Monthly Archives: דצמבר 2014

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 404 – שפה עצמאית – פמטום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 404 – שפה עצמאית – פנטום
הנטיה האנושית להפוך את השפה לעצמאית, היא נטיה ארכיטיפית אנושית. ראינו שאפוס גילגמש הופך את השפה לישות עצמאית, גם הזכרנו שהמצרים העתיקים נתנו לשפה מעמד עצמאי. המצרים אפילו העניקו לשפה יכולת מאגית.
גם האפוס היווני, יצירת הומר, העניק לשפה עצמאות, יכולת לשמר שם, ללא ישויות ביולוגיות נושאות אותו.
נשאלת השאלה, האם שפה עצמאית היא יוצרת? עלינו לענות בשם הנומינליזם הרדיקלי התנ"כי, ששפה עצמאית אינה יוצרת, כיוון שלמען ליצור יש לספח את השפה לישות ביאולוגית, ישות המספקת לשפה אנרגיה.
נשאלת שוב השאלה, האם שם של גיבור, שלמען שימורו חיסל עדים, שלמען שימורו, לא דאג לשרשרת דורות זוכרים, ישמר בחלל, התשובה היא לא.
שמות גיבורים נשמרו, כיוון שבלי משים, סופרים קבעו אותם בכתב.
אבל בעית השפה העצמאית, שפה לא מוצמדת לישויות נושאות אותה, אינה רק בשמירת שם גיבור, שבלי משים מצדו סופרים מעלים אותו בכתב, השפה העצמאית נעשית פנטום הרסני, כאשר היא הופכת לאידיאולוגיה.
שפה עצמאית הופכת לאידיאולוגיה כאשר מצפים ממנה להגשים שלטון עולמי, טיטוריאלי, שלטון עולמי כתחליף לשאיפה לנצחיות. במקרה של אידיאולוגיה השואפת לשלטון עולמי טריטורילי, כתחליף שאיפה לנצחיות, אידיאולוגיה כזו הופכת לפנטום הרסני.
כל יורשי גילגמש במזופוטמיה, לא הסתפקו בשם עולם, הם רצו שלטון טריטורילי, תחליף לנצחיות. בשם אידיאולוגיה עצמאית כזו, שליטי מזופוטמיה יצאו לכיבושים, החל בכך סרגון האכדי, המשיכו בכך האמורים, הבבלים, האשורים.
ובכן, אידיאולוגיה לשונית עצמאית, הופכת לפנטום הרסני. אידיאולוגיה לשונית עצמאית, מבוססת על אמונה שהשפה היא מאגית, שהיא יכולה לכפות על הקיום את משאלות בני אדם.
לא בכדי, בספריתו של אשורבניפל, השליט האשורי הגדול האחרון, נמצאו לרוב כתבים מאגיים. בהבדל משפה מנכרת, מוצמדת לישות בגבולות, האדם, מאגיה אין לה שעור, פנטום אין לו שעור. הכובשים הגדולים ראו את עצמם בעלי כוחות מאגיים, מאגיה ללא שעור, מאגיה הכופה את רצונה על המציאות.
אנחנו לא צריכים להרחיק עד האשורים האכזריים, נקח את היטלר, התגלמות פאוסט, פאוסט שכרת ברית עם מפיסטו, למען השגת יכולות מאגיות, שבאמצעותן, הוא ניצח את אויבי הקיסר. היטלר, פאוסט, אף הוא השתמש באמצעי מאגי, גאז, למשימותיו.
פאוסט, בדרמת גיתה, מבטל את ה'דבר', את השפה, שפה קוצבת, הרי פאוסט מורד בקיום קצוב, רוצה בבלתי מוגבלות, בלתי מוגבלות שרק מאגיה מבטיחה.
במציאות שפה עצמאית, לא מסופחת לישות קצובה, האדם, הופכת למאגית, הופכת לפנטום הרסני.
הלותרניות המתוחכמת, מצאה את ביטויה בדרמה פאוסטית זו, עד שאין מה להוסיף על מסקנותיה, לאן מרד בקיצוב, מוביל.
פאוסט במונולוג הפתיחה של דרמת גיתה, מכריז מרד נגד קיום קצוב, הוא רוצה בקיום רצוף, בהשגים רצופים. מי שמונע מפאוסט את משאלותיו, הנה השפה היוחנינית. יוחנן שהכריז 'בראשית היה הדבר'. לא נכנס כאן לפרשנות של יוחנן על מקום השפה. אבל גיתה הבין מה שהבין מהכרזתו זו של יוחנן, והרי השפה פועלת על-ידי ניכורים, היא קוצצת ברצף, היא קוצצת בנצח, וגיבורינו, פאוסט רצה קיום רצוף. לכן הוא בטל את ה'דבר', השפה, של יוחנן.
פאוסט, בעקבות לותר, שהמליך את השטן, את מפיסטו, כיוון שלפיו ישוע נכשל, לא הביא את הנצח כפי שהשליח פאול הבטיח בשמו, החליט לכרות ברית עם אלוהות מנצחת זו, מפיסטו, הממונה על מאגיה.
מאגיה מבוססת על נוסחה לשונית מעוותת, המבטיחה כח, כח, לכפות את המשאלות האנושיות על הקיום. ובאמת מפיסטו מעניק לפאוסט אמצעי מאגי שבעזרתו הוא מנצח את אויבי הקיסר, תמורת חלקת אדמה ששם ייצור את ממלכתו לפי משאלותיו.
היטלר הפך לבן דמות פאוסט, בעל אמצעי מאגי, למען ליצור לגרמנים שלטון, את רייך אלף השנה.
ובכן, היטלר לא הצליח, כיוון שהבריאה מנערת מעצמה את אלו הרוצים לכפות עליה רצף, הרי היא קיימת רק בהענקת משך קצוב לישויות.
המאגיה של מפיסטו היא פנטום, פנטום הורס, שהבריאה מנערת אותו, השלג הרוסי הקפאי את הפאוסטים.
בכל הדורות הגוגים מארץ המגוגים מחוסלים, על-ידי שלג או מחלות. שרידי צאצאיו של ג'ינגיס חאן, שכבשו וכבשו, שאף אחד לא צלח לעצור אותם, בסוף הוכרעו על-ידי חידקי המגפה השחורה, בתוככי סין. חידקים קטנים צלחו במה שצבאות לא יכלו.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 403 – נומינליזם רדיקלי

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 403 נומינליזם רדיקלי
את שני המושגים, נומינליזם וראליזם כבר הזכרנו בשעורים קודמים. נומינליזם טוען שהשם צריך להיות מוצמד לעצם, אין לו קיום עצמאי, בעוד ראליזם סובר, שלשם קיום עצמאי. אבל ההוגים הנומינליסטיים, נזכיר כאן רק כמה, את אוקם, הובס ולוק, בסופו של דבר לא הבינו את משמעות הנומינליזם התנ"כי עד הסוף. צדק ניוטון שחקר גם את כתבי הקודש, טען, שלקדמונים התגלו דברים שהוא ובני דורו לא מבינים. עלי להוסיף, שאפילו הרמב"ם לא הבין.
ובכן, מה הוא נומינליזם רדיקלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו.
נתחיל בדבר ראשוני, שהנומינליסטים לא ציינו. הם לא ציינו שהאדם מצמיד לאנרגיה שם, יוצר פעולות שמיות, המשמשות אותו ליצור. אמנם הובס בהקדמה לספרו 'הלויתן', אומר שלאדם יש יכולת יצירה כמו לטבע, אלא שהוא לא מסביר מה כוונתו, באיזו צורה, או על-ידי איזו אמצעים מתאפשר לאדם ליצור. הרי הובס מיעד לאדם ליצור מדינה, בהבדל ממה שטען אפלטון, שהמדינה שהוא ציין היא אורגנית, לא מעשה בני אדם.
ובכן, לפי משל 'עץ הדעת' השם הוא מפעיל, השם מנווט את הפעולה ליצירה, השם המנווט את היצירה הוא יסוד דינמי, הרי יצירה היא דינמית. כאן עלינו לחזור, לתיאולוג הנורווגי, בומן, שכבר הזכרנו אותו, שטען שמחשבת התנ"ך היא דינמית, בעוד המחשבה היוונית היא מרחבית, סטטית.
טענו שאמנם בומן צודק שמחשבת התנ"ך היא דינמית, אבל הוא לא הבין מדוע. הוא לא הבין שמחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהיא לשונית, מספחת שם לפעולה, שם שמנווט את הפעולה ליצור. הרי יצירה היא דינמית.
ובאמת, המחשבה היוונית היתה מרחבית, סטטית, כיוון שהיא האמינה שהעולם הוא נצחי, ואין צורך ביצירה חדשה.
ובכן, אם אנו מצמידים לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, את השם 'נומינליזם רדיקלי', כוונתינו היא להצביע על העובדה, שרק מחשבת התנ"ך, שמקורה במשל 'עץ הדעת', מיחסת ל'דעת', שפה, המנוכסת ממקור חיצוני, עץ הדעת, מייחסת ל'דעת' יכולת מפעילה.
למשל, הובס לא טען שלאדם יכולת יצירה כיוון שהוא בעל שפה. אמנם הובס התווכח עם דקרט, וטען שלמען לחשוב יש צורך בשפה, בעוד דקרט סבר שאין צורך בה בחשיבה, הובס לא טען שלמען ליצור יש צורך בשפה.
אבל עד היום אין בין אלו העוסקים בשפה קביעה שיצירה היא תוצר לשוני. מספיק אם נתיחס לאינטרנט, אנו מכניסים תוכנה לשונית למחשב, מוסיפים לה אנרגיה וכך אנו יוצרים עולם דיגיטלי.
למרות עובדות אלו, עד היום אלו העוסקים במדע השפה, לא קובעים שיצירה אנושית היא פרי שפה.
כבר הזכרנו את העובדה שמחשבת התנ"ך נמסרה בתמצות ובצורה מטפורית. דורות מאוחרים לא ניסו להרחיב את הקביעות המתומצתות, לכן מחשבת התנ"ך לא מוגדרת כפילוסופיה.
אבל אם אנו עוקבים אחרי משפט או חצי משפט, במשל 'עץ הדעת', אפשר להיווכח, שבעל המשל בהדרגתיות ובמינימליזם, מפתח את הלך מחשבתו. קודם, בעל המשל, הופך את חוה ואדם ל'מודעים', הם נעשים מודעים לערומם, שלא היו מודעים לו ב'גן עדן'. השלב השני הוא, כביכול קללה, אלהים מעניש את חוה שהיא תלד בעצב, לדה היא עשיה, ז.א. שחוה שנכסה 'דעת',יוצרת חיים. לאדם, אלהים מיעד עבודת אדמה. שלב שלישי, אדם נותן שם לאשתו, ולילוד את שם 'קין'.
ובכן, האם הדורות הבינו שחוה ואדם נעשים יוצרים לאחר שנכסו את 'דעת'? הדורות מתיחסים לקללות, כביכול, כיוון שהם מתגעגים לחיים לא מודעים בגן-עדן.
גם האיסור לאכול מפרע 'עץ החיים', מתפרש כעונש על הפרת האיסור לאכול מפרים של שני העצים, 'עץ הדעת', 'עץ-החיים'. לא רק השליח פאול ניסה לנטרל את משל 'עץ הדעת', גם יהודים שקימו את ההלכה, תמיד אימצו את 'עץ החיים', השכיחו את 'עץ הדעת'.
ובכן, האיסור לאכול מ'עץ החיים', שייך לנומינליזם הרדיקלי של מחשבת התנ"ך. הרי השפה מעצם מהותה מבוססת על 'ניכור', הרי היא מנכרת דבר מדבר. אם ככה, היא מבתרת את הרצף, רצף שבדמיונו של האדם הוא נצח שהוא משתוקק לו. במציאות ברצף אין חיים.
התנ"ך שהבין שעולמו של האדם, התוספת שהוענקה לו, השפה היוצרת את העולם האנושי, אפשרי רק ב'קצוב', קצוב שהשפה המנכרת מאפשרת. השפה המנכרת דוחה את 'עץ החיים', המסמל 'רצף, נצח'. לא בכדי, התנ"ך אימץ רק 'עולם נגלה', אין זכר לעולם חלופי בו, כפי שתרבויות אחרות יצרו.
ואם נחזור לדברי ניוטון שלקדמונים התגלו דברים שהוא ובני דורו לא מבינים, אנו יכולים להוסיף, שעד היום העוסקים בשפה לא יורדים לעמקות משל 'עץ-הדעת'. עד היום 'מודעות' לא מוסברת, לא מוסבר שיצירה אנושית היא תוצר שפה, לא מוסברת העובדה שהשם הוא מפעיל, לא מוסבר שברצף אין חיים.
יש להוסיף לעיל, עד היום אין הבנה מה שנאמר בחלק המשל 'קין והבל', שאין להרוג למען ערך 'לשוני', שהשפה צריכה לשרת את הגוף, לא להשמידו. נומינליזם רדיקלי רואה את השפה כשרתת את קדושת הגוף.