אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 422 – השפה הינוסית מובילה לדיסטופעה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 422 – השפה הינוסית: מובילה לדיסטופיה
השפה הינוסית, המגבילה היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, השפה הפורצת גבולות מובילה לדיסטופיה, לאין. ראינו שהשפה היא מתת הניכור שהאבולוציה העניקה לאדם, ניכור המסוגל לנכר תחושות, רצונות הגוף במלה, כך השפה הנוצרת בשתוף פעולה של יחידים, נעשית כרוז הגוף. ככרוז, השפה, המלה היא ישות בגבולות. אבל ישות זו, המלה בגבולות היא ישות לא מוחשית, לכן קל לפרוץ גבוליה. הגוף שהוא קטן על עצמו, פורץ גבולות המלה שויתרה על גבולות, רוצה כנפים, ריבונות על הקיום.
במציאות, אפשרויות האדם לפעל הוא אם הוא שומר על גבולות, מעוגן באנרגיה שהגוף מספק לו. המלה, המתנתקת מהגוף, המלה המפליגה, ללא ערבות אנרגית הגוף, היא ישות רפאית, געגוע ללא ממשות, דיסטופיה, אין.
הגוף חייב להשאר הפרמטר של הכרוז, כיוון שהוא מספק לו אנרגיה, הוא מספק לו ערבות. הכרוז הוא שרת הגוף, כפי שלפי אנומה אליש, מיתוס מרדוך, בני אדם הם שרתי האלים. הכרוז, השרת צריך לסייע לגוף ליצור תנאים למען לספק את צרכיו.
מאחר שהכרוז הוא פרי שתוף פעולה בין יחידים, עובדה ההופכת את האדם חלק מהקהילה, הכרוז גם צריך ליצור סדרים למען שהקהילה תוכל לפעל.
הקהילה אוסף של יחידים, הכורתים ביניהם בריתות, למען יצירות המלים, למען סיפוק צורכי הגוף, צורכי הגוף לבטחון. הבריתות, למען אספקת צורכי הגוף, הבריתות למען שמירה על בטחון, הן מעמסה, האדם פורץ את גבולות המילים שיצר, רוצה להשתחרר מהמעמסה, רוצה מרחבים.
כבר אנשי שנער, ממשל בבל, רצו לגעת בשמים. האם ההפלגות המתנתקות ממקור האנרגיה, הגוף, יכולות למלא את תפקיד השרת של הגוף? ההפלגות יוצרות את מרחב הגעגועים המובילות לאין.
הגוף מקור האנרגיה לא יכול לספק להפלגות מכוחו, ואלו הופכים לרוחות הרס.
האבולוציה ציידה את הברויים עם דחף לקיום. הקיום אפשרי אם הברויים משלימים עם חוקי הקיום המגבילים. כאשר האדם אינו משלים עם הגבלות חוקי הקיום, פורץ גבולות הוא יוצר כאוס.
כל פורצי גבולות הופכים את כלי השפה לאמצעי מאגי, בקוום, שכלי זה, ישנה את חוקי הקיום, יפרוש לפניהם מרחב ללא גבולות, מרחב שיבלע אותם.
האבולוציה ציידה את האדם עם כלי הניכור, כלי המתווה גבולות, גבולות המעניקים מודעות, מודעות המכירה בזולת שיש לכרות אתו ברית, למען יצירה. המודעות, מודעת שהגוף הוא הפרמטר ל'דעת', לדעת מה טוב לגוף, מה רע לגוף. הניכור המתווה גבולות, כולל בתוכו 'רצון חופש', הרי בלעדיו אי אפשר להבדיל, אי אפשר ליצור.
הפורץ גבולות, משער קיום בעולמות מקבילים, יתכן, אבל האדם יציר עולם נגלה זה, קיים רק לפי הנתונים הקיומיים בעולם נתון זה.
העתידניים, המשתעשעים בקיום עולם דיגיטלי, דיסטופי, שיוותר על האדם ספק האנרגיה, הנם דומים לאנשי שנער, שרצו לגעת בשמיים. במקרה כזה, חוקי הקיום שאיפשרו קיום אדם בעל 'דעת', ינערו מעליהם את יצור כלאיים זה, וימשיכו את מהלכם בלעדיו.
יכול להיות שקיימים עולמות מקבילים, קיים עולם הבא עם חוקים אחרים, אבל האדם, כפי שהאבולוציה עצבה אותו, יכול להתקיים רק אם הוא משלים עם חוקי הקיום, בעולם נתון זה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שאימפריות גדולות, תרבויות גדולות נמוגו, כאשר עברו גבולות קיומיות, כאשר אימפריות אלו הפליגו מעבר ליכולת החוקים הקיומיים.
האדם-האל ( ראה ספרי 'האדם-האל', שהופיע בשנת 1975), האדם החי באשליות שהוא יכול לשנות את הנתונים הקיומיים, מתעמת מהר מאוד עם חוקי הקיום, הצוחקים, המנערים את הנערים ששיחקו לפניהם. הוא נתקל בשומר הסף, של קפקה, בספרו 'המשפט'.
נערי הפאוסטיים שכרתו ברית עם מפיסטו, למען יספק להם אמצעים מאגיים, שיאפשרו כיבוש העולם, שיאפשרו קמום ה'רייך של אלף השנה', השלג הרוסי הכריעם. מפיסטו לא בא לעזרתם.
הנערים הפאוסטיים לא היו הראשונים שחשבו שבידיהם אמצעים מאגיים להתמודד עם האלים. הפרעונים הפאוסטיים, בנו פירמידות שיגעו בשמיים, למען להתמודד עם אליהם. הם האמינו שהשם שבידיהם, הנו אמצעי מאגי שיאפשר להם להלחם באלים. האם השיגו נצחיות?
צאצאי העברים לא שמו לב שבדיבר השלישי, מתוך עשרת הדיברות נאסר שימוש בשם האלוהות: 'לא תשא את שם יהוה אלהי לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. כאן לפנינו איסור שימוש בשם האלוהות, שימוש מאגי, שימוש שהמצרים עשו בו, למען להלחם באיליהם.
האימפריה המצרית החזיקה יותר מעמד מהרייך 'אלף השנה' של הפאוסטים. אבל גם אימפריה זו נמוגה, המאגיה לא הועילה לה. האם המצרים הנפטרים, שכוהניהם ציידו אותם בהשבעות הגיעו לעולמות חלופיים, השיגו נצחיות?
האדם שימיו קצובים, שהועדף על-ידי האבולוציה שציידה אותו עם כלי, כלי השפה, למען ישפר את תנאי קיומו, גופו קטן עליו, משך קיומו קצר עליו, רוצה להיות אל, אל שישנה סדרי עולם.
האם השליח פאול שרצה לשנות סדרי עולם, רצה נצח, האם בשורתו התמלאה?
איוב שרצה לשחד את חוקי הקיום בקורבנות, אלו לא נעתרו לו, לבסוף, אלהים שהתגלה לו, הצביע על כך שהוא רק חלק מסדר עולמי, איוב המבויש, הודה על מתת אריכות ימים.
השפה, כלי שרת הגוף, כלי המשחק באדונו, משלה אותו ביכולות לא לו. האדון הגוף, מתפתה, רוצה להיות אל, רוצה לשנות את חוקי הקיום, אלו חיש מנערים אותו מעליהם.
פיליפ דיק, שלא הסתדר עם הנתונים הקיומיים, יצר דיסטופיות, לאחרונה הפך לאליל של העתידניים. האם הדיסטופיות יצילו את האנושות, או יביאו לקיצה. הרי קיומינו שברירי מאד, המתתים של האבולוציה, כלי השפה, נתון אנומלית ביקום אילם. מתת זו מאפשרת לאדם את משחקיו, לגעת בשמיים, לשלוט על היקום. כלי השפה שהאדם רוצה להפוך אותה לכלי מאגי, משלה אותו שהנו ריבוני.
במציאות השפה שהנה ישות לא מוחשית, אינה קיימת מנותקת ממקור אנרגית הגוף, שיעודה לשרת אותו. שפה לא מוחשית זו מוגבלת ביכולת היצירה. קיימת רק אם אלו שיצרו אותה מאמינים בה. יצירותיה לא משכפלות את עצמן. היא מסוגלת ליצור מוסדות המתגשמים רק אם בני אדם ממחישים אותם. האם השפה המאגית, מנותקת ממקור אנרגית הגוף תגשים את הדיסטופיות?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: