Monthly Archives: ספטמבר 2015

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 423 – רוע אולטימטיבי – הנתקות השפה מדחף הקיום- קדושת חיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 423 – רוע אולטימטיבי – הנתקות השפה מדחף הקיום, קדושת חיים
'במוסף הארץ' בתאריך 7.8.2015, הופיע מאמר בשם 'להיות אנושי, להיות רוצח', מאת סמדר רייספלד, המביאה את מחקריו של פרופ' יצחק פריד, חוקר המח, הטוען שדווקא קליפת המח המפותחת ביותר אצל האדם, מסוגל להביא את רובינו לעסוק ברצח המוני, כאשר הוא מקבל פקודה, או התר לעשות כך. פרופ' פריד מכנה את דחף הרצח בשם סינדרום E..(evil)
פרופ' פריד אינו עוסק בשפה, לכן לא טוען שקליפת המח מתת האבולוציה לאדם, שאיפשרה את התפתחות השפה אצלו, שפה היוצרת מודעות, מאפשרת את הרוע האולטימטיבי, אם היא מקבלת התר לכך. לכן יש לתרגם את דבריו, להגיד שהשפה שמקורה בקליפת המח, שפה היוצרת את המודעות, שפה כמודעות, שמתנתקת מדחף הקיום, קדושת החיים, מאפשרת את הרוע האולטימטיבי אם היא מקבלת התר לכך. אנחנו יכולים להביא בתור דוגמה את ההבנה העילאית של מחשבת התנ"ך, במשל 'עץ הדעת', הקושרת את 'ההבדלה בין טוב לרע', (תמצית השפה),שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', לרצח הראשון, כאשר קין רוצח את אחיו הבל, מאחר שהוא הועדף על-ידי האלוהות. העדפה או בחירה, מושגים לשוניים, שהתנתקו משרות לגוף, בשמם הוא פועל.
השפה עצמה, כפי שהצבענו עליה כבר בשעורים קודמים, היא הכרוז של הרגשות בגוף, היא בסך הכל מוסיפה למח את היכולת של ניכור הגוף מהזולת, מהסביבה, תמצית המודעות. השפה עצמה היא חלולה, והגוף מספק לשפה החלולה את הרגשות, את מסקנות ההתבוננויות שלו על היקום. אידאולוגיות הן פרי שפה שהגוף מלא אותה עם תובנות שלו. במקרה שהשפה תובעת לעצמה בכורה, ריבונות, מנתקת את עצמה מרגשות הגוף, שיפוטה יכולה להיהפך לרצחנית, כיוון שהיא חסרה את רגשות הגוף, כך כבר קין שנעזר בשיפוטה, רצח את אחיו הבל.
אידיאולוגיה פרי שפה שהתנתקה מרגשות הגוף, מבדילה בין טוב לרע, ושיפוטה נותנת לה התר לרצחנות את מי שהיא מכנה כרע, רצחנות ללא גבולות. ברור שתיאור זה הוא מופשט. במציאות אידיאולוגיה צריכה להצביע על הזולת שהוא גשום הרע. כך הנאצים כינו את היהודים כ'אויב קוסמי', וטענו שיש לחסל אויב קוסמי זה, האידיאולוגיה נתנה התר לרצח 'אויב קוסמי זה'.
אנחנו לא צריכים להרחיק עד לרוע הנאצי האולטימטיבי. עמים נלחמים זה בזה. במלחמה, כאשר מגייסים אזרחים תמימים לצבא, אזרחים תמימים שלא רצחו אדם, המדינה נותנת להם התר לרצח, בתארם את הזולתים כאויב רע, מסכן את קיומם, והאזרחים התמימים הופכים לרוצחים של אויב זה. השפה הופכת את האויב לישות מופשטת, לא יותר בשר ודם.
החיה החסרה שפה, הורגת רק לצורכי הזנת גופה, אין לה אויבים מופשטים. החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות ממשיות, מחיות ממשיות.
עלינו לעמוד על מהות השפה, כלי בשרות הגוף, כלי שיכול להנתק משרות זה ולהיהפך לכלי מסכן הגוף. השפה היא ישות לא מוחשית, ישות נעלמת. היא הנה ינוסית, מצד אחד היא מתווה גבולות, מצד שני, מאחר שהיא לא מוחשית, בקלות גבולותיה ניתנות לפריצה. האדם שגופו קטן עליו, מתפתה על-ידי השפה הבלתי מוגבלת, נותן דרור למשאלות בלתי מוגבלות, לאפשרויות בלתי אפשריים.
האדם שהתפתה על-ידי השפה הבלתי מוגבלת, ממלא אותה במשאלותיו, גורם לכך שהשפה מתנתקת מיעודה לשרת את הגוף. במקרה כזה, השפה, נעשית ריבונית ומוכנה להקריב את הגוף, לתת התר להשמדתו.
משל 'עץ הדעת', שהנו פרי אינטואיציה עילאית, כנה את הפן הזה של השפה בשם 'נחש', נחש מפתה המבטיח לחוה ואדם שהם יהיו דומים לאלוהים אם יטעמו מפרי העץ. המחשבה הקיומית התנ"כית רתקה את השפה לשרות הגוף. מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לשפה להפליג מעבר ליעודה, צמצמה את יעוד השפה לשרות לגוף, שרות הגוף ב'עולם נגלה'.
בימי ביניים, נוצרו שתי אסכולות, האסכולה ה'נומינליסטית', שקשרה את השפה לעצמים, והאסכולה ה'ראליסטית', שנתנה לשפה עצמאות. למעשה היחס לשפה של שתי האסכולות, קיימים אצל האדם הלשוני מתמיד. למשל, המצרים היו 'ראליסטים', נתנו לשפה עצמאות, בהופכם אותה למאגית. מחשבת התנ"ך מסמלת את הנטיה ה'נומינליסטית האולטימטיבית.
שפה 'עצמאית, כפי שה'ראליסטים' טענו, היא מסוכנת, כיוון שהיא משוחררת משרות לגוף, משרות 'עולם נגלה'. לא בכדי המצרים העתיקים השתמשו בהשבעות מאגיות לנפטר, השבעות שיעבירו אותו לעולם חלופי, הם זלזלו בעולם נגלה, בקיום בו.
מחשבת התנ"ך מרדה בהשקפה ה'ראליסטית' המצרית, בשם ההשקפה הקיומית שלה, ה'נומינליסטית', הרואה השפה כלי בשרות הגוף, קדושת הגוף.
אנשים, נירולוגים, שלא עומדים על מהות השפה, אינם מבינים שהיא למעשה ישות חלולה. כל מה שהשפה מאפשרת היא הנו הניכור, המבדיל את האדם מהזולת, מהסביבה. המאפשר את המודעות. הרי מודעות היא תוצר של הבדלות מהזולת. הילד נעשה מודע כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, מעניק לעצמו את התאר 'אני', שם שאותו הוא רוכש מהקהילה, גנזך השמות.
ההבדלות, הניכור, מאפשר לאדם להתיחס לזולת כנוכרי לו, לכרות אתו בריתות למען סיפוק צרכיו. בהמשך האדם גם מחליף התרשמויות מהעולם עם הזולת, באמצעות השפה, שאותה מלא עם התבוננויות שלו.
כפי שהזכרנו, השפה בהמשך יכולה להתכחש ליעודה להיות שרתת הגוף, מפליגה עם תוכן ההתבוננויות שהאדם מלא אותה, תובעת לעצמה ריבונות. במקרה כזה השפה הופכת לשופטת האדם, מזלזלת בגוף. האדם שנעשה שבוי השפה שנטלה לעצמה ריבונות, המזלזלת בגוף, הופך לרוצח, כך קרה עם קין, שהתפתה על-ידי השפה שנטלה לעצמה ריבונות, זלזול בגוף.
אנשי הרייך השלישי השתעבדו לאידיאולוגיה פאוסטית, אידיאולוגיה שהתנתקה מתחושות הגוף, אידיאולוגיה מאגית, שכוונה נגד זולתים, ביחוד היהודים שאותם כנתה בשם 'אויב קוסמי, אידיאולוגיה זו נתנה להם את ההתר להשמיד את ה'אויב הקוסמי הזה.
האידיאולוגיה הפאוסטית סימלה, מסמלת את הרוע האולטימטיבי. אבל גם אידיאולוגיות פחות קיצוניות, יכולות לתת התרים לרצח הזולת, שסומל כאויב, כמטרה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 422 – השפה הינוסית מובילה לדיסטופעה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 422 – השפה הינוסית: מובילה לדיסטופיה
השפה הינוסית, המגבילה היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, השפה הפורצת גבולות מובילה לדיסטופיה, לאין. ראינו שהשפה היא מתת הניכור שהאבולוציה העניקה לאדם, ניכור המסוגל לנכר תחושות, רצונות הגוף במלה, כך השפה הנוצרת בשתוף פעולה של יחידים, נעשית כרוז הגוף. ככרוז, השפה, המלה היא ישות בגבולות. אבל ישות זו, המלה בגבולות היא ישות לא מוחשית, לכן קל לפרוץ גבוליה. הגוף שהוא קטן על עצמו, פורץ גבולות המלה שויתרה על גבולות, רוצה כנפים, ריבונות על הקיום.
במציאות, אפשרויות האדם לפעל הוא אם הוא שומר על גבולות, מעוגן באנרגיה שהגוף מספק לו. המלה, המתנתקת מהגוף, המלה המפליגה, ללא ערבות אנרגית הגוף, היא ישות רפאית, געגוע ללא ממשות, דיסטופיה, אין.
הגוף חייב להשאר הפרמטר של הכרוז, כיוון שהוא מספק לו אנרגיה, הוא מספק לו ערבות. הכרוז הוא שרת הגוף, כפי שלפי אנומה אליש, מיתוס מרדוך, בני אדם הם שרתי האלים. הכרוז, השרת צריך לסייע לגוף ליצור תנאים למען לספק את צרכיו.
מאחר שהכרוז הוא פרי שתוף פעולה בין יחידים, עובדה ההופכת את האדם חלק מהקהילה, הכרוז גם צריך ליצור סדרים למען שהקהילה תוכל לפעל.
הקהילה אוסף של יחידים, הכורתים ביניהם בריתות, למען יצירות המלים, למען סיפוק צורכי הגוף, צורכי הגוף לבטחון. הבריתות, למען אספקת צורכי הגוף, הבריתות למען שמירה על בטחון, הן מעמסה, האדם פורץ את גבולות המילים שיצר, רוצה להשתחרר מהמעמסה, רוצה מרחבים.
כבר אנשי שנער, ממשל בבל, רצו לגעת בשמים. האם ההפלגות המתנתקות ממקור האנרגיה, הגוף, יכולות למלא את תפקיד השרת של הגוף? ההפלגות יוצרות את מרחב הגעגועים המובילות לאין.
הגוף מקור האנרגיה לא יכול לספק להפלגות מכוחו, ואלו הופכים לרוחות הרס.
האבולוציה ציידה את הברויים עם דחף לקיום. הקיום אפשרי אם הברויים משלימים עם חוקי הקיום המגבילים. כאשר האדם אינו משלים עם הגבלות חוקי הקיום, פורץ גבולות הוא יוצר כאוס.
כל פורצי גבולות הופכים את כלי השפה לאמצעי מאגי, בקוום, שכלי זה, ישנה את חוקי הקיום, יפרוש לפניהם מרחב ללא גבולות, מרחב שיבלע אותם.
האבולוציה ציידה את האדם עם כלי הניכור, כלי המתווה גבולות, גבולות המעניקים מודעות, מודעות המכירה בזולת שיש לכרות אתו ברית, למען יצירה. המודעות, מודעת שהגוף הוא הפרמטר ל'דעת', לדעת מה טוב לגוף, מה רע לגוף. הניכור המתווה גבולות, כולל בתוכו 'רצון חופש', הרי בלעדיו אי אפשר להבדיל, אי אפשר ליצור.
הפורץ גבולות, משער קיום בעולמות מקבילים, יתכן, אבל האדם יציר עולם נגלה זה, קיים רק לפי הנתונים הקיומיים בעולם נתון זה.
העתידניים, המשתעשעים בקיום עולם דיגיטלי, דיסטופי, שיוותר על האדם ספק האנרגיה, הנם דומים לאנשי שנער, שרצו לגעת בשמיים. במקרה כזה, חוקי הקיום שאיפשרו קיום אדם בעל 'דעת', ינערו מעליהם את יצור כלאיים זה, וימשיכו את מהלכם בלעדיו.
יכול להיות שקיימים עולמות מקבילים, קיים עולם הבא עם חוקים אחרים, אבל האדם, כפי שהאבולוציה עצבה אותו, יכול להתקיים רק אם הוא משלים עם חוקי הקיום, בעולם נתון זה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שאימפריות גדולות, תרבויות גדולות נמוגו, כאשר עברו גבולות קיומיות, כאשר אימפריות אלו הפליגו מעבר ליכולת החוקים הקיומיים.
האדם-האל ( ראה ספרי 'האדם-האל', שהופיע בשנת 1975), האדם החי באשליות שהוא יכול לשנות את הנתונים הקיומיים, מתעמת מהר מאוד עם חוקי הקיום, הצוחקים, המנערים את הנערים ששיחקו לפניהם. הוא נתקל בשומר הסף, של קפקה, בספרו 'המשפט'.
נערי הפאוסטיים שכרתו ברית עם מפיסטו, למען יספק להם אמצעים מאגיים, שיאפשרו כיבוש העולם, שיאפשרו קמום ה'רייך של אלף השנה', השלג הרוסי הכריעם. מפיסטו לא בא לעזרתם.
הנערים הפאוסטיים לא היו הראשונים שחשבו שבידיהם אמצעים מאגיים להתמודד עם האלים. הפרעונים הפאוסטיים, בנו פירמידות שיגעו בשמיים, למען להתמודד עם אליהם. הם האמינו שהשם שבידיהם, הנו אמצעי מאגי שיאפשר להם להלחם באלים. האם השיגו נצחיות?
צאצאי העברים לא שמו לב שבדיבר השלישי, מתוך עשרת הדיברות נאסר שימוש בשם האלוהות: 'לא תשא את שם יהוה אלהי לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. כאן לפנינו איסור שימוש בשם האלוהות, שימוש מאגי, שימוש שהמצרים עשו בו, למען להלחם באיליהם.
האימפריה המצרית החזיקה יותר מעמד מהרייך 'אלף השנה' של הפאוסטים. אבל גם אימפריה זו נמוגה, המאגיה לא הועילה לה. האם המצרים הנפטרים, שכוהניהם ציידו אותם בהשבעות הגיעו לעולמות חלופיים, השיגו נצחיות?
האדם שימיו קצובים, שהועדף על-ידי האבולוציה שציידה אותו עם כלי, כלי השפה, למען ישפר את תנאי קיומו, גופו קטן עליו, משך קיומו קצר עליו, רוצה להיות אל, אל שישנה סדרי עולם.
האם השליח פאול שרצה לשנות סדרי עולם, רצה נצח, האם בשורתו התמלאה?
איוב שרצה לשחד את חוקי הקיום בקורבנות, אלו לא נעתרו לו, לבסוף, אלהים שהתגלה לו, הצביע על כך שהוא רק חלק מסדר עולמי, איוב המבויש, הודה על מתת אריכות ימים.
השפה, כלי שרת הגוף, כלי המשחק באדונו, משלה אותו ביכולות לא לו. האדון הגוף, מתפתה, רוצה להיות אל, רוצה לשנות את חוקי הקיום, אלו חיש מנערים אותו מעליהם.
פיליפ דיק, שלא הסתדר עם הנתונים הקיומיים, יצר דיסטופיות, לאחרונה הפך לאליל של העתידניים. האם הדיסטופיות יצילו את האנושות, או יביאו לקיצה. הרי קיומינו שברירי מאד, המתתים של האבולוציה, כלי השפה, נתון אנומלית ביקום אילם. מתת זו מאפשרת לאדם את משחקיו, לגעת בשמיים, לשלוט על היקום. כלי השפה שהאדם רוצה להפוך אותה לכלי מאגי, משלה אותו שהנו ריבוני.
במציאות השפה שהנה ישות לא מוחשית, אינה קיימת מנותקת ממקור אנרגית הגוף, שיעודה לשרת אותו. שפה לא מוחשית זו מוגבלת ביכולת היצירה. קיימת רק אם אלו שיצרו אותה מאמינים בה. יצירותיה לא משכפלות את עצמן. היא מסוגלת ליצור מוסדות המתגשמים רק אם בני אדם ממחישים אותם. האם השפה המאגית, מנותקת ממקור אנרגית הגוף תגשים את הדיסטופיות?