Monthly Archives: מאי 2015

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 415 – פיענוח אניגמת השפה מסביר האופי הווירטואלי של עולם הלשון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 415 – פיענוח אניגמת השפה, מסביר את האופי הווירטואלי של עולם הלשון
אם השפה היתה רק תרומת פעילות הניירונים, לא היינו יכולים להסביר את ה'מודעות'. אנו יכולים להסביר את ה'מודעות', כיוון שהשפה, דעת, היא יסוד שנספח למח, חוצצת את עצמה ממנו, יוצרת את עצמה כמלה מנוכרת מהגוף, המשקיפה עליו כמנוכר ממנה, כריבונית עליו, מסוגלת להתבונן עליו. אם השפה היתה תוצר הניירונים, מאוחדת עם הגוף, היא לא היתה מסוגלת להתבונן עליו.
מחשבה 'על', אפשרית רק כתוצר הבדלות מהזולת. אם מחשבה היתה אימננטית, כרבים מהפילוסופים חושבים, היא היתה חסרה את יכולת ההתבוננות החיצונית. מונדה סגורה, נוסח לייבניץ לא יכולה להתבונן על עצמה.
ובכן, מחשבה היא תוצר השפה המנוכרת מהאדם, היכולה להתבונן עליו, יכולה לתת סימול לכל פעולותיו, יכולה לתת סימול להתבוננות האדם על סביבתו.
שני יחידים באמצעות השפה המנוכרת מהגוף, יכולים לתת סימול מוסכם של צורכי גופם. הסימולים ההדדיים יוצרים את עולם הלשון האנושי, עולם ווירטואלי, לא מוחשי, כיוון שיסוד השפה הוא יסוד נעלם, מארגן, מעניק תארים לתחושות הגוף, הופך את פעולותיו לאלגוריתמים המנחים אותו איך להתנהג, לפי צורכי הקהילה שנוצרה, שיחידיה משמרים את הסימול המשותף בזכרונם.
למעשה הקהילה האנושית נוצרת כדי לשמר את היצירות הלשוניות הנעלמות האלו, יצירות שהן ברובן אלגוריתמים המכוונים את היחידים איך לנהוג. מאחר שיצירות לשוניות אלו הן ישויות נעלמות, לא מוחשיות, מתקימות רק אם משמרים אותן בזכרון של היחידים, באמונה בהם. הרי ללא שימור בזכרון ישויות נעלמות אלו, בלי אמונה בהן, נמוגות, כיוון שהן לא משכפלות את עצמן.
שני יחידים הנפגשים, שהשפה העניקה להם מודעות, מחליפים ביניהם לא רק תחושות, צרכים, וסימול שלהם, אלא גם התבוננות על, התבוננויות המקבלות סימול חיצוני, היא ראשית התהוות קוסמולוגיה, קוד תרבותי המלכד את הקהילה מסביבו.
עלינו להקדים שהסימול גם מתווה גבולות, הרי ברצף אי אפשר להתבונן, אנחנו חוכים את השמים בסימול, במלה, כך אנו יכולים להתבונן עליו, לחשוב עליו. כבר ה'מודעות' מתווה גבולות ליחיד, כך הזולת הוא מופרד ממנו, הזולת מסומל כזר בגבולות, כך אפשר לבוא בדברים אתו.
החיה, הדומה לאדם היא בעלת תחושות, ללא שפה, לא יכולה לנכר את תחושותיה בסימול מנוכר.
דקרט שהכריז שהוא קיים כיוון שהוא חושב, לא הבין שהוא יכול היה להביע משפט זה, כיוון שהשפה איפשרה לו לתת לתחושתו שהוא קיים, סימול, 'חושב'. ללא המלה 'חושב', מלה תוצר סימול, דקרט לא היה מסוגל לחבר משפט זה.
בווכוח בין הובס ודקרט, הראשון הסביר לאחרון שהכרזתו התאפשרה לו כיוון שהוא בעל שפה. במציאות, דקרט יכול היה להתבונן על עצמו כיוון שהשפה העניקה לו 'מודעות', נוסף לכך השפה העניקה לו מלה 'חושב'. דרך המלה 'חושב' הוא יכול היה להתבונן על עצמו, על קיומו.
החיה החסרה שפה, שפה המתווה גבולות, לא יכולה לראות את עצמה כיחידה מובדלת מרצף, מאחרים..
האדם השוכח שהסימול צריך לשרת את הגוף, את צרכיו, מסתחרר ממנו, מעניק לו בכורה. כך שם היחיד, המיועד להתוות ליחיד, לגופו גבולות, למען להיהפך למודע, לוכד את הבכורה מהגוף, הופך לריבון עליו. בהמשך האדם מוכן להקריב את גופו למען שימור השם.
כבר קיין הסתחרר מהתאר 'נבחר' של אחיו הבל, תואר שמי שנוסף לאחיו, רצה ליטול אותו ממנו, התעלם 'מקדושת הגוף', רצח אותו, העדיף תאר שמי על קיום אחיו.
כבר הזכרנו בשעורים קודמים, שההיסטוריון, טוקידידס ראה את סיבת המלחמה הפלופונזית, בכך, שספרטה קנאה בהיות אתונה בעלת 'הגמוניה' ביוון. ספרטה רצתה ליטול תאר זה ממנה, יצאה להלחם בה, למען השגת תאר זה. מלחמה פלופונזית זו הרסה את יוון, איפשרה את עליתה של מוקדון. ובכן במקרה זה מושג לשוני הועדף על קיום.
אנחנו יכולים לראות, שמלחמות אידיאולוגיות או דתיות, מלחמות על מושגים לשוניים ולא על טריטוריה, הן הרסניות ביותר, כיוון שלמושגים לשוניים מנוכרים ממציאות, אין גבולות. כך המלחמות הדתיות במאה ה-16 וה-17 היו הרסניות ביותר.
מלחמות אידיאולוגיות הן פרי השקפות 'ראליסטיות', השקפות הסוברות שלשפה קיום עצמאי, בניגוד להשקפה נומינליסטית, שגם ההשקפה הלשונית התנ"כית משתייכת אליה, הסבורה שהשפה צריכה לשרת את הגוף.
עולם הסימול, השפה, המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, נעשית תמיד מסוכנת, הרי עולם הסימול המנותק מיעודו, הוא ווירטואלי ומסוכן לחיים. כך, אפילו מנהג במערב, מנהג הדו-קרב נעשה מסוכן, כאשר ה'שם', נעשה יותר חשוב מהגוף, ולמענו המתגוששים היו מוכנים להקריב את גופם.
עולם הלשון, הסימול הוא חיובי, כאשר הופך ל'אלגוריתם', איך לנהוג להטבת חיי הקהילה. כך, החוקים שהקהילה חוקקת, הופכים לאלגוריתמים, איך היחידים של הקהילה צריכים לנהוג, למען טובת הקהילה.
העולם הביאולוגי מתקיים בגין 'דחף הקיום' של הברויים על כדור הארץ שלנו, השפה, האינפורמציה, שהאבולוציה ספחה למח האדם, יעודה לשרת את 'דחף הקיום'.
סימול, שפה הלוקחים לעצמם בכורה על 'דחף הקיום', הופכים לישויות 'רפאיות', ישויות שאין להם גבולות, השוכחים את ה'מפעילים' שהם מוגבלים, ולכן הן הרסניות לגביהם.
נקח כדוגמה מושג מתורת מרכס, את מושג 'ההיסטוריה', שלפיו מוליכה לפתרון מצוקות האדם. ובכן, 'היסטוריה', היא מושג לשוני, האם מושג לשוני כזה, בלי יחידים 'מפעילים', מסוגל לפעול? במציאות מושג כמו 'היסטוריה' הוא סימול מוקפא של מעשי בני אדם בעבר. מרכס שלא הבין את מהות השפה, מרכס שבמסתו 'השאלה היהודית' שלל את ה'ניכור' היהודי, ניכור שמאפשר את פעילות השפה, גם לא הבין שמילים, מושגים הם רק סימול, 'היסטוריה' היא רק סימול, סימול שאין בכוחו לפעול.
מאחר הסימול, 'היסטוריה', לא צלחה להגשים את ההבטחה, המאמינים מצאו אשמים כמחבלים בהתגשמותה, הפעילו כח, להגשימה.
השפה, התוספת הזו של האבולוציה לאדם, תקפה רק כל עוד היא משרתת את קדושת החיים, כל עוד היא משרתת את 'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ. 'סימול', שפה, מתנתקת מיעודה לשרת את הגוף הביאולוגי הדטרמיניסטי, שמשך קיומו קצוב על-ידי חוקי הקיום, נעשה הרסני.
עולם הלשון, עולם הסימול, המתנתק מיעודו לשרת את הגוף, הוא עולם ווירטואלי, לא מוחשי, קיים רק בזכרון האדם, לא משכפל את עצמו. כל קיומו תלוי באמונה של ה'מפעילים' אותו, נמוג, אם לא מקובע בכתב.
דתות, פנתיאונים, יצירות לשוניות של קהילות, ברגע של היווצרות פנתאונים חדשים, על-ידי קהילות חדשות, והתגברות שלהן על קודמותיהן, נמוגו, כאשר הקהלות שיצרו אותם, לא האמינו יותר ביצירות שלהן. כך נמוגו הפנתיאונים היווניים, הרומאים, עם נצחון הנצרות, עם אמונה בפנתיאון חדש.
גם שפות נמוגו, כאשר שרשרת ה'מפעילים' שלהן הושמדו. שפות של עמים שהושמדו, שרדו, אם הן הוקפאו בכתב וקמו מפענחים להן.
הפחד של האדם, מעולמו הלשוני הווירטואלי, ה'רפאי', מרתיע אותו מלעמוד על מהות השפה, היוצרת עולם זה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 414 – פיענוח אניגמת השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 414 – פיענוח אניגמת השפה
הסברנו כבר שהשפה, 'דעת', היא נתח מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה הקוצבת ברצף האנרגיה וכך יוצרת את גרמי השמיים. השפה האנושית שהנה חלק מאינפורמציה יקומית, פועלת כהורתה, קוצבת. כך, אחרי שהיא נספחת למח האדם, פעולתה הראשונית היא שהיא מפרידה בין עצמה לבין גוף האדם, כך האדם הופך ל'מודע'. בהמשך, 'דעת' מנכרת יחיד מהזולת, מוליכה לתקשור ביניהם. יחיד מנוכר מהזולת, 'מודע' , מכיר בזולת ישות מודעת שיש לבוא אתו בקשר.
השפה שנספחה למח האנושי, מאפשרת לשני יחידים הרוצים לתקשר, לקצוב בקולות שהם האינפורמציה. הם משמיעים קולות קצובים ההופכים למילים, הממסגרים את התחושות של שני היחידים. המילים הממסגרות תחושות, הן סימול חיצוני לתחושות הגוף, הן ישויות נעלמות. שני היחידים המבצעים את התהליך הזה, צריכים להסכים על הסימול שלהם.
המסגור והסימול ההדדי, יוצר מסגרות חיצוניות, או מנוכרות לתחושות, יוצרים את המילים המאפשרות את השיח, החלפת רצונות, בקשות, החלפת התרשמויות מהסביבה. כל המהלך הזה של שיח הוא בתחום הנעלמות, מאחר שהשפה היא ישות נעלמת, לא מוחשית. אמנם השפה ממסגרת תחושות הגוף, נותנת סימול למסגרות אלו, במציאות השפה הממסגרת לא חוכה את התחושות, שהן לא ניתנות להפרדה מהגוף, לכן המילים הן ישויות נעלמות.
עלינו להדגיש ש'דעת' או השפה מקנה לאדם גם רצון חופשי, הופכת אותו ל'מפעיל'. הרי אי אפשר לתקשר, להסכים להעניק סימול לתחושות הממוסגרות בלי רצון חופשי. הרצון החופשי הופך את המשא ומתן הראשוני לשרירותי. הרי אם המילים, שהן הענקות שמות למחשבות של הגוף הביאולוגי, היו פנימיות, דטרמיניסטיות, לא היה מקום להסכמים הראשוניים האלו של מיסגור וסימול התחושות הגופניות, של הראייה הגופנית. והרי הילד לא נולד עם שפה, הוא גם לא נולד עם מודעות, שהוא רוכש אותה רק כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו ויכול לבטא את המלה 'אני', שם שהוא לוקח מגנזך השמות הקהילתיים, סמל של הפרדות מאמו.
כפי שהראינו, השפה הנרכשת היא קוצבת, מנכרת דבר מדבר, ממסגרת, מאפשרת סימול של היחידות שהיא מיסגרה. השפה אינה מקור התחושות, הגוף הביאולוגי הוא המקור. המלה, השם, כפי שטענו לא חוכה את התחושות שלא ניתנות להיפרדות מהגוף, שהם רק מצביעים עליהן.
מהלך הסימול של התחושות, ההתבוננויות, אחרי שהם מוסגרו על-ידי השפה, על-ידי היחידים שתקשרו ביניהם והסכימו לסימול זה של הישויות הממוסגרות, סימול שאף הוא פרי הקיצוב שהשפה מבצעת בקולות שהיחידים משמיעים, מאפשרים את השיח בין שני היחידים, ה'מפעילים.
כאשר תהליך סימול זה מתמשך, השיח בין שני יחידים שהם 'מפעילים', בין קבוצות גדולות יותר, התהליך הופך להחלפת דעות, למחשבה. תהליך זה הוא שרירותי. ההתבוננות בעולם החיצוני, שהניכור איפשר, יוצר השקפות עולם שיש להסכים עליהן, כך נוצרות הקהילות. הקהילות תוצר של שפה מוסכמת, השקפות מוסכמות בין שני 'מפעילים'. כך נוצרת חברה אנושית.
אבל השיח האנושי הוא לא מוחשי, הוא בתחום הנעלם, כיוון שהשפה היא ישות נעלמת. כפי שראינו המלה לא חוכה את התחושות המוחשיות של הגוף, היא רק מצביעה עליהן. מילים נעלמות אלו מאוכסנות רק במח של ה'מפעילים' שהסכימו לסימול מסוים. היצירה הלשונית הזו היא מאד שברירית, כיוון שהיא לא מוחשית. האבולוציה שאיפשרה את ההתפתחות הזו של המח האנושי לתקשר עם אינפורמציה יקומית, וליצור מילים, שפה, לא נעתרה להעניק ליצירה לשונית זו יכולת שכפול. אם הגוף הביאולוגי הדטרמיניסטי, משכפל את עצמו על-ידי גנים, היצירות הלשוניות אינן משכפלות את עצמן. זה הכריח את האדם להמציא עזר מכני, כתב המקבע מילים. אבל הכתב המכני, רק מקפיא את הסימול, את השמות, הוא לא מכיל את התחושות הגופניות מאחורי הסימול.
למען להבין מדוע העולם הלשוני הוא ווירטואלי, מדוע השפה היא רק סימול, עלינו לקחת כדוגמה את ה-DNA , שאף הוא אינפורמציה, אבל בהבדל מהשפה המבצעת רק סימול, ה-DNA חוכה את הגנים, יוצר מהם ישויות מוחשיות, ישויות המשכפלות את עצמן, בעוד שיצירות המילים, כמו חוקים, כמו ערכים, הם אלגוריתמים איך להתנהג, הם לא מוחשיים, לא משכפלים את עצמם.
אנו קוראים יצירה כתובה, המילים המוקפאות בכתב, לא מכילות את התחושות שהן מסמלות, הן רק מעוררות בנו תחושות, אנחנו ה'מפעילים' מעניקים את התחושות שהתעוררו על-ידי הכתב המוקפא, ליצירה.
כפי שכבר ראינו משעורים קודמים, האדם מקדמת דנא, יחס לסימול תחושות, יכולות. כך הוא יחס לפסלים של ישויות עליונות שהוא דמה שהם שולטים על חייו, תחושות, יכולות. המצרים העתיקים יחסו לשמות, סימול, יכולות מאגיות. הם גם חשבו שאם הם יכתבו שמות אויבים על חרסים, ישברו אותם, ינצחו אותם.
לפי שהסברנו, סימול בכתב, רק מרמז על תחושות הגוף, על הראיה, הוא לא מכיל אותן. שיח שרירותי בין שני יחידים, מסומל בכתב, רק מרמז על המהלך, לא מכיל אותו. מחשבה תוצר שיח ושיג, שרירותי, מסומל בכתב, רק מרמז על המהלך, לא מכיל אותו.
בכלל, השיח בין שני יחידים, הוא באמצעות סימול נעלם, מילים, לא מוחשיות. הקולות ששניים משמיעים הם מוחשיים, נקלטים רק בזכרון המשיחים. הסימול שלהם בכתב הוא מוחשי, אבל לא מכיל את הקולות המוחשיים, המסומלים במילים לא מוחשיות, המרמזים רק על התחושות.
הקדמנו את השיח הזה, למען להוכיח, שהשפה, השמות רק ממסגרים, מסמלים את תחושות הגוף הביאולוגי של האדם, את התבוננותו, את מעשיו. אבל השפה הממסגרת, המסמלת במילים, בשמות, היא מעטה חיצוני, שלא מכיל לא את התחושות, לא את ההתבוננות, לא את המעשים. השיח של גוף ביאולוגי של האדם, הגוף המשוחח, המסומל במילים, המילים רק מרמזות עליו. ומאחר שפעולת הסימול הממסגר, הוא נעלם, המלים מאוכסנים רק במח המשיחים. אפשר לקבע את הסימול רק על-ידי כתב, אחרת אם הוא לא מקובע, הוא נמוג עם מוות המשיחים. כך תרבויות שלא המציאו כתב תרבותם נמוגה.
לאור הנאמר, נשאלת השאלה, האם אפשר להעביר למכונה, לתוכנה, מחוץ לסימול החיצוני כמו בכתב, את התחושות, ההתבוננויות, את השיח השרירותי בין שני יחידים, שהם תרומת הגוף הביאולוגי, תרומת ה'מפעילים', שלא ניתן את ניתוקם ממנו? האם אפשר להעביר לתוכנה מהלך שרירותי של שיח בין שני יחידים, שהם 'מפעילים', שיח שהוא ישות נעלמת, לא מוחשי, בלי הכנסת ה'מפעילים' לתוכנה?
מאחר שעולם המילים לא מכיל את התחושות הגופניות, עולם זה הוא ווירטואלי, אנומלי, לכן לא נירש, לא משכפל את עצמו כמו הגוף הביאולוגי, לכן למרק לא צדק. עובדה היא שהילד הנולד רוכש שפה. היכולת לשפה היא מולדת, יצירתה היא לא מולדת, עובדה שהילד צריך ללמוד את אוצרות התרבות, הן לא אימננטיות בו.
ילד נעזב ביער, נעזב על הר קרח, הוא לא בעל שפה, חסר את מאגר האוצרות הלשוניות. אם היו צודקים הפילוסופים שטענו שהמידע הוא אימננטי, כמו סוקראטס, לייבניץ, קאנט, דקרט, הילד הנעזב היה צריך להיות בעל שפה, מכיר אוצרות מחשבות האדם.
ובכן, למען שמכונות תוכלנה לחשוב, ליצור שיח, צריך להכניס לתוכנות לא רק את הסימול של התחושות, של ההתבוננויות, את הסימול של השיח השרירותי, אלא את האדם המפעיל את הסימול. במציאות אנו מכניסים לתוכנה רק את הסימול של תחושות, של התבוננות לכן אי אפשר ליצור מכונה חושבת נוסח טורינג, נוסח עתידניים.
עולם הלשון של האדם, היא בועה, בועה אנומלית, כמו רצודי האור על הים. טוב עשתה מחשבת התנ"ך, שבאינטואיציה השלימה עם המהות האנומלית של השפה, 'דעת', רתמה אותה לגוף, צוותה עליה לשרת אותו, להיטיב את קיומו. מחשבת התנ"ך יעדה לשם, תוצר 'דעת', את התפקיד להתחדש בשרשרת הדורות, בבי אדם מפעילים.
השפה, 'דעת', מתת האבולוציה לאדם, יכולה לשחק את משחקה המדומה, אם הגוף הביאולוגי של האדם החי מפעיל אותה, מאפשר לה לתת סימול לתחושות, להתבוננויות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 413 – טורינג – המכונה החושבת 3

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 413 טורינג –המכונה החושבת 3
בשעורים הקודמים, על טורינג והמכונה החושבת, העלינו הסתיגויות לגבי אפשרות ליצור מכונות חושבות. אבל לא הרחבנו על מהות השפה היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
מאחר שהאדם מסתייג מלדון במהות השפה, שפה המבהירה לו שמשך קיומו קצוב, הוא דוחה מעצמו גם את ההבנה שהוא עושה שימוש בשפה זו ככלי היוצר את עולמו הלשוני, האנושי. מסיבה זו, אי השלמה של האדם עם משך קיום קצוב, העולם המערבי דחה את משל 'עץ הדעת', הטוען שדעת, השפה, הנה ממקור חיצוני, שהאדם משיג מודעות מיכולת ההבדלה, מניכור, כאשר 'דעת', מנכרת את עצמה מהגוף. המודעות הכוללת רצון חופשי, הופכת את האדם ל'מפעיל'. בהמשך 'דעת' מקנה לו את פסק דין חוקי הקיום, שהוא לא יכול לאכול מפרי 'עץ החיים', שחייו קצובים.
ובכן, מסיבות אלו, האדם המערבי, למרות שמשל 'עץ הדעת' מכיל את יסודות פילוסופית השפה, התעלם מעובדות אלו, לא דן במהות השפה, מוכן לקבל הסברים של נירולוגים, שהשפה היא פרי פעילות הניירונים, שהשפה היא תוצר מכני של פעילות זו. לפי השקפה זו של הנירולוגים, ואלו העוסקים בשפה, האדם אינו 'מפעיל', אלא מופעל.
במציאות משל 'עץ הדעת', הוא פרי אינטואיציה גאונית של אבות העברים שיצאו מאור, אור מרכז שומרי, שהמציא את הכתב, שדן בשפה שורדת בזכרון. אבל השומרים לא יחסו לשפה מתת 'רצון חופשי', לא הפכו את האדם ל'מפעיל', לא ניתקו את העולם הלשוני מחוקים דטרמיניסטיים, דבר שאבות העברים שניתקו את עצמם מתרבותם, השלימו.
אבות העברים יוצאי אור חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר בהכירם ש'דעת' הנה ממקור חיצוני, פועלת על-ידי ניכור, שהאדם כ'מפעיל' יוצר את עולמו, בהפעילו רצון חופשי, באמצעות 'דעת'.
מאחר שהמשלים היו אינטואיטיביים, הם נמסרו בתמציתיות, לכן עלינו להרחיב, דבר שצאצאי האבות לא עשו. 'דעת' או השפה, החיצונית כופה את עצמה על תחושות הגוף הביאולוגי. השפה, כחלק מהאינפורמציה היקומית, בדומה לה, היא ישות קוצבת, ממסגרת נתחים מתחושות הגוף, תחת שם.
נקח דוגמה, אמרנו שהשפה מנכרת, על-ידי כך היא יוצרת את המודעות, האדם הופך ל'מפעיל', כתוצאה. האדם בעל המודעות יכול להתבונן על השמיים מעל, כדבר חיצוני. השפה, שאפשרה את ההתבוננות של הגוף הביאולוגי, על החוץ כזר, ממסגרת את מושא ההתבוננות בשם, 'שמיים'. השפה גם ממסגרת את הפעולה של הגוף במלה 'התבוננות'. עלינו לציין, שנתינת השם היא פעולה של לפחות שניים. כבר חוה ואדם שניכסו לעצמם את 'דעת', נעשו 'מודעים' בהדדיות, התביישו על עירום גופם בהדדיות.
השפה, 'דעת', שכפתה את עצמה על האדם, הפכה אותו למודע, לבעל רצון חופשי, ל'מפעיל', הוא לא יותר מופעל. בהמשך 'דעת' נעשית אמצעי בידו. לשפה או ל'דעת' עצמה אין תחושות, היא פעולה של מיסגור, היא פעולה המאפשרת לפחות לשנים להעניק סימול ליחידה שמוסגרה, ולהעניק לה שם. היחידה שמוסגרה תחת שם, נעשית בידי האדם ה'מפעיל' כלי יצירה, כלי יצירה של עולם לשוני נעלם. יצירה לשונית לא מוחשית קיימת רק בזכרון של השניים שנתנו סימול לתחושה הממוסגרת של הגוף.
את הסימול ליחידה ממוסגרת של תחושה, של ראיה, תחת שם מוסכם, האדם הצליח ללכוד בכתב מכני. הכתב מצליח רק ללכוד ולקבע, את הסימול, לא את התחושה, את הראיה החיה של הגוף הביאולוגי . כאשר אנו קוראים בספר סימול של ראיה, תחושה של הגוף הביאולגי, אנו כ'מפעילים' מחיים את הסימול על-ידי הדמיון שלנו.
בדומה לכתב המצליח ללכוד ולקבע את הסימול של התבוננויות, תחושות, גם התוכנות מצליחות ללכוד ולהזין בסימול את המחשב. אבל, כפי שהכתב אינו יכול ללכוד את הראיה, את ההתבוננות, את התחושה שמאחורי הסימול, גם התוכנה לא יכולה, כיוון שה'מפעיל', האדם החי לא נמצא בה.
בהגדרות אלו של מהות השפה, פעילותה, הלכנו אחורה, למען להסביר איך מתפתחת השיחה בין בני אדם, שיח מקור המחשבה האנושית. השיח הזה בין בני אדם, מתאפשר כיוון שכלי השפה, יצר על-ידי מיסגור של ראיה ותחושה, וכן סימול של היחידות הממוסגרות, אבני מחשבה שהיחידים מחליפים ביניהם.
חזרנו אחורה, למען להוכיח שאי אפשר להעלות על תוכנה את המהלך היוצר את המחשבה שהנו תוצר של שיח בין שניים, או אפילו שיח פנימי של האדם, שהפנים מחשבה חיצונית. אפשר רק להעלות על תוכנה את התוצר המוגבר שקיבל שמות, אפשר להעלות את התוצר המוגמר הקפוא. הוספנו, על-ידי כך שהלכנו אחורה והסברנו את מהות 'דעת' או שפה, שהיא פועלת על-ידי מיסגור ונתינת שמות ליחידה הממוסגרת. ושוב, אי אפשר להעלות על תוכנה את מהלך השפה היוצרת, מהלך המבוצע על-ידי 'מפעיל' חי, אפשר להעלות על תוכנה רק את הסימול, את השמות.
אנחנו יכולים להתיחס להיסטוריה האנושית, שהיא רצף שמות קפואים, שמות שאנו הקוראים אותם, מעניקים לפעולות הקפואות תחת שמות, את התחושות החיות של גופינו.
אם לחזור לטורינג, שיצא ממתמטיקה לוגית ועל בסיסה רצה ליצור את המכונה החושבת. מתמטיקה יכולה לחשב את הפעילות הדטרמיניסטית של חוקי הטבע. לטבע, לגרמי שמיים, אין תחושות, אין התבוננות. לכן, האדם לפי פיענוח אופן חוקי הטבע, יכול ליצור מכונות משוכללות, אבל מכונות אלו לא חושבות, לא רואות, לא חשות.
נירולוגים העוסקים בשפה ורואים אותה תולדה של פעילות מכנית של ניירונים, לא לוקחים בחשבון, שהאבולוציה חוללה התפתחות אנומלית ביוצרה חיים על כדור הארץ שלנו, יצרה אדם חי, אדם 'מפעיל'. אף כדור ארץ זה, הנו תוצר אנומלי ביקום, לפחות עד עכשיו לא נמצאו חיים על גרמי שמיים אחרים.
אבל האבולוציה חוללה מוטציה אנומלית נוספת בציידה את האדם ביכולת לקלוט על-ידי האונות הקדמיות נתח מהאינפורמציה הפועלת ביקום, שהמח האנושי, אף הוא תופעה אנומלית, הופך נתח זה לשפה עם 'רצון חופשי', המאפשר לאדם כמפעיל, ליצור עולם לשוני נעלם, לא מוחשי, קיים רק בזכרון שלו, יוצר דברים נעלמים שלא משכפלים את עצמם.
הסברנו כבר בשעורים קודמים שהמח האנושי הוא מעבדה, מעבדה הקולטת יסודות מהטבע ועושה לו טרנספורמציה. כך כבר תארנו, שהמח קולט פוטונים והופך אותם לראיה, כך המח קולט קולות ומאפשר לאדם את השמיעה. כך המח על-ידי האונות הקדמיות שהן תוספת מאוחרת יותר למח, מפותחים יותר אצל האדם מאשר אצל החיות, קולט מהיסוד הנעלם ביקום, יסוד האינפורמציה היוצרת את גרמי השמיים, נתח והופך אותו לשפה.
האבולוציה שחוללה את ההתפתחות האנומלית הזו של יכולת לשפה של האדם, לא הוסיפה ליכולת זו יכולת של שכפול. לכן עולמו הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, מאוכסן רק במח של אלו היוצרים את הסימול. אפשר לקבע עולם ווירטואלי, לא מוחשי, נעלם זה, בצורה מכנית על ידי כתב, בצורה כזו להקפיא עולם זה.
עובדה זו שעולם הלשון הוא ווירטואלי, לא מוחשי, גורם לאדם את התיסכול, את הרתיעה שלו מלעסוק בעולם זה, הוא מעדיף לעשותו תוצר מכני של הניירונים, הוא גם מוכן להפנים את עולם הלשון, לטעון שהוא דטרמיניסטי פנימי שיש רק לילד אותו, כדברי סוקראטס.
אם לחזור למכונה החושבת של טורינג, אי אפשר להעלות על תוכנות את המושא של השמות של התחושות הגופניות, את האדם ה'מפעיל'.