אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 408 – ב-SUPER EGO, ה-ID

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 408-ה-SUPER EGO ה-ID
לפי פרוד, הסופר-אגו מנסה לרסן את ה-אד, שהוא מערכת הדחפים האנושיים. ההגדרה של פרויד חסרה, כיוון שהוא לא היה מודע לפילוסופית השפה, לכן נתן שמות לא נכונים להתנהגות האנושית.
פרויד לא היה מודע להיות האדם דואלי, גוף ביאולוגי שהאבולוציה הוסיפה לו יכולת לשונית. שני החלקים המהווים את האדם נמצאים במאבק זה עם זה. לפי משל 'עץ הדעת' רכישת 'דעת', גרם לכך, שיכולת זו, גרמה למודעות חוה ואדם, אבל 'דעת', הנרכשת, מיד הפרידה את עצמה מהגוף, הורידה אותו בדרגה, הכריזה על עירומו, שיש להתבייש בו.
מה שבעל משל 'עץ הדעת' הבין, הדורות לא רצו להבין, או התעלמו מהבנתו. גם פרויד לא הבין שה-סופר-אגו' הוא 'דעת' או שפה. הסיבה של התעלמות מהבנת בעל משל 'עץ הדעת' נובעת מאי השלמת האדם עם העיקרון שלו של איסור לאכול מ'עץ החיים', אי השלמה עם חיים קצובים. נוסף לכך הדורות לא רצו להבין שב'גן עדן' לפי בעל המשל, חוה ואדם היו דומים לחיות, לא התבוששו בעירומם, בושה ש'דעת' כפה עליהם. האדם רוצה ב'גן עדן', האדם רוצה ב'עץ החיים'.
ובכן, חזרתי כאן בקצור על מה שכבר כתבתי בשעורים קודמים. אבל בנוגע לפרויד חוסר הבנה זו מנעה ממנו להבין שה-'סופר-אגו' הוא למעשה המערכת המוסרית שהשפה יוצרת, מערכת זו מנסה לכפות את עצמה על הגוף הביאולוגי עם הדחפים שלו, גוף ביאולוגי זה של האדם לא שונה מגופותיהם של החיות.
מאי הבנתו של פרויד היות האדם מורכב מגוף ביאולוגי עם דחפים, ממערכת ערכית לשונית המנסה לכפות את עצמה על גוף ביאולוגי זה, גרם לפרויד לא להבין את הנטיות של האדם של הדחקות, הדחקות של דחפיו, שלא תואמים את המערכת המוסרית של השפה.
למעשה ההדחקות דומות לאותה בושה, של חוה ואדם שבגין ניכוס 'דעת', והפיכתם למודעים, התבישו בגוף העירום שלהם. האדם הנמצא בחברה מתוקנת שמאמצת את המערכות הלשוניות, רוצה להדמות לשומר עליהם, אבל הוא לא שליט על דחפיו הביאולוגיים, לכן הוא מדחיק אותם. כאשר אנו מדברת על חברה מתוקנת, החברה הפאוסטית לא כלולה בכך, גם את העובדה הזו פרויד לא הבין.
בהקשר לבלוג לא אוכל להתיחס לכל אי ההבנות של פרויד בגין אי הבנתו את פילוסופית השפה. אני רוצה כאן להתיחס לתופעה מבישה שלו, בספרו 'משה והמונותאיזם', בו טען שמשה היה מצרי.
לפני למעלה מחמישים שנה עסקתי במאבק האירים לקבל שלטון בית מאת האנגלים, גיבור מאבק זה היה פרנל שהיה פרוטסטנטי, במוצאו אירי, אבל התחנך בקמבריג', מוסד של השליטים. התברר לי שמשחררים של לאומיים מדוכאים, הם בני אותו עם מדוכא אבל בעלי חינוך של השליטים, בצורה כזו הם מעיזים להתמודד עם המדכאים. גם הרצל, היה יהודי במוצאו בעל השכלה של השליטים. לכן התפלאתי על המסקנות השגויות של פרויד שכנראה חסר היה השכלה היסטורית, גם לא הבין את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, לכן יכול היה לטעון שמשה היה מצרי. ולפי המסקנה שלי, רק מי ששייך לעם המדוכא, אבל הוא בעל השכלה של המדכאים, הוא משחרר, והרי על משה מסופר שהתחנך בחצר פרעה. בזמנו פרסמתי על כך מאמר, ב'משא'.
אבל אם היה פרויד בוחן את המסופר על משה, היה מבין שהשקפתו שונה תכלית שינוי מההשקפה המצרית, אפילו שונה מזו של אחאנאתון, שראה את השמש כאלוהות, בעוד שבפרק הבריאה של ספר בראשית אלהים בורא את השמש, כך שהיא יצור נברא. אבל עובדה אחרונה זו היא רק פרט זעיר. בעיקר יש לטעון נגד ספרו זה של פרויד שלא רק שלא היתה לו השכלה היסטורית שממנה יכול היה להיווכח שמשחררים הנם מאותו עם מדוכא, אבל בעיקר לא הבין את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית.
אם נרצה ליחס את כתיבת הספר הזה של פרויד לכוונה טובה מצדו, שהוא רצה לשחרר את היהודים ממעמסת התרומה שהם תרמו לאנושות, תרומה שעוררה את זעמם של העמים נגדם. במקרה כזה הוא רצה לטעון שכל הירושה הזו המיוחסת ליהודים היא מצרית, עתיקה, והיהודים הנם ככל העמים, והמצרים אשמים. עלינו לדעת שפרוד כתב את הספר כבר כאשר הפאוסטים שלטו בגרמניה.
אם לא נעלה את ההשערה הזו, שפרויד
רצה לשחרר את היהודים מהקללה שירושתם הביאה להם, אזי פרויד לא רק היה חסר השכלה היסטורית, אלא לא הבין דבר במחשבת היהדות, סילף אותה, למען למצא חן בעיני הפאוסטים.
אולי עלינו להעלות את ההשערה שהעובדה שבני אדם לא משלימים עם העובדה שחייהם קצובים, שהם לא יכולים לאכל מ'עץ החיים', לא מבינים שברצף קיומי אין קיום, גורם להם טשטוש של הבנה של קיומם. כתוצאה מכך שמשאלותיהם לא תואמים את המציאות, לכן הם תמיד מחפשים אשמים לכך. הנוצרים כמו השליח פאול שלל את משל 'עץ הדעת', רצה ברצף, רצה בגן עדן, לכן היהודים שלא השלימו אתו נעשו אשמים שסדרי עולם לא השתנו כמשאלתו. כך הפאוסטים, רצו שלטון עולמי, דבר שלא צלח בידם, לא יכול היה לצלח, לכן מצאו אשמים ביהודים המונעים שמשאלתם תתמלא.
וכפי שאמרנו, אולי כוונתו של פרויד היתה טובה בשלילת יצירת המונותאיזם מהיהודים, ייחוסו אותה למצרים, כך חשב להסיר מהם את הקללה, ולא בורות בהבנת הדברים?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 407 – פרוסט בעקבות הזמן האבוד, הרקליטוס, זכרון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 407 – פרוסט בעקבות הזמו האבוד, הרקליטוס, זכרון
יצירתו הגדלה של פרוסט, נקראת בעקבות הזמן האבוד, מציאתו המחודש. פרוסט, כנראה הושפע מברגסון, שראה את הזמן כמפעיל. במציאות הזמן הוא בסך הכל מודד את ההתרחשויות.
לא ברגסון ולא פרוסט לא למדו מהרקליטוס, שהכל נמצא בזרימה. לא הזמן מפעיל את הזרימה, הוא רק מודד אותו. הרקליטוס הבין מה שהוגים יווניים אחרים לא רצו לראות. הוגים יווניים אחרים רצו עולם סטטי, נצחי לא משתנה. לכן אנו מוצאים אצל אפלטון ואריסטו גינויים להרקליטוס.
למרות שאנו חוזרים להרקליטוס, להבנתו האינטואיטיבית, שהקיום נמצא בזרימה, הוא לא הבין את החלק השני, שהאדם, חוכה, או לוכד, חלק מהזרימה, תחת שם, בצורה כזו הוא מנסה לקבע נתח זה. אם הרקליטוס אמר שהאדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים, בגלל זרימתו, הוא לא הבין שהאדם חוכה, לוכד, את הנהר תחת שם, בצורה כזו הוא מקבע אותו, והוא יכול להכנס לאותו נהר שמי פעמים רבות.
שוב, עלינו להוסיף, על קביעות אלו של קיבוע נתחים מהקיום הזורם, שאמנם האדם מקבע נתח מהזרימה תחת שם, אבל במציאות הקיום מתחת השם לא חדל לזרום, לא חדל להשתנות.
כך האדם מקבע את גופו הביאולוגי תחת שם, אבל הגוף הביאולוגי השבוי בשם, לא חדל להשתנות. דברים אלו נאמרים למען נבין את טעותם של ברגסון ופרוסט.
פרוסט בטעות חשב, שהאדם הוא יציר הזמן, זמן המשנה אותו. כפי שהסברנו, הזמן בסך הכל מודד את הזרימה ההרקליטית. האדם הביאולוגי הוא יציר הטבע או הקיום הזורם, שהוא מנסה לחכות אותו בשמות, למען לקבע את הזרימה. אבל כפי שאמרנו, השם לא מצליח לקבע את הזרימה, הילד הופך לנער, הנער הופך למבוגר, המבוגר הופך לזקן.
האדם המנסה לחכות את הזרימה של גופו הביאולוגי תחת שם, אבל הוא לא מסתפק בכך. מנסה גם ליצור את עצמו כסיפור. ולגיבור הסיפור, הוא עצמו הוא מעניק תכונות. אבל באותה מידה כמו שהגוף תחת השם עובר שינויים, גם התכונות שהאדם מנסה להעניק לגיבור סיפורו, הוא עצמו, משתנות.
פרוסט בשמונת הספרים שלו תחת השם 'חיפוש הזמן האבוד', ואחרון בשם 'הזמן הנמצא', מנסה לעקוב אחרי השתנות הדמויות במשך קיומן, השתנות החברה. כפי שאמרנו הוא מיחס את השינויים לזמן המניע.
אם פרוסט מכנה את ספרו האחרון בסדרה זו בשם 'הזמן הנמצא', שוב הוא את מוציא את המאורעות מהזמן המניע, מבלי להבין שהאדם יכול להחיות את ילדותו, רק הודות ל'זכרון'. השפה בכלל יכולה לקבע את מעשי האדם כיוון שהיא כוללת 'זכרון'. בכלל עולמו האנושי הלשוני קיים רק הודות לכך שהוא מאוכסן בזכרון. העולם הלשוני אין לו קיום ממשי, מבחינה זו העולם הלשוני שונה מהעולם הביאולוגי המוחשי.
פרוסט ביצירתו זו החיה את זכרונו וקיבע אותו בספר. אם אמרנו שהעולם הלשוני קיים רק הודות לזכרון, עלינו להוסיף שהמצאת הכתב מאפשרת לקבע את העולם הלשוני הנעלם.
פרוסט לא הכיר את פילוסופית השפה, לכן ייחס לגורמים מוטעים, כמו הזמן, את חיפושיו.
מאחר שהשפה היא אפי-גנטית, לא משכפלת את יצירותיה, כפי שחשב למרק, עמים פרה-היסטוריים שעדיין לא המציאו את הכתב, נעלמו מזכרון האדם כלא היו.
ההיסטוריה האנושית קיימת הודות להמצאת הכתב המקבע מאורעות.
פרוסט יכול היה להחיות את ילדותו, את חייו, הודות לזכרון שאותו קיבע בכתב.
אנחנו לא צריכים להתפלא על השינויים העוברים על האדם, על השינויים במעשיו, כיוון שהשם הרוצה לקבע את עצמו על הגוף המשתנה, לא מצליח בזה. במציאות הגוף הנו גנזך הרגשות שלנו המשתנים עם השינויים הביאולוגיים. אנו לא יכולים לכפות על דחפים ביאולוגיים את המערכות הערכיות שאנו יוצרים באמצעות השפה.
האדם הוא ישות דואלית, גוף ביאולוגי משתנה עם הזרימה וישות לשונית. הישות הלשונית מנסה לקבע את התנהגות הישות הביאולוגית, ללא הצלחה.
פרוסט מבלי להבין את המניעים של האדם, הצליח לקבע את סיפור חייו הודות לזכרון, זכרון השומר על שמות שלכדו התרחשויות. והודות לכתב, לכד את סיפור ילדותו, סיפור חייו, בספר, עדות לדורות.
הזמן מחוץ להיותו מודד התרחשויות, הוא גם מסדיר אותן, מה קדם למה.