םיענוח אניגמת השפה מוכיח שהסימול אינו מדומין, הוא כרוז של הגוף, של גופים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 419 – פיענוח אניגמת השפה מוכיח שהסימול אינו מדומיין, הוא כרוז של הגוף, של גופים
יובל נח הררי בספרו 'קצור תולדות האנושות' מדבר על מצבים 'מדומיינים', שהאנושות הלשונית המציאה, מצבים מדומיינים שאפשרו את ההתפתחות המזורזת של האדם הלשוני.
אבל מהתבוננות יותר מעמיקה, מתברר ש'מצבים' מדומיינים שהררי מעלה, אינם כלל וכלל מדומיינים, מצבים מדומיינים הם למעשה סימול של צורכי הגוף, הכרוז של הצרכים, סימול הזקוק כל הזמן ל'ערבות' גופנית.
עלינו לחזור להגדרות בסיסיות של עולם הלשון, של הסימול. האבולוציה העניקה לאדם כלי נוסף לכלי הכח, את השפה להסדרת קיומו. השפה או הסימול שהנם מידע, נוצרים על-ידי ניכור. אם החיה צמאה, היא לא יכלה לבטא צורך זה בסימול מופשט, בכך האדם שונה מהחיה, הוא יכול להעניק לצורך גופני זה 'סימול' מנוכר מהגוף. את היצירה הזו של הסימול, הוא לא מבצע לבד, הוא מבצע את זה בשתוף פעולה עם זולת. ה'צמא' שקבל סימול, מצביע על הגוף הצורך מים.
כפי שאנו רואים יצירת הסימול, מזקיק את היחיד לשתוף פעולה עם זולת, יצירה מבוססת על חליפין. שתוף פעולה זו היא תחילת היווצרות הקהילה. ההתארגנות לקהילה, מאפשר ליחיד ביתר קלות להשיג את צרכיו הגופניים כתוצאה של שיח ושיג, שמוליד את 'חליפין' המידע.
הסימול המצביע על צרכים של הגוף, מאפשר ליחיד לבצע חליפים לא רק של מידע, אלא גם חליפין של צרכים, צרכים שונים. אם הסימול עצמו הוא לא מוחשי, החליפין בין היחידים, הם של דברים מוחשיים, שהסמול מצביע עליהם. החיה המחוסרת שפה, יכולת סימול, לא יכולה לבצע חליפין.
אבל הצרכים של הגוף לא מצטמצמים בצרכים של מזון, הצרכים של הגוף זקוקים גם לבטחון. מכאן, שני יחידים מצביעים זה לזה על צורך לביטחון, כך נוצרות הבריתות, ערבות הדדית. ה'בריתות' הם סימול לבטחון.
מאחר שהסימול הוא תוצר של הסכמים בין יחידים, איך לכנות צרכי הגוף, יצירה זו היא מאחורי היווצרות הקהילה. הרי ביחידות אין משמעות לסימול הנעלם.
אם ציינו שהיחיד זקוק לבטחון, גם הקהילה, מאגר יחידים זקוקה לבטחון. הקהילה, אף היא יכולה להחליף ערבות הדדית עם קהילה אחרת, לכרות אתה בריתות. אבל האדם היחיד, הקהילה, לא מסתפקים בערבות הדדית לבטחון, הוא, הם, רוצים ערבות מכוחות עליונים.
לשם קבלת ערבות של כוחות עליונים, נוצרים המיתוסים על כוחות אלו. האמונה במיתוסים אלו נראים 'מדומיינים'. הררי כביכול צודק שהיווצרות איגודים כאלו מסביב למיתוסים הם 'מדומיינים'. במציאות אפילו היווצרות מוסדות מאגדים מסביב למיתוסים על כוחות עליונים, הם 'סימול' של 'ברית', למען בטחון לגוף. ובאמת הקהילה מורידה את הכוחות העליונים, מעצבת אותם בפסלים, משכמת אותם במקדשים, דואגת לצורכיהם.
אנו רואים, שגם במקרה של 'דת', הגוף האנושי ערב לו. גם מושג 'דת', הוא סימול לצורך בטחון היחיד ביקום. מכאן שמוסד דת, מיתוס קהילתי שעליו דת מבוססת, היא לא מדומיינת, היא סימול לצרכי הגוף.
הררי מדי פעם מתיחס לכסף כישות מדומיינת, הסובבת את עולם האדם. אבל כסף הוא הסימול האולטימטיבי של 'חליפין' למען החלפת צרכים גופניים. הכסף הוא סימול של מצרך שהגוף זקוק לו, שאותו מחליפים במצרך אחר. מאחורי הסימול 'כסף', תמיד יש ערבות של מצרך מוחשי, מטיל זהב או כסף, רכוש של יחיד או רכוש של מדינה.
מרקו פולו בזכרונותיו מספר, שקיסר סין היה הראשון שיצר את כסף הנייר. הכיצד? אימפריית סין היתה רכושו של הקיסר, והיא היתה ערבה לכסף הנייר של הקיסר. ובכן, כסף נייר זה לא היה מדומיין.
בימי קדם, מתכות מוערכות נשקלו והוחלפו בעד מצרכים נחוצים לגוף. לידיה היתה הראשונה שבתוכה נמצא זהב רב, שטבעה מטבעות זהב.
כאן הזכרנו את הצרכים היסודיים של האדם הגורמים לו לכנות אותם בסימול. סימול זה הוא נעלם, ריק, מצביע על צרכים מוחשיים של הגוף. הגוף כתוצאה של שיח ושיג, יוצר בתחילה סימולים של צרכי גוף בסיסיים, בהמשך השיח ושיג מוביל ליצירת סימולים נוספים של צורכי הגוף, למשל, ביטחון, למטרה זו הקהילה זקוקה בחליפין שונים, ערבות הדדית, מסומלת בברית.
ראינו שהאדם לא מסתפק בערבות זולתים לבטחון, הוא רוצה גם ערבות של ישויות עליונות, שהוא סבור שהם שולטים ביקום, גם אתם הוא כורת בריתות.
הסימול שהוא תוצר יכולת האדם לנכר את צרכיו, הופך לאט לאט לכח, כיוון שהוא מייצג את סך הכל הרצונות לצרכים, סך הכל רצונות לבטחון. טרנספורמציה זו של ה'סימול' לכח קהילתי, החסר לחיות, איפשר לאנושות את המצעד שלו.
אבל יצירת ה'סימול' היא שרירותית, נעלמת, זקוקה לאמונת יוצריה בה. הרי הסימול הנעלם, קיים רק בזכרון יוצריו, בזכרון יחידי הקהילה. הסימול יכול גם להתקיים בצורה פסיבית, בהקבעו בכתב, אמצעי עזר שהומצא על-ידי השומרים.
גם הסימול המשוכלל יותר, הסימול הדיגיטלי, אף הוא יכול להתקיים רק אם האדם המוחשי ערב לו, מפעיל אותו. הרי הסימול בכלל, כולל הסימול הדיגיטלי, הוא ישות נעלמת, לא מוחשית, תלויה באמונה של המפעילים אותה, האדם.
מכאן כל ההזיות של עתידניים על עולם סימול עצמאי, מופרכות. כל המסורות שנשמרו בכתב, קמות לתחיה רק אם אנשים חיים מפעילים אותן באמצעות הרגשותיהם הגופניות. יצירה כתובה היא מעין אלגוריתם, אלגוריתם, שהאדם החי יכול להפעילו באמצעות הרגשותיו הגופניות.
יכולת הניכור שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, מאפשר לו גם יצירת המדע, מדע, היכול לנכר את האינפורמציה מחוקי הטבע.
כאן עלינו להרחיב, להצביע על ההבדל, נגיד בין מידע על-DNA, למשל, לבין סימול כמידע. המידע על DNA מלמד אותנו שהוא מכיל מחוץ לאינפורמציה, גם גנים, המאפשרים לו לשכפל את עצמו בתנאים מסוימים. לעומתו, המידע שהנו ה'סימול', חסר תוספת כמו ה-DNA, הוא מידע ככרוז, המצביע על הגוף הביאולוגי, האדם, על צרכיו הממשיים. הוא מצביע על האדם ה'מפעיל' אותו. בניגוד ל-DNA, הסימול אינו יכול לשכפל את עצמו, הוא ישות נעלמת, מאוכסן רק בזכרון האדם, או מקובע בכתב.
הסימול לא רק חסר יכולת שכפול, הוא תלוי באמונה בו של אלו שיצרו אותו. אבל הסימול, שהנו יצירה קהילתית, נעשה גם כרוז קהילתי של רצונותיהם של אלו שהוא מייצג אותם והם גם ערבים לו. מאחר שהסימול מקבל ערבות של אלו שאותם הוא מייצג, הוא לא 'מדומין'. בצורה פרדוכסלית, הוא מוביל את הקהילה להשגיה. כאן לפנינו 'סוד' מצעד ההשגים האנושיים.
סוד הסימול בכך, שבהיותו ישות לא מוחשית, מגבילה ובו בזמן בלתי מוגבלת, מעניקה לאלו שאותם היא מייצגת ממדים בלתי מוגבלים. הגוף של המיוצגים נעשה קטן עליהם, מאמצים את הגוף הבלתי מוגבל של הסימול, ושועטים קדימה לכבוש לא רק טריטוריה של כדור הארץ, אלא גן טריטוריה של חלל היקום הבלתי מוגבל.
ה'סימול' שהנו אפי-גנטי, הנו תופעה אנומלית ביקום, תרומת האבולוציה. בניגוד להזיות של 'עתידנים', קשה לדעת מה היא עוד טומנת בחובה, לכן נבואות לעתיד מופרכות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 418 – פיענוח אניגמת השפהמסביר שה'עתיד' הוא סימול של משאלה של הגוף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 418 – פיענוח אניגמת השפה מסביר שה'עתיד' הוא סימול של משאלה
למעשה ה'עתיד' אינו קיים, הוא משאלה אנושית להמשך, לרצף. אבל העובדה שהאדם יוצר את הסימול 'עתיד', מצביעה על כך שהסימול 'עתיד' הופך אצלו לוודאות, לממשות. עובדה זו מצביעה על כך, שהשפה שהנה רק סימול של צרכי הגוף, של משאלות הגוף לובשת ממשות. האדם על-ידי קסם הסימול 'עתיד', מרחיב את הטריטוריה שלו לתחום החלל.
השפה היא קסם שעל-ידי ה'סימול' מעניקה לאדם לא רק טריטוריה על פני האדמה, אלא מעניקה לו טריטוריה בלתי מוגבלת בחלל. השפה הקוסמת מעניקה לאדם גם 'רצף', אם לא בעולם הנגלה, אזי בהמשך בעולם חלופי.
מבחינה זו מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם הנתונים הקיומיים, לא הפליגה מעבר לנתונים אלו, הצטמצמה בעולם נגלה בלבד, את המשאלה ל'עתיד' יעדה לשרשרת הדורות. מחשבת התנ"ך הבינה ש'דחף הקיום', פירושו התחדשות דורית, במקרה האדם, התחדשות דורות שמיות.
לפי המחשבה הלשונית הקיומית התנ"כית, ה'סימול' לא קיבל אוטונומיה מנותקת מהגוף, ה'סימול' ב'שם', תפקידו לרומם את הגוף, לדרגה של קדושה. סימול הגוף בשם, 'שם' תמצית 'דעת', ליצור קיום מודע.
קיום מודע, מתחדש, בשרשרת הדורות השמיות, תכלית הבריאה, תכלית ה'עתיד'. הרי האלוהות בראה עולם מושלם, ועל האדם לתחזק עולם זה.
המסר התנ"כי לא הפך נחלת האדם שאינו משלים עם קיום קצוב, ועלינו לדון באדם המרדן. האנטיתזה להשקפה התנ"כית היא ההשקפה הפאוסטית שהצבענו בשעור הקודם על כמה מעקרונותיה, שאומצו גם על-ידי צאצאי העברים.
האדם מקדמת דנא יחס לשפה, לסימול, יכולת מאגית, קסם, היכולה לשנות את חוקי הקיום, את הנתונים הקיומיים. כבר המצרים העתיקים יחסו יכולת מאגית לשפה, יכולת מאגית לשם. יחוס כזה לא נמוג מהאדם הלשוני, גם כאשר הסימול לא צולח למלא משאלותיו. במקרה כזה האדם מורד בכלי שהאבולוציה העניקה לו למען ישפר את תנאי קיומו.
הדרמה 'פאוסט' של גיתה, מבטאת את המרד האולטימטיבי נגד מתת כלי השפה, כלי ינוסי המגביל ובו בזמן מפליג למרחבים. מאחר שההפלגה של כלי השפה למרחבים הוא מקסם שוא, האדם מורד בכלי זה, מתכחש לו, נסוג לכלי הכח.
הבאנו בשעור הקודם את דוגמת פרויד שאימץ את הערכים השליליים מיצירת 'פאוסט' של גיתה, לעומתו, הזכרנו את הרצל, שהבין שערכים שליליים מכוונים נגד עמו. מבחינת הבנה, הרצל דומה לאבות העברים שיצאו מאור, אברהם, ערן, ממרא ואשכול, שהבינו שאמונות השומרים בגורל, פירושן חדלון. הבנה זו הולידה את המהפכה הלשונית שלהם, הבנה ש'דעת' המאפשרת סימול, מטרתה שרות לגוף בלבד בהתאם ל'דחף הקיום', בתוקף חוקי הקיום.
הרצל דומה גם למשה, שהבין שהירושה של אבותיו, רצון חופשי מהות 'דעת', מאפשר גאולה משעבוד.
הבנת אבות העברים האלו ש'דעת' הנה בשרות 'דחף הקיום', מזימה את כל הערכים ההרסניים פרי מרד בנתונים קיומיים, כלולים ביצירת 'פאוסט'. הבנה זו נכונה גם לגבי אשליות עכשוויות, המייחסות אפשרויות בלתי מוגבלות ל'סימול'.
העולם הדיגיטלי העכשווי, נותן לסימול העתיד, עצמאות, מנותקת משרות לגוף, כפי שמחשבת התנ"ך מניחה.
כפי שהתכחשות לשפה, לסימול שלה, כפי שראינו במחשבה הפאוסטית היתה והנה מסוכנת, גם המחשבה הדיגיטלית העכשווית המנתקת את סימול העתיד משרות לגוף, הנה מסוכנת.
עצמאות כזו, הניתנת לסימול יוצרת עולם ווירטואלי המתכחש לגוף, מיתרת אותו. ברור שעולם ווירטואלי כזה מאבד משמעות. הרי עולם ווירטואלי כזה המיתר את האדם חסר את ה'מפעיל' עולם כזה.
סימול המתנתק משרות לגוף האדם, הוא בועה ללא ממשות. ברור גם שסימול כזה שאינו מתחבר עם שרשרת הדורות, אינו צולח ליצור עתיד, כיוון שהוא חסר את ה'מפעיל'.
תרבויות שיצרו 'עתידים' בעולמות חלופיים מבוססים רק על סימולים לא צלחו להוכיח את קיומם. הם השליכו סימולים של משאלות לחלל, יצרו רצף, מנוגד לחוקי הקיום, המכירים רק רצף מתחדש בדורות.
מבחינה זו רק סימול עתיד לפי מחשבת התנ"ך, עתיד מתגשם בחלוף דורות, שרשרת דורות הוכיח את עצמו. לא בכדי אמר ניטשה, שהיהודים בחרו בחיים. הוא לא הוסיף, שרצון לכפות בכח רצף, מנוגד לחוקי הקיום, לא צולח.
נסיון ליצור מכונות חושבות נוסח המשאלה של טורינג, אף היא לא מומשה, לא יכולה להתממש, כיוון שאפשר להכניס למכונה רק תוכנה המכילה סימולים, בלי ה'מפעיל', האדם.
מכונות, רובוטים מופעלים על-ידי תוכנות מורכבות מסימולים, לא רק יחסרו את ה'מפעיל', אלא גם את ה'רצון החופשי' של ה'מפעיל', רצון חופשי המאפשר לו יצירה שרירותית, לא יצירה דטרמיניסטית. והרי העולם הלשוני של האדם הוא פרי יצירה שרירותית.
העולם הדיגיטלי הוא דטרמיניסטי, לא יכול ליצור דברים חדשים, ולכן גם לא יכול ליצור 'עתידים', שהם דבר חדש.
בני אדם לא נותנים לעצמם דין וחשבון שהעולם הדיגיטלי הוא עולם דטרמיניסטי, חוזר על מה שקובע בתוכנה שחסרה רצון חופשי של ה'מפעיל'.
רצון חופשי פועל בשרירותיות, שרירותיות השוברת רצף דטרמיניסטי. שרשרת הדורות, מבוססת על התחדשות מאפשרת גם את הפעילות השרירותית של הרצון החופשי, רצון חופשי שרירותי היכול לגשם את העתיד, שמהותו התחדשות.
המהפכה המחשבתית של האבות יוצאי אור כוונה נגד האמונה השומרית בגורל, בדטרמיניזם. אמונה זו של השומרים הוליכה לקץ תרבותם. אבות העברים אמצו את 'דעת', יכולת יצירה שמית, כוללת רצון חופשי. התחדשות, גשום עתיד אפשרי רק על-ידי שבירת רצף בצורה שרירותית. ברצף דטרמיניסטי אין קיום, אין עתיד.
גם הטבע מתחדש, הזרימה של הטבע ההרקליטי, 'לא נכנסים לאותו נהר פעמיים'. אימוץ 'דעת' על-ידי אבות העברים, הוסיפה לנהר הזורם שם לפסק זמן, הוסיפה לקיום הקצוב של האדם שם היכול להתחדש בדור הבא. התחדשות בשרשרת הדורות הוא גשום סימול 'עתיד'.
סימול ללא ה'מפעיל', האדם, הוא אין. העולם הדיגיטלי, מבוסס על סימול בלבד, הופך לדטרמיניסטי, חסר את השרירותיות של ה'מפעיל', האדם, השובר רצף. שבירת רצף מאפשרת התחדשות, מאפשרת גשום סימול שמי לעתיד, בשרשרת דורות מתחדשות.
כדאי להזכיר בקשר של שבירת רצף על-ידי רצון חופשי שרירותי
את ספרו של ILYA PRIGOGINE , ספר בשם ORDER OUT OF CHAOS
בספר זה פריגוג'ין מעלה תיאוריה שבטבע, או היקום, דברים חדשים נוצרים כאשר 'שווי משקל' נשבר, אפשר לתרגם משפט גם 'שבירת רצף' מאפשרת יצירה חדשה. עיקרון זה מתאים להשקפה התנ"כית, שכתוצאה מהרצון החופשי השרירותי השובר רצף, 'עתיד' מתגשם בשרשרת הדורות, לא בקיום רציף.
כפי שכבר הזכרנו, מחשבת התנ"ך השלימה עם נתונים קיומיים, עם 'דחף הקיום'. אם ככה, סימול 'עתיד', אף הוא יכול להתגשם רק בשבירת רצף, בשרשרת הדורות. 'עתיד' גם לא יכול להתגשם בדטרמיניזים דיגיטלי.