אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 391 – הגעגוע ל'עץ החיים'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 391 – הגעגוע ל'עץ החיים'
האדם אינו מוותר על 'גן-עדן', האדם לא מוותר על 'עץ-החיים'. דברים אלו אמורים על צאצאי העברים. ובכן, צאצאי אבות העברים, לא השלימו עם 'עולם נגלה' בלבד, עולם מושלם שאלהים ברא, שאחרי כל שלב של בריאה הכריז: 'וירא כי טוב'.
צאצאי העברים אף פעם לא יצאו גלויות נגד משל 'עץ הדעת', אבל התעלמו ממנו, כיוון שבעל המשל הפך את 'גן עדן' למושב חיות, מאיסורו לאכול מפרי 'עץ החיים'. רק אלו שמרדו ביהדות, תקפו את משל 'עץ הדעת', כמו השליח פאול, כמו לותר שראה את עצמו כממשיכו, לכן שלל 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר את פעולת 'דעת'.
צאצאי העברים לא יכלו להרחיק לכת ולשלול 'רצון חופשי', בדומה ללותר, הרי הם צמצמו כל המסר של הפילוסופיה הלשונית ל'הלכה' בלבד, ואותה אי אפשר לקיים בלי 'רצון חופשי'. אבל צאצאי העברים מחוץ לאימוץ 'רצון חופשי', השכיחו לגמרי את המסרים של ראשית מחשבת התנ"ך.
קיום 'ההלכה' לא נועד למען גשום השקפה קיומית, השקפה של 'עולם נגלה' בלבד, כפי שהוא לפי פילוסופית התנ"ך. אלא קיום ה'הלכה' היתה מיועדת לכניסה לעולם חלופי, עולם נצחי. צאצאי העברים לא תהו על כך, שמשאלתם לעולם נצחי מנוגד לחוקי הבריאה. שהבריאה תיתכן רק בקיצוב ולא ברצף, לפי פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. הרי הבריאה בפרק זה מתבצעת על-ידי האלוהות בביתור הרצף, הצבת גבולות לכל הישויות.
ובכן, יהדות אחרי חורבן בית ראשון, אחרי שהשתיקו את הנבואה, היתה פשרה, מבוססת על התעלמות ממהות מחשבת התנ"ך, השכחת מהות מחשבת התנ"ך.
האמונה אחרי חורבן בית ראשון בקיום בעולם הבא, מנוגד לאמונה התנ"כית ב'עולם נגלה בלבד'. הרי אנו מוצאים בתנ"ך, במזמורי תהלים אמונה חוזרת, 'לא יהללו אותך יורדי דומם'. כך במזמור קטו: 'לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה'.
האידאל בקבלה הוא 'עץ חיים', לא 'עץ הדעת'. ביחוד אנו מוצאים אידיאל כזה אצל תלמידו של האר"י, חיים וויטאל, שכינה את יצירתו 'עץ החיים'.
ביחוד, אנו מוצאים העדר הבנה אצל הרמב"ם, שאת דעותיו כבר הבאנו בשעור קודם, הרואה ביכולת 'ההבדלה', של משל 'עץ הדעת' מתת נחותה על מה שניתן לאדם בפרק א' של ספר בראשית. בספר בראשית האלוהות הכריזה שבראה את האדם בצלמה, היא העניקה לו 'שכל בתכלית השלמות', לפי הרמב"ם, מתת זו היתה נחלתו של האדם טרם חטאתו. האם הרמב"ם לא הבין שהאלוהות בראה את האדם בדמותו, שאף הוא, יוכל לברא את ב'הבדלות', הבדלות הרצף, בדומה לבריאת העולם ב'הבדלות?
ובכן, הרמב"ם לא רק לא הבין מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, שהאלוהות בראה את האדם בצלמו, למען יוכל בדומה לה 'להבדיל'? הוא גם בגעגועיו ל'גן-עדן' לא הבין את משל 'עץ הדעת', לפיו ב'גן-עדן' חוה ואדם טרם אוכלם מפרי עץ הדעת, היו בדומה לחיות, לא התבוששו בעירומם.
הרי בדבר הרביעי, מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את האלוהות לברא בדומה לו את עולמו. לא נאמר בדבר זה על 'שכל מושלם', אלא רק על יכולת ההבדלה, הבדלה המאפשרת התווית גבולות לכל המאוויים האנושיים, שבהמשך 'עשרת הדברות'. לפי עשרת הדברות, האדם זוכה ל'אריכות ימים', אם הוא מתווה גבולות לכל פעולותיו, לא נאמר שם שיזכה ב'גן-עדן', לא נאמר שם שיזכה בעולם הבא, בעולם נצחי.
האידיאל של ישעיהו בפרק ב' 4 הוא: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. ובכן באחרית הימים בני ישראל לא יחזרו ל'גן-עדן', ללא מעשה, אלא הם יעבדו את האדמה. הרי 'יציאת מצרים, לא הובילה את בני ישראל 'גן-עדן', אלא הובילה אותם לכיבוש ארץ כנען. ההבטחה לאבות העברים היתה כיבוש ארץ כנען, לא מושב 'גן-עדן.
האידאל של יהדות יותר מאוחרת רחוק מאד מהאידאל של מחשבת התנ"ך, מזכיר יותר את האידיאל של אלו שמרדו ביהדות, בהבדל אחד, שיהדות יותר מאוחרת אימצה את 'ההלכה', אמצה 'רצון חופשי', אמצה 'משא ומתן'.
עלינו לחזור למשאלה האנושית, משאלה ל'עץ החיים', משאלה לקיום רציף שהוא נחלת האדם מראשיתו. כבר גילגמש השומרי יוצא למצא את השיקוי שיאפשר קיום רציף, מסתפק בסוף ב'שם עולם' כתחליף. את ה'שם עולם' גילגמש קיוה להשיג אם יעניק למשאלתו זו תוקף באמצעות כיבושים. ובכן המשאלה הזו לקיום רציף הוא תרומת השפה ה'ינוסית, (האל ינוס, אל הדלת, בעל שתי פרצופים, מאפשר להיכנס ולצאת) אופי ינוסי זה מצד אחד מצווה על התווית גבולות, מצד שני מאפשרת את המשאלות ל'רצף'.
החיה מחסרת שפה מונחית על-ידי 'דחף הקיום', בורחת רק מסכנות לקיומה, לא מודעת לקיומה הקצוב החל עליה בתוקף חוקי הקיום. האדם שהאבולוציה העניקה לו כלי נוסף, כלי השפה לשיפור קיומו הקצוב, לא מסתפק בפן האחד
של מתת זו, הוא מתפתה בצד הינוסי השני של כלי השפה, צד שבעל משל 'עץ הדעת' מכנה 'נחש', הפן המורד בקצובים, פן המורד בחוקי הקיום, פן הרוצה ריבונות למען לשנות את חוקי הבריאה.
האדם שאינו משלים עם חוקי הבריאה, מתפתה על-ידי ה'נחש' המבטיח לו ריבונות, יוצר לעצמו באמצעות הכלי שהוענק לו, כלי ינוסי, עולמות חלופיים ששם הוא ריבון, מחוקק לעצמו חוקים התואמים את משאלותיו. יצירת עולמות חלופיים הוא נחלת תרבויות רבות, כבר המצרים הקדמונים יעדו לנפטרים שלהם מוצא בעולמות חלופיים.
אבל קיים דגם אחר לשאיפה לרצף. אלו שלא יצרו לעצמם עולמות חלופיים, מוצאים פתרונות אחרים. השומרים לא הכירו בעולם חלופי בדומה למצרים העתיקים. עמי מסופוטמיה שאימצו את התרבות השומרית, את מסר גילגמש, יצאו לכיבושים, רצו ברצף טריטוריאלי, כתחליף. הרי האדם הלשוני יכול להחליף רצף אנכי, המוביל לעולם נצחי ברצף אופקי טריטוריאלי .אנו מכירים את הכובשים הגדולים של מסופוטמיה, כבר סרגון האכדי יצא לכיבושים של כל מסופוטמיה, אחריו יצאו האמורים בראשות חמורבי, אחריהם הבבלים, האשורים, כולם קיוו לקיום תחת 'שם עולם', בדומה לגילגמש, ולתת תוקף למשאלה זו על-ידי כיבושים טריטוריאליים רציפים.
הדבר העצוב בכל הפרשה הזו, שכאשר אלו שלא היו מוכנים להצטמצם במשאלותיהם לרצף, לא רצו בעולם נגלה בלבד עם גבולות למאוויים, כמו, למשל הגיבור של גיתה פאוסט, שרצה בנעורים נצחיים, תקפו את היהדות, את מסר ההשקפה הקיומית התנ"כית, וזהו את היהודים עם מסר זה המנוגד לדחפים שלהם. היהודים שבינתים אף הם כמו האחרים רצו ברצף, בעולם הבא, ב'גן-עדן', לא הבינו על מה הם מותקפים. הם לא הבינו על מה הם מותקפים, כיוון שהם בעצמם סרו מזמן מהמסר של אבותיהם.
אם אנו עומדים בתמיהה על חוסר ההבנה של היהודים מאין הסכנה אורבת לקיומם, הרי זה בגין אי הבנת היהודים את מסר אבותיהם. אמנם היהודים השאירו לעצמם כמה אפיונים מהמסר של אבותיהם, דווקא אפיונים לא מחמיאים.
היהודים נעשו בעולם המערבי שעיר לעזאזל, על ערכים שהם בעצמם סרו מהם. עובדות מצערות אלו מנעו מהם להיזהר מהתקפות עליהם. ההפך, הם העריצו את מעניהם, למשל, את בעלי האידיאולוגיה שאיפשרה את רדיפתם, כמו קאנט, כמו גיתה עם יצירתו פאוסט.

פרדוקס המח האנושי המעוות, היהודי, בהתגלמות המומר מרקס, במסתו 'השאלה היהודית', יוצא נגד ה'ניכור' היהודי', כוונתו יכולת ההבדלה שחוה ואדם רוכשים באכלם מ'עץ הדעת'. בעיניו ה'ניכור' היהודי, יצר את ה'כסף', שבעיניו הוא ה'חטא הקדמון'. האל היהודי הוא 'כסף'. מרקס טוען במסתו זו, שהצפון אמריקאים, כוונתו לצאצאי הפוריטנים שאימצו את ערכי התנ"ך, את תורתו של קלווין, אף הם יהודים, אף הם מעריצים את הכסף. את הטענה הזו של מרכס מוצאים גם בסוף ספרו 'הקפיטאל'.
פול-פוט הקמבודי שהרג בעמו, טען שבעקבות מרכס הוא ביטל את הכסף, זה כנראה נתן לו רשות להרוג את עמו. כנראה גנוי הכסף, ה'חטא הקדמון' איפשר גם לסובייטים את יצירת הגולג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: