אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 399 – ההשגחה כמגדלור

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 399 – השגחה כמגדלור
הוגים יהודיים, שלא השכילו להגדיר את מהות האלוהות, נעלמה מהם העובדה שהרפורמטור קלווין נטל מהם את הזכות, לתת בכורה ל'השגחה', בספרו: Institutes of the Christian Religion.
לא רק מהיהודים נעלמה עובדה זו שקלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך, גם העולם הפרוטסטנטי לא עמד על ההבדל בין תורותיהם של שני הרפורמטורים, לותר וקלווין. רק מקס וובר שלוש מאות שנה אחרי הרפורמציה שם לב להבדל בין התורות של שני הרפורמטורים, וגם הוא נתן פרשנות מסולפת להבדל.
הסיבה להתעלמות זו של העולם הפרוטסטנטי היתה כיוון שהם הסתפקו ששני הרפורמטורים מרדו בכנסיה הקתולית, וגם לא רצו להודות בעובדה שקלווין חזר לרוב העקרונות של התנ"ך.
מספיק אם נציין את העובדה, בעוד לותר המליך את השטן על העולם הנגלה, קלווין, כפי שהצבענו, נתן בכורה ל'השגחה'.
העולם המערבי לא העלה את השאלה, מאין ההשקפה האופטימית של העולם החדש, ארה"ב. במציאות, הרי בשורתו של השליח פאול על שינוי סדרי עולם לא התגשמה, לכן לא היה לעולם הנוצרי סיבה לאופטימיות. גם עולמו של לותר שהשטן הוא השליט בו לא השאיר מקום לאופטימיות. והנה חלק מהעולם הנוצרי שאימץ את בשורת קלווין, נעשה כולו אופטימי.
שוב, מספיק אם ניתן דוגמת יוון, שהאמינה שהעולם נשלט על-ידי המוירה העיוורת, אלוהות המכשילה את האדם, בעוד שלפי פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, האלוהות בראה עולם למען האדם, בראה אותו בדמותה, העניקה לו 'רצון חופשי', לברא את עולמו, להיטיב אותו.
הזכרנו כבר, שלפי האמונה היוונית יצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, נענשת. והנה בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה לחקות את האלוהות שבראה עולם, אף הוא רשאי לעשות ליצור את עולמו.
מכל זה נבין שרק אלוהות המוגדרת כהשגחה נותנת לגיטימציה לאדם לברא את עולמו, לפי חוקי הבריאה. לכן האדם שאימץ את תורתו של קלווין, אדם בארה"ב, מרגיש שההשגחה מברכת את מעשיו.
עד היום, העולם המערבי לא מודה בכך, שארה"ב מבוססת על חוקה, זה הודות לפוריטנים בניו-אינגלנד, שאימצו את התיאולוגיה של קלווין. אמנם חוקות קיימות גם בארצות אחרות, אבל הן לא מהוות את תמצית המדיניות שלהם.
אנשים לא נותנים לעצמם דין וחשבון, שמושגים לשוניים מובילים אותם. כפי שהשמות שלנו מעניקים לנו את המודעות של קיומינו, לכן אנו נאחזים בהם, ולעתים נותנים להם את הבכורה על גופינו, כך בכלל עולמו של האדם מובל על-ידי מושגי יסוד.
תרבויות הן תולדה של כמה מושגי יסוד. תרבות חדשה נוצרת כאשר קבוצת אנשים נותנת פרשנות חדשה למיתוסים, לעקרונות קודמים.
ראשית מחשבת התנ"ך מבוססת על פרשנות חדשה למיתוסים שרווחו בזמן האבות. משל 'עץ הדעת', כולל מיתוסים ישנים, שבעל המשל נתן להם פרשנות חדשה. משל זה הווה את תשתית מחשבת התנ"ך, על בסיסו נוצר השלב השני של מחשבת התנ"ך, כמו משל הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, ועשרת הדברות.
הנצרות נוצרה כתוצאה ממרד בעקרונות התנ"ך, בעיקר פרשנות מסולפת למשל 'עץ הדעת'. לותר הוסיף למרד זה, את ביטול עיקרון רצון חופשי והמלכת השטן על העולם הנגלה.
התוספות של לותר יצרו את האידיאולוגיה הגרמנית, שברבות הימים הובילה לרייך השלישי.
אבל העולם הפרוטסטנטי, כפי שהזכרנו, לא שם לב להבדלים המהותיים בין תורתו של לותר וזו של קלווין. מה שאנו מכירים היום כהעולם הליברלי המערבי, כולו מבוסס על עקרונות קלווין, שחזר לרוב העקרונות של מחשבת התנ"ך, בעיקר בנתנו בכורה ל'השגחה'.
למעשה מושג ה'השגחה' נמצא כבר במשל 'סדום', בו ההשגחה נוהגת לפי העקרונות שנקבעו במשל 'עץ הדעת', הבדלה בין טוב לרע. האלוהות במשל זה, בהבדל ממיתוס קינת האלה נינגל , בו האלים השומריים נוהגים לפי חוקי גורל שאין לשנותם. משל 'סדום' מבטא את המהפכה המחשבתית של האבות, שביטלו חוקי גורל.
כבר לפי משל 'סדום', אנו רואים שתרבות התנ"ך נוצרה על-ידי פרשנות חדשה לעקרונות קודמים. ,
מפליא שלאור עובדה זו, של פרשנות חדשה כבר של האבות
ובהמשך העיקרון במשל הבריאה, שבו האלוהות בוראת את האדם בדמותה, בוראת את העולם למענו, הוגים יהודיים לא צלחו להגדיר את מהות האלוהות, כ'השגחה'.
מפליא עוד יותר שהוגים יהודיים מאוחרים ניסו למצא דמיון בין ההשקפה התנ"כית והשקפות יווניות. כך הפילוסוף פילון האלכסנדרוני ניסה למצא דמיון בין ההשקפה התנ"כית לבין תורתו של אפלטון. עוד יותר מפליאה העובדה, שגם הרמב"ם ניסה לראות דמיון בין אלוהי התנ"ך, לבין האלוהות של אריסטו, 'המניע הבלתי מונע'.
לא לדבר על הוגים יהודיים של העת החדשה, שניסו למצא דמיון בין מחשבת התנ"ך לבין הגות גרמנית, ביחוד אימצו את תורת קאנט, התעלמו מהדליגיטימציה שלו של מחשבת התנ"ך.
ושוב עלינו לחזור למשנת קלווין, שהוא לאורך ספריו יוצא נגד עקרונות יווניים.
את הבלבול הזה של הוגים יהודיים, הרגשת הנחיתות שלהם מול השקפות פילוסופיות דומיננטיות של זמנם, נבע מכך שהם צמצמו את היהדות ל'הלכה' בלבד, לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית שבבסיס המשלים התנ"כיים. סיבה משוערת להעדר הבנה זו, היא שגם הדורות אחרי חורבן בין ראשון, השתיקו את הנבואה, אימצו את הכהונה, השתוקקו לעולם הבא, בניגוד מה שנמצא במחשבת התנ"ך, 'עולם נגלה' בלבד.
יהדות מאוחרת, שחזרה לאמונה בעולם הבא, למעשה כפרה בעקרונות מחשבת התנ"ך, שהיא מחשבה קיומית, שחוקיה מטרתם לשפר חיים חברתיים בלבד. יהדות מאוחרת גם כפרה בעיקרון התנ"כי, שהאלוהות בראה עולם מושלם, ואם כך, אין צורך בעולם חלופי.
אם יהודים מאוחרים רצו בדומה לחסידי השליח פאול, חיים נצחיים, הם שוב פעלו נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, שלפיה נצחיות היא בשרשרת הדורות.
ההתפתחויות המאוחרות האלו של יהדות, החלישו אותה, על כן היא לא צלחה להתגונן נגד התקפות עליה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 398 – ההשגחה – השלמה עם הנתונים הקיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 398 – ההשגחה – השלמה עם נתונים קיומיים
מה הם הנתונים הקיומיים? הנתון הקיומי הבסיסי הוא, דחף לקיום, המשותף לכל הברויים, הבורחים מסכנות לקיומם. אבל דחף הקיום מאפשר רק קיום קצוב. לאדם נוסף לדחף לקיום, ניתן יכולת לשפה, אמצעי להטבת הקיום, הטבת הקיום הקצוב.
לפי ההשקפה התנ"כית, מושג השגחה משלים עם הנתונים הקיומיים, עם קיום קצוב. עובדה זו השלמה עם קיום קצוב, חסך מההשקפה התנ"כית את ההסתבכויות בשאיפה לריבונות, רצון לשנות את הנתונים הקיומיים.
השלמה עם קיום קצוב, איפשר את ההשקפה התנ"כית של 'עולם נגלה' בלבד.
מושג ההשגחה ראשיתו במשל סדום, לפיו האלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, המבדיל בין טוב לרע, האלוהות לא נוהגת בשרירותיות. משל זה מכיל את המהפכה המחשבתית המנוגדת לזו הנמצאת בקינת נינגל, קינה על חורבן אור. בהבדל מאלי שומר, שלפי הקינה של האלה נינגל, על חורבן העיר אור, נוהגים בשרירותיות, לפי חוקי גורל, האלוהות במשל סדום, נוהגת לפי 'דעת', מבדילה בין טוב לרע. עיר לא נחרבת לפי הבדלה זו בין טוב לרע, אם תושביה לא חטאו.
כפי שאנו רואים, משל סדום מבטא את המהפכה המחשבתית שחוללו אבות העברים, שביטלו את חוקי הגורל, במקומם אימצו את חוקי השפה, חוקי 'דעת', המבדילים בין טוב לרע, שגם האלוהות נוהגת לפיהם.
בשלב השני של המהפכה המחשבתית התנ"כית, שכבר מבוססת על בסיס המשלים 'עץ הדעת', ומשל סדום, האלוהות בוראת את העולם ב'הגדים', בשפה, בוראת עולם למען האדם, בוראת אותו בדמותה, שאף הוא יוכל לברא את עולמו בשפה, למען היטיב את קיומו.
בעשרת הדברות, בדבר הרביעי, האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות, בששה ימים. התנאי להיות עולם זה מתוקן, על האדם להשלים עם עולם קצוב, קצוב גם בכל משאלותיו של האדם, למען שהוא יזכה באריכות ימים. שוב , הדגש הוא, אריכות ימים ב'עולם נגלה בלבד'.
אם השלב הראשון של המהפכה המחשבתית של אבות העברים התחולל על רקע התרבות השומרית המפותחת שהאמינה בחוקי גורל, חוקים שהמהפכה המחשבתית ביטלה, את השלב השני של המהפכה המחשבתית התנ"כית נוכל להבין רק אם נעמת אותה עם התרבות היוונית.
אם עימתנו את ההשגחה בשלב הראשון עם אלי שומר שנהגו לפי חוקי גורל שרירותיים, אנו צריכים לעמת את ההשגחה כפי שהיא מוגדרת בשלב השני של מחשבת התנ"ך, עם המוירה היוונית. אלוהות זו, המוירה, למעשה מסמלת את חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב. לכן המוירה מוגדרת כשרירותית, כמכשילה את האדם.
מדוע אם כן, מכשילה המוירה את האדם? היוונים האמינו בעולם נצחי, עולם רציף. הם לא השלימו עם עולם קצוב, עם עולם 'נגלה בלבד'. היוונים גם לא היו מודעים שעולמם הוא פרי 'דעת', עולם השפה. לכן, למרות שהיוונים לא היו מודעים לעובדה שהם, למרות שלא הכירו בכך, בתור בני אדם, מושגיהם הם לשוניים, ומושגים לשוניים אלו מאפשרים את האשליה של רציפות קיומית. לכן ראו סתירה בין מושגים לשוניים אלו, לבין חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב לישויות.
השפה כאשר היא לא רתומה לנתונים הקיומיים, כפי שהיתה השפה של היוונים, היא מאפשרת את אשלית הרצף. וכפי שראינו, היוונים ראו סתירה בין אשליה זו למציאות הקיומית הקצובה, שאותה כינו בשם 'מוירה', ישות שרירותית ומכשילה. מכאן שעולמם של היוונים היה טראגי.
העובדה שהיוונים לא הכירו בשפה כאמצעי בריאה, יצירה, סיבך את מחשבתם. היצירה הלשונית שלא היתה לה אלוהות ערבה, כמו במחשבת התנ"ך, נתפשה על ידי היוונים כלא לגיטימית. היצירה האנושית נתפשה על ידי היוונים כהסגת גבול האלים.
אבל לא רק היצירה האנושית נתפשה בעיני היוונים כלא לגיטימית, הקיום עצמו נתפש על ידם כלא לגיטימני. אנחנו יכולים להזכיר כאן שוב פרגמנט מתורת הפילוסוף אנכסימנדר, בו הוא טוען שכל הבדלות, הבדלות אנושית המאפשרת קיום, חטא ביסודה, שהכוליות, הרצף, מעניש, בכך שהוא מנכס בחזרה את המתבדל לתוכה.
ראינו מדוגמת דקרט, שהוא היה בטוח שמה שהוא רואה אכן קיים, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך. ובכן, לאנכסימנדר לא היתה אלוהות מיטיבה שערבה לקיום הנבדל מהכוליות, לכן, קיום זה הצטייר בעיניו כחטא.
כפי שראינו, העולם הנגלה, לפי מחשבת התנ"ך היה לגיטימי, כיון שההשגחה, אלוהות מיטיבה, היתה ערבה לו. גם היצירה, לפי מחשבת התנ"ך היתה לגיטימית, מאותה סיבה, שההשגחה היתה ערבה לה.
היוונים שרצו בעולם נצחי, לא נברא, לא השלימו עם הנתונים הקיומיים, של עולם קצוב, לא הכירו בשפה כלי יצירה, הרי עולמם היה נצחי ולא היה צורך לברא אותו, הסתבכו בסתירות מחשבתיות, ראו את עולמם כטראגי.
על רקע טראגי זה מובנת הצלחת של בשורת השליח פאול, למרות היות בשורתו מרד נגד ההשקפה הלשונית הקיומית התנ"כית, הוא השאיר על קנו את ההשגחה, השגחה שתמורת קורבנו של ישוע, עתידה לשנות סדרי עולם לפי משאלותיו של האדם.
למרות המרד של השליח פאול בהשקפה הלשונית הקיומית התנ"כית, ספר התנ"ך נשאר על קנו בנצרות, כך שעקרונותיו חלחלו לתוך מרקם המחשבה הנוצרית. כך הרופא הפילוסוף גלן יכול היה להגיד, שמושג 'רצון חופשי', חדר למחשבה הנוצרית ממשל הבריאה, בריאת העולם על-ידי האלוהות, מרצון חופשי, בהבדל העדר בריאה במחשבה היוונית. הוא טען שהיוונים בכלל לא הכירו במושג רצון חופשי, הרי הם לא היו זקוקים לו, כיוון שהאמינו שהעולם הוא נצחי ולא נברא.
למרות חלחול המושגים התנ"כיים לעולם הנוצרי, השינו האמיתי לגבי אימוצם ושלילתם התחולל בזמן הרפורמציה, בין אלו שאימצו מחדש את מושגי התנ"ך, כמו קלווין, ושלילתם על ידי לותר. על כך בשעור הבא.