Monthly Archives: אוגוסט 2015

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 421 – יעוד ה'ניכור', הענקת רצון חופשי, המקדש את החיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 421 – יעוד ה'ניכור', הענקת רצון חופשי, המקדש את החיים
פענוח אניגמת השפה, שדנו בה בשעורים קודמים, מלמד אותנו שהסימול, שהנו תוצר יכולת הניכור, ניכור המגלם רצון חופשי, יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, יכולת שהאבולוציה העניקה לאדם, הוא בשרות הגוף. ואם הסימול הוא בשרות הגוף, יעודו לעמוד על מה טוב לגוף, רע לגוף, יעודו לקדש את החיים.
ומדוע אם כן, הפכה הלותרניות, שהתגלמה בפאוסטיות, הרע האולטימטיבי? הפאוסטיות שהובילה לרייך השלישי, הפכה לרע האולטימטיבי, כיוון שהיא התבססה על שלילת 'רצון חופשי', על-ידי לותר, שהמליך על העולם הנגלה את השטן, שטן שהפך ביצירתו של גיתה, 'פאוסט', למפיסטו.
בעסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, דבר שהזכרתי כבר בשעור הקודם, נוכחתי, שהעולם הפרוטסטנטי לא עמד על המהפך השלילי שחולל לותר בתיאולוגיה הנוצרית, עולם זה לא הבחין בין המסר השלילי שלו, לבין המסר החיובי של קלווין. גם היהודים לא הבחינו בכך.
בכתבה על חנה ארנדט, ששודרה בערוץ 8, ב-1.8.2015 , נוכחתי ביתר שאת, עד כמה פילוסופית זו לא הבינה את העקרונות הפאוסטיים, שהובילו לרצחנות אנשי הרייך השלישי. חנה ארנדט, בניגוד ליהודי מפורסם אחר, פרויד, שאימץ את עקרונות פאוסוט, את יצר ההרס שלו, את אימרתו 'כל מה שנוצר יעודו להיהרס', יחסה את הרצחנות ל'בנליות', העדר מחשבה. חנה ארנדט לא הבינה שאייכמן מילא את פקודות 'מפיסטו', מפיסטו, היטלר, להרוס, לרצח, את ה'אויב הקוסמי', היהודים, שאימצו את החיים, שאימצו את קדושת החיים.
אל עלינו להשלות את עצמינו, שאנו היהודים, העברים, המציאנו את ה'ניכור', אבות העברים רק הבינו את משמעות מתת זו של האבולוציה, השלימו אתה וכל מה נובע ממתת זו.
הבנת משמעות הניכור איפשר לעברים ליצור את הפילוסופיה הלשונית, איפשר להם להבין שהניכור מנכר את עולמם מהחוקים הדטרמיניסטיים, שהם בעלי רצון חופשי, היכולים ליצור את עולמם, עולם בתוך עולם. העברים הבינו גם שיעוד עולם זה הוא קדוש חיי אדם, שהגוף האנושי הוא הפרמטר שלו, שמשך קיום גוף זה קצוב, לפי חוקי הקיום.
העברים הבינו שהניכור מאפשר להם את הסימול, את השפה, שהיא כרוז שלו, שהסימול תקף רק אם הוא מקבל את ערבות הגוף. הצורך לקבל ערבות הגוף, מנע ממנו להיהפך לעצמאי. התלות הזו של הסימול בערבות הגוף, מנע ממנו את היומרה לריבונות, ריבונות המובילה ליומרה לשנות סדרי עולם, מנעה את התפתחות המאגיה במחשבה התנ"כית, מכאן מובנת ההכרזה התנ"כית, בספר במדבר כ"ג, 23,:'כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל…'
כל ההסבר הזה בא להסביר ששלילת רצון חופשי על-ידי לותר, החזרת עולמו של האדם לשליטת חוקים דטרמיניסטיים, איפשר את ההתפתחות של אמונה במאגיה, במחשבה הלותרנית. הרי פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען להשיג ממנו יכולות מאגיות, יכולות מאגיות למען לשנות סדרי עולם, למען להשמיד אויבים.
ובכן, מאגיה הוא אותו 'סדר מדומיין', שהררי מדבר עליו בספרו 'קצור תולדות האנושות', שלפיו הצעיד את האדם להשגיו. במציאות, המאגיה המתימרת להיות ריבונית, המשתחררת מערבות הגוף, לא משיגה דבר. כבר המצרים העתיקים רצו על-ידי לחשים מאגיים, להשיג נצחיות לנפש הנפטר. האשורים הרצחניים של העולם העתיק, אף הם כהלותרנים קיוו להשיג שלטון עולמי באמצעים מאגיים. לכן לא יפלא, שבספרייתו של אשורבניפל, שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות רוב המגילות דנו במאגיה.
פאוסט לא חידש דבר, 'רייך אלף השנה', האריך רק שתים עשרה שנים. המאגיה הפאוסטית 'הגאז', אמנם הצליח להשמיד חלק ארי של ה'אויב הקוסמי' האויב המדומיין, היהודי, אבל לא השיגה שלטון עולמי, השיגה רק 'דראון עולם', לכל הדורות.
מה שמצעיד את האנושות, זה לא 'סדר מדומיין', נוסח הררי. הסימול, מתת יכולת הניכור', תרומת האבולוציה, מאפשר לאדם 'חליפין', 'בריתות', אלו מצעידים את האדם, לא מאגיה. הסימול, שהנו לא מוחשי, שהנו 'נעלם', מאפשר מזוג רצונות של יחידים לגופים, למטרות רצויות.
המזוג של רצונות יחידים, לישויות גדולות, מתאפשר, כיוון שהשפה שהנה ישות נעלמת מכריחה את היחידים המשתמשים בה ליצור קהילות, הרי לשפה אין משמעות ביחידות. בהמשך, הסימול שהנו כרוז של רצונות, מאוויו של הגוף, מתמזג, נעשה כרוז של הקהילה. כרוז זה המגלם את רצונותיהם של יחידי הקהילה מצעיד את הקהילה, שיחיד לבד לא צולח.
קהילה ממוזגת על-ידי הכרוז שלה, יכולה לרתום נהרות להשקיה, למען לגדל מזון. קהילה כזו מיוצגת על-ידי הכרוז, יכולה לבצע חליפין של עודף, בעד מצרכים אחרים.
הרי הסימול המעניק ליחיד ולקהילה רצון חופשי, מאפשר יצירת מוסדות להסדרת החיים המשותפים, כמו חוקים.
לא ציינו, שהסימול עצמו הוא כבר יצירה, יצירה של שפה משותפת, אמצעי יותר יעיל מאמצעי הכח בידי ברויים אחרים.
רוב אלו העוסקים בשפה, רואים בה אמצעי של קומוניקציה בלבד, במציאות הניכור המאפשר יצירת סימול, מאפשר גם יצירות אחרות, כפי שציינו, יצירת חוקים להסדרת חיים חברתיים. החוקים הם אלגוריתמים המכוונים את היחידים איך להתנהג.
השפה יוצרת גם בריתות, למען שמירה על בטחון. החיה שומרת על טריטוריה רק באמצעות כח, אבל הקהילה יכולה לשמור על טריטוריה באמצעות ברית, שהיא יצירה לשונית.
וכאן עלינו לסייג את היצירה הלשונית, אם חוקי הטבע יוצרים ישויות על כדור הארץ שלנו המשכפלים את עצמם, היצירות הלשוניות חסרות את יכולת השכפול. יצירות השפה גם לא מוחשיות, לכן הן קיימות רק בזכרון של יחידי הקהילה, קיימות רק אם הם מאמינים בהם.
מאחר שהיצירות הלשוניות לא מוחשיות, תלויות באמונה של יחידי הקהילה, הן שבריריות. כך גם ערך 'קדושת החיים' שציינו, הוא ערך מאד שברירי. ראינו שהפאוסטיות, שהיתה מבוססת על שלילת רצון חופשי, חזרה לאמצעי הכח, כפרה בערך זה.
לכן, אם נחזור לכתבה על חנה ארנדט, ויהודים אחרים, שלא הבינו את הפאוסטיות. אייכמן והדומים לו, בכלל לא הכירו את מושג קדושת חיים, ערך המתאפשר אם האדם הוא בעל רצון חופשי, היוצר ערכים לשוניים המחליפים ערכים כוחניים. אייכמן פעל לפי הפאוסטיות הכוחנית.
לכן, אייכמן לא פעל לפי בנאליות הרוע, כתוצאה מהעדר מחשבה, הוא פעל מתוך יעוד הפאוסטיות. פאוסטים שהמליכו את השטן, בעל מאגיה וכח שיסייע להם כבוש העולם אחרי שישמידו את ה'אויב הקוסמי', היהודי. פאוסטים בעלי נעורים נצחיים, שישלטו עלעולם של עבדים.
הקיום על כדור הארץ שלנו מתקיים, כיוון שכל הברויים ניחנו ב'דחף לקיום', עובדה שהן בורחות מסכנות לקיומן. יכולת הניכור מתת האבולוציה, יעודה להעניק לאותו 'דחף לקיום', קדושה, משמעות. התנכלות למתתים אלו של חוקי הקיום, מובילים להרס.
אם חנה ארנדט לא הבינה את הפאוסטיות שהובילה לרצחנות,
לאייכמנים, אלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית, חצי מטורפת, הבינה. במחזה שלה 'אני ואני', שרצה להצביע על היותה חצויה בין התרבות הגרמנית והיהודית, היא הקהילה את כל מנהיגי הרייך השלישי, יחד עם גיתה יוצר פאוסט, בירושלים, בגיא הנום. היא ראתה את גיתה כהתגלמות מפיסטו, ראתה בו מסמל הרייך השלישי, יעדה לכל הקהל הזה את המשפט אחרון.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 420 – האם היטלר יכול היה לנצח?

מאז גמר מלחמת העולם השניה, פעמים רבות הועלתה השאלה, 'מה היה קורה אם היטלר היה מנצח'.שאלה כזו שוב הועלתה במאמר, במוסף 'גלריה' של 'הארץ' (19.6.2015) בשם, 'לתת להיטלר לנצח'. בכתבה זו מביאים את משפטו של הסופר פיליפ דיק, ששאל 'מה היה קורה אילו היטלר היה מנצח?'.
אני שעסקתי הרבה באידיאולוגיה הגרמנית, פרסמתי על נושא זה ארבעה ספרים, הגעתי למסקנה שרוע אולטימטיבי אינו יכול להצליח.
עסוקי בשנים האחרונות בפילוסופית השפה מאפשרת לי ביתר שאת להסביר את מסקנותי, שרוע אולטימטיבי לא יכול להצליח, לכן גם היטלר לא היה יכול לנצח.
תורת האבולוציה מלמדת אותנו, שמינים המצליחים להתאים את עצמם לתנאי קיום, שורדים. זאת אומרת שהצלחה של מינים על כדור הארץ תלויה בהתאמה שלהם לנתונים הקיומיים.
בשעור הקודם דנו בשאלה, האם 'סדרים מדומיינים', כפי שטוען יובל הררי בספרו 'קצור תולדות האנושות', הצעידו את האנושות, או 'סימול' מעוגן בגוף, באנרגיה שלו, מותאם לנתונים קיומיים, הצעיד את האדם. טענו שה'סימול' הוא כרוז של צורכי הגוף, צרכים חומריים, צרכים בטחוניים, משאלות. ובכן, ה'סימול', הכרוז, צריך להיות מעוגן בגוף, באפשרויות קיומיות. הגוף מתקיים אם הוא מתאים את עצמו לחוקי הקיום.
'סדרים מדומיינים', כפי שהררי מעלה בספרו, מנותקים מאפשרויות הקיומיות של הגוף. בדומה ל'סדרים מדומיינים' מנותקים מאפשרויות קיומיות, רוע אולטימטיבי, אף הוא מנותק מאפשרויות קיומיות של הגוף.
כדי להדגים את טענותי, אביא כדוגמה את תוכן ספרי בשם 'אויב קוסמי' (הופיע בשנת 1979). האידיאולוגיה הגרמנית העניקה למעוט היהודי את השם המפוקפק 'אויב קוסמי'. שם 'מדומיין' זה, לא מעוגן במציאות, השתלט עליהם עד כדי כך, שהם באמת הצליחו לשכנע את עצמם, שאם ישמידו את היהודים הם ינצחו במלחמה. אמונה זו של אנשי הרייך השלישי, מסביר את התופעה המסחררת, שעד סוף המלחמה הם לא הרפו משלוח היהודים להשמדה באושוויץ, באמונתם, שאם ישמידו את אחרוני היהודים הם ינצחו.
ובכן, מיתוס 'מדומיין' זה, עיוור את אנשי הרייך השלישי מאויביהם האמיתיים, שהם קוממו נגד עצמם, שהלכו ולבסוף נצחו אותם.
אנו רואים, שמיתוס 'מדומיין', לא מעוגן במציאות, שגילם את הרוע האולטימטיבי, השמדת היהודים, מצביע בעליל, שהיטלר לא היה יכול לנצח. רוע אולטימטיבי לא מעוגן בחוקי הקיום לא צולח.
אנחנו יכולים להביא דוגמה הפוכה, סדר 'מדומיין', 'שינוי סדרי עולם', כפי שאנו מוצאים בראשית הנצרות, מיתוס, כביכול 'טוב' אולטימטיבי, האם הוא יכול היה להתגשם? כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו שבשורה זו של הנוצרים הראשוניים, לא התגשמה. הכנסיה הקתולית הבינה מהר מאד ששינוי סדרי עולם לא התגשמו כפי שהובטח, החליפו את ההבטחה לטכס ה'מיסה'. ובכן, טכס המיסה הוא באמת מסמל 'סדר מדומיין', סדר מדומיין מנותק מאפשרות התגשמות. טכס המיסה נתן פורקן רגשי למשאלות.
אבל הכנסיה הקאתולית בעורמתה הגדירה את עצמה ב'סימול' שהיא הנה 'מלכות שמיים', שם יופמיסטי, במקום להצהיר שרצונה ב'שלטון עולמי', שהנה ראויה לשליטה על העולם, ובתור כזו היא הצדיקה את שליטתה על המאמינים. שליטה כזו לא נוגדת את חוקי הקיום, כיוון שהמאמינים תמכו בה. אבל השלטון של הכנסיה הקאתולית עורער, לפחות חלקית, על-ידי לותר, שכפר במיתוס שהכנסיה הנה 'מלכות שמים'. לותר גם ערער את האמונה הנוצרית על שינוי סדרי עולם.
ובכן, ערעור 'הטוב האולטימטיבי', שינוי סדרי עולם, על-ידי לותר, הוביל אותו להמלכת השטן, שטן המייצג את ה'רוע האולטימטיבי'. המלכת השטן הוביל בהמשך ליצירת 'פאוסט', על-ידי גיתה, פאוסט הכורת ברית עם השטן, 'מפיסטו' למען יגשים את ביטול הסדרים הקיומיים האפשריים, לפי חוקי הבריאה.
חסידי לותר, חסידי גיתה, יוצר דרמת 'פאוסט', התעלמו מכך שהתנכלות לחוקי הקיום יכול להוביל רק להסדר של הרס הקיום. במציאות, היטלר היה התגלמות פאוסט, הכורת ברית עם השטן, למען התכחשות לחוקי הקיום. בדרמת פאוסט, הגיבור בסוף חייו, מול המוות, כאשר נוכח שלא השיג דבר מפטרונו מפיסטו, שלא שחרר אותו ממוות, ביאושו, הוא ממלט את עצמו ממנו, מוצא את התאפסותו בחיק הנשים המיטיבות, המרדימות, בחיק תיאמת, באין.
במציאות, היטלר, פאוסט, שם קץ לחייו, הוא נבלע בכאוס שאותו יצר. הרייך אלף השנים, האריך שתים עשרי שנים. חוקי הקיום במהלכם, אדישים לאלו המתנכלים להם, הם מנערים אותם.
כבר ישעיהו במשל המופלא שלו, פרק י"ד, על מלך בבל, הגיע לאותה מסקנה שרוע מוחלט לא צולח. וכך הוא אמר:' והיה ביום הניח יהוה לך מעצבך ומרגזך ומהעבודה הקשה אשר עבד בך. ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה. שבר יהוה מטה רשעים שבט משלים. מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה רדה באף גוים מרדף בלי חשך… ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור…'.
מחשבת התנ"ך, שאימצה מחשבה קיומית, מחשבה המתאימה את עצמה לנתונים קיומיים, הבינה שכל הפלגה מעבר לנתונים קיומיים אלו לא תצלח. כבר במשל 'מגדל בבל', אנשי שנער הרוצים לגעת בשמים, אלהים מפזר אותם ומבולל את לשונם.
השפה כלי שהוענק לאדם למען הטבת קיומו, היא ינוסית, מגבילה וגם מאפשרת הפלגות. האדם שאינו משלים עם מגבלות קיומו, יוצא מגופו הקט, מפליג על כנפי ה'סימול', השפה, מאמין שבאמצעות כלי זה הוא יתגבר על ההגבלות שהקיום מטיל עליו. במציאות השפה מתפקדת רק אם היא מעוגנת ביכולות הגוף. שפה המתנתקת מיכולות הגוף, נבלעת בחור השחור, ואלו שהפליגו על כנפיה נמוגים יחד אתה.
מיתוס פאוסט הפוך ממיתוס הנצרות הראשיתית, שרצתה שינוי סדרי עולם לאנושות, פאוסט רצה שחרור מהגבלות רק לעצמו. פאוסט רצה את המירב על חשבון האחרים, השמדתם או שעבודם. אם אפשר לכנות את בשורת הנצרות כטוב מוחלט, ביטול המוות, אזי את מיתוס פאוסט אפשר לכנות כרע מוחלט. במציאות לא טוב מוחלט, נוסח בשורת הנצרות, לא רע מוחלט, נוסח פאוסט, אינם גשומיים, כיוון שהם מפליגים מעבר לחוקי הקיום.
אנחנו יכולים לקחת גם את דוגמת 'סדר פסח', טכס, שהנו 'סדר מדומיין', שנתן לעברים תחושת גאולה. במציאות העברים נשארו משועבדים.
רק הציונות, שהסתמכה על רצונם של העברים להפעיל את כוחם למען גאולה, הצליחה במשימתה.
משאלה אנושית רק כאשר היא מעוגנת באנרגית הגוף, מותאמת לחוקי הקיום, מצליחה להתגשם.
ה'סימול', השפה, אין לה קיום עצמאי כפי שסברו בני האסכולה ה'ראליסטית'. ה'סימול' הוא נספח לגוף, זקוק לאמונה בו, בנכונות גוף זה להעניק לו את כוחו, את הערבות. ה'סימול' צריך להיות גם מותאם לנתונים קיומיים. הפלגות, של יחיד , על כנפי הסימול, מעבר לאפשרויות קיומיות לא צולחות.