אוניברסיטה ווירטואלית שעור 416 – פיענוח אניגמת השפה מאפשר לנו להבין איך השרת הופך לריבון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 416 – פיענוח אניגמת השפה מאפשר לנו להבין איך השרת הפך לריבון
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שלפי המיתוס 'אנומה אליש', האדם נוצר למעם לשרת את האלים. אנחנו יכולים להשתמש במטפורה זו לגבי השפה, יותר נכון האינפורמציה, שהאבולוציה ספחה למח האנושי, שיעודה שרות לגוף, שרות לקדושת חיים.
במציאות, האדם נולד עם יכולת גנטית לשפה. אבל יכולת זו לקלוט יסוד, חלק מהאינפורמציה היקומית, הנו יסוד קוצב. המח שהנו מעבדה, שאף הוא עבר מוטציה, הופך בטרנספורמציה יסוד זה לשפה האנושית, שפה הזקוקה להיווצרות. כבר המלה הראשונה היא תוצר של הסכם שניים ליצור סימול, מלה, שלא היתה קיימת. ובכן, יצירת סימול, מלה, היא פרי הסכם בין שניים. האדם הבודד על הר קרח לא יוצר סימול. הסימול הוא היצירה הראשונה.
היסוד הזה החיצוני שנספח למח, מאחר שהוא חיצוני לו, בהבדילו את עצמו מהגוף, יוצר את המודעות, מודעות שהנה היסוד החיצוני, המתבונן על הגוף, מושבו. למרות שהנספח מתבונן על הגוף, בלי פעילותו הוא לא מתפתח. האדם, הגוף, הוא ה'מפעיל', מפעיל או יוצר מהיסוד סימול לצרכיו. הסימול הוא הנו שרת של צורכי הגוף.
שניים היוצרים סימול, יוצרים אותו למען ישרת את הגוף . סימול לצימאון, מצביע על זקיקות הגוף למים. אבל סימול ה'שם', שהאדם המפעיל , מעניק לעצמו בשתוף עם הזולת, הוא הסימול החשוב ביותר. ומדוע זקוק ה'מפעיל', האדם, לסימול ה'שם'? הוא זקוק לו , למען הבדלות מהזולת, כ'מפעיל' אוטונומי. היות ה'מפעיל' האוטונומי, הוא גם בעל רצון חופשי, המאפשר לו לבוא בדברים עם הזולת, יחד אתו ליצור סימול.

ומדוע 'סימול' הגוף ב'שם' שתחילתו צנוע, הופך לסימול החשוב ביותר בהמשך? חשיבות השם הולכת וגדלה, כיוון שה'שם', בהמשך, מסמל רצף הגוף, גוף העובר שינויים מתמידים.
הגוף הביאולוגי, המוחשי, נשלט על-ידי חוקי הקיום, הנמצאים בזרימה. לעומת הגוף, המשתנה, ה'שם', הסימול הנעלם, הלא מוחשי, נמלט מהזרימה של הקיום. בצורה זו הוא מעניק לגוף רצף.
האדם המודע מראשיתו נוכח לדעת שגופו כלה, או נוכח לדעת שגוף זולתו כלה, הרי את כליונו הוא אינו רואה, מסיק מכליון הזולת על כליונו. לכן הוא נאחז בשמו, שכביכול לא כלה עם הגוף, שכביכול יש לו קיום עצמאי. במציאות אין לשם קיום עצמאי, הוא קיים רק אם הוא מסופח לישות ביאולוגית.
כך הופך ה'שם', שהוא סימול הגוף בלבד, משרת לריבון. האדם מתחיל להזדהות עם שמו הנותן רצף לגופו המשתנה, ונותן לו אשליה שהוא לא כלה עם הגוף.
כל עולם השפה מתפתח מרצונו של האדם להעצים את ה'אני' שלו, את ה'שם' שלו שאתו הוא מזדהה. ומדוע זקוק האדם להעצים את ה'אני', ה'שם'? כאן עלינו להוסיף את מושג ה'זהות', שנוצרת בקהילה. נקדים, שגם אצל החיות המפותחות קיימת היררכיה חברתית. אבל הזהות הלשונית, בהבדל מהמעמד ההיררכי אצל החיות שהוא תוצר כוחני, מורכב יותר מערכים לשוניים חברתיים, אבל גם ממעשי גבורה.
אם ה'מודעות' היא אישית, תרומת היות האדם לשוני, ה'זהות', היא תרומת החברה, תמורת מעשי היחיד. ה'זהות' היא מאד נזילה, האדם כל חייו צריך להיאבק על זהותו. לכן, היחיד משתדל ליצור סיפור מעשיו מסביב לשמו. המעשים מעצימים את חשיבות ה'שם', המהווה את זהותו. לאט, לאט השם גוזל את מעמד הגוף, עד כדי כך, שהאדם מוכן להקריבו למען שימורו.

אפשר להגיד, שה'שם', הופך ל'גולם', הקם על יוצרו, הגוף הביאולוגי, האדם ה'מפעיל'. עובדה היא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו המהווה את זהותו.
עלינו לציין שלא בכל התרבויות ה'שם' מהווה את הזהות, את הרצף. היוונים שראו את העולם כנצחי, לא משתנה, יצאו בשצף קצף, נגד הפילוסוף הרקליטוס שטען שהיקום נמצא בזרימה מתמדת. היוונים ראו אף את עצמם כחלק מהעולם הנצחי וכאשר נתקלו במוות, ראו בכך טראגדיה, גזרה של גורל עוין.
מאחר שהיוונים ראו את עצמם חלק מהעולם הנצחי, כחלק מחוקי הטבע, הם האליהו את הגוף הביאולוגי, התעמלו עירומים. ראו בהזדקנות הגוף, אסון. אנו מוצאים הרבה פרגמנטים, הרואים בזקנה אסון. גם פרגמנטים מדבריו של הטראגיקון אאוריפידס, מתיחסים בשלילה לזקנה.
בהבדל מהתרבות היוונית המאוחרת, תרבות התנ"ך שמקורה בתרבות השומרית, ראתה בשם יסוד המאפשר את שרשרת הדורות. אבל גם האדם כאדם, נאחז בשם כעוגן המוציא אותו מהזרימה.
מאחר שהאדם כאדם רואה בשם עוגן, רואה בשמו את זהותו, הוא טווה מסביב לשם את סיפור מעשיו למען הגברת זהותו, גם כמזכה אותו לזכרון הדורות. לא רק גילגמש השומרי יצא לבצע מעשי גבורה למען יהיה זכאי לזכרון הדורות, כל הכובשים הגדולים של העבר, וגם של תקופתנו, רוצים בשם שיזכה אותם בזכרון הדורות.
אבל גם סופרים רוצים לשמר את זכרון שמם, הודות ליצירות ספרותיות. אנו זוכרים את קפקא בזכות יצירותיו, למרות שלא היו לו צאצאים שישאו את שמו.
ההיסטוריה האנושית נותנת לנו הרגשה של רצף בזכות המצאת, או גילוי הכתב. עמים שלא המציאו כתב, זכרם נמוג. במציאות השם כמו כל הסימול הלשוני, הוא לא מוחשי, אין לו קיום עצמאי, קיים בזכות האמונה בו.

מחשבת התנ"ך הבינה שהשם נשמר רק בהתגלמותו בשרשרת הדורות. מנהג היבום מצביע על חשיבות השם אצל העברים.
עלינו לציין את הטעות של הביאולוג דוקין, שיחס לאדם רק את הרצון להפיץ את הגנים שלו, במציאות האדם שואף לשמר את שמו.
בסופו של דבר, לכל היצירה הלשונית האנושית, לסימול שלה, גם ל'שם', יש משמעות רק בעולמו של האדם. היקום אדיש לעולמו הלשוני הווירטואלי של האדם.
אולי יש לראות ברצון לשמר את השם גלום הכרתי של 'דחף הקיום' הביאולוגי המשותף לכל הברויים. 'דחף הקיום' אצל הברויים המתבטא בכך שהם בורחים מסכנות. והרצון לשמר את השם, שישמר בזכרון הדורות, או הרצון לשם שיתגש בשרשרת הדורות יש לראות דבר הפוך לטענת פרויד שקיים רצון להרס, קיים רצון למוות אצל האדם.
פרויד באמצו את דחף ההרס אצל האדם, הושפע מגיתה, מיצירתו פאוסט. בכך הוא סטה מההבנה התנכ"ית שהשם הוא ביטוי הכרתי של יצר 'דחף הקיום', אצל הברויים. גם כאשר ה'שרת', 'השם' מוכן להקריב את גופו למען שימור עצמי, הוא עיוות של 'דחף הקיום'.
עצובה העובדה, שאנשים כמו פרויד וכמו מרכס הושפעו יותר מהמחשבה הגרמנית ההרסנית, מאשר ממסורת אבותיהם, על כך בהמשך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: