אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 414 – פיענוח אניגמת השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 414 – פיענוח אניגמת השפה
הסברנו כבר שהשפה, 'דעת', היא נתח מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה הקוצבת ברצף האנרגיה וכך יוצרת את גרמי השמיים. השפה האנושית שהנה חלק מאינפורמציה יקומית, פועלת כהורתה, קוצבת. כך, אחרי שהיא נספחת למח האדם, פעולתה הראשונית היא שהיא מפרידה בין עצמה לבין גוף האדם, כך האדם הופך ל'מודע'. בהמשך, 'דעת' מנכרת יחיד מהזולת, מוליכה לתקשור ביניהם. יחיד מנוכר מהזולת, 'מודע' , מכיר בזולת ישות מודעת שיש לבוא אתו בקשר.
השפה שנספחה למח האנושי, מאפשרת לשני יחידים הרוצים לתקשר, לקצוב בקולות שהם האינפורמציה. הם משמיעים קולות קצובים ההופכים למילים, הממסגרים את התחושות של שני היחידים. המילים הממסגרות תחושות, הן סימול חיצוני לתחושות הגוף, הן ישויות נעלמות. שני היחידים המבצעים את התהליך הזה, צריכים להסכים על הסימול שלהם.
המסגור והסימול ההדדי, יוצר מסגרות חיצוניות, או מנוכרות לתחושות, יוצרים את המילים המאפשרות את השיח, החלפת רצונות, בקשות, החלפת התרשמויות מהסביבה. כל המהלך הזה של שיח הוא בתחום הנעלמות, מאחר שהשפה היא ישות נעלמת, לא מוחשית. אמנם השפה ממסגרת תחושות הגוף, נותנת סימול למסגרות אלו, במציאות השפה הממסגרת לא חוכה את התחושות, שהן לא ניתנות להפרדה מהגוף, לכן המילים הן ישויות נעלמות.
עלינו להדגיש ש'דעת' או השפה מקנה לאדם גם רצון חופשי, הופכת אותו ל'מפעיל'. הרי אי אפשר לתקשר, להסכים להעניק סימול לתחושות הממוסגרות בלי רצון חופשי. הרצון החופשי הופך את המשא ומתן הראשוני לשרירותי. הרי אם המילים, שהן הענקות שמות למחשבות של הגוף הביאולוגי, היו פנימיות, דטרמיניסטיות, לא היה מקום להסכמים הראשוניים האלו של מיסגור וסימול התחושות הגופניות, של הראייה הגופנית. והרי הילד לא נולד עם שפה, הוא גם לא נולד עם מודעות, שהוא רוכש אותה רק כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו ויכול לבטא את המלה 'אני', שם שהוא לוקח מגנזך השמות הקהילתיים, סמל של הפרדות מאמו.
כפי שהראינו, השפה הנרכשת היא קוצבת, מנכרת דבר מדבר, ממסגרת, מאפשרת סימול של היחידות שהיא מיסגרה. השפה אינה מקור התחושות, הגוף הביאולוגי הוא המקור. המלה, השם, כפי שטענו לא חוכה את התחושות שלא ניתנות להיפרדות מהגוף, שהם רק מצביעים עליהן.
מהלך הסימול של התחושות, ההתבוננויות, אחרי שהם מוסגרו על-ידי השפה, על-ידי היחידים שתקשרו ביניהם והסכימו לסימול זה של הישויות הממוסגרות, סימול שאף הוא פרי הקיצוב שהשפה מבצעת בקולות שהיחידים משמיעים, מאפשרים את השיח בין שני היחידים, ה'מפעילים.
כאשר תהליך סימול זה מתמשך, השיח בין שני יחידים שהם 'מפעילים', בין קבוצות גדולות יותר, התהליך הופך להחלפת דעות, למחשבה. תהליך זה הוא שרירותי. ההתבוננות בעולם החיצוני, שהניכור איפשר, יוצר השקפות עולם שיש להסכים עליהן, כך נוצרות הקהילות. הקהילות תוצר של שפה מוסכמת, השקפות מוסכמות בין שני 'מפעילים'. כך נוצרת חברה אנושית.
אבל השיח האנושי הוא לא מוחשי, הוא בתחום הנעלם, כיוון שהשפה היא ישות נעלמת. כפי שראינו המלה לא חוכה את התחושות המוחשיות של הגוף, היא רק מצביעה עליהן. מילים נעלמות אלו מאוכסנות רק במח של ה'מפעילים' שהסכימו לסימול מסוים. היצירה הלשונית הזו היא מאד שברירית, כיוון שהיא לא מוחשית. האבולוציה שאיפשרה את ההתפתחות הזו של המח האנושי לתקשר עם אינפורמציה יקומית, וליצור מילים, שפה, לא נעתרה להעניק ליצירה לשונית זו יכולת שכפול. אם הגוף הביאולוגי הדטרמיניסטי, משכפל את עצמו על-ידי גנים, היצירות הלשוניות אינן משכפלות את עצמן. זה הכריח את האדם להמציא עזר מכני, כתב המקבע מילים. אבל הכתב המכני, רק מקפיא את הסימול, את השמות, הוא לא מכיל את התחושות הגופניות מאחורי הסימול.
למען להבין מדוע העולם הלשוני הוא ווירטואלי, מדוע השפה היא רק סימול, עלינו לקחת כדוגמה את ה-DNA , שאף הוא אינפורמציה, אבל בהבדל מהשפה המבצעת רק סימול, ה-DNA חוכה את הגנים, יוצר מהם ישויות מוחשיות, ישויות המשכפלות את עצמן, בעוד שיצירות המילים, כמו חוקים, כמו ערכים, הם אלגוריתמים איך להתנהג, הם לא מוחשיים, לא משכפלים את עצמם.
אנו קוראים יצירה כתובה, המילים המוקפאות בכתב, לא מכילות את התחושות שהן מסמלות, הן רק מעוררות בנו תחושות, אנחנו ה'מפעילים' מעניקים את התחושות שהתעוררו על-ידי הכתב המוקפא, ליצירה.
כפי שכבר ראינו משעורים קודמים, האדם מקדמת דנא, יחס לסימול תחושות, יכולות. כך הוא יחס לפסלים של ישויות עליונות שהוא דמה שהם שולטים על חייו, תחושות, יכולות. המצרים העתיקים יחסו לשמות, סימול, יכולות מאגיות. הם גם חשבו שאם הם יכתבו שמות אויבים על חרסים, ישברו אותם, ינצחו אותם.
לפי שהסברנו, סימול בכתב, רק מרמז על תחושות הגוף, על הראיה, הוא לא מכיל אותן. שיח שרירותי בין שני יחידים, מסומל בכתב, רק מרמז על המהלך, לא מכיל אותו. מחשבה תוצר שיח ושיג, שרירותי, מסומל בכתב, רק מרמז על המהלך, לא מכיל אותו.
בכלל, השיח בין שני יחידים, הוא באמצעות סימול נעלם, מילים, לא מוחשיות. הקולות ששניים משמיעים הם מוחשיים, נקלטים רק בזכרון המשיחים. הסימול שלהם בכתב הוא מוחשי, אבל לא מכיל את הקולות המוחשיים, המסומלים במילים לא מוחשיות, המרמזים רק על התחושות.
הקדמנו את השיח הזה, למען להוכיח, שהשפה, השמות רק ממסגרים, מסמלים את תחושות הגוף הביאולוגי של האדם, את התבוננותו, את מעשיו. אבל השפה הממסגרת, המסמלת במילים, בשמות, היא מעטה חיצוני, שלא מכיל לא את התחושות, לא את ההתבוננות, לא את המעשים. השיח של גוף ביאולוגי של האדם, הגוף המשוחח, המסומל במילים, המילים רק מרמזות עליו. ומאחר שפעולת הסימול הממסגר, הוא נעלם, המלים מאוכסנים רק במח המשיחים. אפשר לקבע את הסימול רק על-ידי כתב, אחרת אם הוא לא מקובע, הוא נמוג עם מוות המשיחים. כך תרבויות שלא המציאו כתב תרבותם נמוגה.
לאור הנאמר, נשאלת השאלה, האם אפשר להעביר למכונה, לתוכנה, מחוץ לסימול החיצוני כמו בכתב, את התחושות, ההתבוננויות, את השיח השרירותי בין שני יחידים, שהם תרומת הגוף הביאולוגי, תרומת ה'מפעילים', שלא ניתן את ניתוקם ממנו? האם אפשר להעביר לתוכנה מהלך שרירותי של שיח בין שני יחידים, שהם 'מפעילים', שיח שהוא ישות נעלמת, לא מוחשי, בלי הכנסת ה'מפעילים' לתוכנה?
מאחר שעולם המילים לא מכיל את התחושות הגופניות, עולם זה הוא ווירטואלי, אנומלי, לכן לא נירש, לא משכפל את עצמו כמו הגוף הביאולוגי, לכן למרק לא צדק. עובדה היא שהילד הנולד רוכש שפה. היכולת לשפה היא מולדת, יצירתה היא לא מולדת, עובדה שהילד צריך ללמוד את אוצרות התרבות, הן לא אימננטיות בו.
ילד נעזב ביער, נעזב על הר קרח, הוא לא בעל שפה, חסר את מאגר האוצרות הלשוניות. אם היו צודקים הפילוסופים שטענו שהמידע הוא אימננטי, כמו סוקראטס, לייבניץ, קאנט, דקרט, הילד הנעזב היה צריך להיות בעל שפה, מכיר אוצרות מחשבות האדם.
ובכן, למען שמכונות תוכלנה לחשוב, ליצור שיח, צריך להכניס לתוכנות לא רק את הסימול של התחושות, של ההתבוננויות, את הסימול של השיח השרירותי, אלא את האדם המפעיל את הסימול. במציאות אנו מכניסים לתוכנה רק את הסימול של תחושות, של התבוננות לכן אי אפשר ליצור מכונה חושבת נוסח טורינג, נוסח עתידניים.
עולם הלשון של האדם, היא בועה, בועה אנומלית, כמו רצודי האור על הים. טוב עשתה מחשבת התנ"ך, שבאינטואיציה השלימה עם המהות האנומלית של השפה, 'דעת', רתמה אותה לגוף, צוותה עליה לשרת אותו, להיטיב את קיומו. מחשבת התנ"ך יעדה לשם, תוצר 'דעת', את התפקיד להתחדש בשרשרת הדורות, בבי אדם מפעילים.
השפה, 'דעת', מתת האבולוציה לאדם, יכולה לשחק את משחקה המדומה, אם הגוף הביאולוגי של האדם החי מפעיל אותה, מאפשר לה לתת סימול לתחושות, להתבוננויות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: