אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 425 – מודעות מהי?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 425 – מודעות מהי?
בתאריך:24.9.15 , הופיע ב'הארץ' מאמר בשם: 'אני מודע, משמע אני לא יודע'. מאמר זה היה העתק מהעתון 'אקונומיסט'.
המאמר מתחיל עם אמרתו של הפילוסוף דקרט: 'אני חושב, משמע אני קיים'.
למרות שהמאמר מתחיל עם הגדרה של הפילוסוף דקרט, המאמר עוסק בעקר במחקרים נירולוגיים, בין יתר המחקרים מוזכרים תוצאות ניירולוגיות שעשו פרנסיס קריק וקריסטוף קוך. המאמר לא עוסק בשפה, והרי 'מודעות' היא תוצר השפה המנכרת.
הנירולוגים, גם פילוסופי השפה העוסקים בעיקר בפעילות המח, מח שהוא מעבדה ליסודות שהוא קולט מהיקום, ביסודות הנקלטים באונות הקדמיות. האונות קדמיות הן תוצר אבולוציוני מאוחר יותר, מפותח אצל האדם יותר מאשר אצל ברויים מפותחים אחרים, העיסוק בנירונים, המכניים, במקום בשפה גורם לבלבול. עד כדי כך הנו הבלבול, שכותרת המאמר הוא: 'אני יודע, משמע אני לא יודע'.
הדבר המוזר, שאלו, ביניהם קריק עצמו, שגילו את הDNA, הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה, לא מתרגמים את זה לשפה האנושית. הסיבה לכך היא שהאדם פוחד מעיסוק בשפה, שהיא הנה ישות נעלמת, ישות נעלמת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
אני התחלתי את מחקרי בפילוסופית השפה, אחרי שגיליתי, שגם הנצרות, תיאולוגית השליח פאול, מכחישה את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהוא מקור הפילוסופיה הלשונית. כן גיליתי ממחקרי באידיאולוגיה הגרמנית, שאף לותר חוזר על שלילת ממצאי המשל, ואחריו גיתה שולל את השפה בדרמה שלו פאוסט.
עובדה תמוהה זו הובילה אותי בחזרה למשלים הפילוסופיים הלשוניים של ראשית התנ"ך, תהיתי מדוע מתנכלים להבנה עילאית זו שבמשלים, על מהות השפה, על 'מודעות'. מסקנתי היא שהאדם פוחד מהשפה, ישות נעלמת, ישות היוצרת את עולמו הלשוני, ביחוד הוא נרתע ששפה זו מבהירה לו על היותו סופני. נוסף לכך, השפה מטילה עליו חובות לגבי הזולת, הרי הוא חב לזולת, מאחר שהשפה היא יצירה קיבוצית, היא פרי הסכמים, בריתות, בין שניים לפחות, איך לכנות דבר, פעולה. בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות חובות המעיקות עליו. נוסף לכך שפה זו לא ממלאת אחרי משאלותיו, היא שרירותית.
אל לנו לשבח את צאצאי העברים, שאמנם לא שללו את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהנו חלק מהכתבים המקודשים, אבל התעלמו ממנו, אפילו הרמ"ם לא הבין אותו.
ובכן, המאמר עוסק ב'מודעות, מהי'. אבל למרבה הפליאה, הנסיון של נירולוגים אלו להסביר את משמעותה, לפי המחקרים הנירולוגיים של המח, פעילות מכנית, לא מביא תשובה על מהות ה'מודעות', ולפי שם המאמר התוצאה היא 'אני מודע, משמע אני לא יודע'.
ואם מישהו תוהה על הבלבול, עלי להסביר שהסיבה לבלבול היא, שחוקרים אלו מנסים להבין תופעה לשונית, שהיא מאפשרת את המודעות, ממחקרים מכניים של פעילות הנירונים. אבל חוקרים אלו פוחדים לנגע ב'שפה' הנעלמת, המפחידה אותם.
סיבה עיקרית לבלבול הוא שנירולוגים, פילוסופים העוסקים בשפה, לא השלימו, לא משלימים עם העובדה, שהאונות הקדמיות, שהסתפחו בשלב אבולוציוני יותר מאוחר, קשורים ל'אינפורמציה היקומית', אינפורמציה נעלמת, היוצרת את הישויות ביקום בהתחברה עם אנרגיה. אינפורמציה זו יוצרת, על-ידי ביתורים, באנרגיה הרצופה.
אינפורמציה זו המקושרת לאונות הקדמיות, והמח, המעבדה, שאף הוא עבר התפתחות אבולוציונית הופך אותה לשפה אנושית, ושפה זו אף היא יוצרת על-ידי ביתורים, על-ידי הבדלה, על-ידי 'ניכור', דבר מדבר.
משל 'עץ הדעת' הקדום, התחבר על בסיס התרבות השומרית המפותחת. בעל המשל, בצורה עילאית, הבין שהאדם מנכס את 'דעת', יכולת ההבדלה, ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. בעל המשל עדיין לא ידע על קיום מח, על קיום אונות קדמיות.
בעל המשל, בהבדל מאחרים הבין, בהבנה עילאית, שהאדם משיג 'מודעות', באמצעות 'דעת', הבדלה, ניכור. בעל המשל מבטא את מסקנתו בכמה משפטים קצרים:'ותרא האשה כי טוב העץ…ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'. ובכן, ההבדלה, הניכור הפך את חוה ואדם למודעים לעירומם.
נוותר על המטפורות העילאיות של בעל המשל, נהיה פרוזאים יותר. הילוד משיג את 'מודעותו', כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, רוכש מגנזך הקיבוצי את המלה 'אני'.
ועכשיו נחזור למשפט המתחיל את המאמר, המשפט של הפילוסוף דקרט, שכבר דנתי בו בשעורים קודמים. גם דקרט לא הניח שלמען מודעות האדם זקוק לשפה, והפילוסוף הובס, שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית העיר לו על כך, שהאדם חושב בשפה. אבל אנו מוצאים התיחסות למשפט זה של דקרט, גם אצל הנירולוג היהודי החכם ג'רלד אידלמן, הצוחק על דקרט שחשב שהוא יכול לחשוב מבלי שרכש קודם שפה.
ג'רלד אידלמן נמצא במעוט, בחושבו שהאדם חושב, או מגיע למודעות רק אחרי שרכש שפה.
ובכן, עלינו לחזור ל'שפה', היסוד הנעלם הזה שהוא בסך הכל מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', ניכור המאפשר לאדם ליצור מקולו מילים, מסגרות חלולות, שלתוכן חודר הסימול של תחושות הגוף. הסימול הוא רק המעטה החיצוני של התחושות, לא מכיל את האנרגיה המהווה אותן.
מאחר שהסימול לא מכיל את התחושות עצמן, רק מרמז עליהן, הוא שונה מה-DNA, המכיל אינפורמציה יחד עם גנים, על כן יכול ליצור, יכול לשכפל את עצמו, בעוד שהסימול יצירותיו המדומות, לא יכולות לשכפל את עצמן. היצירות הלשוניות הן לא מוחשיות, מאוכסנות רק במוחות של היוצרים אותם, גם מקובעים בכתב.
ספר המכיל סימול, לא מכיל את התחושות שהסימול מרמז עליהם, הוא רק מרמז על תחושות המחבר. הספר לא יכול לשכפל את עצמו.
מאחר שהסימול אינו מוחשי, נוצר רק כאשר שניים מסכימים לכנות תחושות, הסתכלויות. הסימול זקוק לקיומו לקהילה זוכרת. ומאחר שיצירת הסימול מזקיק לשתוף פעולה בין יחידים, הוא יוצר את הקהלות.
אבל ה'מודעות' עדיין לא שלמה, כאשר השפה שהסתפחה למוחו של היחיד מנכרת אותו מהזולת, מהסביבה. ה'מודעות' זקוקה לשם, הזכרנו את זה כבר בנוגע לילד המבדיל את עצמו מאמו, הוא משיג מודעות, ומעניק לעצמו את השם 'אני'. ובכן, מהו השם? השם הוא הסימול המצביע על היחיד. אדם ללא שם אין לו 'מודעות'.
ובכן, הנירונים הפעלתנים לא הם אשר מעניקים לאדם את השם, השם ניתן על-ידי זולתים המתקשרים זה עם זה, היוצרים מלים, למען לכנות דברים, פעולות. השם כמו המילים הנו מסגרת חלולה המקיפות את היחיד שניכר את עצמו מאחרים. בתוך מסגרת השם החלול, היחיד הופך לאינדיבידואום.
ובכן, למען להיהפך למודע, האדם צריך לעבור שני תהליכים, ניכור מהזולת, רכש שם. כך האדם הופך לאינדיבידואום, וכאינדיבידואום בהמשך הוא יכול לשוחח עם הזולת על תחושותיו, על התבוננויותיו.
הנוירונים שהנם חיילים של המח כמעבדה, מעבדים את האינפורמציה שנקלטה ליכולות שונות של האדם שהפך לאידיבידואום.
למרות שהאדם הפך לאידיבידואום, יכול ליצור מלים, אבל לשם כך הוא זקוק לזולת המשתף אתו פעולה. השפה עצמה איני אישית היא קהילתית. מדע האנושי אינו אישי אלה קהילתי. למען לכנות הסתכלות בשם, האדם זקוק לזולת המסכים לקביעה זו.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 425 – מודעות מהי?
בתאריך:24.9.15 , הופיע ב'הארץ' מאמר בשם: 'אני מודע, משמע אני לא יודע'. מאמר זה היה העתק מהעתון 'אקונומיסט'.
המאמר מתחיל עם אמרתו של הפילוסוף דקרט: 'אני חושב, משמע אני קיים'.
למרות שהמאמר מתחיל עם הגדרה של הפילוסוף דקרט, המאמר עוסק בעקר במחקרים נירולוגיים, בין יתר המחקרים מוזכרים תוצאות ניירולוגיות שעשו פרנסיס קריק וקריסטוף קוך. המאמר לא עוסק בשפה, והרי 'מודעות' היא תוצר השפה המנכרת.
הנירולוגים, גם פילוסופי השפה העוסקים בעיקר בפעילות המח, מח שהוא מעבדה ליסודות שהוא קולט מהיקום, ביסודות הנקלטים באונות הקדמיות. האונות קדמיות הן תוצר אבולוציוני מאוחר יותר, מפותח אצל האדם יותר מאשר אצל ברויים מפותחים אחרים, העיסוק בנירונים, המכניים, במקום בשפה גורם לבלבול. עד כדי כך הנו הבלבול, שכותרת המאמר הוא: 'אני יודע, משמע אני לא יודע'.
הדבר המוזר, שאלו, ביניהם קריק עצמו, שגילו את הDNA, הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה, לא מתרגמים את זה לשפה האנושית. הסיבה לכך היא שהאדם פוחד מעיסוק בשפה, שהיא הנה ישות נעלמת, ישות נעלמת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
אני התחלתי את מחקרי בפילוסופית השפה, אחרי שגיליתי, שגם הנצרות, תיאולוגית השליח פאול, מכחישה את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהוא מקור הפילוסופיה הלשונית. כן גיליתי ממחקרי באידיאולוגיה הגרמנית, שאף לותר חוזר על שלילת ממצאי המשל, ואחריו גיתה שולל את השפה בדרמה שלו פאוסט.
עובדה תמוהה זו הובילה אותי בחזרה למשלים הפילוסופיים הלשוניים של ראשית התנ"ך, תהיתי מדוע מתנכלים להבנה עילאית זו שבמשלים, על מהות השפה, על 'מודעות'. מסקנתי היא שהאדם פוחד מהשפה, ישות נעלמת, ישות היוצרת את עולמו הלשוני, ביחוד הוא נרתע ששפה זו מבהירה לו על היותו סופני. נוסף לכך, השפה מטילה עליו חובות לגבי הזולת, הרי הוא חב לזולת, מאחר שהשפה היא יצירה קיבוצית, היא פרי הסכמים, בריתות, בין שניים לפחות, איך לכנות דבר, פעולה. בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות חובות המעיקות עליו. נוסף לכך שפה זו לא ממלאת אחרי משאלותיו, היא שרירותית.
אל לנו לשבח את צאצאי העברים, שאמנם לא שללו את ממצאי משל 'עץ הדעת', שהנו חלק מהכתבים המקודשים, אבל התעלמו ממנו, אפילו הרמ"ם לא הבין אותו.
ובכן, המאמר עוסק ב'מודעות, מהי'. אבל למרבה הפליאה, הנסיון של נירולוגים אלו להסביר את משמעותה, לפי המחקרים הנירולוגיים של המח, פעילות מכנית, לא מביא תשובה על מהות ה'מודעות', ולפי שם המאמר התוצאה היא 'אני מודע, משמע אני לא יודע'.
ואם מישהו תוהה על הבלבול, עלי להסביר שהסיבה לבלבול היא, שחוקרים אלו מנסים להבין תופעה לשונית, שהיא מאפשרת את המודעות, ממחקרים מכניים של פעילות הנירונים. אבל חוקרים אלו פוחדים לנגע ב'שפה' הנעלמת, המפחידה אותם.
סיבה עיקרית לבלבול הוא שנירולוגים, פילוסופים העוסקים בשפה, לא השלימו, לא משלימים עם העובדה, שהאונות הקדמיות, שהסתפחו בשלב אבולוציוני יותר מאוחר, קשורים ל'אינפורמציה היקומית', אינפורמציה נעלמת, היוצרת את הישויות ביקום בהתחברה עם אנרגיה. אינפורמציה זו יוצרת, על-ידי ביתורים, באנרגיה הרצופה.
אינפורמציה זו המקושרת לאונות הקדמיות, והמח, המעבדה, שאף הוא עבר התפתחות אבולוציונית הופך אותה לשפה אנושית, ושפה זו אף היא יוצרת על-ידי ביתורים, על-ידי הבדלה, על-ידי 'ניכור', דבר מדבר.
משל 'עץ הדעת' הקדום, התחבר על בסיס התרבות השומרית המפותחת. בעל המשל, בצורה עילאית, הבין שהאדם מנכס את 'דעת', יכולת ההבדלה, ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. בעל המשל עדיין לא ידע על קיום מח, על קיום אונות קדמיות.
בעל המשל, בהבדל מאחרים הבין, בהבנה עילאית, שהאדם משיג 'מודעות', באמצעות 'דעת', הבדלה, ניכור. בעל המשל מבטא את מסקנתו בכמה משפטים קצרים:'ותרא האשה כי טוב העץ…ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'. ובכן, ההבדלה, הניכור הפך את חוה ואדם למודעים לעירומם.
נוותר על המטפורות העילאיות של בעל המשל, נהיה פרוזאים יותר. הילוד משיג את 'מודעותו', כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, רוכש מגנזך הקיבוצי את המלה 'אני'.
ועכשיו נחזור למשפט המתחיל את המאמר, המשפט של הפילוסוף דקרט, שכבר דנתי בו בשעורים קודמים. גם דקרט לא הניח שלמען מודעות האדם זקוק לשפה, והפילוסוף הובס, שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית העיר לו על כך, שהאדם חושב בשפה. אבל אנו מוצאים התיחסות למשפט זה של דקרט, גם אצל הנירולוג היהודי החכם ג'רלד אידלמן, הצוחק על דקרט שחשב שהוא יכול לחשוב מבלי שרכש קודם שפה.
ג'רלד אידלמן נמצא במעוט, בחושבו שהאדם חושב, או מגיע למודעות רק אחרי שרכש שפה.
ובכן, עלינו לחזור ל'שפה', היסוד הנעלם הזה שהוא בסך הכל מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', ניכור המאפשר לאדם ליצור מקולו מילים, מסגרות חלולות, שלתוכן חודר הסימול של תחושות הגוף. הסימול הוא רק המעטה החיצוני של התחושות, לא מכיל את האנרגיה המהווה אותן.
מאחר שהסימול לא מכיל את התחושות עצמן, רק מרמז עליהן, הוא שונה מה-DNA, המכיל אינפורמציה יחד עם גנים, על כן יכול ליצור, יכול לשכפל את עצמו, בעוד שהסימול יצירותיו המדומות, לא יכולות לשכפל את עצמן. היצירות הלשוניות הן לא מוחשיות, מאוכסנות רק במוחות של היוצרים אותם, גם מקובעים בכתב.
ספר המכיל סימול, לא מכיל את התחושות שהסימול מרמז עליהם, הוא רק מרמז על תחושות המחבר. הספר לא יכול לשכפל את עצמו.
מאחר שהסימול אינו מוחשי, נוצר רק כאשר שניים מסכימים לכנות תחושות, הסתכלויות. הסימול זקוק לקיומו לקהילה זוכרת. ומאחר שיצירת הסימול מזקיק לשתוף פעולה בין יחידים, הוא יוצר את הקהלות.
אבל ה'מודעות' עדיין לא שלמה, כאשר השפה שהסתפחה למוחו של היחיד מנכרת אותו מהזולת, מהסביבה. ה'מודעות' זקוקה לשם, הזכרנו את זה כבר בנוגע לילד המבדיל את עצמו מאמו, הוא משיג מודעות, ומעניק לעצמו את השם 'אני'. ובכן, מהו השם? השם הוא הסימול המצביע על היחיד. אדם ללא שם אין לו 'מודעות'.
ובכן, הנירונים הפעלתנים לא הם אשר מעניקים לאדם את השם, השם ניתן על-ידי זולתים המתקשרים זה עם זה, היוצרים מלים, למען לכנות דברים, פעולות. השם כמו המילים הנו מסגרת חלולה המקיפות את היחיד שניכר את עצמו מאחרים. בתוך מסגרת השם החלול, היחיד הופך לאינדיבידואום.
ובכן, למען להיהפך למודע, האדם צריך לעבור שני תהליכים, ניכור מהזולת, רכש שם. כך האדם הופך לאינדיבידואום, וכאינדיבידואום בהמשך הוא יכול לשוחח עם הזולת על תחושותיו, על התבוננויותיו.
הנוירונים שהנם חיילים של המח כמעבדה, מעבדים את האינפורמציה שנקלטה ליכולות שונות של האדם שהפך לאידיבידואום.
למרות שהאדם הפך לאידיבידואום, יכול ליצור מלים, אבל לשם כך הוא זקוק לזולת המשתף אתו פעולה. השפה עצמה איני אישית היא קהילתית. מדע האנושי אינו אישי אלה קהילתי. למען לכנות הסתכלות בשם, האדם זקוק לזולת המסכים לקביעה זו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: