אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 396 – קסם השפה האנומלית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 396 – קסם השפה האנומלית
האם כל אלו הרוצים להפוך את השפה לתוצר ביאולוגי, תוצר רק של הפעילות של הניירונים, חשבו אי פעם, על כך, שהרצח הראשון, רצח קין את הבל, נעשה על רקע תחרות על מושג, מושג ה'בחירה'?
אם האדם, לפי דעתו של טומסלו, שבשעור קודם התיחסתי בקיצור לדבריו, האדם נבדל מהחיות המפותחות רק מזערית, איך הפכה אצל קין, טריטוריה מוחשית שהחיות מגנות עליה, לטריטוריה לשונית רפאית, שגיבורינו היה מוכן לרצח את אחיו למענה?
לפני שאפרט את כל ההבדלים, בין יצירות מוחשיות, לבין יצירות של שפה, יצירות רפאיות, שלא נשמעות לחוקי הביאולוגיה, ברצוני להביא דוגמה מההיסטוריה. לפי ההיסטוריון טוקידידס, המלחמה הפלופונזית ביוון, בין ספרטה לבין אתונה, נגרמה כתוצאה של קנאת ספרטה בהגמוניה של אתונה על יוון.
ובכן, ספרטה לא לחמה כמו חיות על טריטוריה מוחשית, היא נלחמה על טריטוריה רפאית, כמו 'הגמוניה'. כידוע מלחמה זו הביאה לא רק לירידת אתונה, אלא לירידת יוון כולה, כאשר המקדונים כבשו אותה.
מי שלא לא בקי בהיסטוריה האנושית, וודאי לא שם לב לכך, שמלחמות 'אידיאולוגיות', כפי שהיו חלק ממלחמות הדת, בעבר, ובתקופה החדשה, הן הרסניות יותר מאשר מלחמות על טריטוריה. הסיבה לכך היא פשוטה, מלחמות אידיאולוגיות אין להן שעור, הרי אידיאולוגיה היא תופעה לשונית, ולאידיאה אין גבולות, כמו לטרטוריה מוחשית.
כפי שקורה בדרך כלל, האדם בסופו של דבר, צריך לעשות טרנספורמציה לאידיאה רפאית, לדבר מוחשי, כמו טריטוריה.
במציאות האדם חי בשני מישורים, בעולם מוחשי ובעולם לשוני רפאי. במשך חייו האדם מעדיף את שמו הנעלם, על גופו המוחשי, מוכן להקריבו למען השם.
האם השם הוא תוצר ביאולוגי, או שמא הוא פרי 'דעת' שהאדם רכש, שהאבולוציה הוסיפה לו, ישות אנומלית שאינה מוחשית, שקיימת רק בזכרון האנושי, בכתובים.
נשאלת השאלה, מדוע האדם מעדיף את שמו על גופו הביאולוגי? התשובה היא פשוטה, הוא מודע לכך שגופו כלה, אבל מדמה, שהשם הרפאי, אינו כלה יחד עם הגוף, השם בהבדל מהגוף, יכול ל'שומר הסף', ה'מוות'. ובאמת, השם שורד את הגוף, אם צאצאיו של האדם זוכרים אותו, אם הקהילה זוכרת אותו.
ובכן, האדם נבדל מהחיה, שהאבולוציה העניקה לו 'דעת', תוספת אנומלית, המאפשרת לו לנכר את עצמו ב'שם', שם שלא נשמע לחוקי הביאולוגיה, לא כלה יחד עם הגוף הביאולוגי, אם הוא נשאר בזכרון צאצאים, או בזכרון הקהילה, או מקובע בכתב. אבל לשם הרפאי, אין קיום, הוא לא משכפל את עצמו, כמו יצירות ביאולוגיות תוצרת .DNA
אבל, אם למרק חשב שמה שהאדם לומד משכפל את עצמו, הוא טעה. אפילו השם, אם הוא לא נשמר בזכרון הצאצאים, אם הוא לא מקובע בזכרון הקהילה, אם הוא לא מקובע בכתב, נשכח. עובדה שלפני שהאדם המציא את הכתב, כפי שהוא הומצא על-ידי השומרים, תרבויות שקדמו לשומר נשכחו, כיוון שיצירותיהן הלשוניות לא קובעו בכתב.
ובכן, אם אנו דנים בשם, עלינו לציין, שהשם לא נוצר יחד עם הגוף הביאולוגי, הוא תוספת מאוחרת, תוספת של מודעות. ומה היא מודעות, היא נוצרת, כאשר האדם בעל 'דעת' מנכר את עצמו מהגוף. ילד צריך להפריד את עצמו מאמו, הוא צריך לנכר את עצמו ממנה, עליו לרכוש את המלה 'אני', מגנזך הקהילה. הילד לא נולד עם שם, הוריו מעניקים לו אותו, אחרי שהם דולים שם מגנזך הקהילה.
וכפי שציינו , השם אינו ישות מוחשית, הוא ישות רפאית. ומדוע האדם מעדיף את שמו, ומוכן להקריב למענו את גופו? הסיבה לכך, כפי שציינו, שהוא מודע שגופו כלה, ומדמה שהשם שורד, יכול לשומר הסף, המוות.
ובכן, השם הוא רק ראשית יצירות 'דעת'. האדם המנוכר מזולתו, הודות ל'מודעות', מתחיל בקומוניקציה עם הזולת, קומוניקציה באמצעות מלים שהוא יוצר, יצירה הודות ל'דעת'. המילים שהאדם יוצר היא יצירה קהילתית, לא אינדיבידואלית, הרי יצירת מלה צריכה לקבל הסכם מהזולת שאכן היא מציינת דבר מסוים, פעולה מסוימת. הקומוניקציה האנושית, הודות ל'דעת', היא מילולית, דבר שחסר לקומוניקציה של החיות.
הקומוניקציה האנושית היא מילולית, כיוון ש'דעת' מאפשר לאדם ליצור מילים, לנכר את הגיגיו בישויות רפאיות שיש הסכם עליהן על-ידי שניים לפחות, בהמשך על-ידי הקהילה שנוצרת הודות ל'דעת' המקהילה יחידים למען יצירה משותפת.
המילים, כמו השם, לא משכפלות את עצמן, שורדות רק בזכרון הקיבוצי, שורדות אם הן מקובעות בכתב. עובדה ששפות של תרבויות שלא המציאו את הכתב, נשכחו.
אבל 'דעת' האנומלית מאפשרת לאדם ליצור לא רק מילים, לשם קומוניקציה, אלא גם מוסדות, חוקים, להסדרת החיים החברתיים. מוסדות וחוקים כמו מילים הם רפאיים, הם אלגוריתמים, מכוונים את האדם לפעולות להטבת חייו.
לפי משל 'עץ הדעת', מתת 'דעת' מטרתה רק לשפר את החיים של הפרט בתוך הקהילה. אבל האדם, ברבות הימים, שכח את המטרה של המתת לשיפור חיים, חושב שליצירות הלשוניות יש קיום עצמאי, קיום שמטרתו להתגבר על הקיצוב שחוקי הבריאה קוצבים לכל הישויות, משך מוגבל. בני אדם רוצים באמצעות המושגים המנותקים מהמטרה לשרת את הגוף, להשיג רצף, נצחיות.
כך חשבו כבר המצרים העתיקים, שהאמינו שעל-ידי נוסחאות מילוליות מעוותות, הנפטר יתגבר על מהמורות, ישיג נצחיות.
תרבויות רבות שלא משלימות עם משך קצוב, מנסות באמצעות מילים מעורפלות, ליצור עולמות חלופיים, ששם המוות מגורש.
כך אפילו רצה השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים', לדמות שעל-ידי קורבו ישוע, ההשגחה תשנה סדרי עולם, ותבטיח לאדם חיי נצח.
במציאות השפה חסרת אונים נגד חוקי הבריא הקוצבים לישויות משך מוגבל. האדם לא משלים עם היות השפה רפאית, חסרת אונים מול שומר הסף, המוות. במקרה כזה האדם רוצה להדמות לחוקי הטבע, בהאמינו שאלו הם עמידים יותר. לסוג זה שייך גם הנסיון של לשוניים, של ניירולוגים לראות את השפה חלק מהעולם הביאולוגי.
לשוניים, ניירולוגים לא לוקחים בחשבון, שבעוד ה-DNA
הביאולוגי יוצר רק דגם אחד, השפה האנומלית יכולה ליצור דגמים רבים, אמנם דגמים רפאיים, שלא משכפלים את עצמם. אבל העולם הלשוני האנושי הוא זירה של דגמים אין-סופיים. תופעה זו היא עוד עדות לכך, שהשפה לא נשמעת לחוקי הביאולוגיה, שהיא מתת אנומלית תרומת האבולוציה לאדם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: