אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 417 – פיענוח אניגמת השפה מוכיח שכלי זה בא לחזק את 'דחף הקיום'
קשה לדעת אם לאבולוציה מטרות, אבל לפי התפתחות החיים על כדור הארץ, אפשר להבחין בשכלולים מסוימים. בלי ספק שהעשרת הברויים על כדור הארץ שלנו עם ראיה, הפיכת יסוד הפוטונים, על ידי המח שהנו מעבדה, לראיה זו, היתה התרומה הגדולה ביותר. בדומה למפעל זה, הפיכת האינפורמציה החוצצת, על-ידי המח לשפה האנושית, שפה ככלי, היא תרומה נוספת. מטרת תרומה זו, אם בכוונה או במקרה, באה להיטיב את החיים הקיומיים של האדם.
כלי השפה אינו יכול לשנות את חוקי הקיום, השפה היא סימול של צורכי הגוף הביאולוגי. תכונות השפה לחצוץ, להבדיל, לנכר, מעניקה לאדם את היכולת להתבונן על עצמו כישות נפרדת, מאפשרת לו להתבונן על עצמו מבחוץ. התבוננות זו על עצמו מבחוץ פרי הניכור של השפה, היא ה'המודעות'. מודעות זו מאפשרת בהמשך להתבונן על החוץ, כנכרי. ה'מודעות' מאפשרת בהמשך גם להתבונן על הזולת כ'נכרי', נכרי שיש לבוא אתו בדברים, לשאת ולתת אתו. צורכי הגוף הם המניעים לבוא בדברים עם ה'נכרי', למען להיטיב את הקיום.
השפה החוצצת, מאפשרת לאדם המודע, לחצוץ בקול היוצא מגרונו, ויחד עם הזולת ליצור סימול לצרכיו.
הקדמה זו באה, למען להצביע על העובדה, שהכלי החדש, השפה, מבדיל בין טוב ורע, שהאדם היוצר עם הזולת, בא להחליף את אמצעי הכח, למען לספק את צורכי הגוף, למען לשפר אותם.
תשתית פילוסופית השפה, הנמצאת במשל 'עץ הדעת', מעניקה ל'דעת' לא רק את היכולת להבדיל, אלא גם להבדיל בין 'טוב לרע'. לכאורה קביעה זו היא שרירותית, אבל אם נזכיר את 'דחף הקיום' של הברויים על כדור הארץ, ניווכח שקביעה זו באה לחזק דחף זה, כיוון ש'דחף הקיום' כבר מבדיל בין טוב ורע, טוב לקיום, רעי לקיום. הרי הברויים על כדור הארץ שלנו בורחות מסכנות, סכנות רעות לקיומם.
במציאות הקיומית, כפי שראינו, על כדור הארץ שלנו, 'דחף הקיום' של כל הברויים מבוסס כבר על ההבדלה בין 'טוב לרע', טוב לקיום, רע לקיום. ההבדלה הלשונית בין טוב לרע, רק מחזקת את חוק 'דחף הקיום', או נותנת יותר תוקף לחוק זה.
ברצוני כאן להצביע על העיוות במחשבה הלותרנית, שטענה שהמניע של הברויים הוא רצון ל'כח'. את הטענה הזו השמיע כבר שופנהאואר, וניטה החזיק אחריו. אם שופנהאואר התכוון ל'דחף ביאולוגי', ניטשה הפך את קביעתו זו של שופנהאואר ל'דחף לכח, למען שליטה' על אחרים.
אבל עיקרון 'דחף לכח' מקורו אצל לותר, שהמליך את השטן על העולם הנגלה, השטן בעל כח. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו 'פאוסט', כמובן אימץ גם את כח כמניע את הקיום, יחד עם עקרונות המסתברים מעיקרון זה, התכחשות לשפה היוצרת, יחד עם מה שמסתבר משלטון ה'שטן', מפיסטו.
לדאבונינו יהודים שהתעלמו מירושת אבותיהם, או לא הבינו אותה, השתעבדו לעקרונות הלותרניים. כך, פרויד, אימץ את כל עקרונותיו של גיתה, שמשורר זה ביטא ביצירתו 'פאוסט', יחד עם התכחשותו לשפה היוצרת.
כבר בספרו 'טוטם וטבו', פרויד מסיים יצירה זו עם קביעתו של פאוסט, שבראשית היה ה'מעשה', במקום דברי השליח יוחנן, שבראשית היה ה'דבר', השפה. אבל פרויד לא נעצר באימוץ עיקרון זה. הוא גם אימץ את עיקרון ה'דימוניות' של פאוסט.
במסתו 'על אי-נחת בתרבות', פרויד מביא בהערה מהיצירה 'פאוסט', 'כל אשר נוצר דינו שיהרס'. אף מוטיב זה נמצא במחשבה הגרמנית.
פרויד ברבות הימים התיחס יותר לאדם כיצור ביאולוגי, החל לזלזל ביסוד ההכרתי שלו. אבל עיקרון 'כל אשר נוצר, דינו להיהרס', לא מתאים ל'דחף הקיום' של הברויים הביאולוגיים, הבורחים מסכנות, וחסרים דחף להרס. במציאות האנושית, האדם שאינו
משלים עם העובדה שמשך חייו קצוב, שאין לא שליטה על התרחשויות, ברוב זעמו רוצה להרוס הכל.
מי שקורא את ה'פרולוג' של הדרמה פאוסט, נוכח לדעת שהגיבור פאוסט, יוצא נגד ההגבלות של חוקי הקיום, נגד ההגבלות של חוקי החברה האנושית. פאוסט זועם רוצה לשנות הכל. לכן הוא כורת ברית עם מפיסטו. עולמו של פאוסט נעשה הזוי.
עקרונות של פאוסט נעשו תשתית הרייך השלישי, מכוונים נגד היהודים, שהפכו אצל אנשי הרייך השלישי ל'אויב קוסמי'. הרושם הוא שפרויד היהודי, אימץ את 'סינדרום שטוקהולם', הקורבן מזדהה עם רוצחו.
מעניין להזכיר את העובדה, שהרצל שחי באותה עיר ווינה, יחד עם פרויד, הבין כנגד מי מכוונים העקרונות ההרסניים של הלותרנים.
עד כמה אימץ פרויד את העקרונות ההרסניים של גיתה, של הלותרנים, אפשר להיווכח מההתכתבות שלו עם איינשטיין.
איינשטיין בשנת 1931 ארגן אנשי רוח נגד 'מלחמות'. הוא ניסה גם לגייס את פרויד. הוא שאל את פרויד מדוע מצליחים שליטים להניע המונים לצאת למלחמה, והמונים אלו הופכים לקורבנותיה. כן העלה את השאלה אם אפשר לגרום אצל אנשים להתפתחות נפשית שתחסן אותם נגד שנאה והרס.
תשובתו של פרויד ודאי לא שמחה את איינשטיין, שחזר על עקרונותיו, טען שקיים אצל האדם הביאולוגי יצר הרס ויצר מוות.
למעשה בהצהרות אלו של פרויד יש לגיטימציה מה שעתיד היה להתרחש במלחמת העולם השניה.
מאחר שהדעות והעקרונות הלותרניים מקובלים עד היום, בעיקר אצל יהודים, ברצוני כאן להרחיב על התרומה של השפה, שהגרמנים התכחשו לה, בהעדיפם את אמצעי הכח.
כפי שראינו שהיכולת לשפה, מכריחה את האדם לשתף פעולה עם הזולת, למען ליצור סימול לצרכי הגוף. כורח זה נובע מכך, שלסימול משמעות רק בקהילה, אין לה משמעות ביחידות. כתוצאה מכורח זה נוצרת הקהילה, והאדם יחד עם הזולת ממשיך ליצור סימול, להסדרים חברתיים.
למען הסדרים חברתיים נוצרים ערכים וחוקים. ערכים וחוקים אלו, הם סימול, אלגוריתמים איך להתנהג בחברה. בניגוד מה שפרויד טען, בהתכתבות עם איינשטיין, שחוקים מבוססים על 'כח', במציאות חוקים כאלגוריתמים, מצביעים על כך, שעל האדם לשאת ולתת עם הזולת. בכלל השפה היא פרי משא ומתן, מבוססת על חליפין.
כפי שראינו השפה ככלי, אינה יכולה לשנות את חוקי הקיום, יכולה רק לשפר את תנאי הקיום. האדם שאינו משלים עם קיום קצוב, עם העובדה שאין לו שליטה על ההתרחשויות, מורד בכלי זה, מעדיף את כלי הכח ההרסני. במציאות הרס כעיקרון, בולע לא רק את הקורבן, בולע גם את הרוצח.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 