אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 406 – דחף הקיום – טוב ורע

אמנם כבר דחף הקיום מבדיל, מבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום. אנו רואים שכל הברויים על כדור הארץ שלנו בורחים מסכנות, רעות לקיומן. מכאן שדחף הקיום כולל בתוכו את ההבדלה, טוב לקיום, רע לקיום. אלא שהבדלה זו היא פרי דחף, לא פרי מודעות, כפי שההבדלה, שחוה ואדם רכשו מפרי עץ הדעת, שהנה הבדלה מודעת.
חשוב לציין את העובדה הזו, ש'דחף הקיום' של הברויים כולל בתוכו כבר הבדלה 'מה טוב לקיום ומה רע לקיום', עובדה זו מנוגדת למה ששופנהאואר סבר, שרצון הברויים הוא רצון ל'כח'. ניטשה החזיק אחרי שופנהאואר, בשינוי, אימץ את אמצעי ה'כח' של החזקים, בדומה ליוונים. בדיאלוג של אפלטון, גורגיאס, קליקלס, טוען שלפי חוקי הקיום לחזק יותר זכויות, הוא רשאי להפעיל את אמצעי הכח למען השגת מטרותיו.
שופנהאואר וניטשה ראו את אמצעי הכח כחלק מדחף הקיום, כיוון שהם ירשו את העקרונות התיאולוגיים של לותר, לפיו השטן הנו נסיך העולם הנגלה, אמצעי של השטן הנו כח.
כאן אנו צריכים להבדיל בין 'דחף הקיום', הכולל בתוכו כבר את ההבדלה 'מה טוב לקיום ומה רע לקיום', לנתונים של הטבע, שכבר אינם שויוניים. הטבע מעניק לברויים מסוימים יתרונות על אחרים. אבל דווקא השפה היא יותר שויונית, היא מקור המוסר האנושי. אמצעי זה, השפה, מתגשמת רק בהדדיות. העובדה שהיחיד המפעיל את יכולתו לשפה, זקוק לזולת שיסכים אתו לכנות דבר בשם מסוים, לכנות פעולה בשם מסוים, מכריח את האדם להתיחס לזולת כשווה לו.
השפה היא גם מקור המוסר האנושי, קודם כל, בגלל העובדה שהיא מאפשרת לאדם להבדיל בצורה מודעת בין טוב לרע. כתוצאה מההבדלה הזו, האדם גם תוהה על מהות קיומו. משמעות הקיום גורם לאדם ליצור מערכת מוסרית שבשמם של הערכים בה, אם הוא מקיים אותם, הוא תובע לעצמו מהקיום יתרונות.
העובדה שהשפה היא מקור מערכת מוסרית, נובעת מכך, שהאדם הלשוני, באמצעות כלי זה מסוגל לשאת ולתת עם הזולת, ומשא ומתן זה גורם לכך, שהוא צריך לתת תמורה בעד כל בקשה. מכאן, האדם משליך משא ומתן זה לעולמות עליונים, מבין, שאם הוא תובע לעצמו משאלות מהקיום, עליו לתת תמורה. הצורך להעניק תמורה, הוא מקור הקרבת הקורבן של האדם, לכוחות הנעלמים.
אבל גם המערכת המוסרית שהאדם יוצר, שהנה יותר מתוחכמת, מבוססת על הבנה שמעשים טובים לזולת, לקהילה משמשים כתמורה, למען להיות זכאים בעיני הכוחות הנעלמים.
למען שתיוצר מערכת מוסרית חברתית, יש צורך להכיר בשפה ככלי מבדיל בין טוב לרע, ככלי יצירה. תרבויות שלא הכירו בשפה ככלי יצירה, כמו התרבות היוונית, היו מוכנים לאמץ את חוקי הקיום הלא שויוניים, כפי שעשה את זה קליקלס בדיאלוג גורגיס של אפלטון.
רבים וודאי תוהים על אמירה כזו שהיוונים לא הכירו בשפה ככלי יצירה, למרות שהם יצרו הרבה. העובדה הזו שהם לא הכירו בשפה ככלי יצירה הכניס את המחשבה היוונית לתסבוכת. היוונים לא רק שלא הכירו בשפה ככלי יצירה, הם אפילו ראו ביצירה אנושית הסגת גבול האלים, מספיקה לנו הדוגמה של פרומתיאוס שנענש על כי העניק לאדם את השימוש באש.
אבל היוונים שלא הכירו בשפה ככלי יצירה, גם לא הכירו במושג 'רצון חופשי', כיוון שהם לא הזדקקו לו, בהאמינם שהעולם הוא נצחי, ששום דבר חדש לא נוצר. לפי אריסטו בספרו 'פואטיקה', האדם הוא רק חקיין של דברים קיימים.
אם היוונים לא הכירו בשפה ככלי יצירה, לותר בהקשר הנצרות שאימצה גם את התנ"ך, הכיר בכך שמחשבת התנ"ך, מבוססת על שפה יוצרת. אבל הוא מרד במסורת זו של מחשבת התנ"ך, בעקבות מרדו של השליח פאול בה. כתוצאה ממרד זה לותר המליך את השטן על העולם הנגלה, אימץ את אמצעי שליט זה, את אמצעי הכח. הוא גם שלל את עיקרון 'רצון חופשי', טען על אי קיומו.
מכל זה לא יפלא, ששופנהאואר טען, כחסיד תיאולוגיה לותרנית זו, שהברויים על כדור הארץ מונעים מרצון לכח.
במציאות כח כאמצעי אינו יוצר דבר. הברויים על כדור הארץ שלנו, מונעים מדחף לשמר את קיומם. האמצעי שלהם למען קיומם, הוא אמצעי הכח. ובאמת החיות לא יוצרות דבר, הן משיגות את מחיתם באמצעות כח, מהמוכן.
בהבדל מהחיות, כאשר האדם מחליף את אמצעי השפה באמצעי הכח, הוא אינו עושה את זה למען השגת מזון, הוא עושה שימוש באמצעי הכח כדי להשיג יותר מהקיום ממה שהוקצב לו.
בהיסטוריה האנושית, היחידים או אומות, שעשו שימוש בכח, רצו להכריח את הקיום להעניק להם רצף, כיוון שלא השלימו עם משך קיום קצוב. מכאן, כפי שכבר הסברנו בשעורים קודמים הם יחסו לאמצעי הכח יכולת מאגית, יכולת להכריח את חוקי הקיום להעניק להם את היותר.
ברור שכל ההתפרצויות האמוקיות האלו של כובשים כוחניים, לא שינו את חוקי הקיום, אלו לא נעתרו למשאלותיהם. הקיום ממשיך במהלכיו, מנער מעצמו את הגוגים מארץ המגוגים, את האשורים, הרומאים, ההונים, המונגולים, הפאוסטים.
השורדים מסערות הכיבוש, מהרס, בבושת פנים חוזרים לרקום את קהילותיהם המתקיימות רק משתוף פעולה, מהשלמה עם הנתונים הקיומיים.

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 405 – פאוסט פורץ גבולות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 405 – פאוסט הפורץ גבולות
מלה היא ישות בגבולות, מכאן השפה מציבה גבולות, בעולמו הלשוני של האדם. אבל האדם במלחמה מתמדת בגבולות, פאוסט פורץ גבולות, הוא רוצה רצף. הדחף לרצף, הנו דחף המאבק נגד מודעות.
מודעות היא מהות השפה המציבה גבולות. מודעות מתגשמת כאשר האדם מצטופף תחת שם. הילד הופך למודע, כאשר הוא מצטופף תחת השם 'אני', המנכר אותו מאמו, המציב גבולות בינו לבין העולם הסובב.
סיבת התעלמות ממשל 'עץ הדעת', על-ידי תיאולוגית השליח פאול, שאול התרסי, הפרשנות המטעה שהוא נתן למשל זה, היה דחף לפרוץ מעבר לגבולות, שה'מודעות' במשל זה מציב, פאול רצה רצף, רצה נצח מדומה.
אבל חלק ממשל 'עץ הדעת' הועלם גם על-ידי צאצאי העברים, החלק המצביע איך הפכו חוה ואדם ל'מודעים לעירומם', התנכרותם למצבם הקודם ב'גן-עדן', הגבלותם תחת שם. גם אם צאצאי העברים לא יצאו נגד משל זה, היותו חלק מהכתבים המקודשים, הם לא הזכירו אותו, כיוון שאף הם לא רצו לוותר על 'גן-עדן', לא רצו לוותר על 'עץ החיים'.
וכבר הבאנו בשעורים קודמים את טעותו של הרמ"ם, אשר חשב שהאדם היה מושלם מבחינה שכלית טרם אכל מפרי 'עץ הדעת', והחטא, בעברו על האיסור לאכול מהפרי, גרם לכך, שהוא רכש את היכולת להבדיל בין טוב לרע, יכולת פחותה מזו שהיתה לאדם בראשיתו כבעל שכל מושלם, בגן-עדן, כאשר היתה לו יכולת להבדיל בין אמת ושוא.
ובכן, אפילו הרמב"ם, לא הבין את מסר 'עץ הדעת', מסר שהצביע על כך שחוה ואדם בהיותם ב'גן'-עדן', היו עירומים ולא התבוששו, ורק אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', רכשו מודעות, מודעות על היותם עירומים, על היותם ישויות בגבולות. גם הרמ"ם, לא היה מסוגל לוותר על 'גן-עדן', שלפי המשל האדם היה בו חיה כשאר החיות, ללא מודעות. הרמ"ם ראה בהבדלה בין טוב לרע, יכולת פחותה, לא הבין שכל פילוסופית השפה למעשה מבוססת על יכולת זו, להבדיל, לנכר בין דבר לדבר, להציב גבולות.
הרי בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, אלהים בורא בהגדים את העולם, בהבדילו בין ישות אחת שהוא בורא, לישות אחרת, מציב גבולות ביניהם, מקווה כל ישות תחת חופת שם, שם המנחה את הישות לתפקידה.
צאצאי העברים, הרמב"ם ביניהם, לא וויתרו על פרשנות שגויה על מהות 'גן-עדן', לא רצו את 'דעת', המציבה גבולות, רצו אף הם את 'עץ החיים', עץ של רצף. בקבלה מוזכר רק 'עץ החיים', ספרו של חיים וויטל, תלמידו של האר"י, נקרא 'עץ החיים'.
ובכן, כל מהותו של האדם, מהות המבדילה אותו מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, היא עובדת היותו בעל שפה, שפה המציבה גבולות. דחף מנוגד ארכיטיפי של האדם הוא, לפרוץ את הגבולות שהשפה מציבה.
את הדחף הארכיטיפי זה, לפרוץ גבולות, אנו מוצאים בצורה הקיצונית ביותר, בדרמת פאוסט של גיתה.
ואם דרמת פאוסט מסמלת את המהות הלותרניות, נבין את סיבת הדלגיטימציה שלהם, את מסר התנ"ך, המבוסס על הצבת גבולות. נבין סיבת מאבקם ביהודים, שבשבילם הם כביכול סימלו את המסר הזה של מחשבת התנ"ך, הצבת גבולות, דבר שהפך אותם בעיניהם ל'אויב קוסמי'.
יהודים הפכו ל'אויב קוסמי' של הלותרנים, כיוון שהם רצו לפרוץ את כל הגבולות.
ואם נשאלת השאלה, מדוע היהודים לא הבינו שהפכו ל'אויב קוסמי' של הלותרנים? הסיבה שהם כבר מזמן לא ממשו, לא הבינו את מסר 'עץ הדעת', את מסר מחשבת התנ"ך, מסר על הצבת גבולות, גם אם יהודים לא ניסו באגרסיה לפרוץ גבולות כמו עמים אחרים. היהודים אפילו היו מעריצי פאוסט, לא הבינו את הסכנה האורבת להם מנטיתו של פאוסט לפרוץ גבולות.
גם אם פאוסט מסמל את הדחף לפרוץ גבולות בצורה הקיצונית ביותר, הרי כבר יורשי מיתוס גילגמש, המזופוטמים, אף הם רצו רצף, רצף הפורץ גבולות. משל 'מגדל בבל', כבר נלחם בנטיה זו של אנשי שנער, הבונים מגדל המגיע לשמים, הרוצים שפה אחת, שפה אחת המסמלת רצף. והעונש, של אלהים המבלבל את שפתם. אלהים הרוצה ברב לשוניות, אלהים הרוצה, ישויות בגבולות.
אולי קביעתו של פרויד שהאדם רוצה ב-THANATOS, מוות, נכון בצורה עקיפה. הרי פאוסט בדרמת גיתה עולה לעולמן של הנשים המיטיבות, 'נשים מיטיבות', שם יופמיסטי ל'תיאמת', תיאמת הבלתי מחולקת, תיאמת המרדימה, תיאמת שהנה מוות. האדם משלה את עצמו שרצונו ברצף, הוא מלחמה במוות, במציאות רצון זה הוא דחף לחזור לחיק תיאמת המרדימה. כפי שפאוסט בורח לחיקה, אחרי כל פריצות גבולות שלו. הכובשים הגדולים של מזופוטמיה, פורצי הגבולות, נבלעו כולם בחזרה בתיאמת המרדימה.
מחשבת התנ"ך שכולה מבוססת על משל 'עץ הדעת', לא הצליחה להסביר את עצמה, בגין הצטמצמותה במשלים מינימליסטיים, בגין העובדה שאפילו צאצאי האבות לא הבינו את מסר המשל, או שמא אף הם לא יכלו לוותר על משאלות אנושיות למצב גן-עדני, על משאלות ל'עץ החיים', רצון לרצף, שהנו אי קיום.