אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 423 – רוע אולטימטיבי – הנתקות השפה מדחף הקיום- קדושת חיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 423 – רוע אולטימטיבי – הנתקות השפה מדחף הקיום, קדושת חיים
'במוסף הארץ' בתאריך 7.8.2015, הופיע מאמר בשם 'להיות אנושי, להיות רוצח', מאת סמדר רייספלד, המביאה את מחקריו של פרופ' יצחק פריד, חוקר המח, הטוען שדווקא קליפת המח המפותחת ביותר אצל האדם, מסוגל להביא את רובינו לעסוק ברצח המוני, כאשר הוא מקבל פקודה, או התר לעשות כך. פרופ' פריד מכנה את דחף הרצח בשם סינדרום E..(evil)
פרופ' פריד אינו עוסק בשפה, לכן לא טוען שקליפת המח מתת האבולוציה לאדם, שאיפשרה את התפתחות השפה אצלו, שפה היוצרת מודעות, מאפשרת את הרוע האולטימטיבי, אם היא מקבלת התר לכך. לכן יש לתרגם את דבריו, להגיד שהשפה שמקורה בקליפת המח, שפה היוצרת את המודעות, שפה כמודעות, שמתנתקת מדחף הקיום, קדושת החיים, מאפשרת את הרוע האולטימטיבי אם היא מקבלת התר לכך. אנחנו יכולים להביא בתור דוגמה את ההבנה העילאית של מחשבת התנ"ך, במשל 'עץ הדעת', הקושרת את 'ההבדלה בין טוב לרע', (תמצית השפה),שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', לרצח הראשון, כאשר קין רוצח את אחיו הבל, מאחר שהוא הועדף על-ידי האלוהות. העדפה או בחירה, מושגים לשוניים, שהתנתקו משרות לגוף, בשמם הוא פועל.
השפה עצמה, כפי שהצבענו עליה כבר בשעורים קודמים, היא הכרוז של הרגשות בגוף, היא בסך הכל מוסיפה למח את היכולת של ניכור הגוף מהזולת, מהסביבה, תמצית המודעות. השפה עצמה היא חלולה, והגוף מספק לשפה החלולה את הרגשות, את מסקנות ההתבוננויות שלו על היקום. אידאולוגיות הן פרי שפה שהגוף מלא אותה עם תובנות שלו. במקרה שהשפה תובעת לעצמה בכורה, ריבונות, מנתקת את עצמה מרגשות הגוף, שיפוטה יכולה להיהפך לרצחנית, כיוון שהיא חסרה את רגשות הגוף, כך כבר קין שנעזר בשיפוטה, רצח את אחיו הבל.
אידיאולוגיה פרי שפה שהתנתקה מרגשות הגוף, מבדילה בין טוב לרע, ושיפוטה נותנת לה התר לרצחנות את מי שהיא מכנה כרע, רצחנות ללא גבולות. ברור שתיאור זה הוא מופשט. במציאות אידיאולוגיה צריכה להצביע על הזולת שהוא גשום הרע. כך הנאצים כינו את היהודים כ'אויב קוסמי', וטענו שיש לחסל אויב קוסמי זה, האידיאולוגיה נתנה התר לרצח 'אויב קוסמי זה'.
אנחנו לא צריכים להרחיק עד לרוע הנאצי האולטימטיבי. עמים נלחמים זה בזה. במלחמה, כאשר מגייסים אזרחים תמימים לצבא, אזרחים תמימים שלא רצחו אדם, המדינה נותנת להם התר לרצח, בתארם את הזולתים כאויב רע, מסכן את קיומם, והאזרחים התמימים הופכים לרוצחים של אויב זה. השפה הופכת את האויב לישות מופשטת, לא יותר בשר ודם.
החיה החסרה שפה, הורגת רק לצורכי הזנת גופה, אין לה אויבים מופשטים. החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות ממשיות, מחיות ממשיות.
עלינו לעמוד על מהות השפה, כלי בשרות הגוף, כלי שיכול להנתק משרות זה ולהיהפך לכלי מסכן הגוף. השפה היא ישות לא מוחשית, ישות נעלמת. היא הנה ינוסית, מצד אחד היא מתווה גבולות, מצד שני, מאחר שהיא לא מוחשית, בקלות גבולותיה ניתנות לפריצה. האדם שגופו קטן עליו, מתפתה על-ידי השפה הבלתי מוגבלת, נותן דרור למשאלות בלתי מוגבלות, לאפשרויות בלתי אפשריים.
האדם שהתפתה על-ידי השפה הבלתי מוגבלת, ממלא אותה במשאלותיו, גורם לכך שהשפה מתנתקת מיעודה לשרת את הגוף. במקרה כזה, השפה, נעשית ריבונית ומוכנה להקריב את הגוף, לתת התר להשמדתו.
משל 'עץ הדעת', שהנו פרי אינטואיציה עילאית, כנה את הפן הזה של השפה בשם 'נחש', נחש מפתה המבטיח לחוה ואדם שהם יהיו דומים לאלוהים אם יטעמו מפרי העץ. המחשבה הקיומית התנ"כית רתקה את השפה לשרות הגוף. מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לשפה להפליג מעבר ליעודה, צמצמה את יעוד השפה לשרות לגוף, שרות הגוף ב'עולם נגלה'.
בימי ביניים, נוצרו שתי אסכולות, האסכולה ה'נומינליסטית', שקשרה את השפה לעצמים, והאסכולה ה'ראליסטית', שנתנה לשפה עצמאות. למעשה היחס לשפה של שתי האסכולות, קיימים אצל האדם הלשוני מתמיד. למשל, המצרים היו 'ראליסטים', נתנו לשפה עצמאות, בהופכם אותה למאגית. מחשבת התנ"ך מסמלת את הנטיה ה'נומינליסטית האולטימטיבית.
שפה 'עצמאית, כפי שה'ראליסטים' טענו, היא מסוכנת, כיוון שהיא משוחררת משרות לגוף, משרות 'עולם נגלה'. לא בכדי המצרים העתיקים השתמשו בהשבעות מאגיות לנפטר, השבעות שיעבירו אותו לעולם חלופי, הם זלזלו בעולם נגלה, בקיום בו.
מחשבת התנ"ך מרדה בהשקפה ה'ראליסטית' המצרית, בשם ההשקפה הקיומית שלה, ה'נומינליסטית', הרואה השפה כלי בשרות הגוף, קדושת הגוף.
אנשים, נירולוגים, שלא עומדים על מהות השפה, אינם מבינים שהיא למעשה ישות חלולה. כל מה שהשפה מאפשרת היא הנו הניכור, המבדיל את האדם מהזולת, מהסביבה. המאפשר את המודעות. הרי מודעות היא תוצר של הבדלות מהזולת. הילד נעשה מודע כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, מעניק לעצמו את התאר 'אני', שם שאותו הוא רוכש מהקהילה, גנזך השמות.
ההבדלות, הניכור, מאפשר לאדם להתיחס לזולת כנוכרי לו, לכרות אתו בריתות למען סיפוק צרכיו. בהמשך האדם גם מחליף התרשמויות מהעולם עם הזולת, באמצעות השפה, שאותה מלא עם התבוננויות שלו.
כפי שהזכרנו, השפה בהמשך יכולה להתכחש ליעודה להיות שרתת הגוף, מפליגה עם תוכן ההתבוננויות שהאדם מלא אותה, תובעת לעצמה ריבונות. במקרה כזה השפה הופכת לשופטת האדם, מזלזלת בגוף. האדם שנעשה שבוי השפה שנטלה לעצמה ריבונות, המזלזלת בגוף, הופך לרוצח, כך קרה עם קין, שהתפתה על-ידי השפה שנטלה לעצמה ריבונות, זלזול בגוף.
אנשי הרייך השלישי השתעבדו לאידיאולוגיה פאוסטית, אידיאולוגיה שהתנתקה מתחושות הגוף, אידיאולוגיה מאגית, שכוונה נגד זולתים, ביחוד היהודים שאותם כנתה בשם 'אויב קוסמי, אידיאולוגיה זו נתנה להם את ההתר להשמיד את ה'אויב הקוסמי הזה.
האידיאולוגיה הפאוסטית סימלה, מסמלת את הרוע האולטימטיבי. אבל גם אידיאולוגיות פחות קיצוניות, יכולות לתת התרים לרצח הזולת, שסומל כאויב, כמטרה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: