Monthly Archives: ספטמבר 2014

אןניברסיטנ ןןחרטואלית – שעור 397 – ההשגחה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 397 – ההשגחה
במשך השנים, בקוראי דברי הוגים יהודיים, נתקלתי בהגדרה שלהם את תרומת מחשבת היהדות, בכך, שהיא העניקה לעולם את מושג ה'מונותאיזם'. אבל הוגים אלו אף פעם לא הגדירו את היחוד של עיקרון זה, הם לא הגדירו אותו כיוון שהם לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך. מושג מהות האלוהות, היא תולדה של פילוסופית השפה הכלולה במשלים הפילוסופיים, היא נוצרה בה כדי לתת ערבות לעולם אנושי לשוני, 'עולם אנומלי'.
קודם כל אשר למושג 'מונותאיזם', שהוגים יהודיים הגדירו את תרומת היהדות לעולם. הרי אריסטו אף הוא תרם עיקרון 'מונותאיסטי', בקבעו את מושג 'המניע הבלתי מונע'. אבל תהום מפרידה בין האלוהות של התנ"ך, לבין האלוהות של אריסטו. בעוד שאלוהות התנ"ך בוראת עולם יש מאין, בוראת אותו ברצון חופשי, ערבה לעולם זה, האלוהות של אריסטו היא ישות מכנית, המניעה עולם נצחי, לא בוראת אותו, לא נאמר עליה שהיא ערבה לו.
לדאבונינו, כפי שהסברנו, לא קמו הוגים יהודיים שהבינו את המשלים התנ"כיים, הכוללים את הפילוסופיה הלשונית בעקרונות תמציתיים, שהיה צורך להרחיב עליהם.
המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, מכילים הבנה אינטואיטיבית של עולמו הלשוני של האדם, בלי להרחיב על הבנה זו, דבר שמנע מדורות מאוחרים להבין את העקרונות של הבנה זו. עלינו לראות בהבנה האינטואיטיבית הזו של אבות העברים, שני שלבים, שלב ראשון המכילה את משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, את משל סדום, ואת השלב השני המכיל את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, ואת עשרת הדברות. אלו שיצרו את השלב השני של פילוסופית השפה כבר הבינו את עקרונות משל 'עץ הדעת', ואת משל סדום, שיח אברהם עם האלוהות על גורל העיר, ועל בסיסם, יצרו מה שהם יצרו.
הבנה זו התאפשרה, כיוון שיש להניח, שהעברים שירדו למצרים, נשאו אתם כבר את המגילות הכתובות, עם משל 'עץ הדעת', וקורות אברהם.
במינוח עכשווי, ננסה להסביר מה אלו שיצרו את משל 'עץ הדעת', הבינו בצורה אינטואיטיבית. הם הבינו ש'דעת', המעניקה לאדם 'מודעות', היא גם מעניקה לאדם יכולת יצירה. 'דעת' היא שלב שני אצל האדם, כאשר הוא כחלק משותפות עם זולת, נעשה 'מודע'. היום אנו יכולים להגיד, שילד נעשה מודע ל'אני', רק כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, מנכר את עצמו ממנה. הילד לא נולד עם 'מודעות', הוא רוכש אותה רק אם הוא נולד בקהילת בני אדם, שכבר יצרו את מושג 'אני'.
הביאינו בשעורים קודמים את הכרזתו של דקרט, שהוא קיים כיוון שהוא חושב. פילוסוף מהולל זה לא הבין, שלמען יוכל לחשוב שהוא קיים כיוון שהוא חושב, הוא קודם היה צריך להיוולד בקהילה עם שפה, בלי מושגים שהוא רכש מהקהילה, הוא לא היה יכול ליצור את המשפט הזה.
החיה חסרת שפה שהיא תוצר קהילתית, לא יכולה להיעשות 'מודעת'. בכלל, מודעות קיומינו מתאפשרת רק כיוון שיש לנו את המושג 'העדר קיום'. ובכן, המושג 'העדר קיום', יצירתו מזקיקה את האדם הלשוני ליצור אותו, הוא יכול ליצור אותו רק כאשר התבונן בעולמו, הגיע למסקנה, יחד עם הזולתים, שקיים גם העדר קיום.
התרחקנו ממשימתינו להגדיר את משמעות מושג 'ההשגחה', מושג תנ"כי, שאבות העברים הבינו אותו באינטואיציה לשונית. אבל למען להסביר אינטואיציה לשונית זו, אנחנו צריכים להרבות במילים רבות.
יש להניח, שמשה, שלו יש לייחס את יצירת השלב השני של פילוסופית השפה, היה מודע לירושה התרבותית של אבותיו, ירושה שהיתה בכתובים במגילות שהעברים הביאו אתם למצריים. הרי משה נולד במשפחה חשובה, אחיו אהרון היה כוהן, אחותו היתה נביאה. משה הבין את הכתובים ועל בסיסם הוא יצר את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. בפרק זה משה יצר קוסמולוגיה, שלפיה האלוהות בראה עולם יש מאין, ברצון חופשי, לא לפי חוקי גורל. אלוהות זו, בוראת את העולם למען האדם, בוראת את האדם בדמותה.
רק בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, אנו מבינים מה משמעות בריאת האדם בדמות האלוהות. משמעות קביעה זו פירושה שאף האדם בדומה לאלוהות, צריכה ליצור את עולמה האנושי במשך ששה ימים. אנו נבין רק את משמעות נתינת לגיטימציה ליצירה אנושית, אם נשווה את זה להעדר נתינת לגיטימיות ליצירה אנושית, לפי התרבות היוונית.
מספיק אם נקח את טראגדית פרומתאוס, של איסכילוס, לפיה חצי-אל זה נענש על כי העניק לאדם את השימוש באש. עונש זה של פרומתיאוס, מדגים את ההשקפה היוונית, שיצירה אנושית, שימוש באש, היא הסגת גבול האלים. רק לאלים זכות לברא, ליצור.
ובכן, מושג ההשגחה כולל גם לגיטימציה ליצירה אנושית. לגיטימציה כזו ליצירה אנושית, פירושה שהעולם הלשוני האנושי הלא מוחשי, האנומלי, קיבל אף הוא לגיטימציה. בלי לגיטימציה כזו, העולם הלשוני האנושי הוא רפאי. שוב נביא את דבריו של דקרט, שאמר שהוא בטוח במה שהוא רואה, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לעולם זה. כוונתו היתה ש'ההשגחה', ערבה לעולם רפאי זה, לכן האדם יכול להיות בטוח בו.
אם נתיחס לדבריו אלו של דקרט, נבין שהעולם היווני שלא היה לו ערב, שלפיהם המוירה השרירותית שליטה בו, והיא מכשילה את האדם, גרם ליוונים לראות את עולמם כטראגי.
עימתנו כאן את מחשבת התנ"ך עם מחשבת יוון. אבל ראשית מחשבת התנ"ך, השלב הראשון של הפילוסופיה שלה, נוצר על רקע תרבות שומר. הרי אברהם הצטוה: 'לך לך מארצך..', לצאת מאור, מרכז תרבותי שומרי. אם כך, השלב הראשון של מחשבת התנ"ך נוצר על רקע תרבות שומר. המשל 'סדום', הוא מעין תשובה על קינת האלה נינגל, אילת אור, על גזרת האלים להחריב את עירה, מצוה בהתאם לחוקי גורל.
ואם לפי מצות האלים השומריים, חוקי גורל שולטים בעולם, לפי משל סדום, האלוהות לא פועלת לפי חוקי גורל, מוכנה לשנות את גזרת העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
אם ככה, כבר בשלב הראשון של פילוסופית התנ"ך, האלוהות לא גוזרת גזרות, כמו גזרות גורל של אלי שומר, היא אלוהות ערבה לעולם, נוהגת לפי חוקי השפה, מבדילה בין טוב לרע, מענישה רק את אלו שלא נוהגים לפי חוקים אלו.
נרחיב על מושג 'ההשגחה', בשעור הבא.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 396 – קסם השפה האנומלית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 396 – קסם השפה האנומלית
האם כל אלו הרוצים להפוך את השפה לתוצר ביאולוגי, תוצר רק של הפעילות של הניירונים, חשבו אי פעם, על כך, שהרצח הראשון, רצח קין את הבל, נעשה על רקע תחרות על מושג, מושג ה'בחירה'?
אם האדם, לפי דעתו של טומסלו, שבשעור קודם התיחסתי בקיצור לדבריו, האדם נבדל מהחיות המפותחות רק מזערית, איך הפכה אצל קין, טריטוריה מוחשית שהחיות מגנות עליה, לטריטוריה לשונית רפאית, שגיבורינו היה מוכן לרצח את אחיו למענה?
לפני שאפרט את כל ההבדלים, בין יצירות מוחשיות, לבין יצירות של שפה, יצירות רפאיות, שלא נשמעות לחוקי הביאולוגיה, ברצוני להביא דוגמה מההיסטוריה. לפי ההיסטוריון טוקידידס, המלחמה הפלופונזית ביוון, בין ספרטה לבין אתונה, נגרמה כתוצאה של קנאת ספרטה בהגמוניה של אתונה על יוון.
ובכן, ספרטה לא לחמה כמו חיות על טריטוריה מוחשית, היא נלחמה על טריטוריה רפאית, כמו 'הגמוניה'. כידוע מלחמה זו הביאה לא רק לירידת אתונה, אלא לירידת יוון כולה, כאשר המקדונים כבשו אותה.
מי שלא לא בקי בהיסטוריה האנושית, וודאי לא שם לב לכך, שמלחמות 'אידיאולוגיות', כפי שהיו חלק ממלחמות הדת, בעבר, ובתקופה החדשה, הן הרסניות יותר מאשר מלחמות על טריטוריה. הסיבה לכך היא פשוטה, מלחמות אידיאולוגיות אין להן שעור, הרי אידיאולוגיה היא תופעה לשונית, ולאידיאה אין גבולות, כמו לטרטוריה מוחשית.
כפי שקורה בדרך כלל, האדם בסופו של דבר, צריך לעשות טרנספורמציה לאידיאה רפאית, לדבר מוחשי, כמו טריטוריה.
במציאות האדם חי בשני מישורים, בעולם מוחשי ובעולם לשוני רפאי. במשך חייו האדם מעדיף את שמו הנעלם, על גופו המוחשי, מוכן להקריבו למען השם.
האם השם הוא תוצר ביאולוגי, או שמא הוא פרי 'דעת' שהאדם רכש, שהאבולוציה הוסיפה לו, ישות אנומלית שאינה מוחשית, שקיימת רק בזכרון האנושי, בכתובים.
נשאלת השאלה, מדוע האדם מעדיף את שמו על גופו הביאולוגי? התשובה היא פשוטה, הוא מודע לכך שגופו כלה, אבל מדמה, שהשם הרפאי, אינו כלה יחד עם הגוף, השם בהבדל מהגוף, יכול ל'שומר הסף', ה'מוות'. ובאמת, השם שורד את הגוף, אם צאצאיו של האדם זוכרים אותו, אם הקהילה זוכרת אותו.
ובכן, האדם נבדל מהחיה, שהאבולוציה העניקה לו 'דעת', תוספת אנומלית, המאפשרת לו לנכר את עצמו ב'שם', שם שלא נשמע לחוקי הביאולוגיה, לא כלה יחד עם הגוף הביאולוגי, אם הוא נשאר בזכרון צאצאים, או בזכרון הקהילה, או מקובע בכתב. אבל לשם הרפאי, אין קיום, הוא לא משכפל את עצמו, כמו יצירות ביאולוגיות תוצרת .DNA
אבל, אם למרק חשב שמה שהאדם לומד משכפל את עצמו, הוא טעה. אפילו השם, אם הוא לא נשמר בזכרון הצאצאים, אם הוא לא מקובע בזכרון הקהילה, אם הוא לא מקובע בכתב, נשכח. עובדה שלפני שהאדם המציא את הכתב, כפי שהוא הומצא על-ידי השומרים, תרבויות שקדמו לשומר נשכחו, כיוון שיצירותיהן הלשוניות לא קובעו בכתב.
ובכן, אם אנו דנים בשם, עלינו לציין, שהשם לא נוצר יחד עם הגוף הביאולוגי, הוא תוספת מאוחרת, תוספת של מודעות. ומה היא מודעות, היא נוצרת, כאשר האדם בעל 'דעת' מנכר את עצמו מהגוף. ילד צריך להפריד את עצמו מאמו, הוא צריך לנכר את עצמו ממנה, עליו לרכוש את המלה 'אני', מגנזך הקהילה. הילד לא נולד עם שם, הוריו מעניקים לו אותו, אחרי שהם דולים שם מגנזך הקהילה.
וכפי שציינו , השם אינו ישות מוחשית, הוא ישות רפאית. ומדוע האדם מעדיף את שמו, ומוכן להקריב למענו את גופו? הסיבה לכך, כפי שציינו, שהוא מודע שגופו כלה, ומדמה שהשם שורד, יכול לשומר הסף, המוות.
ובכן, השם הוא רק ראשית יצירות 'דעת'. האדם המנוכר מזולתו, הודות ל'מודעות', מתחיל בקומוניקציה עם הזולת, קומוניקציה באמצעות מלים שהוא יוצר, יצירה הודות ל'דעת'. המילים שהאדם יוצר היא יצירה קהילתית, לא אינדיבידואלית, הרי יצירת מלה צריכה לקבל הסכם מהזולת שאכן היא מציינת דבר מסוים, פעולה מסוימת. הקומוניקציה האנושית, הודות ל'דעת', היא מילולית, דבר שחסר לקומוניקציה של החיות.
הקומוניקציה האנושית היא מילולית, כיוון ש'דעת' מאפשר לאדם ליצור מילים, לנכר את הגיגיו בישויות רפאיות שיש הסכם עליהן על-ידי שניים לפחות, בהמשך על-ידי הקהילה שנוצרת הודות ל'דעת' המקהילה יחידים למען יצירה משותפת.
המילים, כמו השם, לא משכפלות את עצמן, שורדות רק בזכרון הקיבוצי, שורדות אם הן מקובעות בכתב. עובדה ששפות של תרבויות שלא המציאו את הכתב, נשכחו.
אבל 'דעת' האנומלית מאפשרת לאדם ליצור לא רק מילים, לשם קומוניקציה, אלא גם מוסדות, חוקים, להסדרת החיים החברתיים. מוסדות וחוקים כמו מילים הם רפאיים, הם אלגוריתמים, מכוונים את האדם לפעולות להטבת חייו.
לפי משל 'עץ הדעת', מתת 'דעת' מטרתה רק לשפר את החיים של הפרט בתוך הקהילה. אבל האדם, ברבות הימים, שכח את המטרה של המתת לשיפור חיים, חושב שליצירות הלשוניות יש קיום עצמאי, קיום שמטרתו להתגבר על הקיצוב שחוקי הבריאה קוצבים לכל הישויות, משך מוגבל. בני אדם רוצים באמצעות המושגים המנותקים מהמטרה לשרת את הגוף, להשיג רצף, נצחיות.
כך חשבו כבר המצרים העתיקים, שהאמינו שעל-ידי נוסחאות מילוליות מעוותות, הנפטר יתגבר על מהמורות, ישיג נצחיות.
תרבויות רבות שלא משלימות עם משך קצוב, מנסות באמצעות מילים מעורפלות, ליצור עולמות חלופיים, ששם המוות מגורש.
כך אפילו רצה השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים', לדמות שעל-ידי קורבו ישוע, ההשגחה תשנה סדרי עולם, ותבטיח לאדם חיי נצח.
במציאות השפה חסרת אונים נגד חוקי הבריא הקוצבים לישויות משך מוגבל. האדם לא משלים עם היות השפה רפאית, חסרת אונים מול שומר הסף, המוות. במקרה כזה האדם רוצה להדמות לחוקי הטבע, בהאמינו שאלו הם עמידים יותר. לסוג זה שייך גם הנסיון של לשוניים, של ניירולוגים לראות את השפה חלק מהעולם הביאולוגי.
לשוניים, ניירולוגים לא לוקחים בחשבון, שבעוד ה-DNA
הביאולוגי יוצר רק דגם אחד, השפה האנומלית יכולה ליצור דגמים רבים, אמנם דגמים רפאיים, שלא משכפלים את עצמם. אבל העולם הלשוני האנושי הוא זירה של דגמים אין-סופיים. תופעה זו היא עוד עדות לכך, שהשפה לא נשמעת לחוקי הביאולוגיה, שהיא מתת אנומלית תרומת האבולוציה לאדם.