אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 425 – מודעות מהי?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 425 – מודעות מהי?
בתאריך:24.9.15 , הופיע ב'הארץ' מאמר בשם: 'אני מודע, משמע אני לא יודע'. מאמר זה היה העתק מהעתון 'אקונומיסט'.
המאמר מתחיל עם אמרתו של הפילוסוף דקרט: 'אני חושב, משמע אני קיים'.
למרות שהמאמר מתחיל עם הגדרה של הפילוסוף דקרט, המאמר עוסק בעקר במחקרים נירולוגיים, בין יתר המחקרים מוזכרים תוצאות ניירולוגיות שעשו פרנסיס קריק וקריסטוף קוך. המאמר לא עוסק בשפה, והרי 'מודעות' היא תוצר השפה המנכרת.
הנירולוגים, גם פילוסופי השפה העוסקים בעיקר בפעילות המח, מח שהוא מעבדה ליסודות שהוא קולט מהיקום, ביסודות הנקלטים באונות הקדמיות. האונות קדמיות הן תוצר אבולוציוני מאוחר יותר, מפותח אצל האדם יותר מאשר אצל ברויים מפותחים אחרים, העיסוק בנירונים, המכניים, במקום בשפה גורם לבלבול. עד כדי כך הנו הבלבול, שכותרת המאמר הוא: 'אני יודע, משמע אני לא יודע'.
הדבר המוזר, שאלו, ביניהם קריק עצמו, שגילו את הDNA, הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה, לא מתרגמים את זה לשפה האנושית. הסיבה לכך היא שהאדם פוחד מעיסוק בשפה, שהיא הנה ישות נעלמת, ישות נעלמת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
אני התחלתי את מחקרי בפילוסופית השפה, אחרי שגיליתי, שגם הנצרות, תיאולוגית השליח פאול, מכחישה את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהוא מקור הפילוסופיה הלשונית. כן גיליתי ממחקרי באידיאולוגיה הגרמנית, שאף לותר חוזר על שלילת ממצאי המשל, ואחריו גיתה שולל את השפה בדרמה שלו פאוסט.
עובדה תמוהה זו הובילה אותי בחזרה למשלים הפילוסופיים הלשוניים של ראשית התנ"ך, תהיתי מדוע מתנכלים להבנה עילאית זו שבמשלים, על מהות השפה, על 'מודעות'. מסקנתי היא שהאדם פוחד מהשפה, ישות נעלמת, ישות היוצרת את עולמו הלשוני, ביחוד הוא נרתע ששפה זו מבהירה לו על היותו סופני. נוסף לכך, השפה מטילה עליו חובות לגבי הזולת, הרי הוא חב לזולת, מאחר שהשפה היא יצירה קיבוצית, היא פרי הסכמים, בריתות, בין שניים לפחות, איך לכנות דבר, פעולה. בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות חובות המעיקות עליו. נוסף לכך שפה זו לא ממלאת אחרי משאלותיו, היא שרירותית.
אל לנו לשבח את צאצאי העברים, שאמנם לא שללו את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהנו חלק מהכתבים המקודשים, אבל התעלמו ממנו, אפילו הרמ"ם לא הבין אותו.
ובכן, המאמר עוסק ב'מודעות, מהי'. אבל למרבה הפליאה, הנסיון של נירולוגים אלו להסביר את משמעותה, לפי המחקרים הנירולוגיים של המח, פעילות מכנית, לא מביא תשובה על מהות ה'מודעות', ולפי שם המאמר התוצאה היא 'אני מודע, משמע אני לא יודע'.
ואם מישהו תוהה על הבלבול, עלי להסביר שהסיבה לבלבול היא, שחוקרים אלו מנסים להבין תופעה לשונית, שהיא מאפשרת את המודעות, ממחקרים מכניים של פעילות הנירונים. אבל חוקרים אלו פוחדים לנגע ב'שפה' הנעלמת, המפחידה אותם.
סיבה עיקרית לבלבול הוא שנירולוגים, פילוסופים העוסקים בשפה, לא השלימו, לא משלימים עם העובדה, שהאונות הקדמיות, שהסתפחו בשלב אבולוציוני יותר מאוחר, קשורים ל'אינפורמציה היקומית', אינפורמציה נעלמת, היוצרת את הישויות ביקום בהתחברה עם אנרגיה. אינפורמציה זו יוצרת, על-ידי ביתורים, באנרגיה הרצופה.
אינפורמציה זו המקושרת לאונות הקדמיות, והמח, המעבדה, שאף הוא עבר התפתחות אבולוציונית הופך אותה לשפה אנושית, ושפה זו אף היא יוצרת על-ידי ביתורים, על-ידי הבדלה, על-ידי 'ניכור', דבר מדבר.
משל 'עץ הדעת' הקדום, התחבר על בסיס התרבות השומרית המפותחת. בעל המשל, בצורה עילאית, הבין שהאדם מנכס את 'דעת', יכולת ההבדלה, ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. בעל המשל עדיין לא ידע על קיום מח, על קיום אונות קדמיות.
בעל המשל, בהבדל מאחרים הבין, בהבנה עילאית, שהאדם משיג 'מודעות', באמצעות 'דעת', הבדלה, ניכור. בעל המשל מבטא את מסקנתו בכמה משפטים קצרים:'ותרא האשה כי טוב העץ…ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'. ובכן, ההבדלה, הניכור הפך את חוה ואדם למודעים לעירומם.
נוותר על המטפורות העילאיות של בעל המשל, נהיה פרוזאים יותר. הילוד משיג את 'מודעותו', כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, רוכש מגנזך הקיבוצי את המלה 'אני'.
ועכשיו נחזור למשפט המתחיל את המאמר, המשפט של הפילוסוף דקרט, שכבר דנתי בו בשעורים קודמים. גם דקרט לא הניח שלמען מודעות האדם זקוק לשפה, והפילוסוף הובס, שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית העיר לו על כך, שהאדם חושב בשפה. אבל אנו מוצאים התיחסות למשפט זה של דקרט, גם אצל הנירולוג היהודי החכם ג'רלד אידלמן, הצוחק על דקרט שחשב שהוא יכול לחשוב מבלי שרכש קודם שפה.
ג'רלד אידלמן נמצא במעוט, בחושבו שהאדם חושב, או מגיע למודעות רק אחרי שרכש שפה.
ובכן, עלינו לחזור ל'שפה', היסוד הנעלם הזה שהוא בסך הכל מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', ניכור המאפשר לאדם ליצור מקולו מילים, מסגרות חלולות, שלתוכן חודר הסימול של תחושות הגוף. הסימול הוא רק המעטה החיצוני של התחושות, לא מכיל את האנרגיה המהווה אותן.
מאחר שהסימול לא מכיל את התחושות עצמן, רק מרמז עליהן, הוא שונה מה-DNA, המכיל אינפורמציה יחד עם גנים, על כן יכול ליצור, יכול לשכפל את עצמו, בעוד שהסימול יצירותיו המדומות, לא יכולות לשכפל את עצמן. היצירות הלשוניות הן לא מוחשיות, מאוכסנות רק במוחות של היוצרים אותם, גם מקובעים בכתב.
ספר המכיל סימול, לא מכיל את התחושות שהסימול מרמז עליהם, הוא רק מרמז על תחושות המחבר. הספר לא יכול לשכפל את עצמו.
מאחר שהסימול אינו מוחשי, נוצר רק כאשר שניים מסכימים לכנות תחושות, הסתכלויות. הסימול זקוק לקיומו לקהילה זוכרת. ומאחר שיצירת הסימול מזקיק לשתוף פעולה בין יחידים, הוא יוצר את הקהלות.
אבל ה'מודעות' עדיין לא שלמה, כאשר השפה שהסתפחה למוחו של היחיד מנכרת אותו מהזולת, מהסביבה. ה'מודעות' זקוקה לשם, הזכרנו את זה כבר בנוגע לילד המבדיל את עצמו מאמו, הוא משיג מודעות, ומעניק לעצמו את השם 'אני'. ובכן, מהו השם? השם הוא הסימול המצביע על היחיד. אדם ללא שם אין לו 'מודעות'.
ובכן, הנירונים הפעלתנים לא הם אשר מעניקים לאדם את השם, השם ניתן על-ידי זולתים המתקשרים זה עם זה, היוצרים מלים, למען לכנות דברים, פעולות. השם כמו המילים הנו מסגרת חלולה המקיפות את היחיד שניכר את עצמו מאחרים. בתוך מסגרת השם החלול, היחיד הופך לאינדיבידואום.
ובכן, למען להיהפך למודע, האדם צריך לעבור שני תהליכים, ניכור מהזולת, רכש שם. כך האדם הופך לאינדיבידואום, וכאינדיבידואום בהמשך הוא יכול לשוחח עם הזולת על תחושותיו, על התבוננויותיו.
הנוירונים שהנם חיילים של המח כמעבדה, מעבדים את האינפורמציה שנקלטה ליכולות שונות של האדם שהפך לאידיבידואום.
למרות שהאדם הפך לאידיבידואום, יכול ליצור מלים, אבל לשם כך הוא זקוק לזולת המשתף אתו פעולה. השפה עצמה איני אישית היא קהילתית. מדע האנושי אינו אישי אלה קהילתי. למען לכנות הסתכלות בשם, האדם זקוק לזולת המסכים לקביעה זו.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 425 – מודעות מהי?
בתאריך:24.9.15 , הופיע ב'הארץ' מאמר בשם: 'אני מודע, משמע אני לא יודע'. מאמר זה היה העתק מהעתון 'אקונומיסט'.
המאמר מתחיל עם אמרתו של הפילוסוף דקרט: 'אני חושב, משמע אני קיים'.
למרות שהמאמר מתחיל עם הגדרה של הפילוסוף דקרט, המאמר עוסק בעקר במחקרים נירולוגיים, בין יתר המחקרים מוזכרים תוצאות ניירולוגיות שעשו פרנסיס קריק וקריסטוף קוך. המאמר לא עוסק בשפה, והרי 'מודעות' היא תוצר השפה המנכרת.
הנירולוגים, גם פילוסופי השפה העוסקים בעיקר בפעילות המח, מח שהוא מעבדה ליסודות שהוא קולט מהיקום, ביסודות הנקלטים באונות הקדמיות. האונות קדמיות הן תוצר אבולוציוני מאוחר יותר, מפותח אצל האדם יותר מאשר אצל ברויים מפותחים אחרים, העיסוק בנירונים, המכניים, במקום בשפה גורם לבלבול. עד כדי כך הנו הבלבול, שכותרת המאמר הוא: 'אני יודע, משמע אני לא יודע'.
הדבר המוזר, שאלו, ביניהם קריק עצמו, שגילו את הDNA, הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה, לא מתרגמים את זה לשפה האנושית. הסיבה לכך היא שהאדם פוחד מעיסוק בשפה, שהיא הנה ישות נעלמת, ישות נעלמת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
אני התחלתי את מחקרי בפילוסופית השפה, אחרי שגיליתי, שגם הנצרות, תיאולוגית השליח פאול, מכחישה את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהוא מקור הפילוסופיה הלשונית. כן גיליתי ממחקרי באידיאולוגיה הגרמנית, שאף לותר חוזר על שלילת ממצאי המשל, ואחריו גיתה שולל את השפה בדרמה שלו פאוסט.
עובדה תמוהה זו הובילה אותי בחזרה למשלים הפילוסופיים הלשוניים של ראשית התנ"ך, תהיתי מדוע מתנכלים להבנה עילאית זו שבמשלים, על מהות השפה, על 'מודעות'. מסקנתי היא שהאדם פוחד מהשפה, ישות נעלמת, ישות היוצרת את עולמו הלשוני, ביחוד הוא נרתע ששפה זו מבהירה לו על היותו סופני. נוסף לכך, השפה מטילה עליו חובות לגבי הזולת, הרי הוא חב לזולת, מאחר שהשפה היא יצירה קיבוצית, היא פרי הסכמים, בריתות, בין שניים לפחות, איך לכנות דבר, פעולה. בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות חובות המעיקות עליו. נוסף לכך שפה זו לא ממלאת אחרי משאלותיו, היא שרירותית.
אל לנו לשבח את צאצאי העברים, שאמנם לא שללו את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהנו חלק מהכתבים המקודשים, אבל התעלמו ממנו, אפילו הרמ"ם לא הבין אותו.
ובכן, המאמר עוסק ב'מודעות, מהי'. אבל למרבה הפליאה, הנסיון של נירולוגים אלו להסביר את משמעותה, לפי המחקרים הנירולוגיים של המח, פעילות מכנית, לא מביא תשובה על מהות ה'מודעות', ולפי שם המאמר התוצאה היא 'אני מודע, משמע אני לא יודע'.
ואם מישהו תוהה על הבלבול, עלי להסביר שהסיבה לבלבול היא, שחוקרים אלו מנסים להבין תופעה לשונית, שהיא מאפשרת את המודעות, ממחקרים מכניים של פעילות הנירונים. אבל חוקרים אלו פוחדים לנגע ב'שפה' הנעלמת, המפחידה אותם.
סיבה עיקרית לבלבול הוא שנירולוגים, פילוסופים העוסקים בשפה, לא השלימו, לא משלימים עם העובדה, שהאונות הקדמיות, שהסתפחו בשלב אבולוציוני יותר מאוחר, קשורים ל'אינפורמציה היקומית', אינפורמציה נעלמת, היוצרת את הישויות ביקום בהתחברה עם אנרגיה. אינפורמציה זו יוצרת, על-ידי ביתורים, באנרגיה הרצופה.
אינפורמציה זו המקושרת לאונות הקדמיות, והמח, המעבדה, שאף הוא עבר התפתחות אבולוציונית הופך אותה לשפה אנושית, ושפה זו אף היא יוצרת על-ידי ביתורים, על-ידי הבדלה, על-ידי 'ניכור', דבר מדבר.
משל 'עץ הדעת' הקדום, התחבר על בסיס התרבות השומרית המפותחת. בעל המשל, בצורה עילאית, הבין שהאדם מנכס את 'דעת', יכולת ההבדלה, ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. בעל המשל עדיין לא ידע על קיום מח, על קיום אונות קדמיות.
בעל המשל, בהבדל מאחרים הבין, בהבנה עילאית, שהאדם משיג 'מודעות', באמצעות 'דעת', הבדלה, ניכור. בעל המשל מבטא את מסקנתו בכמה משפטים קצרים:'ותרא האשה כי טוב העץ…ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'. ובכן, ההבדלה, הניכור הפך את חוה ואדם למודעים לעירומם.
נוותר על המטפורות העילאיות של בעל המשל, נהיה פרוזאים יותר. הילוד משיג את 'מודעותו', כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, רוכש מגנזך הקיבוצי את המלה 'אני'.
ועכשיו נחזור למשפט המתחיל את המאמר, המשפט של הפילוסוף דקרט, שכבר דנתי בו בשעורים קודמים. גם דקרט לא הניח שלמען מודעות האדם זקוק לשפה, והפילוסוף הובס, שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית העיר לו על כך, שהאדם חושב בשפה. אבל אנו מוצאים התיחסות למשפט זה של דקרט, גם אצל הנירולוג היהודי החכם ג'רלד אידלמן, הצוחק על דקרט שחשב שהוא יכול לחשוב מבלי שרכש קודם שפה.
ג'רלד אידלמן נמצא במעוט, בחושבו שהאדם חושב, או מגיע למודעות רק אחרי שרכש שפה.
ובכן, עלינו לחזור ל'שפה', היסוד הנעלם הזה שהוא בסך הכל מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', ניכור המאפשר לאדם ליצור מקולו מילים, מסגרות חלולות, שלתוכן חודר הסימול של תחושות הגוף. הסימול הוא רק המעטה החיצוני של התחושות, לא מכיל את האנרגיה המהווה אותן.
מאחר שהסימול לא מכיל את התחושות עצמן, רק מרמז עליהן, הוא שונה מה-DNA, המכיל אינפורמציה יחד עם גנים, על כן יכול ליצור, יכול לשכפל את עצמו, בעוד שהסימול יצירותיו המדומות, לא יכולות לשכפל את עצמן. היצירות הלשוניות הן לא מוחשיות, מאוכסנות רק במוחות של היוצרים אותם, גם מקובעים בכתב.
ספר המכיל סימול, לא מכיל את התחושות שהסימול מרמז עליהם, הוא רק מרמז על תחושות המחבר. הספר לא יכול לשכפל את עצמו.
מאחר שהסימול אינו מוחשי, נוצר רק כאשר שניים מסכימים לכנות תחושות, הסתכלויות. הסימול זקוק לקיומו לקהילה זוכרת. ומאחר שיצירת הסימול מזקיק לשתוף פעולה בין יחידים, הוא יוצר את הקהלות.
אבל ה'מודעות' עדיין לא שלמה, כאשר השפה שהסתפחה למוחו של היחיד מנכרת אותו מהזולת, מהסביבה. ה'מודעות' זקוקה לשם, הזכרנו את זה כבר בנוגע לילד המבדיל את עצמו מאמו, הוא משיג מודעות, ומעניק לעצמו את השם 'אני'. ובכן, מהו השם? השם הוא הסימול המצביע על היחיד. אדם ללא שם אין לו 'מודעות'.
ובכן, הנירונים הפעלתנים לא הם אשר מעניקים לאדם את השם, השם ניתן על-ידי זולתים המתקשרים זה עם זה, היוצרים מלים, למען לכנות דברים, פעולות. השם כמו המילים הנו מסגרת חלולה המקיפות את היחיד שניכר את עצמו מאחרים. בתוך מסגרת השם החלול, היחיד הופך לאינדיבידואום.
ובכן, למען להיהפך למודע, האדם צריך לעבור שני תהליכים, ניכור מהזולת, רכש שם. כך האדם הופך לאינדיבידואום, וכאינדיבידואום בהמשך הוא יכול לשוחח עם הזולת על תחושותיו, על התבוננויותיו.
הנוירונים שהנם חיילים של המח כמעבדה, מעבדים את האינפורמציה שנקלטה ליכולות שונות של האדם שהפך לאידיבידואום.
למרות שהאדם הפך לאידיבידואום, יכול ליצור מלים, אבל לשם כך הוא זקוק לזולת המשתף אתו פעולה. השפה עצמה איני אישית היא קהילתית. מדע האנושי אינו אישי אלה קהילתי. למען לכנות הסתכלות בשם, האדם זקוק לזולת המסכים לקביעה זו.

אוניבקסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם, מילים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולותאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 424 – השפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת מהם , מלים, מסגרות חלולות
מדוע אנו טוענים, שהשפה המנכרת את תחושות הגוף, יוצרת רק מלים חלולות? הסיבה לכך היא שהשפה המנכרת לא מצליחה ללכוד את התחושות עצמן, היא רק מצליחה בניכור שלה ללכוד את האינפורמציה שהיא ישות נעלמת, בלי התחושות עצמן, שהן אנרגיה. המילים המנוכרות בהבדל מ-DNA ,שהוא אינפורמציה וגם גנים, לכן הוא יכול ליצור ישויות המשכפלות את עצמן, המלה תוצר הניכור של תחושות הגוף הביאולוגי, היא אינפורמציה שהיא חלולה, לבד, לא תוכל ליצור ישויות המשכפלות את עצמן, היא זקוקה שהאדם שהנו ה'מפעיל' , ימלא אותה עם אנרגיה, עם מעשים.
הצרוף הזה, מלה חלולה שהאדם 'המפעיל', מוסיף לה מעשה, לא תהיה דומה ל- DNA , לא תיצור ישויות המשכפלות את עצמן. אפילו אם נקח בתור דוגמה את הדבר המוחשי ביותר, שהאדם יוצר ממלים, דגם למכונה, שהוא מוסיף לו אנרגיה בצורה כזו הוא יוצר כלי, מכונה, זו לא תשכפל את עצמה.
אבל אנו רוצים לדבר על פן אחר של השפה הינוסית המנכרת, שקודם יוצרת על ידי הניכור 'מודעות', בהמשך האדם המודע יחד עם זולת יוצר מלים, שמות לחפצים, שמות לפעולות, מלים חלולות, מילים בגבולות. מלים חלולות אלו, שהן לא מוחשיות, יכולות להעצים את האינפורמציה שהן ניכרו מתחושות הגוף, לתת להן ממדים אינסופיים. על-ידי כך ליצור עולמות הזויים לא מוחשיים שלא משכפלים את עצמם.
השפה בסך הכל מעניקה מסגרות חלולות לתחושות הגוף, סימול בלבד, שהוא כרוז של התחושות, תחושות השורדות בגוף האדם, ה'מפעיל' אותן. בלי האדם ה'מפעיל', המילים הן רק סימול לא מוחשי, שלא משכפלות את עצמן, קיומן תלוי באמונה של ה'מפעילים', מאוכסנות רק בזכרון ה'מפעילים', או מקובעים בכתב המשמר אותן כמאובנים.
אבל, כפי שכבר טענו, השפה המנכרת היא ינוסית, מגבילה וגם מאפשרת פריצת גבולותיה לממדים אין סופיים. בצורה זו, בהמשך, השפה רוצה להשתחרר מהגוף שהיא צריכה לשרת, רוצה ריבונות.
בצורתה המשוחררת הזו, בצורתה ה'נחשית', כפי שמשל 'עץ הדעת' מכנה את השפה הרוצה ריבונות, היא מקריבה את הגוף, קין הורג את הבל.
בעולמו של האדם קיים מאבק בין ההשקפה ה'נומינליסטית', הרואה בשפה שרת הגוף, השקפה קיומית, לבין ההשקפה ה'ראליסטית', הנותנת לשפה ריבונות, מיתרת את קדושת הגוף.
התנ"ך מכיל את ההשקפה הנומינליסטית האולטימטיבית, השקפה קיומית, לפיה אין להפריד בין המלה, השם, לבין תחושת הגוף. השם הוא שרת תחושות הגוף.
אבל אי אפשר להתיחס לתוצר, המחשבה האנושית, מבלי להתיחס לתהליך מראשיתו. האדם הוא יצור ביאולוגי, כמו יתר הברויים על כדור הארץ, שבתהליך אבולוציוני, הסתפח שלב נוסף למוחו, האונות הקדמיות, שאצלו הן יותר מפותחות מאשר אצל הברויים אחרים, שבהן קולטנים נוספים לאלו שיש לברויים אחרים, קולטנים הקשורים לאינפורמציה היקומית, יסוד נעלם, יסוד החוצץ.
המח האנושי, אף הוא עבר תהליך אבולוציוני, הוא עשה ליסוד זה, האינפורמציה שנספחה אליו, טרנספורמציה, הפך אותה לשפה חוצצת, החציצה הזו, הניכור הזה, יצרה אצל האדם את ה'מודעות'.
מודעות זו מאפשרת את ה'ניכור' גם בהמשך, ניכור תחושות הגוף במלים חלולות. הניכור היוצר את המודעות, בהמשך מנכר את האדם מהזולת, מהסובב אותו, בצורה זו הניכור מאפשר את ההתבוננות, את המחשבה. אבל המילים, השמות, הסימול, שהניכור יוצר, הן חלולות, לא מכילות את תחושות הגוף, אלו נשארות בבעלות הגוף, הגוף 'המפעיל'.
ספר כתוב מכיל רק את הסימול, סימול כרוז התחושות, כרוז המצביע על התחושות של המחבר הביאולוגי של הספר.
אבל הסימול, הכרוז, שהנו חלול, שהנו ישות נעלמת, ישות ינוסית, מגבילה וגם מאפשרת פריצת גבוליה, מאפשרת להעצים את התחושות לאין סוף. בצורה זו התחושות המועצמות רוצות להשתחרר מהגוף המוגבל, הגוף נעשה קטן עליהן.
הישות הרפאית שנוצרה, שלא מכירה בגבולות, הגוף הביאולוגי נעשה מיותר, מוכנה להקריב אותו.
מכאן, השפה, הסימול המוגבל, הוא בשרות הגוף, גוף האדם ה'מפעיל'. אבל השפה, הסימול שהרחיב את גבוליו, הרוצה גם ריבונות, יוצר את עולם ההזיות של האדם.
אי אפשר להגיד שעולם ההזיות שהסימול שהתרחב, הוא כולו שלילי, כיוון שבצורתו זו הוא נותן כנפיים לאדם, משחרר אותו מגופו המוגבל. אבל כאשר עולם הזיות זה, דורש לעצמו ריבונות, מזלזל בגוף, הוא נעשה שלילי, כיוון שהוא מוכן להקריב את הגוף המוחשי למטרות רפאיות.
כאשר עולם הסימול, מתנתק מתפקידו לשרת את הגוף, הרי החליפין שהוא מציע, הן רפאיות, לא ניתנות למימוש. כאשר השליח פאול, באגרתו אל הרומיים, בתיאולוגיה שהוא יצר, מסימול, ממילים, הציע שינוי סדרי עולם, הזיה, שלא יכלה להתממש. מילים, סימול היוצרות הזיות, לעתים מוכנות להקריב את הגוף, בסברה שהקורבן יממש את ההזיה, לשוא.
מחשבת התנ"ך אסרה הקרבת אדם. משל עקדת יצחק רצה להוכיח שהאלוהות אינה רוצה בהקרבת אדם, במקרה של המשל, בהקרבת יצחק.
התנ"ך הסתפק בעולם נגלה בלבד, לא קסם עולמות חלופיים, לא קסם אפוקליפסות, שינוי סדרי עולם. הרי בפרק א' של ספר בראשית, אלהים ברא עולם מושלם, בכל שלב של בריאה הכריז 'כי טוב'.
לעתים, כאשר הבטחות בשמם של אלים, שלא מתממשות, המאמינים המאוכזבים, מנתצים את פסליהם. כך קרה גם להבטחות של מרכס, שלא התממשו. המאמינים ניתצו את פסליהם של לנין וסטלין.
הזיות, אפוקליפסות, המבוססות על מלים חלולות, שניתקו את עצמן מלשרת את הגוף, הרוצות ריבונות, נעשות פנטונים, פנטומים המכלות את הגוף, שאותו היו צריכים לשרת. האידיאולוגיה הפאוסטית נעשתה פנטום כזה.
אמנם האידיאולוגיה הפאוסטית נעשתה הפנטום ההרסני האולטימטיבי, אבל כפי שראינו מהחלק השלישי של משל 'עץ הדעת',
המושג 'בחירה', מושג שהשתחרר מתפקידו לשרת את הגוף, התיר לקין לרצח את אחיו הבל.
לא בכדי, לפי מחשבת התנ"ך 'מחשבה', אינפורמציה, אינה ריבונית, היא מקבלת ממשות ב'מעשה' של האדם ה'מפעיל'.
'מאגיה', מילים חלולות, נאסרו לפי מחשבת התנ"ך, וכך נאמר בספר במדבר, פרק כ"ג, 23, 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל..'.