Monthly Archives: יוני 2015

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 417 – פיענוח אניגמת השפה מוכיח, שכלי זה בא לחזק את 'דחף הקיום'הה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 417 – פיענוח אניגמת השפה מוכיח שכלי זה בא לחזק את 'דחף הקיום'
קשה לדעת אם לאבולוציה מטרות, אבל לפי התפתחות החיים על כדור הארץ, אפשר להבחין בשכלולים מסוימים. בלי ספק שהעשרת הברויים על כדור הארץ שלנו עם ראיה, הפיכת יסוד הפוטונים, על ידי המח שהנו מעבדה, לראיה זו, היתה התרומה הגדולה ביותר. בדומה למפעל זה, הפיכת האינפורמציה החוצצת, על-ידי המח לשפה האנושית, שפה ככלי, היא תרומה נוספת. מטרת תרומה זו, אם בכוונה או במקרה, באה להיטיב את החיים הקיומיים של האדם.
כלי השפה אינו יכול לשנות את חוקי הקיום, השפה היא סימול של צורכי הגוף הביאולוגי. תכונות השפה לחצוץ, להבדיל, לנכר, מעניקה לאדם את היכולת להתבונן על עצמו כישות נפרדת, מאפשרת לו להתבונן על עצמו מבחוץ. התבוננות זו על עצמו מבחוץ פרי הניכור של השפה, היא ה'המודעות'. מודעות זו מאפשרת בהמשך להתבונן על החוץ, כנכרי. ה'מודעות' מאפשרת בהמשך גם להתבונן על הזולת כ'נכרי', נכרי שיש לבוא אתו בדברים, לשאת ולתת אתו. צורכי הגוף הם המניעים לבוא בדברים עם ה'נכרי', למען להיטיב את הקיום.
השפה החוצצת, מאפשרת לאדם המודע, לחצוץ בקול היוצא מגרונו, ויחד עם הזולת ליצור סימול לצרכיו.
הקדמה זו באה, למען להצביע על העובדה, שהכלי החדש, השפה, מבדיל בין טוב ורע, שהאדם היוצר עם הזולת, בא להחליף את אמצעי הכח, למען לספק את צורכי הגוף, למען לשפר אותם.
תשתית פילוסופית השפה, הנמצאת במשל 'עץ הדעת', מעניקה ל'דעת' לא רק את היכולת להבדיל, אלא גם להבדיל בין 'טוב לרע'. לכאורה קביעה זו היא שרירותית, אבל אם נזכיר את 'דחף הקיום' של הברויים על כדור הארץ, ניווכח שקביעה זו באה לחזק דחף זה, כיוון ש'דחף הקיום' כבר מבדיל בין טוב ורע, טוב לקיום, רעי לקיום. הרי הברויים על כדור הארץ שלנו בורחות מסכנות, סכנות רעות לקיומם.

במציאות הקיומית, כפי שראינו, על כדור הארץ שלנו, 'דחף הקיום' של כל הברויים מבוסס כבר על ההבדלה בין 'טוב לרע', טוב לקיום, רע לקיום. ההבדלה הלשונית בין טוב לרע, רק מחזקת את חוק 'דחף הקיום', או נותנת יותר תוקף לחוק זה.
ברצוני כאן להצביע על העיוות במחשבה הלותרנית, שטענה שהמניע של הברויים הוא רצון ל'כח'. את הטענה הזו השמיע כבר שופנהאואר, וניטה החזיק אחריו. אם שופנהאואר התכוון ל'דחף ביאולוגי', ניטשה הפך את קביעתו זו של שופנהאואר ל'דחף לכח, למען שליטה' על אחרים.
אבל עיקרון 'דחף לכח' מקורו אצל לותר, שהמליך את השטן על העולם הנגלה, השטן בעל כח. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו 'פאוסט', כמובן אימץ גם את כח כמניע את הקיום, יחד עם עקרונות המסתברים מעיקרון זה, התכחשות לשפה היוצרת, יחד עם מה שמסתבר משלטון ה'שטן', מפיסטו.
לדאבונינו יהודים שהתעלמו מירושת אבותיהם, או לא הבינו אותה, השתעבדו לעקרונות הלותרניים. כך, פרויד, אימץ את כל עקרונותיו של גיתה, שמשורר זה ביטא ביצירתו 'פאוסט', יחד עם התכחשותו לשפה היוצרת.
כבר בספרו 'טוטם וטבו', פרויד מסיים יצירה זו עם קביעתו של פאוסט, שבראשית היה ה'מעשה', במקום דברי השליח יוחנן, שבראשית היה ה'דבר', השפה. אבל פרויד לא נעצר באימוץ עיקרון זה. הוא גם אימץ את עיקרון ה'דימוניות' של פאוסט.
במסתו 'על אי-נחת בתרבות', פרויד מביא בהערה מהיצירה 'פאוסט', 'כל אשר נוצר דינו שיהרס'. אף מוטיב זה נמצא במחשבה הגרמנית.
פרויד ברבות הימים התיחס יותר לאדם כיצור ביאולוגי, החל לזלזל ביסוד ההכרתי שלו. אבל עיקרון 'כל אשר נוצר, דינו להיהרס', לא מתאים ל'דחף הקיום' של הברויים הביאולוגיים, הבורחים מסכנות, וחסרים דחף להרס. במציאות האנושית, האדם שאינו
משלים עם העובדה שמשך חייו קצוב, שאין לא שליטה על התרחשויות, ברוב זעמו רוצה להרוס הכל.
מי שקורא את ה'פרולוג' של הדרמה פאוסט, נוכח לדעת שהגיבור פאוסט, יוצא נגד ההגבלות של חוקי הקיום, נגד ההגבלות של חוקי החברה האנושית. פאוסט זועם רוצה לשנות הכל. לכן הוא כורת ברית עם מפיסטו. עולמו של פאוסט נעשה הזוי.
עקרונות של פאוסט נעשו תשתית הרייך השלישי, מכוונים נגד היהודים, שהפכו אצל אנשי הרייך השלישי ל'אויב קוסמי'. הרושם הוא שפרויד היהודי, אימץ את 'סינדרום שטוקהולם', הקורבן מזדהה עם רוצחו.
מעניין להזכיר את העובדה, שהרצל שחי באותה עיר ווינה, יחד עם פרויד, הבין כנגד מי מכוונים העקרונות ההרסניים של הלותרנים.
עד כמה אימץ פרויד את העקרונות ההרסניים של גיתה, של הלותרנים, אפשר להיווכח מההתכתבות שלו עם איינשטיין.
איינשטיין בשנת 1931 ארגן אנשי רוח נגד 'מלחמות'. הוא ניסה גם לגייס את פרויד. הוא שאל את פרויד מדוע מצליחים שליטים להניע המונים לצאת למלחמה, והמונים אלו הופכים לקורבנותיה. כן העלה את השאלה אם אפשר לגרום אצל אנשים להתפתחות נפשית שתחסן אותם נגד שנאה והרס.
תשובתו של פרויד ודאי לא שמחה את איינשטיין, שחזר על עקרונותיו, טען שקיים אצל האדם הביאולוגי יצר הרס ויצר מוות.
למעשה בהצהרות אלו של פרויד יש לגיטימציה מה שעתיד היה להתרחש במלחמת העולם השניה.
מאחר שהדעות והעקרונות הלותרניים מקובלים עד היום, בעיקר אצל יהודים, ברצוני כאן להרחיב על התרומה של השפה, שהגרמנים התכחשו לה, בהעדיפם את אמצעי הכח.
כפי שראינו שהיכולת לשפה, מכריחה את האדם לשתף פעולה עם הזולת, למען ליצור סימול לצרכי הגוף. כורח זה נובע מכך, שלסימול משמעות רק בקהילה, אין לה משמעות ביחידות. כתוצאה מכורח זה נוצרת הקהילה, והאדם יחד עם הזולת ממשיך ליצור סימול, להסדרים חברתיים.
למען הסדרים חברתיים נוצרים ערכים וחוקים. ערכים וחוקים אלו, הם סימול, אלגוריתמים איך להתנהג בחברה. בניגוד מה שפרויד טען, בהתכתבות עם איינשטיין, שחוקים מבוססים על 'כח', במציאות חוקים כאלגוריתמים, מצביעים על כך, שעל האדם לשאת ולתת עם הזולת. בכלל השפה היא פרי משא ומתן, מבוססת על חליפין.
כפי שראינו השפה ככלי, אינה יכולה לשנות את חוקי הקיום, יכולה רק לשפר את תנאי הקיום. האדם שאינו משלים עם קיום קצוב, עם העובדה שאין לו שליטה על ההתרחשויות, מורד בכלי זה, מעדיף את כלי הכח ההרסני. במציאות הרס כעיקרון, בולע לא רק את הקורבן, בולע גם את הרוצח.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 416 – פיענוח אניגמת השפה מאפשר לנו להבין איך השרת הופך לריבון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 416 – פיענוח אניגמת השפה מאפשר לנו להבין איך השרת הפך לריבון
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שלפי המיתוס 'אנומה אליש', האדם נוצר למעם לשרת את האלים. אנחנו יכולים להשתמש במטפורה זו לגבי השפה, יותר נכון האינפורמציה, שהאבולוציה ספחה למח האנושי, שיעודה שרות לגוף, שרות לקדושת חיים.
במציאות, האדם נולד עם יכולת גנטית לשפה. אבל יכולת זו לקלוט יסוד, חלק מהאינפורמציה היקומית, הנו יסוד קוצב. המח שהנו מעבדה, שאף הוא עבר מוטציה, הופך בטרנספורמציה יסוד זה לשפה האנושית, שפה הזקוקה להיווצרות. כבר המלה הראשונה היא תוצר של הסכם שניים ליצור סימול, מלה, שלא היתה קיימת. ובכן, יצירת סימול, מלה, היא פרי הסכם בין שניים. האדם הבודד על הר קרח לא יוצר סימול. הסימול הוא היצירה הראשונה.
היסוד הזה החיצוני שנספח למח, מאחר שהוא חיצוני לו, בהבדילו את עצמו מהגוף, יוצר את המודעות, מודעות שהנה היסוד החיצוני, המתבונן על הגוף, מושבו. למרות שהנספח מתבונן על הגוף, בלי פעילותו הוא לא מתפתח. האדם, הגוף, הוא ה'מפעיל', מפעיל או יוצר מהיסוד סימול לצרכיו. הסימול הוא הנו שרת של צורכי הגוף.
שניים היוצרים סימול, יוצרים אותו למען ישרת את הגוף . סימול לצימאון, מצביע על זקיקות הגוף למים. אבל סימול ה'שם', שהאדם המפעיל , מעניק לעצמו בשתוף עם הזולת, הוא הסימול החשוב ביותר. ומדוע זקוק ה'מפעיל', האדם, לסימול ה'שם'? הוא זקוק לו , למען הבדלות מהזולת, כ'מפעיל' אוטונומי. היות ה'מפעיל' האוטונומי, הוא גם בעל רצון חופשי, המאפשר לו לבוא בדברים עם הזולת, יחד אתו ליצור סימול.

ומדוע 'סימול' הגוף ב'שם' שתחילתו צנוע, הופך לסימול החשוב ביותר בהמשך? חשיבות השם הולכת וגדלה, כיוון שה'שם', בהמשך, מסמל רצף הגוף, גוף העובר שינויים מתמידים.
הגוף הביאולוגי, המוחשי, נשלט על-ידי חוקי הקיום, הנמצאים בזרימה. לעומת הגוף, המשתנה, ה'שם', הסימול הנעלם, הלא מוחשי, נמלט מהזרימה של הקיום. בצורה זו הוא מעניק לגוף רצף.
האדם המודע מראשיתו נוכח לדעת שגופו כלה, או נוכח לדעת שגוף זולתו כלה, הרי את כליונו הוא אינו רואה, מסיק מכליון הזולת על כליונו. לכן הוא נאחז בשמו, שכביכול לא כלה עם הגוף, שכביכול יש לו קיום עצמאי. במציאות אין לשם קיום עצמאי, הוא קיים רק אם הוא מסופח לישות ביאולוגית.
כך הופך ה'שם', שהוא סימול הגוף בלבד, משרת לריבון. האדם מתחיל להזדהות עם שמו הנותן רצף לגופו המשתנה, ונותן לו אשליה שהוא לא כלה עם הגוף.
כל עולם השפה מתפתח מרצונו של האדם להעצים את ה'אני' שלו, את ה'שם' שלו שאתו הוא מזדהה. ומדוע זקוק האדם להעצים את ה'אני', ה'שם'? כאן עלינו להוסיף את מושג ה'זהות', שנוצרת בקהילה. נקדים, שגם אצל החיות המפותחות קיימת היררכיה חברתית. אבל הזהות הלשונית, בהבדל מהמעמד ההיררכי אצל החיות שהוא תוצר כוחני, מורכב יותר מערכים לשוניים חברתיים, אבל גם ממעשי גבורה.
אם ה'מודעות' היא אישית, תרומת היות האדם לשוני, ה'זהות', היא תרומת החברה, תמורת מעשי היחיד. ה'זהות' היא מאד נזילה, האדם כל חייו צריך להיאבק על זהותו. לכן, היחיד משתדל ליצור סיפור מעשיו מסביב לשמו. המעשים מעצימים את חשיבות ה'שם', המהווה את זהותו. לאט, לאט השם גוזל את מעמד הגוף, עד כדי כך, שהאדם מוכן להקריבו למען שימורו.

אפשר להגיד, שה'שם', הופך ל'גולם', הקם על יוצרו, הגוף הביאולוגי, האדם ה'מפעיל'. עובדה היא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו המהווה את זהותו.
עלינו לציין שלא בכל התרבויות ה'שם' מהווה את הזהות, את הרצף. היוונים שראו את העולם כנצחי, לא משתנה, יצאו בשצף קצף, נגד הפילוסוף הרקליטוס שטען שהיקום נמצא בזרימה מתמדת. היוונים ראו אף את עצמם כחלק מהעולם הנצחי וכאשר נתקלו במוות, ראו בכך טראגדיה, גזרה של גורל עוין.
מאחר שהיוונים ראו את עצמם חלק מהעולם הנצחי, כחלק מחוקי הטבע, הם האליהו את הגוף הביאולוגי, התעמלו עירומים. ראו בהזדקנות הגוף, אסון. אנו מוצאים הרבה פרגמנטים, הרואים בזקנה אסון. גם פרגמנטים מדבריו של הטראגיקון אאוריפידס, מתיחסים בשלילה לזקנה.
בהבדל מהתרבות היוונית המאוחרת, תרבות התנ"ך שמקורה בתרבות השומרית, ראתה בשם יסוד המאפשר את שרשרת הדורות. אבל גם האדם כאדם, נאחז בשם כעוגן המוציא אותו מהזרימה.
מאחר שהאדם כאדם רואה בשם עוגן, רואה בשמו את זהותו, הוא טווה מסביב לשם את סיפור מעשיו למען הגברת זהותו, גם כמזכה אותו לזכרון הדורות. לא רק גילגמש השומרי יצא לבצע מעשי גבורה למען יהיה זכאי לזכרון הדורות, כל הכובשים הגדולים של העבר, וגם של תקופתנו, רוצים בשם שיזכה אותם בזכרון הדורות.
אבל גם סופרים רוצים לשמר את זכרון שמם, הודות ליצירות ספרותיות. אנו זוכרים את קפקא בזכות יצירותיו, למרות שלא היו לו צאצאים שישאו את שמו.
ההיסטוריה האנושית נותנת לנו הרגשה של רצף בזכות המצאת, או גילוי הכתב. עמים שלא המציאו כתב, זכרם נמוג. במציאות השם כמו כל הסימול הלשוני, הוא לא מוחשי, אין לו קיום עצמאי, קיים בזכות האמונה בו.

מחשבת התנ"ך הבינה שהשם נשמר רק בהתגלמותו בשרשרת הדורות. מנהג היבום מצביע על חשיבות השם אצל העברים.
עלינו לציין את הטעות של הביאולוג דוקין, שיחס לאדם רק את הרצון להפיץ את הגנים שלו, במציאות האדם שואף לשמר את שמו.
בסופו של דבר, לכל היצירה הלשונית האנושית, לסימול שלה, גם ל'שם', יש משמעות רק בעולמו של האדם. היקום אדיש לעולמו הלשוני הווירטואלי של האדם.
אולי יש לראות ברצון לשמר את השם גלום הכרתי של 'דחף הקיום' הביאולוגי המשותף לכל הברויים. 'דחף הקיום' אצל הברויים המתבטא בכך שהם בורחים מסכנות. והרצון לשמר את השם, שישמר בזכרון הדורות, או הרצון לשם שיתגש בשרשרת הדורות יש לראות דבר הפוך לטענת פרויד שקיים רצון להרס, קיים רצון למוות אצל האדם.
פרויד באמצו את דחף ההרס אצל האדם, הושפע מגיתה, מיצירתו פאוסט. בכך הוא סטה מההבנה התנכ"ית שהשם הוא ביטוי הכרתי של יצר 'דחף הקיום', אצל הברויים. גם כאשר ה'שרת', 'השם' מוכן להקריב את גופו למען שימור עצמי, הוא עיוות של 'דחף הקיום'.
עצובה העובדה, שאנשים כמו פרויד וכמו מרכס הושפעו יותר מהמחשבה הגרמנית ההרסנית, מאשר ממסורת אבותיהם, על כך בהמשך.