפה את ה'מדוע' של קיומו.
לפי פילוסופית השפה התנ"כית, האדם באמצעות כלי ההבדלה שלו, השפה, יכול ליצור את עולמו הלשוני המיועד לשפר את קיומו. האדם קיבל מהאבולוציה אמצעי נוסף, ל'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, את אמצעי השפה בשרות קיומו הגופני.
אנו יכולים לסכם שהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, יצרה השקפה
'קיומית'. נוכל להבין איך השקפה תנ"כית שונה מהשקפות פילוסופיות אחרות, אם נשווה אותה למחשבתו של קאנט.
ב'פרולוגומנה' שלו, קאנט טוען שהאדם מחוקק לטבע. וכך היא קביעתו שם: '…התבונה יוצרת את חוקיה (אפריורי) לא מהטבע אלא היא מכתיבה אותם לו'. ובכן, כאן לפנינו ההובריס הקאנטי, האדם לא מבחין בחוקיות הקיימת בעולם החיצון, הוא כביכול משליט חוקים, סדר על עולם היולי. לא בכדי היינה החכם היהודי טען שקאנט הכתיר עצמו לאלהים.
לפי קאנט בספרו 'התבונה הטהורה', 'תבונה טהורה' זו יוצרת את העולם, האדם, קאנט, יוצר את העולם. האדם התאכזב מהשפה, כיוון שכלי זה רק מאפשר לו להבחין איך הבריאה פועלת, מאפשרת לו להבחין שמשך קיומו קצוב. ואיך האדם מבחין שמשך קיומו קצוב, הוא מבחין בכך כיוון שהשפה המבחינה, יצרה את מודד הזמן, מודד ההתרחשויות. לעומת הקביעה שהשפה יוצרת את מודד הזמן, לפי קאנט ה'זמן' הוא אפריורי, לא מודד חיצוני, אלא האדם אדון הזמן, לכן הוא יכול ליצור באמצעותו 'נצחיות'.
ובכן, אם פילוסופית השפה התנ"כית הכירה בכלי השפה אמצעי לשיפור הקיום האנושי, לפי חוקי הבריאה הקיימים, קאנט סבור אחרת. קאנט המציא את 'התבונה הטהורה', שהנה ריבונית, בהבדל מהשפה שהיא בשרות חוקי הבריאה. תבונה טהורה זו היא מחוקקת, היא בוראת עולם, וה'זמן' האפריורי הוא שבוי שלה, נמנע ממנו להיות מבשר הקיצוב. לפי קאנט הזמן הוא בשרות הנצחיות.
אם השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים' רצה שהאלוהות תמורת קורבן ישוע תשנה סדרי עולם, קאנט נטל לעצמו את תפקיד האלוהות, שינה באמצאות ה'תבונה הטהורה' סדרי עולם.
השליח פאול ניטרל את השפה, שפה שלא פותרת את שאלת ה'מדוע', קאנט כבר לא הזדקק לנטרל את השפה, הוא התעלם ממנה, כאילו הוא נולד עם שפה, לא למד אותה מהזולת, מהקהילה. הוא המציא את ה'תבונה הטהורה', שהיא מיתרת את השפה.
עמים שהתקימו לפני היווצרות מחשבת התנ"ך, כמו המצרים העתיקים, האמינו בעולם נצחי, שהאדם שנפטר נשמתו נודדת ומתאחד עם חוקי הטבע הנצחיים. גם היוונים הקלאסיים לא הכירו את מחשבת התנ"ך, אף הם האמינו שהעולם הוא נצחי, לא נברא, שגם האדם כחלק ממנו הוא נצחי. אבל היוונים הקלאסיים לא יכלו לתעלם מהעובדה של מוות האדם. הסתירה הזו בין האמונה היוונית בנצחיות האדם, למציאות, הולידה את הספרות הטראגית שלהם. יותר מאוחר נוצרה אצל היוונים אמונה אורפית עממית על גלגולי נשמה, אמונה שאנו מוצאים גם בדיאלוג 'פיידו' של אפלטון-סוקראטס.
הרצון לקיום נצחי כנראה הוא ארכיטיפי לאדם, לכן אלו שכבר הכירו את מחשבת התנ"ך, מרדו בה, כמו השליח פאול, וגם קאנט.
ברור שבעולם נצחי אין צורך לשאל על 'מדוע', ביחוד בהקשר למשך קצוב של קיום האדם. לכן, כל אלו שלא השלימו עם קיום קצוב, בהכרח מרדו במסורת המחשבתית התנ"כית.
כפי שראינו פתרון ל'מדוע' של משך קיום קצוב האדם, שונה אצל השליח פאול, מזה של קאנט. אבל אם השליח פאול יצא נגד משל 'עץ הדעת', תשתית מחשבת התנ"ך, אף קאנט לא נמלט ממרד בירושה המחשבתית התנ"כית.
אנו מוצאים התיחסות כזו של קאנט למחשבה התנ"כית בספרו:Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernunft
בספר זה קאנט יוצא נגד החוקים התנ"כיים, שבעיניו הם חוקים כפיתיים, חיצוניים, אינם חוקים פנימיים של המצפון. החוקה התנ"כית שהנה רק פוליטית לפי קאנט, נוספו לה יותר מאוחר תוספות מוסריות ממקורות זרים לה.
הדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך, עוברת כחוט השני במחשבה הלותרנית. הרי כבר לותר ביטל את ה'רצון החופשי', רצון חופשי המאפשר תיפקוד השפה. הוא ראה את עצמו כתלמידו של השליח פאול. לא כאן המקום לחזור על בירור תיאולוגית לותר. רק יש לטעון שהוא התוה את הדרך להשקפה לותרנית אורגנית, או כמו זו של קאנט, 'תבונה טהורה', המיתרת את השפה, ובלי שפה האמצעי היחידי העומד לרשות האדם הוא אמצעי ה'כח'. גם גיתה בצורה שונה יתר את השפה, טען שבראשית היה המעשה. גם הוא שאף שהאלוהות החדשה, מפיסטו' תחזיר לאדם נצחיות.
אנו חוזרים בשעור זה על דברים שכבר נידונו בשעורים קודמנים, אלא שכאן אנו דנים באי השלמה של האדם עם משך קיום קצוב, אי השלמתו עם השפה שאינה נותנת תשובה לשאלה 'מדוע', הקיום פועל כפי שהוא פועל. לכן האדם שלא משלים אם הפתרונות החלקיים של השפה, מחפש כל הזמן פתרונות איך להחזיר לעולם את הנצחיות, מבלי להבין שברצף למעשה אין קיום.
ואם אמרנו שהשפה אינה נותנת תשובה לשאלה האנושית 'מדוע', אנו לא דייקנו. מחשבת התנ"ך מצביע על כך, שבריאה, קיום יתכן רק ב'קיצוב'. ברור שתשובה זו לא מספקת את האדם.
אנו חוזרים לנתוח זה של מחשבת קאנט, כיוון שיהודים לא הבחינו, התעלמו מה'דה-לגיטימציה' שלו של מחשבת התנ"ך. ראינו שגם אם יהודים לא יצאו נגד משל 'עץ הדעת', כיוון שמחשבת התנ"ך היתה מקודשת, אף הם התעלמו ממשל זה, או פרשו אותו באי הבנה. הבאנו בשעור 385 את דבריו של הרמב"ם, שטען שאלהים ברא את האדם בדמותו, עם שכל מושלם, בגין החטא של האכילה מפרי 'עץ הדעת', האדם נשאר רק עם היכולת 'להבדיל' בין 'טוב לרע, אבחנה פחותה. הרמב"ם לא הבין את המשל, לא הבין שפרק א' בספר בראשית, פרק הבריאה, אף הוא מלמד שהבריאה היא תוצאה של 'הבדלה', ולפי ה'דבר הרביעי' מעשרת הדברות, האדם צריך לחקות את אופן הבריאה האלוהית, בריאה על-ידי הבדלה.
למעשה פרק א' של ספר בראשית, בעקיפין עונה על השאלה 'מדוע', בטענה שהבריאה לא תתכן ברציפות, תיתכן רק ב'הבדלה', בקצוב משך כל הנבראים.
אי הבנה זו שאנו מוצאים אצל הרמב"ם, גרם לעיוורון היהודים בגרמניה, שלא הבינו את הסכנות מ'דה-לגיטימציה' של ירושתם, דבר שאיפשר את השואה.
במציאות, הרצון האנושי בנצחיות, מיתר את השפה המבדילה, שפה מבדילה המאפשרת לאדם משא ומתן עם הזולת, השגת דברים בדרכי שלום.
אם מיתרים את השפה, את ההבדלה, את ה'ניכור' אזי מה שנשאר בידי האדם הוא אמצעי הכח, אמצעי 'כח', המופנה נגד החלש, אמצעי כח תשתית הרייך השלישי. אפשר עוד להוסיף, הרי גם מרכס המומר היהודי יתר את השפה, ראה ב'ניכור' את 'החטא הקדמון', ה'גולג' הרוסי כנראה היה גשום 'גן עדן' לפי תורת מרכס.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 388 – מרדוך מבתר את תיאמת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 388 – מרדוך מבתר את תיאמת
אני מביאה את המיתוס 'אנומה אליש' מיתוס בבלי על מלחמתו של האל מרדוך באלה תיאמת, ביתורה על-ידו, ובריאת העולם מחלקיה, מיתוס מאוחר, שהתחבר בסוף האלף השני לפני הספירה, לפי חוקרים. המיתוס שאב חלקים מהתרבות השומרית העתיקה, וכן חלקים ממקורות אכדיים. בהבאת מיתוס בבלי זה כוונתי לדון בטענות חוקרים גרמניים שרוב רובו של התנ"ך הוא מאוחר, והוא הושפע ממקורות מסופוטמיים. אני מציינת עובדה זו, כיוון שלדאבון לבי, חוקרי תנ"ך יהודיים אימצו את הדעות של חוקרים גרמניים אלו, שמטרתם היתה דה-לגיטימציה של התנ"ך.
החוקרים הגרמניים אחרו את התחברות התנ"ך, לאחר גלות בבל.
ובכן, לפי מיתוס בבלי זה, האל הצעיר מרדוך, ניצח את האלים שלפניו, הוא ניצח גם את תיאמת, ומגופה המבותר הוא ברא את עולם. אחרי נצחונו של מרדוך על תיאמת, האלים הכירו בשלטונו, העניקו לו חמישים שמות למען לשלוט.
לפי מיתוס זה, 'אנומה אליש', אלים נחותים שהיו ממונים על שרות אלים עליונים התמרדו על מעמדם הנחות. כתוצאה מכך, מרדוך ברא את בני האדם למען שהם ישרתו את האלים העליונים, במקום האלים הנחותים.
פולחן אל זה, מרדוך, התנהל בחגיגת ראש השנה הבבלי, בחג זה הוצגה דרמת אל זה, כיוון שהבבלים האמינו שהמלחמה של מרדוך בתיאמת מתחדשת כל שנה.
הבאתי כאן את קיצור מיתוס 'אנומה אליש', על מרדוך שברא את העולם מהחלקים המבותרים של תיאמת, למען השוותו לפרק הבריאה התנ"כי, פרק א' של ספר בראשית. קשה להעלות על הדעת, שפרק א' זה של בריאת העולם על-ידי יהווה, הושפע ממיתוס בבלי זה, קשה להעלות על הדעת, שפילוסופית השפה, שמקורה במשל 'עץ הדעת', הושפעה מהמיתולוגיה המסופוטמית.
מתיחסים לתולדות האבות בדרך כלל כמיתוס ללא בסיס היסטורי. ואמנם, עד אשר פוענחו הכתבים השומריים במאה הקודמת, לא היו מקורות שאפשר היה להשוות את המסופר על האבות עם מקורות אחרים . למשל, איזכור 'אור', שממנה יצא אברהם עם מלוויו, לא אמר דבר לחוקרים. אבל אחרי פיענוח הכתבים השומריים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות, אנו יודעים על היות אור מרכז שומרי תרבותי, שגם כאשר היא היתה כבר כבושה על-ידי הכשדים, התרבות השומרית אומצה על-ידי הכובשים, בהמשך תרבות שומרית זו נשארה בסיס התרבויות המסופוטמיות.
בקוראי את הקינות השומריות, ביחוד את קינת האלה נינגל, אלת אור, על חורבן עירה, התבהר לי, שסיפור סדום, הוא למעשה מעין תשובה על קינת נינגל. בקינת נינגל על חורבן אור, האלה הזו מופיעה לפני האלים בבקשה שלא יחריבו את עירה, לא ישמידו את עמה. תשובת האלים היא שאם נגזרה גזרת גורל, אין לבטלה. ובכן השיח של אברהם עם אלהים על סדום, בקשתו לבל יחריב את העיר אם ימצאו בה קומץ צדיקים, והענות האלוהות לדרישתו, מוכנותה לוותר על חורבן העיר, מצביע על המהפכה המחשבתית של אברהם ומלוויו.
לפי מהפכה זו של אברהם ומלוויו, העולם הנו פרי שפה, שהאלוהות היא חלק ממנה. בהקשר מהפכה מחשבתית זו, עולמו של האדם אינו נשלט על-ידי גזרות גורל שרירותיות. בעולם לשוני, יש הבדלה בין טוב לרע, והאלוהות פועלת לפי מערכת ערכית לשונית זו.
עם הופעת ספרי 'עולם בתוך עולם', דיברתי עם אחד ההיסטוריונים, העוסק גם בתנ"ך, וטענתי לפניו שמי שחיבר את הסיפור על סדום, קינת נינגל היתה לפניו. עובדה המחזקת את המסופר בבראשית, שאברהם יצא מ'אור', וחולל את המהפכה המחשבתית שלו על בסיס תרבות שומר. מכאן עתיקות ראשית מחשבת התנ"ך. תשובתו של החוקר הישראלי הזה היתה תשובת התיאולוגים הגרמניים, שאחרו את מחשבת התנ"ך.
ועתה עלינו לחזור למיתוס מרדוך ומלחמתו בתיאמת, בבריאת העולם שלו על-ידי בתורה של אלה זו. אין סתירה גדולה מזו, מבריאה כוחנית של האל מרדוך, ובריאה של אלוהי התנ"ך, בדרכי נועם, כאשר הוא מבצע את הבריאה בהגדים, בשפה כאמצעי. אלוהות זו בוראת את האדם בדמותה, האדם שאף הוא יכול לברא את עולמו באמצעות שפה. מעמד האדם בפרק הבריאה שונה תכלית שינוי מבריאת האדם על-ידי מרדוך, שתפקידו לשרת את האלים בלבד, תפקיד נחות.
יש לראות את פרק הבריאה בספר בראשית, פרק א', תוצר כבר של השלב השני של התפתחות פילוסופית השפה, שהמשכו בעשרת הדברות, ששם בדבר הרביעי האדם מצווה לחקות את בריאת עולמו, בדומה לבריאת האלוהות את העולם בששה ימים. ברור שמחבר פרק הבריאה ומחבר עשרת הדברות הוא אחד, הרי הוא מבסס את הצווי כבר על הבריאה האלוהית.
השלב השני של התפתחות פילוסופית השפה, התאפשרה על בסיס משל 'עץ הדעת', שלפיו האדם מנכס את 'דעת', המעניק לו יכולת הבדלה, הבדלה שהיא
בסיס השפה היוצרת. וברור, שאלו שירשו את הירושה מהאבות שירדו למצריים, אימצו את העקרונות של המהפכה המחשבתית שלהם, שהעולם הנו פרי שפה, שגם עולמו של האדם הוא פרי כלי זה.
מכל מה שנאמר כאן, ברור שמה שמסופר על האבות הוא עדות היסטורית, גם אם נוספו לעדות זו יסודות מאוחרים. אבל פענוח הכתבים השומריים, מוכיחים שהאבות שיצאו ממרכז שומרי תרבותי 'אור', ביציאתם יכלו לחולל מהפכה מחשבתית, כראקציה לאמונה השומרית בגורל ואמונתם בעולם דטרמיניסטי. אבל גם פילוסופית השפה יכלה להתפתח רק על יסודות לשוניים שומריים, שהתנוונו, כיוון שהשומרים האמינו בעולם דטרמיניסטי, ולמען יצירת פילוסופית שפה, היה צורך בניכור מהשקפה אורגנית. אבות העברים שבמצוות אלהים יצאו מאור, ביצעו הינתקות, ניכור, שאפשר להם לאמץ 'ניכור', הנתקות, כיסוד בורא.
הרי עמים אוטוכטוניים, עמים יושבי קבע, רואים תמיד את עצמם כאורגניים, חלק מאורגניזם. רק אנשים, כמו אבות העברים, שנשמעו לצווי 'לך לך מארצך..' הנתקות, אפשרה להם גם הנתקות מטריטוריה, הנתקות מלהיות חלק מאורגניזם, איפשר להם את ההפשטה, לראות עצמם כחלק מעולם מופשט, לשוני.
מסופר גם על האבות, שהם נדדו ממרכז תרבותי למשנהו, כך הם רכשו השקפה יחסית, הבינו שכל קהילה יוצרת את לשונה ואת תרבותה, שיצירה אנושית היא לא אורגנית אלא אנושית, לשונית.
מיתס 'אנומה אליש', עם מרדוך הכוחני, הוליד את המדינות המסופוטמיות האגרסיביות. שימוש בכח היה לגיטימי, הרי כך נהג מרדוך. גם שעבוד עמים היה לגיטימי לפי מיתוס זה, הרי בני אדם נוצרו למען ישרתו את האלים, ואם לא את האלים, אזי את השליטים שהתימרו להיות אלים.
רק עם כוחני כמו הגרמנים יכול היה לפתח תיאוריות על היות התנ"ך יצירה מאוחרת, מושפעת מתרבויות מסופוטמיות מאוחרות. הרי עשרת הדברות, שהם המשך מחשבתי לפרק הבריאה, כולו מבוסס על עקרונות של הצטמצמות.
את תגובת התנ"ך על המדינות המסופוטמיות האגרסיביות אנו מוצאים במשל 'מגדל בבל'. ברור ממשל זה שהשאיפה האנושית לבנות מגדל שיגיע לשמים, היא ההובריס האנושי השואף להתגרות באלוהות, הובריס הרוצה לשנות סדרי עולם. ותגובת האלוהות, היא: …'ויפץ יהוה אתם משם על פני כל
הארץ ויחדלו לבנות העיר. על כן קרא שמה בבל
כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ ומשם הפיצם יהוה על פני כל הארץ'. לפי מחשבת התנ"ך
כל יחידה קבלה שטח מחיה ואל על יחידה להסיג גבול אחותה. השקפה כזו וודאי לא הושפעה מקורות האל מרדוך.