אןניברסיטנ ןןחרטואלית – שעור 397 – ההשגחה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 397 – ההשגחה
במשך השנים, בקוראי דברי הוגים יהודיים, נתקלתי בהגדרה שלהם את תרומת מחשבת היהדות, בכך, שהיא העניקה לעולם את מושג ה'מונותאיזם'. אבל הוגים אלו אף פעם לא הגדירו את היחוד של עיקרון זה, הם לא הגדירו אותו כיוון שהם לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך. מושג מהות האלוהות, היא תולדה של פילוסופית השפה הכלולה במשלים הפילוסופיים, היא נוצרה בה כדי לתת ערבות לעולם אנושי לשוני, 'עולם אנומלי'.
קודם כל אשר למושג 'מונותאיזם', שהוגים יהודיים הגדירו את תרומת היהדות לעולם. הרי אריסטו אף הוא תרם עיקרון 'מונותאיסטי', בקבעו את מושג 'המניע הבלתי מונע'. אבל תהום מפרידה בין האלוהות של התנ"ך, לבין האלוהות של אריסטו. בעוד שאלוהות התנ"ך בוראת עולם יש מאין, בוראת אותו ברצון חופשי, ערבה לעולם זה, האלוהות של אריסטו היא ישות מכנית, המניעה עולם נצחי, לא בוראת אותו, לא נאמר עליה שהיא ערבה לו.
לדאבונינו, כפי שהסברנו, לא קמו הוגים יהודיים שהבינו את המשלים התנ"כיים, הכוללים את הפילוסופיה הלשונית בעקרונות תמציתיים, שהיה צורך להרחיב עליהם.
המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, מכילים הבנה אינטואיטיבית של עולמו הלשוני של האדם, בלי להרחיב על הבנה זו, דבר שמנע מדורות מאוחרים להבין את העקרונות של הבנה זו. עלינו לראות בהבנה האינטואיטיבית הזו של אבות העברים, שני שלבים, שלב ראשון המכילה את משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, את משל סדום, ואת השלב השני המכיל את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, ואת עשרת הדברות. אלו שיצרו את השלב השני של פילוסופית השפה כבר הבינו את עקרונות משל 'עץ הדעת', ואת משל סדום, שיח אברהם עם האלוהות על גורל העיר, ועל בסיסם, יצרו מה שהם יצרו.
הבנה זו התאפשרה, כיוון שיש להניח, שהעברים שירדו למצרים, נשאו אתם כבר את המגילות הכתובות, עם משל 'עץ הדעת', וקורות אברהם.
במינוח עכשווי, ננסה להסביר מה אלו שיצרו את משל 'עץ הדעת', הבינו בצורה אינטואיטיבית. הם הבינו ש'דעת', המעניקה לאדם 'מודעות', היא גם מעניקה לאדם יכולת יצירה. 'דעת' היא שלב שני אצל האדם, כאשר הוא כחלק משותפות עם זולת, נעשה 'מודע'. היום אנו יכולים להגיד, שילד נעשה מודע ל'אני', רק כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, מנכר את עצמו ממנה. הילד לא נולד עם 'מודעות', הוא רוכש אותה רק אם הוא נולד בקהילת בני אדם, שכבר יצרו את מושג 'אני'.
הביאינו בשעורים קודמים את הכרזתו של דקרט, שהוא קיים כיוון שהוא חושב. פילוסוף מהולל זה לא הבין, שלמען יוכל לחשוב שהוא קיים כיוון שהוא חושב, הוא קודם היה צריך להיוולד בקהילה עם שפה, בלי מושגים שהוא רכש מהקהילה, הוא לא היה יכול ליצור את המשפט הזה.
החיה חסרת שפה שהיא תוצר קהילתית, לא יכולה להיעשות 'מודעת'. בכלל, מודעות קיומינו מתאפשרת רק כיוון שיש לנו את המושג 'העדר קיום'. ובכן, המושג 'העדר קיום', יצירתו מזקיקה את האדם הלשוני ליצור אותו, הוא יכול ליצור אותו רק כאשר התבונן בעולמו, הגיע למסקנה, יחד עם הזולתים, שקיים גם העדר קיום.
התרחקנו ממשימתינו להגדיר את משמעות מושג 'ההשגחה', מושג תנ"כי, שאבות העברים הבינו אותו באינטואיציה לשונית. אבל למען להסביר אינטואיציה לשונית זו, אנחנו צריכים להרבות במילים רבות.
יש להניח, שמשה, שלו יש לייחס את יצירת השלב השני של פילוסופית השפה, היה מודע לירושה התרבותית של אבותיו, ירושה שהיתה בכתובים במגילות שהעברים הביאו אתם למצריים. הרי משה נולד במשפחה חשובה, אחיו אהרון היה כוהן, אחותו היתה נביאה. משה הבין את הכתובים ועל בסיסם הוא יצר את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. בפרק זה משה יצר קוסמולוגיה, שלפיה האלוהות בראה עולם יש מאין, ברצון חופשי, לא לפי חוקי גורל. אלוהות זו, בוראת את העולם למען האדם, בוראת את האדם בדמותה.
רק בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, אנו מבינים מה משמעות בריאת האדם בדמות האלוהות. משמעות קביעה זו פירושה שאף האדם בדומה לאלוהות, צריכה ליצור את עולמה האנושי במשך ששה ימים. אנו נבין רק את משמעות נתינת לגיטימציה ליצירה אנושית, אם נשווה את זה להעדר נתינת לגיטימיות ליצירה אנושית, לפי התרבות היוונית.
מספיק אם נקח את טראגדית פרומתאוס, של איסכילוס, לפיה חצי-אל זה נענש על כי העניק לאדם את השימוש באש. עונש זה של פרומתיאוס, מדגים את ההשקפה היוונית, שיצירה אנושית, שימוש באש, היא הסגת גבול האלים. רק לאלים זכות לברא, ליצור.
ובכן, מושג ההשגחה כולל גם לגיטימציה ליצירה אנושית. לגיטימציה כזו ליצירה אנושית, פירושה שהעולם הלשוני האנושי הלא מוחשי, האנומלי, קיבל אף הוא לגיטימציה. בלי לגיטימציה כזו, העולם הלשוני האנושי הוא רפאי. שוב נביא את דבריו של דקרט, שאמר שהוא בטוח במה שהוא רואה, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לעולם זה. כוונתו היתה ש'ההשגחה', ערבה לעולם רפאי זה, לכן האדם יכול להיות בטוח בו.
אם נתיחס לדבריו אלו של דקרט, נבין שהעולם היווני שלא היה לו ערב, שלפיהם המוירה השרירותית שליטה בו, והיא מכשילה את האדם, גרם ליוונים לראות את עולמם כטראגי.
עימתנו כאן את מחשבת התנ"ך עם מחשבת יוון. אבל ראשית מחשבת התנ"ך, השלב הראשון של הפילוסופיה שלה, נוצר על רקע תרבות שומר. הרי אברהם הצטוה: 'לך לך מארצך..', לצאת מאור, מרכז תרבותי שומרי. אם כך, השלב הראשון של מחשבת התנ"ך נוצר על רקע תרבות שומר. המשל 'סדום', הוא מעין תשובה על קינת האלה נינגל, אילת אור, על גזרת האלים להחריב את עירה, מצוה בהתאם לחוקי גורל.
ואם לפי מצות האלים השומריים, חוקי גורל שולטים בעולם, לפי משל סדום, האלוהות לא פועלת לפי חוקי גורל, מוכנה לשנות את גזרת העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
אם ככה, כבר בשלב הראשון של פילוסופית התנ"ך, האלוהות לא גוזרת גזרות, כמו גזרות גורל של אלי שומר, היא אלוהות ערבה לעולם, נוהגת לפי חוקי השפה, מבדילה בין טוב לרע, מענישה רק את אלו שלא נוהגים לפי חוקים אלו.
נרחיב על מושג 'ההשגחה', בשעור הבא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: