Monthly Archives: אוגוסט 2014

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 395 – האדם האנומלי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 395 – האדם האנומלי
מדי פעם אני סקרנית לדעת אם יש הבנות חדשות בתחום פילוסופית השפה. כך הזמנתי דרך אמזון, שני ספרים שהופיעו השנה העוסקים בתחום זה. שמות הספרים:
More than Nature Needs- Derek Bickerton
———-Natural History of Human Thinking – Michael Tomasello
הופתעתי מחדש ששני חוקרי שפה אלו, כל אחד בצורה שונה, רואים בשפה יכולת ביאולוגית דטרמיניסטית מכנית, כפי שגם נירולוגים, כאשר הם מתיחסים לשפה, הם מתיחסים אליה כתולדה של פעילות הנירונים בלבד, יכולת ביאולוגית דטרמיניסטית מכנית בלבד. ביקרטון מתיחס לשפה כמו נעם חומסקי מתיחס אליה, תולדה של דקדוק מולד, בעוד שטומסלו, מתיחס לשפה כתוצר חברתי, אבל תוצר חברתי בדומה לקומוניקציה חברתית בין החיות, עם שינויים קטנים.
מסקנותי מהתעקשות אנושית, מהתעקשות אלו העוסקים בשפה, לראות אותה כחלק מהתפתחות ביאולוגית דטרמיניסטית, ולא לראות אותה כמתת נוספת של האבולוציה, מתת אנומלית, היוצרת את עולמו של האדם לפי חוקים אפי-גנטיים. חוקי השפה לא נשמעים לחוקים ביאולוגיים, והאדם מתעקש מלראות במתת השפה, תופעה חריגה.
מפליאה העובדה, שאבות העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפותח ביותר, בימי קדם, מרכז תרבותי שומרי, אור, היו רבי תרבות, כתוצאה מנדודיהם בין תרבויות מפותחות של זמנם, הבינו באינטואיציה, שמתת, 'דעת' הוא מתת אנומלית, היא ניזונה מיסוד חיצוני, שהם עדיין לא ידעו על קיומו, יסוד האינפורמציה, לא הכירו את מהותו. הם הבינו שמתת זו מאפשרת לאדם את ה'מודעות', מודעות העושה לאדם טרנספורמציה ממצב חיתי למצב אנושי. מתת זו הופכת את האדם ליוצר, יוצר את עולמו הלשוני.
הבנה עילאית זו של אבות העברים, שבססו את פילוסופית השפה, שבוטאו במשלים, בשני שלבים, שלב ראשון מבוטא במשל 'עץ הדעת', הקדום, שלב שני שכבר מתבסס על עקרונות משל זה, נמצא בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, ובעשרת הדברות.
מאז ההמצאות העילאיות של האבות העברים, מצד אחד הפך את מחשבת התנ"ך לבסיס המחשבה המערבית, אבל מצד שני הן מעוררות כל הזמן נסיונות של הפרכות שלהן, מתוך פחד האדם מהיות השפה מתת אנומלית רפאית לא מוחשית, שפה המוכיחה לאדם את היותו מוותי.
גם היום, אחרי התפתחות תורת האינפורמציה, האדם פוחד להודות בכך, שהאבולוציה העניקה לו אמצעי אנומלי, את אמצעי השפה, מתת שלא פועלת לפי חוקי הביאולוגיה, מתת שרירותית שלה חוקים משלה, חוקים אפי-גנטיים. האדם עיוור מלראות, שעולמו הלשוני הוא תוצר שרירותי. אמצעי אנומלי זה לא משכפל את עצמו.
כפי שאנו רואים, האדם המסרב להבין את עולמו הלשוני, מונע על-ידי פחד, פחד המוות, פחד מהיות עולם לשוני זה רפאי, לא מוחשי. האדם המפחד רוצה בעולם דטרמיניסטי שממנו המוות מגורש, עולם מוחשי, לא שרירותי, לא רפאי.
לפני שנדון באלו שבצורה מופגנת יצאו נגד הממצאים של אבות העברים, עלי לציין, שגם הצאצאים של העברים, אחרי חורבן בית ראשון, השתיקו את הנביאים דוברי פילוסופית השפה, התעלמו ממשל 'עץ הדעת', גם כאשר לא יצאו נגדו באופן גלוי, בהיותו מקודש.
עלי גם לציין, שהמשלים הפילוסופיים האלו של התנ"ך, שהכילו את יסודות הפילוסופיה הלשונית, היו תמציתיים מדי, היו זקוקים להסברים מפורטים יותר, דבר שלא נעשה על-ידי צאצאי אבות העברים, כך, בצורתם התמציתית, לא יכלו לשמש כטיעון נגדי, לפילוסופיות קוטביות.
כך, יהודים בגולה, שנמצאו תחת השפעות פילוסופיות קוטביות להשקפה התנ"כית, העדיפו את ערכיהם של פילוסופיות אלו על נצחיות, ובאינטרפרטציה מסולפת, ניסו לנטרל את ירושת אבותיהם, תקפו את תמציתה, את 'דעת', המנכרת את האדם האורגני, הופכת אותו לאנומלי מופשט. כך עשה השליח פאול בעל תרבות דואלית, תרבות עברית של אבותיו, ותרבות הלניסטית יוונית, שאותה העדיף בהבטיחה נצחיות, אורגניות. כידוע, הוא תימצת את התיאולוגיה שלו ב'אגרת אל הרומיים'.
ואם על מרד זה של השליח פאול התבססה הנצרות, מרכס שהושפע מהתרבות הגרמנית הלותרנית, חזר על המרד נגד ה'ניכור' היהודי. כל תורתו בספריו המוקדמים, ביחוד בספרו ה'קאפיטאל', מבוססים על שלילת ה'ניכור'. ואם לא די לנו בשניים אלו, נועם חומסקי בתורתו על 'דקדוק מולד', בצורה עקלקלה חוזר על שפה אורגנית, נוסח הרדר, טוען שמקור השפה בגן ביאולוגי.
לכן על לנו להלין שלשוניים, נירולוגים רואים את השפה תולדה של פעילות הניירונים, רואים את השפה כחלק מהביאולוגיה האנושית, לא תוספת אנומלית של האבולוציה.
גם פילוסופים אלו שמודעים חלקית היות השפה כלי יצירה, כמו הובס, כמו בעת החדשה וויטגנשטיין, היידיגר, לא מסבירים את תופעת השפה כמתת מאוחרת, אנומלית, של האבולוציה. מתת ההופכת את האדם מחיה בין החיות ליצור יחודי הודות למתת זו, המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני, עולם אפי-גנטי, עולם עם חוקי שונים מחוקי הביאולוגיה, עולם שרירותי המאפשר לאדם ליצור דברים שלה בנמצא על כדור הארץ, ביקום.
בלי ספק שרתיעתו של האדם מעולמו הלשוני היא מוצדקת, הרי עולם זה הוא רפאי, לא מוחשי, לא משכפל את עצמו, קיים רק בזכרון האנושי, קיים רק כל עוד בני אדם מאמינים בו, לא מורש, אלא אם הוא מקובע בכתב.
לאדם כל הסיבות לרתיעתו מהמתת שהאבולוציה העניקה לו, מהמתת האנומלי, הרפאי, אבל הרי הוא עושה בו שימוש, הוא אפילו רוצה להיות ריבון, רוצה להיות 'אדם-אל', כמו ניטשה, רוצה ליצור בחלל עולמות חלופיים, עם חוקים תואמים את משאלותיו.
האדם מוכן לקבל את היתרונות של הכלי האנומלי שהוענק לו, הוא רק לא רוצה בכלי זה המצווה עליו להכיר בגבולותיו, שהוא חלק מהבריאה, המקציבה כולם רק משך קיום קצוב.
האנשים הרוצים להיות כביכול ביאולוגיים, אורגניים בלבד, לא מוותרים על כל המנעמים שהשפה האנומלית מספקת להם, הם רוצים יותר, לא רוצים להכיר בגבולות, רוצים בדומה לפאוסט את המירב.
השפה האנומלית יכולה לפעול רק בגבולות חוקי הקיום, ואם בפן ה'נחשי' היא מבטיחה לאדם אפשרויות בלתי אפשריים, ואם היא מאפשרת לאדם ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ, לא ביקום, יצירות אלו לא משכפלות את עצמן. מחשבת התנ"ך הבינה נכונה שמתת זו מיועדת רק לשיפור מצבו הקיומי של האדם, מתת זו מיועדת לקבע את עיקרון קדושת החיים. לכן לפי מחשבת התנ"ך קיים רק עולם נגלה, עולם שנשמע לחוקי הבריאה, הקוצבים לכל הישויות משך מוגבל.
על החוקים האנומליים של השפה, שלא נשמעים לחוקי הביאולוגיה בשעור הבא.

מודעות פרסומת

x*ספר

לקוראי השעורים שלי
הופיע ספר חדש שלי באנגלית, אפשר להשיגו באמזון. שם הספר:Rivka Schechter –The Magician

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 394 – האותיות המופשטות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 394 – האותיות המופשטות האותיות המופשטות מאפשרות לאדם לרחף ביקום, לרגע להשתחרר מהגבלות שחוקי הבריאה כופים על הישות. אנחנו לא אורגניים, כיוון שהאותיות המופשטות מאפשרות לנו להשתחרר לרגע מהחוקים של הבריאה, מאפשרות לנו ליצור דברים שלא קיימים ביקום.
האדם הרוצה כביכול להשתחרר מהאותיות המופשטות, להסתפק בחיים ביאולוגיים דטרמיניסטיים, למעשה לא משתחרר מהן. במקרה כזה האדם נסוג בחזרה לאמצעי הכח, מוסיף לאמצעי זה ממדים של האותיות המופשטות, מכאן אמצעי זה, הכח, הופך להרסני יותר מאשר כח בידי ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.
אמצעי הכח בטרנספורמציה שלו, אינו יותר כלי להשגת מזון בלבד, הוא הופך לכלי הרסני. האדם הנסוג לכלי הכח, מונע מתסכול, כיוון שהאותיות המופשטות אינן ממלאות אחרי ציפיותיו. הרי האותיות המופשטות יוצרות רק ישויות רפאיות, לא מוחשיות, ישויות שלא משכפלות את עצמן. האותיות המופשטות לא נענות למשאלות האדם הרוצה רצף, בלא הבינו שברצף אין קיום.
אלו הנסוגים לכלי הכח, למעשה רוצים להילחם בשומר הסף, המוות, אבל במציאות הכח ככלי עוד פחות מהאותיות המופשטות מאפשר להימלט מחקי הבריאה הקוצבים משך מוגבל לישויות. בהבדל מכלי הכח, שאינו יכול לשומר הסף, המוות, האותיות המופשטות מסוגלות לפחות לרגע קט להימלט ממנו, להימלט לרגע קט מהגבלות שחוקי הבריאה כופים על הברויים.
האותיות המופשטות מסוגלות ליצור עולמות חלופיים ששם מתגשמות כביכול המשאלות האנושיות לרצף. אבל עולמות חלופיים הם רפאיים, אין שום וודאות לקיומם.
כפי שאלו הנסוגים לאמצעי הכח, הרוצים להילחם בשומר הסף, המוות, גם האותיות המרחפות שואפות לאותה מטרה, להימלט משומר הסף, על-ידי יצירת מקומות מפלט, עולמות חלופיים רפאיים. האדם שנעשה מודע, ברוכשו דעת, נעשה מודע לשומר הסף, המוות, שהוא לא משלים אתו, ובכל דרכיו הוא רוצה להימלט ממנו. האדם אינו משלים עם קיום רציף של שרשרת הדורות, שמחשבת התנ"ך מציעה.
האותיות המופשטות הופכות את האדם שהפך למודע לקוסם, קוסם הנמלט מהגבלות הקיום, יוצר לעצמו עולמות רפאיים מרחפים בחלל האי-סופי.
גם כאשר האדם לא מתכוון לברח לעולמות רפאיים שהוא יוצר על-ידי האותיות המופשטות, כאשר הוא יוצר את עולמו הלשוני, הוא למעשה קוסם קסמים. הרי היצירה הלשונית, היצירות של האותיות הן ישויות לא מוחשיות, הן קיימות רק בזכרון האנושי, הן קיימות רק כל עוד הקהילה מאמינה בהן, הן קיימות בקיבוע על-ידי הכתב.
העולם הלשוני, העולם של אותיות, מתקיים רק אם קהלות מתחזקות אותו באמונה בו. עולמות לשוניים, עולמות של אותיות, חדלו להתקיים ברגע שקהלות חדלו להאמין בהם.
כל עוד האדם יוצר את עולמו מאותיות, הוא משכיח מעצמו את שומר הסף, המוות, הוא עושה את זה כאשר הוא מקיף את עצמו בחומות בהאמינו שבצורה כזו הוא חוסם את המוות. גם בנית בתים, מטרתם הוא לנטרל את המוות, לא לתת לו דריסת רגל.
ההתקהלות של היחיד בתוך הקהילה משמשת אותה מטרה, כמו העדר, משמש את החיה, המתחבאת בו מסכנות, כאילו הקהילה מגינה מפני המוות.
הגוף הגדול, הקהילה שלתוכה מתמזג היחיד, כאילו מסירה ממנו את הסכנות, את המוות. אם בתור בודד האדם רואה את עצמו חסר אונים מול האויב הגדול, שומר הסף, הקהילה בכוחות משותפים כביכול מסוגלת להתמודד אתו.
בעתות מלחמה אנו רואים שהיחיד מוכן להקריב את עצמו למען הקהילה, כיוון שהוא כבר אינו גוף בודד, אלא חלק מגוף הגדול, הקהילה.
היות העולם של האותיות לא מוחשי, מאפשר ליחיד את המטמורפוזה הזו מהיות גוף מבודד להיהפכותו לגוף הגדול של הקהילה. הקסמים של האדם הקוסם תקפים רק בתחום העולם של האותיות הרפאיות, לא בתחום חייו הביאולוגיים.
הקוסם האדם, צריך להאמין בעולם האותיות, עולם לא מוחשי, עולם נעלם, שהוא תמיד יכול להימלט על כנפי האותיות האלו מכליון. אלו המתכחשים לאותיות היוצרות, נסוגים לכח, אין להם דרכי מילוט מחדלון.
העברים תמיד הצליחו לקום לתחיה, כיוון שהם נאחזו באותיות הרפאיות. הגוגים מארץ המגוגים שצעדו על במתי ארץ נעלמו בשכחה. העברים העצמות היבשות, קמו לתחיה בפוח ארבע רוחות בהם חיים.
האנומליה של הקיום היהודי, שאפילו ניטשה הבין אותו, באומרו היהודים בחרו בחיים, הוא, שהגרעין היהודי השמרני, נאחז באותיות כמפלט.
היהודים, בהבדל מעמים אחרים, גם כאשר לא הבינו יותר את המסר של אבות העברים, שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, נאחזו בכמה עקרונות שהם הורישו לצאצאיהם.
בהבדל מהיהודים, עמים אחרים רוצים להיות אוטוכטוניים, ילידי האדמה, אפילו כך רצה אפלטון, בספרו הרפובליקה, בלא הבינם שבתור יצירי האדמה הם מפסידים אפילו את היתרונות שהשפה מעניקה להם, יתרונות של מילוט, יתרונות של נחמה.
הרצון הזה של עמים, גם אם לא מפורשות, שהם רוצים להיות ילידי האדמה, רצון להיות אורגניים, אף שאיפה כזו מסירה מהם את היתרונות שהשפה, שהאותיות מעניקות.
אלה שרוצים להיות חלק מהטבע, רוצים להיות אורגניים, לא מבינים שגם הטבע נמצא תחת חוקי הבריאה, חוקים המקציבים לכל הברויים משך מוגבל.
האנומליה של האדם, על גרם שמיים, שאף הוא אנומליה, שהאבולוציה העניקה לו מתת נוספת, מתת האותיות המאפשרות לו ליצור לעצמו מפלטים, המאפשרות לו ליצור לעצמו קיום משופר.
האותיות המופשטות לא מסוגלות לבטל את חוקי הבריאה, הן מסוגלות רק ליצור מפלטים למשך קצוב. כאשר הגיבור של דרמת גיתה, פאוסט, ביטל את המאמר, את הדבר, את האותיות היוצרות, רצה על-ידי ברית עם מפיסטו, להשיג רצף נעורים, רצף אהבה, הוא איבד אפילו את היתרונות שאותן אותיות מעניקות לאדם.
כל הכובשים הגדולים של העבר ושל ההווה שרצו להחליף את רצף משך קיום מוגבל, ברצף טריטוריאלי, הביאו רק להרס הקיום. מה נותר מהכיבושים של האכדים, של האמורים, של הבבלים, של האשורים האכזריים, שהגלו עמים, הרסו ארצות? כל אלו לא יכלו לחוקי הבריאה, שהשכיחו אותם. כך קרה גם ליורשיהם. אם אנו יודעים משהו על תולדות האדם בהיסטוריה, זה הודות לאותיות שקובעו בכתב. הטריטוריות הכבושות, לא מעידות על כובשיהם. בצדק, דניאל בחזונו הופך אותם לחיות המכלות אחת את רעותה.

ספר חדש

לקוראי השעורים שלי
הופיע ספר חדש שלי באנגלית, אפשר להשיגו באמזון. שם הספר:Rivka Schechter –The Magician