Monthly Archives: נובמבר 2015

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 428 – מודעות – הכרת העולם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 428 – מודעות – הכרת העולם
בשעור 425 שאלנו 'מודעות מהי?' סיכמנו שהאינפורמציה, שהפכה לשפה על-ידי המח, שהנו טרנספורמטור, מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', או 'הבדלה', ניכור המנכר את האדם מהזולת, מהסביבה, כך הוא הופך ל'מודע', האדם המנוכר יכול להתבונן על היקום. הניכור הזה היוצר את ה'מודעות', מודעות המאפשרת לאדם לראות את עצמו כ'אינדיבידואום'.
ובכן, למען לתקשר עם הזולת, האדם צריך להפעיל את תרומת המח, שעשה טרנספורמציה לאינפורמציה שהאונות הקדמיות מקושרות אליה, את השפה. למען לתקשר עם הזולת, שתי הישויות המנוכרות זו מזו, יוצרות מלים, סימול, למען התקשור. מאחר ששתי הישויות המנוכרות זו מזו, יכולות גם להתבונן על היקום המנוכר מהן, הן יוצרות ביחד גם סימול ליקום המתגלה להם.
ה'סימול' הנו גלום תחושת הישות הביאולוגית, האדם, וסימול זה מבתר את הרצף, מנכר את הזולת וגם מאפשר את התקשור אתו. אם ככה, ה'סימול', השפה, הנה התגלמות הניכור, ניכור המאפשר את ההתבוננות.
אנו מדגישים את ה'ניכור', ניכור שהנו השפה, שפה היוצרת את המילים, מילים המבדילות דבר מדבר, המנכרות דבר מדבר. מדוע חשיבות הדגשת ה'ניכור'? כיוון שבלעדי 'ניכור' אי אפשר להתבונן על היקום כמנוכר מהמתבונן, בלעדי 'ניכור' אי אפשר ליצור מילים המנכרות דבר מדבר.
האם האדם אינו מודע לחשיבות ה'ניכור'? ובכן לתרגום המלה 'ניכור' בלועזית :alienation יש משמעות שלילית. ובכן, כבר הזכרנו את הפילוסוף היווני אנכסימנדר, שראה ב'הבדלות', 'ניכור', מהכוליות חטא, כך מסתבר מפרגמנט שנותר ממנו. אם רק פילוסוף זה היה רואה בהבדלות, ניכור, חטא או דבר שלילי, אנו יכולים לחזק את דעתו עם קביעותיו של הפילוסוף לאוטשה, שאף הוא רואה ב'טאו' הבלתי מחולק אידיאל, ראה את ה'הבדלה' כשלילית.
האם רק פילוסופים אלו סבורים שהכוליות הבלתי מחולקת הנה אידיאל, גם כל המיסטיקונים שואפים להתאחד עם הכוליות.
הקדמה זו באה למען נבין מדוע מתעלמים מהמסר של משל 'עץ הדעת', אפילו צאצאי העברים, שאבותיהם יצרו אותו. הסיבה לכך היא, שהאדם אינו מוכן לקבל מסר משל זה, שהוא בצורה עילאית הבין את משמעות השפה, משמעות 'דעת', 'דעת' המבדילה בין טוב לרע, דעת שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת'. התרבות המערבית כולה מבוססת על מרד נגד מסר משל זה, כיוון שהאדם לא רוצה בהבדלה, לא רוצה ב'ניכור' הוא רוצה ברצף, בכוליות.
כנראה שהאבולוציה לא הטביעה ב-DNA האנושי שהשפה, שהאדם משתמש בה, המתת המבדיל אותו מברויים אחרים, היא 'ניכור'. ואם אמרנו שמשל 'עץ הדעת' שנוצר על-ידי אבות העברים מודע לעובדה ש'דעת' מנכרת, מבדילה, הרי הבנה עילאית זו התאפשרה, כיוון שאבות העברים יצאו מאור, מרכז שומרי. ומדוע? השומרים כבר עמדו על מהות השפה חלקית. אבות העברים שבמצוות האל יצאו מאור, 'ניכרו' את עצמם מאור, ניכור זה אפשר להם לעמוד על אניגמת השפה שהנה 'ניכור', הבדלה.
הסבר של עובדת הבנת אבות העברים את מהות השפה, כאן, במשל זה, הוא מינימליסטי, מיועד רק לאפשר את המשך הדיון.
הסבר מינימליסטי זה מסביר מדוע דקרט, הכריז 'אני קיים כיוון שאני חושב', מבלי לציין את הצורך בשימוש בשפה, שהובס העיר לו על כך. הובס שחלקית הבין את מסר 'עץ הדעת', היה מושפע ממחשבת התנ"ך. הובס בהקדמה לספרו 'הלויתן', אומר שהאדם יכול ליצור בדומה לטבע, דבר שהוגים מערביים אחרים לא הבינו, הם לא הבינו שהשפה יוצרת, יוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
ואם אנו חוזרים ל'מודעות' מודעות המאפשרת התבוננות, מאפשרת 'סימול' התבוננות זו במילים, למען להבין שה'סימול' הוא כבר יצירה, הרי הסימול לא היה קיים קודם. ובכן, סימול הוא יצירה, הוא פרי 'ניכור'. ניכור זה, בהמשך מסכם פירות ההתבוננות ב'סימול', במילים.
ואם דקרט לא הבין שלחשוב אפשר רק באמצעות 'סימול' שפה, אזי כל מחשבתו חסרה. הבאנו רק את דוגמת דקרט, כיוון שהובס הצביע על החסר במחשבתו. אבל את החסר הזה במחשבה, שציינו לגבי דקרט, אפשר להכליל על כל המחשבה המערבית, שלא מודעת לעובדת חשיבות 'הניכור', ניכור המאפשר את הסימול, סימול המאפשר את ההתבוננות, את החשיבה.
ואם ציינו שאבות העברים שיצאו מאור, הבינו את מהות השפה, עלינו להסביר מדוע זה התאפשר להם. לשם כך נזכיר את ספרו של הכימאי היהודי פריגוג'ין, 'סדר שנוצר מכאוס', בו הוא טוען שיצירה ביקום מתאפשרת רק כתוצאה משבירת סימטריה, שבירת רצף.
ובכן, גם תרבות חדשה, השקפה חדשה, נוצרות על-ידי שבירת רצף, שבירת רצף תרבותי. עמים יושבי קבע, רואים את עצמם כאוטוכטוניים, אורגניים, חלק מהטריטוריה שהם יושבים עליה. כך חשבו המצרים העתיקים, כך חשבו היוונים הקלאסיים.
אבות העברים שפקודת האל, ניכרו את עצמם מאור, שברו רצף תרבותי, בצורה כזו יכלו ליצור דבר חדש. אבות העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי מהדרגה הגבוהה ביותר, על יסודותיו, שמהם ניכרו את עצמם, יכלו להגיע להבנה שאף השפה, הכלי של האדם, הוא 'ניכור', הוא כלי היוצר את עצמו על-ידי שבירת רצף.
ואם אנו רוצים להבין את השלב השני של יצירת פילוסופית השפה התנ"כית, הכלול בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, נוסף לו עשרת הדיברות, הרי שלב זה אף הוא פרי 'ניכור', פרי יציאת מצרים. יציאת מצרים אף היא הפרדות מתרבות מפותחת, שבר ברצף, התרבות המצרית.
אם אנו מיחסים את יצירת משל הבריאה, ומשל עשרת הדברות למשה, אנו רואים, שאיש זה, התחנך בחצר פרעה, היה בעל תרבות מצרית, הכיר תרבות זו, וכן שהוא גם השתייך למשפחה בעלת תרבות עברית. גם מסופר על משה שהוא ברח למדין, הכיר תרבות שלישית. היותו של משה רב תרבותי, איפשר לו להבין 'ניכור', שבירת רצף, איפשר לו להבין את מהות השפה, המבוססת על 'ניכור', על שבירת רצף. לפני משה היו גם מגילות אבותיו עם המשלים שהכילו כבר את יסודות הבנת מהות השפה.
ובכן, תרבות העברים מבוססת על שבירות רצף, זה שמיחד אותה, זה שאיפשר לה הבנת מהות השפה, שהנה 'ניכור', שבירת רצף,
מכל מה שנאמר לעיל, אפשר להסיק שרק מי שעומד על מהות השפה המאפשרת התבוננות, כיוון שהיא מנכרת דבר מדבר, יכול להיקרא פילוסוף.
לכן מחשבתו של דקרט שלא ציין שהוא חושב באמצעות שפה, חסרה, כפי שהובס ציין. אבל גם מחשבתו של סוקראטס חסרה, כיוון שחשב שהמידע הוא פנימי שרק יש לילדו, לא הבין שמידע הוא פרי שפה. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על לייבניץ שחשב שהאדם הוא מונדה, מכיל את המידע, ללא שיח לשוני עם הזולת. גם קאנט דיבר על מרחב וזמן אפריוריים, לא חלק משפה. קאנט גם שלל את המוסר התנ"כי החיצוני, או לשוני, העדיף מוסר פנימי, לא לשוני.
אם ככה, אפשר לסכם ולהגיד שהפילוסופיה המערבית חסרה, ואפשר לכנות רק את המחשבה התנ"כית כפילוסופיה.
למרות מסקנה זו, יש לציין שהמשלים הפילוסופיים בתשתית מחשבת התנ"ך בגלל המינימליזם שלהם, מנעו מהדורות לעמוד על עובדת הבנתם העילאית את מהות השפה. הם חסרו את הרחבתם על-ידי צאצאיהם. הם חסרו את הרחבתם בהמשך, הרחבה על בסיס ממצאים מאוחרים.
הרי אבות העברים עדיין לא ידעו שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב. וודאי שהם לא ידעו על האונות הקדמיות. ברור שתורת האינפורמציה היתה מהם הלאה.
עובדות אלו לא מצדיקות את העיוורון של צאצאיהם, שלא עמדו על האינטואיציה העילאית של אבותיהם, וראו בפילוסופיה המערבית החסרה את האידאל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 428 – מודעות – הכרת העולם
בשעור 425 שאלנו 'מודעות מהי?' סיכמנו שהאינפורמציה, שהפכה לשפה על-ידי המח, שהנו טרנספורמטור, מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', או 'הבדלה', ניכור המנכר את האדם מהזולת, מהסביבה, כך הוא הופך ל'מודע', האדם המנוכר יכול להתבונן על היקום. הניכור הזה היוצר את ה'מודעות', מודעות המאפשרת לאדם לראות את עצמו כ'אינדיבידואום'.
ובכן, למען לתקשר עם הזולת, האדם צריך להפעיל את תרומת המח, שעשה טרנספורמציה לאינפורמציה שהאונות הקדמיות מקושרות אליה, את השפה. למען לתקשר עם הזולת, שתי הישויות המנוכרות זו מזו, יוצרות מלים, סימול, למען התקשור. מאחר ששתי הישויות המנוכרות זו מזו, יכולות גם להתבונן על היקום המנוכר מהן, הן יוצרות ביחד גם סימול ליקום המתגלה להם.
ה'סימול' הנו גלום תחושת הישות הביאולוגית, האדם, וסימול זה מבתר את הרצף, מנכר את הזולת וגם מאפשר את התקשור אתו. אם ככה, ה'סימול', השפה, הנה התגלמות הניכור, ניכור המאפשר את ההתבוננות.
אנו מדגישים את ה'ניכור', ניכור שהנו השפה, שפה היוצרת את המילים, מילים המבדילות דבר מדבר, המנכרות דבר מדבר. מדוע חשיבות הדגשת ה'ניכור'? כיוון שבלעדי 'ניכור' אי אפשר להתבונן על היקום כמנוכר מהמתבונן, בלעדי 'ניכור' אי אפשר ליצור מילים המנכרות דבר מדבר.
האם האדם אינו מודע לחשיבות ה'ניכור'? ובכן לתרגום המלה 'ניכור' בלועזית :alienation יש משמעות שלילית. ובכן, כבר הזכרנו את הפילוסוף היווני אנכסימנדר, שראה ב'הבדלות', 'ניכור', מהכוליות חטא, כך מסתבר מפרגמנט שנותר ממנו. אם רק פילוסוף זה היה רואה בהבדלות, ניכור, חטא או דבר שלילי, אנו יכולים לחזק את דעתו עם קביעותיו של הפילוסוף לאוטשה, שאף הוא רואה ב'טאו' הבלתי מחולק אידיאל, ראה את ה'הבדלה' כשלילית.
האם רק פילוסופים אלו סבורים שהכוליות הבלתי מחולקת הנה אידיאל, גם כל המיסטיקונים שואפים להתאחד עם הכוליות.
הקדמה זו באה למען נבין מדוע מתעלמים מהמסר של משל 'עץ הדעת', אפילו צאצאי העברים, שאבותיהם יצרו אותו. הסיבה לכך היא, שהאדם אינו מוכן לקבל מסר משל זה, שהוא בצורה עילאית הבין את משמעות השפה, משמעות 'דעת', 'דעת' המבדילה בין טוב לרע, דעת שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת'. התרבות המערבית כולה מבוססת על מרד נגד מסר משל זה, כיוון שהאדם לא רוצה בהבדלה, לא רוצה ב'ניכור' הוא רוצה ברצף, בכוליות.
כנראה שהאבולוציה לא הטביעה ב-DNA האנושי שהשפה, שהאדם משתמש בה, המתת המבדיל אותו מברויים אחרים, היא 'ניכור'. ואם אמרנו שמשל 'עץ הדעת' שנוצר על-ידי אבות העברים מודע לעובדה ש'דעת' מנכרת, מבדילה, הרי הבנה עילאית זו התאפשרה, כיוון שאבות העברים יצאו מאור, מרכז שומרי. ומדוע? השומרים כבר עמדו על מהות השפה חלקית. אבות העברים שבמצוות האל יצאו מאור, 'ניכרו' את עצמם מאור, ניכור זה אפשר להם לעמוד על אניגמת השפה שהנה 'ניכור', הבדלה.
הסבר של עובדת הבנת אבות העברים את מהות השפה, כאן, במשל זה, הוא מינימליסטי, מיועד רק לאפשר את המשך הדיון.
הסבר מינימליסטי זה מסביר מדוע דקרט, הכריז 'אני קיים כיוון שאני חושב', מבלי לציין את הצורך בשימוש בשפה, שהובס העיר לו על כך. הובס שחלקית הבין את מסר 'עץ הדעת', היה מושפע ממחשבת התנ"ך. הובס בהקדמה לספרו 'הלויתן', אומר שהאדם יכול ליצור בדומה לטבע, דבר שהוגים מערביים אחרים לא הבינו, הם לא הבינו שהשפה יוצרת, יוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
ואם אנו חוזרים ל'מודעות' מודעות המאפשרת התבוננות, מאפשרת 'סימול' התבוננות זו במילים, למען להבין שה'סימול' הוא כבר יצירה, הרי הסימול לא היה קיים קודם. ובכן, סימול הוא יצירה, הוא פרי 'ניכור'. ניכור זה, בהמשך מסכם פירות ההתבוננות ב'סימול', במילים.
ואם דקרט לא הבין שלחשוב אפשר רק באמצעות 'סימול' שפה, אזי כל מחשבתו חסרה. הבאנו רק את דוגמת דקרט, כיוון שהובס הצביע על החסר במחשבתו. אבל את החסר הזה במחשבה, שציינו לגבי דקרט, אפשר להכליל על כל המחשבה המערבית, שלא מודעת לעובדת חשיבות 'הניכור', ניכור המאפשר את הסימול, סימול המאפשר את ההתבוננות, את החשיבה.
ואם ציינו שאבות העברים שיצאו מאור, הבינו את מהות השפה, עלינו להסביר מדוע זה התאפשר להם. לשם כך נזכיר את ספרו של הכימאי היהודי פריגוג'ין, 'סדר שנוצר מכאוס', בו הוא טוען שיצירה ביקום מתאפשרת רק כתוצאה משבירת סימטריה, שבירת רצף.
ובכן, גם תרבות חדשה, השקפה חדשה, נוצרות על-ידי שבירת רצף, שבירת רצף תרבותי. עמים יושבי קבע, רואים את עצמם כאוטוכטוניים, אורגניים, חלק מהטריטוריה שהם יושבים עליה. כך חשבו המצרים העתיקים, כך חשבו היוונים הקלאסיים.
אבות העברים שפקודת האל, ניכרו את עצמם מאור, שברו רצף תרבותי, בצורה כזו יכלו ליצור דבר חדש. אבות העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי מהדרגה הגבוהה ביותר, על יסודותיו, שמהם ניכרו את עצמם, יכלו להגיע להבנה שאף השפה, הכלי של האדם, הוא 'ניכור', הוא כלי היוצר את עצמו על-ידי שבירת רצף.
ואם אנו רוצים להבין את השלב השני של יצירת פילוסופית השפה התנ"כית, הכלול בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, נוסף לו עשרת הדיברות, הרי שלב זה אף הוא פרי 'ניכור', פרי יציאת מצרים. יציאת מצרים אף היא הפרדות מתרבות מפותחת, שבר ברצף, התרבות המצרית.
אם אנו מיחסים את יצירת משל הבריאה, ומשל עשרת הדברות למשה, אנו רואים, שאיש זה, התחנך בחצר פרעה, היה בעל תרבות מצרית, הכיר תרבות זו, וכן שהוא גם השתייך למשפחה בעלת תרבות עברית. גם מסופר על משה שהוא ברח למדין, הכיר תרבות שלישית. היותו של משה רב תרבותי, איפשר לו להבין 'ניכור', שבירת רצף, איפשר לו להבין את מהות השפה, המבוססת על 'ניכור', על שבירת רצף. לפני משה היו גם מגילות אבותיו עם המשלים שהכילו כבר את יסודות הבנת מהות השפה.
ובכן, תרבות העברים מבוססת על שבירות רצף, זה שמיחד אותה, זה שאיפשר לה הבנת מהות השפה, שהנה 'ניכור', שבירת רצף,
מכל מה שנאמר לעיל, אפשר להסיק שרק מי שעומד על מהות השפה המאפשרת התבוננות, כיוון שהיא מנכרת דבר מדבר, יכול להיקרא פילוסוף.
לכן מחשבתו של דקרט שלא ציין שהוא חושב באמצעות שפה, חסרה, כפי שהובס ציין. אבל גם מחשבתו של סוקראטס חסרה, כיוון שחשב שהמידע הוא פנימי שרק יש לילדו, לא הבין שמידע הוא פרי שפה. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על לייבניץ שחשב שהאדם הוא מונדה, מכיל את המידע, ללא שיח לשוני עם הזולת. גם קאנט דיבר על מרחב וזמן אפריוריים, לא חלק משפה. קאנט גם שלל את המוסר התנ"כי החיצוני, או לשוני, העדיף מוסר פנימי, לא לשוני.
אם ככה, אפשר לסכם ולהגיד שהפילוסופיה המערבית חסרה, ואפשר לכנות רק את המחשבה התנ"כית כפילוסופיה.
למרות מסקנה זו, יש לציין שהמשלים הפילוסופיים בתשתית מחשבת התנ"ך בגלל המינימליזם שלהם, מנעו מהדורות לעמוד על עובדת הבנתם העילאית את מהות השפה. הם חסרו את הרחבתם על-ידי צאצאיהם. הם חסרו את הרחבתם בהמשך, הרחבה על בסיס ממצאים מאוחרים.
הרי אבות העברים עדיין לא ידעו שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב. וודאי שהם לא ידעו על האונות הקדמיות. ברור שתורת האינפורמציה היתה מהם הלאה.
עובדות אלו לא מצדיקות את העיוורון של צאצאיהם, שלא עמדו על האינטואיציה העילאית של אבותיהם, וראו בפילוסופיה המערבית החסרה את האידאל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 428 – מודעות – הכרת העולם
בשעור 425 שאלנו 'מודעות מהי?' סיכמנו שהאינפורמציה, שהפכה לשפה על-ידי המח, שהנו טרנספורמטור, מקנה לאדם את יכולת ה'ניכור', או 'הבדלה', ניכור המנכר את האדם מהזולת, מהסביבה, כך הוא הופך ל'מודע', האדם המנוכר יכול להתבונן על היקום. הניכור הזה היוצר את ה'מודעות', מודעות המאפשרת לאדם לראות את עצמו כ'אינדיבידואום'.
ובכן, למען לתקשר עם הזולת, האדם צריך להפעיל את תרומת המח, שעשה טרנספורמציה לאינפורמציה שהאונות הקדמיות מקושרות אליה, את השפה. למען לתקשר עם הזולת, שתי הישויות המנוכרות זו מזו, יוצרות מלים, סימול, למען התקשור. מאחר ששתי הישויות המנוכרות זו מזו, יכולות גם להתבונן על היקום המנוכר מהן, הן יוצרות ביחד גם סימול ליקום המתגלה להם.
ה'סימול' הנו גלום תחושת הישות הביאולוגית, האדם, וסימול זה מבתר את הרצף, מנכר את הזולת וגם מאפשר את התקשור אתו. אם ככה, ה'סימול', השפה, הנה התגלמות הניכור, ניכור המאפשר את ההתבוננות.
אנו מדגישים את ה'ניכור', ניכור שהנו השפה, שפה היוצרת את המילים, מילים המבדילות דבר מדבר, המנכרות דבר מדבר. מדוע חשיבות הדגשת ה'ניכור'? כיוון שבלעדי 'ניכור' אי אפשר להתבונן על היקום כמנוכר מהמתבונן, בלעדי 'ניכור' אי אפשר ליצור מילים המנכרות דבר מדבר.
האם האדם אינו מודע לחשיבות ה'ניכור'? ובכן לתרגום המלה 'ניכור' בלועזית :alienation יש משמעות שלילית. ובכן, כבר הזכרנו את הפילוסוף היווני אנכסימנדר, שראה ב'הבדלות', 'ניכור', מהכוליות חטא, כך מסתבר מפרגמנט שנותר ממנו. אם רק פילוסוף זה היה רואה בהבדלות, ניכור, חטא או דבר שלילי, אנו יכולים לחזק את דעתו עם קביעותיו של הפילוסוף לאוטשה, שאף הוא רואה ב'טאו' הבלתי מחולק אידיאל, ראה את ה'הבדלה' כשלילית.
האם רק פילוסופים אלו סבורים שהכוליות הבלתי מחולקת הנה אידיאל, גם כל המיסטיקונים שואפים להתאחד עם הכוליות.
הקדמה זו באה למען נבין מדוע מתעלמים מהמסר של משל 'עץ הדעת', אפילו צאצאי העברים, שאבותיהם יצרו אותו. הסיבה לכך היא, שהאדם אינו מוכן לקבל מסר משל זה, שהוא בצורה עילאית הבין את משמעות השפה, משמעות 'דעת', 'דעת' המבדילה בין טוב לרע, דעת שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת'. התרבות המערבית כולה מבוססת על מרד נגד מסר משל זה, כיוון שהאדם לא רוצה בהבדלה, לא רוצה ב'ניכור' הוא רוצה ברצף, בכוליות.
כנראה שהאבולוציה לא הטביעה ב-DNA האנושי שהשפה, שהאדם משתמש בה, המתת המבדיל אותו מברויים אחרים, היא 'ניכור'. ואם אמרנו שמשל 'עץ הדעת' שנוצר על-ידי אבות העברים מודע לעובדה ש'דעת' מנכרת, מבדילה, הרי הבנה עילאית זו התאפשרה, כיוון שאבות העברים יצאו מאור, מרכז שומרי. ומדוע? השומרים כבר עמדו על מהות השפה חלקית. אבות העברים שבמצוות האל יצאו מאור, 'ניכרו' את עצמם מאור, ניכור זה אפשר להם לעמוד על אניגמת השפה שהנה 'ניכור', הבדלה.
הסבר של עובדת הבנת אבות העברים את מהות השפה, כאן, במשל זה, הוא מינימליסטי, מיועד רק לאפשר את המשך הדיון.
הסבר מינימליסטי זה מסביר מדוע דקרט, הכריז 'אני קיים כיוון שאני חושב', מבלי לציין את הצורך בשימוש בשפה, שהובס העיר לו על כך. הובס שחלקית הבין את מסר 'עץ הדעת', היה מושפע ממחשבת התנ"ך. הובס בהקדמה לספרו 'הלויתן', אומר שהאדם יכול ליצור בדומה לטבע, דבר שהוגים מערביים אחרים לא הבינו, הם לא הבינו שהשפה יוצרת, יוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
ואם אנו חוזרים ל'מודעות' מודעות המאפשרת התבוננות, מאפשרת 'סימול' התבוננות זו במילים, למען להבין שה'סימול' הוא כבר יצירה, הרי הסימול לא היה קיים קודם. ובכן, סימול הוא יצירה, הוא פרי 'ניכור'. ניכור זה, בהמשך מסכם פירות ההתבוננות ב'סימול', במילים.
ואם דקרט לא הבין שלחשוב אפשר רק באמצעות 'סימול' שפה, אזי כל מחשבתו חסרה. הבאנו רק את דוגמת דקרט, כיוון שהובס הצביע על החסר במחשבתו. אבל את החסר הזה במחשבה, שציינו לגבי דקרט, אפשר להכליל על כל המחשבה המערבית, שלא מודעת לעובדת חשיבות 'הניכור', ניכור המאפשר את הסימול, סימול המאפשר את ההתבוננות, את החשיבה.
ואם ציינו שאבות העברים שיצאו מאור, הבינו את מהות השפה, עלינו להסביר מדוע זה התאפשר להם. לשם כך נזכיר את ספרו של הכימאי היהודי פריגוג'ין, 'סדר שנוצר מכאוס', בו הוא טוען שיצירה ביקום מתאפשרת רק כתוצאה משבירת סימטריה, שבירת רצף.
ובכן, גם תרבות חדשה, השקפה חדשה, נוצרות על-ידי שבירת רצף, שבירת רצף תרבותי. עמים יושבי קבע, רואים את עצמם כאוטוכטוניים, אורגניים, חלק מהטריטוריה שהם יושבים עליה. כך חשבו המצרים העתיקים, כך חשבו היוונים הקלאסיים.
אבות העברים שפקודת האל, ניכרו את עצמם מאור, שברו רצף תרבותי, בצורה כזו יכלו ליצור דבר חדש. אבות העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי מהדרגה הגבוהה ביותר, על יסודותיו, שמהם ניכרו את עצמם, יכלו להגיע להבנה שאף השפה, הכלי של האדם, הוא 'ניכור', הוא כלי היוצר את עצמו על-ידי שבירת רצף.
ואם אנו רוצים להבין את השלב השני של יצירת פילוסופית השפה התנ"כית, הכלול בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, נוסף לו עשרת הדיברות, הרי שלב זה אף הוא פרי 'ניכור', פרי יציאת מצרים. יציאת מצרים אף היא הפרדות מתרבות מפותחת, שבר ברצף, התרבות המצרית.
אם אנו מיחסים את יצירת משל הבריאה, ומשל עשרת הדברות למשה, אנו רואים, שאיש זה, התחנך בחצר פרעה, היה בעל תרבות מצרית, הכיר תרבות זו, וכן שהוא גם השתייך למשפחה בעלת תרבות עברית. גם מסופר על משה שהוא ברח למדין, הכיר תרבות שלישית. היותו של משה רב תרבותי, איפשר לו להבין 'ניכור', שבירת רצף, איפשר לו להבין את מהות השפה, המבוססת על 'ניכור', על שבירת רצף. לפני משה היו גם מגילות אבותיו עם המשלים שהכילו כבר את יסודות הבנת מהות השפה.
ובכן, תרבות העברים מבוססת על שבירות רצף, זה שמיחד אותה, זה שאיפשר לה הבנת מהות השפה, שהנה 'ניכור', שבירת רצף,
מכל מה שנאמר לעיל, אפשר להסיק שרק מי שעומד על מהות השפה המאפשרת התבוננות, כיוון שהיא מנכרת דבר מדבר, יכול להיקרא פילוסוף.
לכן מחשבתו של דקרט שלא ציין שהוא חושב באמצעות שפה, חסרה, כפי שהובס ציין. אבל גם מחשבתו של סוקראטס חסרה, כיוון שחשב שהמידע הוא פנימי שרק יש לילדו, לא הבין שמידע הוא פרי שפה. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על לייבניץ שחשב שהאדם הוא מונדה, מכיל את המידע, ללא שיח לשוני עם הזולת. גם קאנט דיבר על מרחב וזמן אפריוריים, לא חלק משפה. קאנט גם שלל את המוסר התנ"כי החיצוני, או לשוני, העדיף מוסר פנימי, לא לשוני.
אם ככה, אפשר לסכם ולהגיד שהפילוסופיה המערבית חסרה, ואפשר לכנות רק את המחשבה התנ"כית כפילוסופיה.
למרות מסקנה זו, יש לציין שהמשלים הפילוסופיים בתשתית מחשבת התנ"ך בגלל המינימליזם שלהם, מנעו מהדורות לעמוד על עובדת הבנתם העילאית את מהות השפה. הם חסרו את הרחבתם על-ידי צאצאיהם. הם חסרו את הרחבתם בהמשך, הרחבה על בסיס ממצאים מאוחרים.
הרי אבות העברים עדיין לא ידעו שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב. וודאי שהם לא ידעו על האונות הקדמיות. ברור שתורת האינפורמציה היתה מהם הלאה.
עובדות אלו לא מצדיקות את העיוורון של צאצאיהם, שלא עמדו על האינטואיציה העילאית של אבותיהם, וראו בפילוסופיה המערבית החסרה את האידאל.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 427 – רציונליות שמירה על קדושת החיים?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 427 – רציונליות שמירת קדושת החיים?
מקובל שבתחום הכלכלה אדם נוהג באירציונלית, אם הוא פועל בניגוד לחוקים מתמטיים של הכלכלה.
לאחרונה הופיע ספר של כלכלן בשם תומס פיקטי בשם "הקפיטל במאה ה-XXI". הספר כולל 950 עמודים (אפשר היה לתמצת אותו ב-200 עמודים), בו טוען המחבר שכלכלה למעשה שייכת בתחום מדעי חברה ונוסחאות מתמטיות לא יכולות להגדירה.
הספר נעשה רב מכר, לאור העובדה שתיאוריות מתמטיות של כלכלנים התבדו.
בשנים האחרונות התפתחו דיסציפלינות בשם 'תורות משחקים', המנסות להוכיח שהאדם פועל באירציונליות, על-פי נוסחאות מתמטיות. רבים מבין ממציאי שיטות אלו הם ישראלים לשעבר, המתרוצצים בעולם, וגם כאלו הנמצאים בארץ.
בעברית אנחנו מתרגמים אדם 'רציונלי' כאדם תבוני, אדם הגיוני. נשאלת השאלה, מה משמעות היות האדם תבוני, הגיוני, מה הפרמטר למושג 'תבונה'?
לשם בירור מושג 'תבונה', עלינו לחזור לאבולוציה שהעניקה לאדם יסוד נוסף, את השפה, המבדיל אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו. אנחנו רואים שהאבולוציה העניקה לכל הברויים על כדור הארץ, את 'דחף הקיום', הרי כל הברויים בורחים מסכנות לחייהן. ובכן, ברויים בצורה אינסטינקטיבית יודעים מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. הבריחה מסכנות מוכיחות את זה. קביעה זו, נבדלת מקביעתו של שופנהאואר, שטען שהברויים מונעים מרצון לכח.
ובכן, אם אנו טוענים שלאדם נוסף יסוד נוסף על-ידי האבולוציה, יסוד השפה, נשאלת השאלה לאיזו מטרה? אנו עדים לכך, שאמצעי זה, השפה, מאפשרת לאדם חיים משופרים יותר מאשר לברויים משוללים שפה.
אם נחזור למסקנות משעורים קודמים, נוכחנו שם לדעת שהשפה מאפשרת לאדם את הניכור, הבדלות מהזולת והעולם החיצון, ניכור זה יוצר את מודעותו של האדם. המודעות מאפשרת לאדם ליצור, ליצור יחד עם הזולת את השפה, בהמשך, השפה מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני. יכולת היצירה מתאפשרת, כיוון שיסוד זה השפה כוללת גם רצון חופשי, הרי בלעדיו האדם לא יכול ליצור.
לפי משל 'עץ הדעת' שהוא בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, האכילה מפרי 'עץ הדעת', הקנה לחוה ואדם את יכולת ה'הבדלה', הבדלה בין טוב לרע. ההבדלה, או הניכור, הפך אותם למודעים. בחלק השלישי של המשל הזה, החלק על קין והבל, מסופר שקין הורג את אחיו, שהתעלה עליו כיוון שהוא הועדף על-ידי האלוהות. הריגה בשם מושג לשוני, לפי המשל, לפי ההבדלה בין 'טוב לרע', היא מעשה רע.
ובכן, יעוד ה'הבדלה', לפי מחשבת התנ"ך, הוא לקדש את החיים. אם ככה, השפה, ההבדלה, הניכור הם אמצעים נוספים ל'דחף החיים', שהאבולוציה העניקה לכל הברויים, יעודם שמירת החיים. אנו יכולים לסכם, שלפי משל 'עץ הדעת', אדם תבוני הוא אדם המקדש את החיים.
ועכשיו עלינו לחזור להגדרה הכלכלית, שאדם הנוהג בניגוד לנוסחה כלכלית מתמטית הוא אירציונלי. הבאנו את השגתו של פיקטי שכלכלה היא בתחום מדעי החברה, כלכלה לא נוהגת לפי נוסחאות מתמטיות.
למען לפתור את התסבוכת הזו, עלינו לנסות להבין מה תפקיד 'מתמטיקה'. מתמטיקה היא חלק מהשפה, היא 'מודד', כפי שמושג הזמן הוא מודד. הזמן מודד אורך התרחשות, מתמטיקה מודדת 'מרחב', כך סברו היוונים, שהאמינו בעולם נצחי, שהוא רציף, הם יצרו גאומטריה, מדידת מרחב רציף. בתקופה החדשה, ניוטון יצר מתמטיקה המודדת את ההשתנות, את התנועה, בטבע. למעשה כבר הרקליטוס טען שהטבע זורם. אפלטון וגם אריסטו יצאו בשצף קצף נגד הרקליטוס, כיוון שהם רצו העולם רציף, עולם נצחי סטטי.
חדירת פילוסופית השפה התנ"כית, לאט לאט שנתה את ההשקפה היוונית על עולם נצחי, עולם רציף, בכך שטענה שהעולם לא נצחי אלא נברא ומתפתח, או זורם. הרי אלוהים בפרק א' של ספר בראשית ברא עולם יש מאין, בשלבים. כך ניוטון יכול היה ליצור מתמטיקה המודדת את הזרימה של הטבע.
אם אנו מגדירים מתמטיקה כמודד, אזי היא לא תופשת לגבי החיים. הרי האבולוציה הקנתה לברויים אמצעים לשמירת החיים, לזמן קצוב. אם ככה, אם אדם לא נוהג לפי היעודים שהאבולוציה יעדה את האמצעים שהיא העניקה לברויים לשמירת החיים, הם נוהגים בצורה לא תבונית, לא רציונלית. התנהגות פסולה כזו, נגד שמירה על חיים, לא יכולה להמדד על-ידי פרמטרים מתמטיים.
אם ככה, טענתו של פיקטי, שכלכלה העוסקת בסיפוק צרכים של האדם למען קיומו, לא יכולה להממד על-ידי פרמטרים מתמטיים המודדים מרחב, המודדים תנועה ביקום.
כלכלה עוסקת באספקת צרכיו של האדם לקיומו. אבל כלכלה עוסקת גם ברכוש שמטרתו להאדיר את שם בעליו, התאווה הזו להאדיר את השם, הוא מקור השחיתויות האנושיות. שם ספרו של פיקטי: 'הקפיטל של המאה ה-XXI'. גם ספרו המונומנטאלי של מרכס נקרא: 'הקפיטל', השחיתות תוצאה של תאווה לרכוש, עושקת חלשים.
עם 'תאוות האדם לרכוש', אנו שוב נכנסים לתחום השפה, כיוון שהאדם מתאווה לרכוש למען האדרת שמו. תאווה לרכוש למען האדרת השם, מצביעה על כך שהשם קיבל ריבונות, התנתק מתפקידו לשרת את הגוף. בעשרת הדיברות חל איסור של תאוות רכוש הזולת. הנביאים התריעו נגד תאוות כאלו. אם ככה, 'תאוות רכוש' היא לא תבונית, היא פועלת נגד 'דחף הקיום', שמטרתו שמירת החיים בלבד, לא האדרת שם על-ידי צבירת רכוש.
אם ככה, בהתנהגות אנושית הפרמטר להגדרת התנהגות תבונית, רציונלית, הוא צווי האבולוציה לנהוג לפי 'דחף הקיום' המבדיל מה טוב לקיום מה רע לקיום, אין כאן מקום למודדים מתמטיים.
אנו עדים במשך ההיסטוריה האנושית, שהאדם מסתחרר מחשיבות השם, שם שיעודו לתת רצף לגוף הביאולוגי המשתנה, זאת אומרת לשרת את הגוף. האדם בצורה לא תבונית מנתק את השם מיעודו לשרת רק את הגוף, חושב שיש לו קיום עצמאי. מאחר שהשם הוא חלק לשוני, בהנתקותה מהגוף, יכול לקבל ממדים אין-סופיים, האדם בצורה לא תבונית, לא רציונלית, מתאווה לגבות אותו ברכוש.
ובכן, תאוות לא תבוניות להאדרת השם, שם שאין לו קיום ללא גוף ביאולוגי, מעשים לא תבוניים כאלו לא ניתנים להגדרה במודדים מתמטיים.
עלינו לדעת, שתופעת ה'חיים', היא תופעה אנומלית ביקום, חלקית היא פועלת לפי חוקים שונים מחוקי הטבע. מודד מתמטי לא תוקף לגבי ביאולוגיה. נוסף לכך, 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם למען יוכל ליצור, גורמת להתנהגות אנרכית, כמו במקרה שהאדם מוכן להקריב את גופו, למען שמירת שמו, למען מושגים לשוניים, אידיאות, פעולות נגד חוק האבולוציה 'דחף הקיום'. התנהגות אנרכית אי אפשר למדוד במדדים מתמטיים.
עלינו לא לשכח, שמושגים לשוניים כמו 'טוב', 'רע', לא מוחשיים, לא ממשיות, אם הן לא משרתות את הקיום. יצירות לשוניות הלא מוחשיות, בניגוד מה שחשבו אלו שדגלו, בקיומם העצמאי, בעלי השקפות 'ראליסטיות', מתקיימות רק במוחם של אנשים, מתקיימות רק אם אנשים מאמינים בהם, או מקובעים בצורה קפואה בכתב. יצירות לשוניות לא משכפלות את עצמן, כמו יצירות ביאולוגיות. לכן אי אפשר למדוד אותן במודד מתמטי. אפשר למדוד אותן רק לפי יעודם האבולוציוני, לשרת את החיים.
צבירת רכוש, לא למען קיום הגוף, אלא למען האדרת השם, כיבושים, לא למען טריטוריה מוגבלת למען קיום, אלא למען האדרת השם, הם פנטומים הרסניים, הם לא תבוניים.
הרי רכוש רב, כיבושים לא מאריכים חיי אדם אפילו ביום אחד.

אןניבראסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום?
בשעור הקודם, דנו בשאלה 'מודעות מהי", והסקנו שהילד נעשה מודע, אחרי שניכר את עצמו מאמו, רכש את המלה 'אני'. אבל 'מודעות' אינה מוחשית כמו הגוף הביאולוגי, תלויה במשוב מאחרים על קיומה. אבל לא רק שהמודעות אינה מוחשית, כל יצירות השפה אינן מוחשיות, קיומן תלוי בהסכמים הדדיים. השפה עצמה היא פרי הסכמים הדדיים, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי, באמונה של בני אדם בה, או בשכתוב, עובדות בהן דנו כבר בשעורים קודמים.
אבל עתה ברצונינו לדון בשאלה מדוע היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, גם כאשר אנו מוסיפים, לשפה, שהיא אינפורמציה מעשה, אנרגיה. לכאורה צירוף זה היה צריך להעניק ליצירה זו יכולת שכפול, ולא כך.
במציאות אם אנו מכניסים למחשב תוכנה, אינפורמציה, מוסיפים לה אנרגיה, התוצר של צירוף זה לא משכפל את עצמו. גם אם אנו יוצרים תכנית לשונית לכלי, מוסיפים לה אנרגיה, הכלי שלכאורה מוחשי, כלי זה לא משכפל את עצמו.
אנו שואלים מדוע DNA הופך לתרכובת אם מוסיפים לאינפורמציה הנמצאת בגנים תזונה, אזי הוא משכפל את עצמו, תוכנה לשונית שמוסיפים לה אנרגיה אינה משכפלת את עצמה? התשובה היא שב-DNA , האינפורמציה בגנים אם מוסיפים לה תזונה, אנרגיה, הופכת לתרכובת, בעוד שתוכנה שלה מוסיפים אנרגיה לא הופכת לתרכובת.
אם האבולוציה יצרה תרכובות ביאולוגיות, המשכפלות את עצמן, יכולת ליצור תרכובות מאינפורמציה ואנרגיה נשלל מהאדם. מאחר שיכולת זו נשללה מהאדם, המתת, השפה, היא רק כרוז, סימול, המצביע על יכולות הגוף הביאולוגי.
כל עוד הסימול הוא כרוז הגוף, מייצג אותו משרת אותו הוא ממלא את תפקידו, הוא ממלא את יעודו, כאשר הוא מתנתק מיעודו זה, רוצה להיות ריבון, הוא הופך לפנטום.
כפי שראינו, במציאות כל היצירות הלשוניות, כולל השפה עצמה, קיימות רק אם היחידים מכירים בהן, הרי הן לא מוחשיות. מלה, למשל, לא קיימת, אין לה ממשות. היא מקבלת ממשות אם שניים לפחות מכירים בה, מאכסנים אותה בזכרון שלהם, או אם המלה מקובעת בכתב בצורה קפואה.
השפה כאמצעי, שונה מכח כאמצעי. כח שאותו הברויים יכולים להפעיל, אינו זקוק לקיומו משוב מאחרים. העובדה הזו שהשפה כאמצעי זקוקה כל הזמן למשובים מאחרים, מכריח את האדם ליצור קהילות, הזוכרות את השפה.
כפי שכבר דנו בשעורים קודמים, השפה שאינה מוחשית, היא רק כרוז תחושות הגוף, מקבלת ממשות רק מקהילה זוכרת. בהמשך היא גם נעשית אמצעי להסדרת אורחות הקהילה. כך, כפי שראינו כבר, היא הופכת לאלגוריתמים המכוונים את יחידי הקהילה איך להתנהל, אלגוריתמים כמו חוקים, ערכים.
וכפי שראינו, האדם הופך למודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מהזולת ומקבל שם. במציאות, השם צריך לתת רצף לגוף ביאולוגי המשתנה, בצורה זו הוא שרת הגוף. ומאחר שהשם הוא 'רצף', בהבדל מהגוף המשתנה וכלה, האדם מתחיל לתת לשם בכורה. בהמשך האדם מזדהה עם השם, מנתק אותו מהגוף הכלה, בצורה זו האדם הופך לישות מופשטת, ישות לא מוחשית.
במציאות שם מנותק מהגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, הוא ישות חלולה, פנטום. קין ההורג את הבל, קין ההורג את הבל למען לשלול את השם 'בחירה', שם שהוענק לאחיו הבל. מושג לשוני, כאשר הוא מנותק מהגוף, הופך לפנטום הרסני.
השם שהתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, יוצר את עולמו הפנטומי של האדם. בהמשך, האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת השם. נשאלת השאלה מדוע? התשובה היא, כפי שכבר ראינו, השם מצטייר כ'רצף', רצף שורד מול גוף כלה. האדם לא נותן לעצמו דין וחשבון, שהשם הוא רק סימול, סימול חלול, מקבל ממשות רק אם הוא מתחבר לגוף ביאולוגי.
אבל כל יצירות השפה המתנתקות מלהיות כרוזים של תחושות הגוף, מתנתקות מלהיות שרתי הגוף, ממציאות קיומית, מסוגלות להיהפך בקסם לעולמות ממשאלות אנושיות, משאלות הכופרות בקיצוב של הקיום הביאולגי. עולם לשוני זה, המנותק מיעודו לשרת את הגוף, הוא מקור האפוקליפסות, הדיסטופיות, פנטום, חור שחור, הבולע את העולם הקיומי.
במציאות על כדור הארץ שלנו, ברויים שומרים על טריטוריה, דחף הקיום מכוון אותם להפיץ את הגנים שלהם, דחף הקיום מכוון אותם לברח מסכנות לקיומן, הורגות רק למען השגת מזון. האדם כיתר הברויים, מונע כמוהם על ידי דחף הקיום, אבל בהבדל מהם הוא לא רק רוצה להפיץ את הגנים שלו, הוא רוצה לשמר גם את שמו.
הדחף לשמר את השם נובע מהיות האדם יצור לשוני והשם מסמל בשבילו רצף. בהמשך השם גוזל את הבכורה מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, רוצה ריבונות. שם שהשיג ריבונות, מתנתק מהגוף, שם שהנו סימול חלול, מורד לא רק בגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, גוף חלול המתימר שהנו רצף, הוא גם נלחם בחוקי הקיום, הקוצבים, מעניקים משך מוגבל ליצירותיהם.
למעשה השם המורד, הוא גלום משאלות הגוף הביאולוגי, שאף הוא מורד בחוקים הקוצבים לו משך מוגבל. היותו מוותי, רק השם, הסימול החלול, המתנתק ממנו, מפליג ממנו והלאה, יכול בקסמים ליצור אפוקליפסות, דיסטופיות ואזי הגוף הביאולוגי המוותי נעשה מכשול מהתגשמות הפנטומים האלו. את המכשולים האלו יש לחסל במלחמות, יש להעלות אותם על מוקדים, יש לשלח אותם לגולג.
אם מישהו תמה מה מבדיל את האדם מהחיה ההורגת רק למען השגת מזון, שומרת רק על טריטוריה מוגבלת, האדם שהפך לישות מופשטת בהזדהותו עם שמו החלול, רוצה שליטה על היקום, רוצה לשנות את חוקי הקיום. רק ההשקפה הקיומית התנ"כית, יכלה ליצור את האידיאל של ישעיהו פרק ב',2:"והיה באחרית הימים……כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנחנו רואים מנבואת ישעיהו, שרק השקפה קיומית, תוצר הפילוסופיה הלשונית, תשתית המחשבה התנ"כית, שאינה עוברת 'עולם נגלה' והלאה, נותנת לשפה את תפקידה לשרת את הגוף גם באחרית הימים.
עולמות הפנטומים, תוצר שפה המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שברבות הימים רואה בו מכשול שיש לחסלו. עולם פנטום כזה הוא התגלמות ה'נחש'. הנחש ממשל 'עץ הדעת', שפיתה את חוה שתיהפך לאלוהות בניכוס 'דעת'. נחש שבעל המשל ניטרל אותו, בהצביעו על כך שחוה ואדם הם מוותיים, שנשלל מהם לאכול מ'עץ החיים'. בעל המשל ניטרל את הנחש עם שאיפות לריבונות, כיוון ש'העולם הנגלה', קיים רק אם כל הברויים משך קיומם קצוב, חוקי הקיום אפשריים רק אם כל הישויות משך התקימותם קצוב.
הנחש לובש צורות, כך הוא הפך לפאוסט, שכרת ברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו מאגיה, שתאפשר לו לחסל את 'הבל', את היהודים, 'אויב הקוסמי', שהוענק לו תאר 'נבחר'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום?
בשעור הקודם, דנו בשאלה 'מודעות מהי", והסקנו שהילד נעשה מודע, אחרי שניכר את עצמו מאמו, רכש את המלה 'אני'. אבל 'מודעות' אינה מוחשית כמו הגוף הביאולוגי, תלויה במשוב מאחרים על קיומה. אבל לא רק שהמודעות אינה מוחשית, כל יצירות השפה אינן מוחשיות, קיומן תלוי בהסכמים הדדיים. השפה עצמה היא פרי הסכמים הדדיים, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי, באמונה של בני אדם בה, או בשכתוב, עובדות בהן דנו כבר בשעורים קודמים.
אבל עתה ברצונינו לדון בשאלה מדוע היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, גם כאשר אנו מוסיפים, לשפה, שהיא אינפורמציה מעשה, אנרגיה. לכאורה צירוף זה היה צריך להעניק ליצירה זו יכולת שכפול, ולא כך.
במציאות אם אנו מכניסים למחשב תוכנה, אינפורמציה, מוסיפים לה אנרגיה, התוצר של צירוף זה לא משכפל את עצמו. גם אם אנו יוצרים תכנית לשונית לכלי, מוסיפים לה אנרגיה, הכלי שלכאורה מוחשי, כלי זה לא משכפל את עצמו.
אנו שואלים מדוע DNA הופך לתרכובת אם מוסיפים לאינפורמציה הנמצאת בגנים תזונה, אזי הוא משכפל את עצמו, תוכנה לשונית שמוסיפים לה אנרגיה אינה משכפלת את עצמה? התשובה היא שב-DNA , האינפורמציה בגנים אם מוסיפים לה תזונה, אנרגיה, הופכת לתרכובת, בעוד שתוכנה שלה מוסיפים אנרגיה לא הופכת לתרכובת.
אם האבולוציה יצרה תרכובות ביאולוגיות, המשכפלות את עצמן, יכולת ליצור תרכובות מאינפורמציה ואנרגיה נשלל מהאדם. מאחר שיכולת זו נשללה מהאדם, המתת, השפה, היא רק כרוז, סימול, המצביע על יכולות הגוף הביאולוגי.
כל עוד הסימול הוא כרוז הגוף, מייצג אותו משרת אותו הוא ממלא את תפקידו, הוא ממלא את יעודו, כאשר הוא מתנתק מיעודו זה, רוצה להיות ריבון, הוא הופך לפנטום.
כפי שראינו, במציאות כל היצירות הלשוניות, כולל השפה עצמה, קיימות רק אם היחידים מכירים בהן, הרי הן לא מוחשיות. מלה, למשל, לא קיימת, אין לה ממשות. היא מקבלת ממשות אם שניים לפחות מכירים בה, מאכסנים אותה בזכרון שלהם, או אם המלה מקובעת בכתב בצורה קפואה.
השפה כאמצעי, שונה מכח כאמצעי. כח שאותו הברויים יכולים להפעיל, אינו זקוק לקיומו משוב מאחרים. העובדה הזו שהשפה כאמצעי זקוקה כל הזמן למשובים מאחרים, מכריח את האדם ליצור קהילות, הזוכרות את השפה.
כפי שכבר דנו בשעורים קודמים, השפה שאינה מוחשית, היא רק כרוז תחושות הגוף, מקבלת ממשות רק מקהילה זוכרת. בהמשך היא גם נעשית אמצעי להסדרת אורחות הקהילה. כך, כפי שראינו כבר, היא הופכת לאלגוריתמים המכוונים את יחידי הקהילה איך להתנהל, אלגוריתמים כמו חוקים, ערכים.
וכפי שראינו, האדם הופך למודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מהזולת ומקבל שם. במציאות, השם צריך לתת רצף לגוף ביאולוגי המשתנה, בצורה זו הוא שרת הגוף. ומאחר שהשם הוא 'רצף', בהבדל מהגוף המשתנה וכלה, האדם מתחיל לתת לשם בכורה. בהמשך האדם מזדהה עם השם, מנתק אותו מהגוף הכלה, בצורה זו האדם הופך לישות מופשטת, ישות לא מוחשית.
במציאות שם מנותק מהגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, הוא ישות חלולה, פנטום. קין ההורג את הבל, קין ההורג את הבל למען לשלול את השם 'בחירה', שם שהוענק לאחיו הבל. מושג לשוני, כאשר הוא מנותק מהגוף, הופך לפנטום הרסני.
השם שהתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, יוצר את עולמו הפנטומי של האדם. בהמשך, האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת השם. נשאלת השאלה מדוע? התשובה היא, כפי שכבר ראינו, השם מצטייר כ'רצף', רצף שורד מול גוף כלה. האדם לא נותן לעצמו דין וחשבון, שהשם הוא רק סימול, סימול חלול, מקבל ממשות רק אם הוא מתחבר לגוף ביאולוגי.
אבל כל יצירות השפה המתנתקות מלהיות כרוזים של תחושות הגוף, מתנתקות מלהיות שרתי הגוף, ממציאות קיומית, מסוגלות להיהפך בקסם לעולמות ממשאלות אנושיות, משאלות הכופרות בקיצוב של הקיום הביאולגי. עולם לשוני זה, המנותק מיעודו לשרת את הגוף, הוא מקור האפוקליפסות, הדיסטופיות, פנטום, חור שחור, הבולע את העולם הקיומי.
במציאות על כדור הארץ שלנו, ברויים שומרים על טריטוריה, דחף הקיום מכוון אותם להפיץ את הגנים שלהם, דחף הקיום מכוון אותם לברח מסכנות לקיומן, הורגות רק למען השגת מזון. האדם כיתר הברויים, מונע כמוהם על ידי דחף הקיום, אבל בהבדל מהם הוא לא רק רוצה להפיץ את הגנים שלו, הוא רוצה לשמר גם את שמו.
הדחף לשמר את השם נובע מהיות האדם יצור לשוני והשם מסמל בשבילו רצף. בהמשך השם גוזל את הבכורה מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, רוצה ריבונות. שם שהשיג ריבונות, מתנתק מהגוף, שם שהנו סימול חלול, מורד לא רק בגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, גוף חלול המתימר שהנו רצף, הוא גם נלחם בחוקי הקיום, הקוצבים, מעניקים משך מוגבל ליצירותיהם.
למעשה השם המורד, הוא גלום משאלות הגוף הביאולוגי, שאף הוא מורד בחוקים הקוצבים לו משך מוגבל. היותו מוותי, רק השם, הסימול החלול, המתנתק ממנו, מפליג ממנו והלאה, יכול בקסמים ליצור אפוקליפסות, דיסטופיות ואזי הגוף הביאולוגי המוותי נעשה מכשול מהתגשמות הפנטומים האלו. את המכשולים האלו יש לחסל במלחמות, יש להעלות אותם על מוקדים, יש לשלח אותם לגולג.
אם מישהו תמה מה מבדיל את האדם מהחיה ההורגת רק למען השגת מזון, שומרת רק על טריטוריה מוגבלת, האדם שהפך לישות מופשטת בהזדהותו עם שמו החלול, רוצה שליטה על היקום, רוצה לשנות את חוקי הקיום. רק ההשקפה הקיומית התנ"כית, יכלה ליצור את האידיאל של ישעיהו פרק ב',2:"והיה באחרית הימים……כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנחנו רואים מנבואת ישעיהו, שרק השקפה קיומית, תוצר הפילוסופיה הלשונית, תשתית המחשבה התנ"כית, שאינה עוברת 'עולם נגלה' והלאה, נותנת לשפה את תפקידה לשרת את הגוף גם באחרית הימים.
עולמות הפנטומים, תוצר שפה המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שברבות הימים רואה בו מכשול שיש לחסלו. עולם פנטום כזה הוא התגלמות ה'נחש'. הנחש ממשל 'עץ הדעת', שפיתה את חוה שתיהפך לאלוהות בניכוס 'דעת'. נחש שבעל המשל ניטרל אותו, בהצביעו על כך שחוה ואדם הם מוותיים, שנשלל מהם לאכול מ'עץ החיים'. בעל המשל ניטרל את הנחש עם שאיפות לריבונות, כיוון ש'העולם הנגלה', קיים רק אם כל הברויים משך קיומם קצוב, חוקי הקיום אפשריים רק אם כל הישויות משך התקימותם קצוב.
הנחש לובש צורות, כך הוא הפך לפאוסט, שכרת ברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו מאגיה, שתאפשר לו לחסל את 'הבל', את היהודים, 'אויב הקוסמי', שהוענק לו תאר 'נבחר'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום?
בשעור הקודם, דנו בשאלה 'מודעות מהי", והסקנו שהילד נעשה מודע, אחרי שניכר את עצמו מאמו, רכש את המלה 'אני'. אבל 'מודעות' אינה מוחשית כמו הגוף הביאולוגי, תלויה במשוב מאחרים על קיומה. אבל לא רק שהמודעות אינה מוחשית, כל יצירות השפה אינן מוחשיות, קיומן תלוי בהסכמים הדדיים. השפה עצמה היא פרי הסכמים הדדיים, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי, באמונה של בני אדם בה, או בשכתוב, עובדות בהן דנו כבר בשעורים קודמים.
אבל עתה ברצונינו לדון בשאלה מדוע היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, גם כאשר אנו מוסיפים, לשפה, שהיא אינפורמציה מעשה, אנרגיה. לכאורה צירוף זה היה צריך להעניק ליצירה זו יכולת שכפול, ולא כך.
במציאות אם אנו מכניסים למחשב תוכנה, אינפורמציה, מוסיפים לה אנרגיה, התוצר של צירוף זה לא משכפל את עצמו. גם אם אנו יוצרים תכנית לשונית לכלי, מוסיפים לה אנרגיה, הכלי שלכאורה מוחשי, כלי זה לא משכפל את עצמו.
אנו שואלים מדוע DNA הופך לתרכובת אם מוסיפים לאינפורמציה הנמצאת בגנים תזונה, אזי הוא משכפל את עצמו, תוכנה לשונית שמוסיפים לה אנרגיה אינה משכפלת את עצמה? התשובה היא שב-DNA , האינפורמציה בגנים אם מוסיפים לה תזונה, אנרגיה, הופכת לתרכובת, בעוד שתוכנה שלה מוסיפים אנרגיה לא הופכת לתרכובת.
אם האבולוציה יצרה תרכובות ביאולוגיות, המשכפלות את עצמן, יכולת ליצור תרכובות מאינפורמציה ואנרגיה נשלל מהאדם. מאחר שיכולת זו נשללה מהאדם, המתת, השפה, היא רק כרוז, סימול, המצביע על יכולות הגוף הביאולוגי.
כל עוד הסימול הוא כרוז הגוף, מייצג אותו משרת אותו הוא ממלא את תפקידו, הוא ממלא את יעודו, כאשר הוא מתנתק מיעודו זה, רוצה להיות ריבון, הוא הופך לפנטום.
כפי שראינו, במציאות כל היצירות הלשוניות, כולל השפה עצמה, קיימות רק אם היחידים מכירים בהן, הרי הן לא מוחשיות. מלה, למשל, לא קיימת, אין לה ממשות. היא מקבלת ממשות אם שניים לפחות מכירים בה, מאכסנים אותה בזכרון שלהם, או אם המלה מקובעת בכתב בצורה קפואה.
השפה כאמצעי, שונה מכח כאמצעי. כח שאותו הברויים יכולים להפעיל, אינו זקוק לקיומו משוב מאחרים. העובדה הזו שהשפה כאמצעי זקוקה כל הזמן למשובים מאחרים, מכריח את האדם ליצור קהילות, הזוכרות את השפה.
כפי שכבר דנו בשעורים קודמים, השפה שאינה מוחשית, היא רק כרוז תחושות הגוף, מקבלת ממשות רק מקהילה זוכרת. בהמשך היא גם נעשית אמצעי להסדרת אורחות הקהילה. כך, כפי שראינו כבר, היא הופכת לאלגוריתמים המכוונים את יחידי הקהילה איך להתנהל, אלגוריתמים כמו חוקים, ערכים.
וכפי שראינו, האדם הופך למודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מהזולת ומקבל שם. במציאות, השם צריך לתת רצף לגוף ביאולוגי המשתנה, בצורה זו הוא שרת הגוף. ומאחר שהשם הוא 'רצף', בהבדל מהגוף המשתנה וכלה, האדם מתחיל לתת לשם בכורה. בהמשך האדם מזדהה עם השם, מנתק אותו מהגוף הכלה, בצורה זו האדם הופך לישות מופשטת, ישות לא מוחשית.
במציאות שם מנותק מהגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, הוא ישות חלולה, פנטום. קין ההורג את הבל, קין ההורג את הבל למען לשלול את השם 'בחירה', שם שהוענק לאחיו הבל. מושג לשוני, כאשר הוא מנותק מהגוף, הופך לפנטום הרסני.
השם שהתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, יוצר את עולמו הפנטומי של האדם. בהמשך, האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת השם. נשאלת השאלה מדוע? התשובה היא, כפי שכבר ראינו, השם מצטייר כ'רצף', רצף שורד מול גוף כלה. האדם לא נותן לעצמו דין וחשבון, שהשם הוא רק סימול, סימול חלול, מקבל ממשות רק אם הוא מתחבר לגוף ביאולוגי.
אבל כל יצירות השפה המתנתקות מלהיות כרוזים של תחושות הגוף, מתנתקות מלהיות שרתי הגוף, ממציאות קיומית, מסוגלות להיהפך בקסם לעולמות ממשאלות אנושיות, משאלות הכופרות בקיצוב של הקיום הביאולגי. עולם לשוני זה, המנותק מיעודו לשרת את הגוף, הוא מקור האפוקליפסות, הדיסטופיות, פנטום, חור שחור, הבולע את העולם הקיומי.
במציאות על כדור הארץ שלנו, ברויים שומרים על טריטוריה, דחף הקיום מכוון אותם להפיץ את הגנים שלהם, דחף הקיום מכוון אותם לברח מסכנות לקיומן, הורגות רק למען השגת מזון. האדם כיתר הברויים, מונע כמוהם על ידי דחף הקיום, אבל בהבדל מהם הוא לא רק רוצה להפיץ את הגנים שלו, הוא רוצה לשמר גם את שמו.
הדחף לשמר את השם נובע מהיות האדם יצור לשוני והשם מסמל בשבילו רצף. בהמשך השם גוזל את הבכורה מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, רוצה ריבונות. שם שהשיג ריבונות, מתנתק מהגוף, שם שהנו סימול חלול, מורד לא רק בגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, גוף חלול המתימר שהנו רצף, הוא גם נלחם בחוקי הקיום, הקוצבים, מעניקים משך מוגבל ליצירותיהם.
למעשה השם המורד, הוא גלום משאלות הגוף הביאולוגי, שאף הוא מורד בחוקים הקוצבים לו משך מוגבל. היותו מוותי, רק השם, הסימול החלול, המתנתק ממנו, מפליג ממנו והלאה, יכול בקסמים ליצור אפוקליפסות, דיסטופיות ואזי הגוף הביאולוגי המוותי נעשה מכשול מהתגשמות הפנטומים האלו. את המכשולים האלו יש לחסל במלחמות, יש להעלות אותם על מוקדים, יש לשלח אותם לגולג.
אם מישהו תמה מה מבדיל את האדם מהחיה ההורגת רק למען השגת מזון, שומרת רק על טריטוריה מוגבלת, האדם שהפך לישות מופשטת בהזדהותו עם שמו החלול, רוצה שליטה על היקום, רוצה לשנות את חוקי הקיום. רק ההשקפה הקיומית התנ"כית, יכלה ליצור את האידיאל של ישעיהו פרק ב',2:"והיה באחרית הימים……כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנחנו רואים מנבואת ישעיהו, שרק השקפה קיומית, תוצר הפילוסופיה הלשונית, תשתית המחשבה התנ"כית, שאינה עוברת 'עולם נגלה' והלאה, נותנת לשפה את תפקידה לשרת את הגוף גם באחרית הימים.
עולמות הפנטומים, תוצר שפה המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שברבות הימים רואה בו מכשול שיש לחסלו. עולם פנטום כזה הוא התגלמות ה'נחש'. הנחש ממשל 'עץ הדעת', שפיתה את חוה שתיהפך לאלוהות בניכוס 'דעת'. נחש שבעל המשל ניטרל אותו, בהצביעו על כך שחוה ואדם הם מוותיים, שנשלל מהם לאכול מ'עץ החיים'. בעל המשל ניטרל את הנחש עם שאיפות לריבונות, כיוון ש'העולם הנגלה', קיים רק אם כל הברויים משך קיומם קצוב, חוקי הקיום אפשריים רק אם כל הישויות משך התקימותם קצוב.
הנחש לובש צורות, כך הוא הפך לפאוסט, שכרת ברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו מאגיה, שתאפשר לו לחסל את 'הבל', את היהודים, 'אויב הקוסמי', שהוענק לו תאר 'נבחר'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום?
בשעור הקודם, דנו בשאלה 'מודעות מהי", והסקנו שהילד נעשה מודע, אחרי שניכר את עצמו מאמו, רכש את המלה 'אני'. אבל 'מודעות' אינה מוחשית כמו הגוף הביאולוגי, תלויה במשוב מאחרים על קיומה. אבל לא רק שהמודעות אינה מוחשית, כל יצירות השפה אינן מוחשיות, קיומן תלוי בהסכמים הדדיים. השפה עצמה היא פרי הסכמים הדדיים, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי, באמונה של בני אדם בה, או בשכתוב, עובדות בהן דנו כבר בשעורים קודמים.
אבל עתה ברצונינו לדון בשאלה מדוע היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, גם כאשר אנו מוסיפים, לשפה, שהיא אינפורמציה מעשה, אנרגיה. לכאורה צירוף זה היה צריך להעניק ליצירה זו יכולת שכפול, ולא כך.
במציאות אם אנו מכניסים למחשב תוכנה, אינפורמציה, מוסיפים לה אנרגיה, התוצר של צירוף זה לא משכפל את עצמו. גם אם אנו יוצרים תכנית לשונית לכלי, מוסיפים לה אנרגיה, הכלי שלכאורה מוחשי, כלי זה לא משכפל את עצמו.
אנו שואלים מדוע DNA הופך לתרכובת אם מוסיפים לאינפורמציה הנמצאת בגנים תזונה, אזי הוא משכפל את עצמו, תוכנה לשונית שמוסיפים לה אנרגיה אינה משכפלת את עצמה? התשובה היא שב-DNA , האינפורמציה בגנים אם מוסיפים לה תזונה, אנרגיה, הופכת לתרכובת, בעוד שתוכנה שלה מוסיפים אנרגיה לא הופכת לתרכובת.
אם האבולוציה יצרה תרכובות ביאולוגיות, המשכפלות את עצמן, יכולת ליצור תרכובות מאינפורמציה ואנרגיה נשלל מהאדם. מאחר שיכולת זו נשללה מהאדם, המתת, השפה, היא רק כרוז, סימול, המצביע על יכולות הגוף הביאולוגי.
כל עוד הסימול הוא כרוז הגוף, מייצג אותו משרת אותו הוא ממלא את תפקידו, הוא ממלא את יעודו, כאשר הוא מתנתק מיעודו זה, רוצה להיות ריבון, הוא הופך לפנטום.
כפי שראינו, במציאות כל היצירות הלשוניות, כולל השפה עצמה, קיימות רק אם היחידים מכירים בהן, הרי הן לא מוחשיות. מלה, למשל, לא קיימת, אין לה ממשות. היא מקבלת ממשות אם שניים לפחות מכירים בה, מאכסנים אותה בזכרון שלהם, או אם המלה מקובעת בכתב בצורה קפואה.
השפה כאמצעי, שונה מכח כאמצעי. כח שאותו הברויים יכולים להפעיל, אינו זקוק לקיומו משוב מאחרים. העובדה הזו שהשפה כאמצעי זקוקה כל הזמן למשובים מאחרים, מכריח את האדם ליצור קהילות, הזוכרות את השפה.
כפי שכבר דנו בשעורים קודמים, השפה שאינה מוחשית, היא רק כרוז תחושות הגוף, מקבלת ממשות רק מקהילה זוכרת. בהמשך היא גם נעשית אמצעי להסדרת אורחות הקהילה. כך, כפי שראינו כבר, היא הופכת לאלגוריתמים המכוונים את יחידי הקהילה איך להתנהל, אלגוריתמים כמו חוקים, ערכים.
וכפי שראינו, האדם הופך למודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מהזולת ומקבל שם. במציאות, השם צריך לתת רצף לגוף ביאולוגי המשתנה, בצורה זו הוא שרת הגוף. ומאחר שהשם הוא 'רצף', בהבדל מהגוף המשתנה וכלה, האדם מתחיל לתת לשם בכורה. בהמשך האדם מזדהה עם השם, מנתק אותו מהגוף הכלה, בצורה זו האדם הופך לישות מופשטת, ישות לא מוחשית.
במציאות שם מנותק מהגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, הוא ישות חלולה, פנטום. קין ההורג את הבל, קין ההורג את הבל למען לשלול את השם 'בחירה', שם שהוענק לאחיו הבל. מושג לשוני, כאשר הוא מנותק מהגוף, הופך לפנטום הרסני.
השם שהתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, יוצר את עולמו הפנטומי של האדם. בהמשך, האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת השם. נשאלת השאלה מדוע? התשובה היא, כפי שכבר ראינו, השם מצטייר כ'רצף', רצף שורד מול גוף כלה. האדם לא נותן לעצמו דין וחשבון, שהשם הוא רק סימול, סימול חלול, מקבל ממשות רק אם הוא מתחבר לגוף ביאולוגי.
אבל כל יצירות השפה המתנתקות מלהיות כרוזים של תחושות הגוף, מתנתקות מלהיות שרתי הגוף, ממציאות קיומית, מסוגלות להיהפך בקסם לעולמות ממשאלות אנושיות, משאלות הכופרות בקיצוב של הקיום הביאולגי. עולם לשוני זה, המנותק מיעודו לשרת את הגוף, הוא מקור האפוקליפסות, הדיסטופיות, פנטום, חור שחור, הבולע את העולם הקיומי.
במציאות על כדור הארץ שלנו, ברויים שומרים על טריטוריה, דחף הקיום מכוון אותם להפיץ את הגנים שלהם, דחף הקיום מכוון אותם לברח מסכנות לקיומן, הורגות רק למען השגת מזון. האדם כיתר הברויים, מונע כמוהם על ידי דחף הקיום, אבל בהבדל מהם הוא לא רק רוצה להפיץ את הגנים שלו, הוא רוצה לשמר גם את שמו.
הדחף לשמר את השם נובע מהיות האדם יצור לשוני והשם מסמל בשבילו רצף. בהמשך השם גוזל את הבכורה מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, רוצה ריבונות. שם שהשיג ריבונות, מתנתק מהגוף, שם שהנו סימול חלול, מורד לא רק בגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, גוף חלול המתימר שהנו רצף, הוא גם נלחם בחוקי הקיום, הקוצבים, מעניקים משך מוגבל ליצירותיהם.
למעשה השם המורד, הוא גלום משאלות הגוף הביאולוגי, שאף הוא מורד בחוקים הקוצבים לו משך מוגבל. היותו מוותי, רק השם, הסימול החלול, המתנתק ממנו, מפליג ממנו והלאה, יכול בקסמים ליצור אפוקליפסות, דיסטופיות ואזי הגוף הביאולוגי המוותי נעשה מכשול מהתגשמות הפנטומים האלו. את המכשולים האלו יש לחסל במלחמות, יש להעלות אותם על מוקדים, יש לשלח אותם לגולג.
אם מישהו תמה מה מבדיל את האדם מהחיה ההורגת רק למען השגת מזון, שומרת רק על טריטוריה מוגבלת, האדם שהפך לישות מופשטת בהזדהותו עם שמו החלול, רוצה שליטה על היקום, רוצה לשנות את חוקי הקיום. רק ההשקפה הקיומית התנ"כית, יכלה ליצור את האידיאל של ישעיהו פרק ב',2:"והיה באחרית הימים……כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנחנו רואים מנבואת ישעיהו, שרק השקפה קיומית, תוצר הפילוסופיה הלשונית, תשתית המחשבה התנ"כית, שאינה עוברת 'עולם נגלה' והלאה, נותנת לשפה את תפקידה לשרת את הגוף גם באחרית הימים.
עולמות הפנטומים, תוצר שפה המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שברבות הימים רואה בו מכשול שיש לחסלו. עולם פנטום כזה הוא התגלמות ה'נחש'. הנחש ממשל 'עץ הדעת', שפיתה את חוה שתיהפך לאלוהות בניכוס 'דעת'. נחש שבעל המשל ניטרל אותו, בהצביעו על כך שחוה ואדם הם מוותיים, שנשלל מהם לאכול מ'עץ החיים'. בעל המשל ניטרל את הנחש עם שאיפות לריבונות, כיוון ש'העולם הנגלה', קיים רק אם כל הברויים משך קיומם קצוב, חוקי הקיום אפשריים רק אם כל הישויות משך התקימותם קצוב.
הנחש לובש צורות, כך הוא הפך לפאוסט, שכרת ברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו מאגיה, שתאפשר לו לחסל את 'הבל', את היהודים, 'אויב הקוסמי', שהוענק לו תאר 'נבחר'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 426 – מדוע עולמו הלשוני של האדם הנו פנטום?
בשעור הקודם, דנו בשאלה 'מודעות מהי", והסקנו שהילד נעשה מודע, אחרי שניכר את עצמו מאמו, רכש את המלה 'אני'. אבל 'מודעות' אינה מוחשית כמו הגוף הביאולוגי, תלויה במשוב מאחרים על קיומה. אבל לא רק שהמודעות אינה מוחשית, כל יצירות השפה אינן מוחשיות, קיומן תלוי בהסכמים הדדיים. השפה עצמה היא פרי הסכמים הדדיים, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי, באמונה של בני אדם בה, או בשכתוב, עובדות בהן דנו כבר בשעורים קודמים.
אבל עתה ברצונינו לדון בשאלה מדוע היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, גם כאשר אנו מוסיפים, לשפה, שהיא אינפורמציה מעשה, אנרגיה. לכאורה צירוף זה היה צריך להעניק ליצירה זו יכולת שכפול, ולא כך.
במציאות אם אנו מכניסים למחשב תוכנה, אינפורמציה, מוסיפים לה אנרגיה, התוצר של צירוף זה לא משכפל את עצמו. גם אם אנו יוצרים תכנית לשונית לכלי, מוסיפים לה אנרגיה, הכלי שלכאורה מוחשי, כלי זה לא משכפל את עצמו.
אנו שואלים מדוע DNA הופך לתרכובת אם מוסיפים לאינפורמציה הנמצאת בגנים תזונה, אזי הוא משכפל את עצמו, תוכנה לשונית שמוסיפים לה אנרגיה אינה משכפלת את עצמה? התשובה היא שב-DNA , האינפורמציה בגנים אם מוסיפים לה תזונה, אנרגיה, הופכת לתרכובת, בעוד שתוכנה שלה מוסיפים אנרגיה לא הופכת לתרכובת.
אם האבולוציה יצרה תרכובות ביאולוגיות, המשכפלות את עצמן, יכולת ליצור תרכובות מאינפורמציה ואנרגיה נשלל מהאדם. מאחר שיכולת זו נשללה מהאדם, המתת, השפה, היא רק כרוז, סימול, המצביע על יכולות הגוף הביאולוגי.
כל עוד הסימול הוא כרוז הגוף, מייצג אותו משרת אותו הוא ממלא את תפקידו, הוא ממלא את יעודו, כאשר הוא מתנתק מיעודו זה, רוצה להיות ריבון, הוא הופך לפנטום.
כפי שראינו, במציאות כל היצירות הלשוניות, כולל השפה עצמה, קיימות רק אם היחידים מכירים בהן, הרי הן לא מוחשיות. מלה, למשל, לא קיימת, אין לה ממשות. היא מקבלת ממשות אם שניים לפחות מכירים בה, מאכסנים אותה בזכרון שלהם, או אם המלה מקובעת בכתב בצורה קפואה.
השפה כאמצעי, שונה מכח כאמצעי. כח שאותו הברויים יכולים להפעיל, אינו זקוק לקיומו משוב מאחרים. העובדה הזו שהשפה כאמצעי זקוקה כל הזמן למשובים מאחרים, מכריח את האדם ליצור קהילות, הזוכרות את השפה.
כפי שכבר דנו בשעורים קודמים, השפה שאינה מוחשית, היא רק כרוז תחושות הגוף, מקבלת ממשות רק מקהילה זוכרת. בהמשך היא גם נעשית אמצעי להסדרת אורחות הקהילה. כך, כפי שראינו כבר, היא הופכת לאלגוריתמים המכוונים את יחידי הקהילה איך להתנהל, אלגוריתמים כמו חוקים, ערכים.
וכפי שראינו, האדם הופך למודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מהזולת ומקבל שם. במציאות, השם צריך לתת רצף לגוף ביאולוגי המשתנה, בצורה זו הוא שרת הגוף. ומאחר שהשם הוא 'רצף', בהבדל מהגוף המשתנה וכלה, האדם מתחיל לתת לשם בכורה. בהמשך האדם מזדהה עם השם, מנתק אותו מהגוף הכלה, בצורה זו האדם הופך לישות מופשטת, ישות לא מוחשית.
במציאות שם מנותק מהגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, הוא ישות חלולה, פנטום. קין ההורג את הבל, קין ההורג את הבל למען לשלול את השם 'בחירה', שם שהוענק לאחיו הבל. מושג לשוני, כאשר הוא מנותק מהגוף, הופך לפנטום הרסני.
השם שהתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, יוצר את עולמו הפנטומי של האדם. בהמשך, האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת השם. נשאלת השאלה מדוע? התשובה היא, כפי שכבר ראינו, השם מצטייר כ'רצף', רצף שורד מול גוף כלה. האדם לא נותן לעצמו דין וחשבון, שהשם הוא רק סימול, סימול חלול, מקבל ממשות רק אם הוא מתחבר לגוף ביאולוגי.
אבל כל יצירות השפה המתנתקות מלהיות כרוזים של תחושות הגוף, מתנתקות מלהיות שרתי הגוף, ממציאות קיומית, מסוגלות להיהפך בקסם לעולמות ממשאלות אנושיות, משאלות הכופרות בקיצוב של הקיום הביאולגי. עולם לשוני זה, המנותק מיעודו לשרת את הגוף, הוא מקור האפוקליפסות, הדיסטופיות, פנטום, חור שחור, הבולע את העולם הקיומי.
במציאות על כדור הארץ שלנו, ברויים שומרים על טריטוריה, דחף הקיום מכוון אותם להפיץ את הגנים שלהם, דחף הקיום מכוון אותם לברח מסכנות לקיומן, הורגות רק למען השגת מזון. האדם כיתר הברויים, מונע כמוהם על ידי דחף הקיום, אבל בהבדל מהם הוא לא רק רוצה להפיץ את הגנים שלו, הוא רוצה לשמר גם את שמו.
הדחף לשמר את השם נובע מהיות האדם יצור לשוני והשם מסמל בשבילו רצף. בהמשך השם גוזל את הבכורה מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, רוצה ריבונות. שם שהשיג ריבונות, מתנתק מהגוף, שם שהנו סימול חלול, מורד לא רק בגוף הביאולוגי שאותו הוא צריך לשרת, גוף חלול המתימר שהנו רצף, הוא גם נלחם בחוקי הקיום, הקוצבים, מעניקים משך מוגבל ליצירותיהם.
למעשה השם המורד, הוא גלום משאלות הגוף הביאולוגי, שאף הוא מורד בחוקים הקוצבים לו משך מוגבל. היותו מוותי, רק השם, הסימול החלול, המתנתק ממנו, מפליג ממנו והלאה, יכול בקסמים ליצור אפוקליפסות, דיסטופיות ואזי הגוף הביאולוגי המוותי נעשה מכשול מהתגשמות הפנטומים האלו. את המכשולים האלו יש לחסל במלחמות, יש להעלות אותם על מוקדים, יש לשלח אותם לגולג.
אם מישהו תמה מה מבדיל את האדם מהחיה ההורגת רק למען השגת מזון, שומרת רק על טריטוריה מוגבלת, האדם שהפך לישות מופשטת בהזדהותו עם שמו החלול, רוצה שליטה על היקום, רוצה לשנות את חוקי הקיום. רק ההשקפה הקיומית התנ"כית, יכלה ליצור את האידיאל של ישעיהו פרק ב',2:"והיה באחרית הימים……כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנחנו רואים מנבואת ישעיהו, שרק השקפה קיומית, תוצר הפילוסופיה הלשונית, תשתית המחשבה התנ"כית, שאינה עוברת 'עולם נגלה' והלאה, נותנת לשפה את תפקידה לשרת את הגוף גם באחרית הימים.
עולמות הפנטומים, תוצר שפה המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שברבות הימים רואה בו מכשול שיש לחסלו. עולם פנטום כזה הוא התגלמות ה'נחש'. הנחש ממשל 'עץ הדעת', שפיתה את חוה שתיהפך לאלוהות בניכוס 'דעת'. נחש שבעל המשל ניטרל אותו, בהצביעו על כך שחוה ואדם הם מוותיים, שנשלל מהם לאכול מ'עץ החיים'. בעל המשל ניטרל את הנחש עם שאיפות לריבונות, כיוון ש'העולם הנגלה', קיים רק אם כל הברויים משך קיומם קצוב, חוקי הקיום אפשריים רק אם כל הישויות משך התקימותם קצוב.
הנחש לובש צורות, כך הוא הפך לפאוסט, שכרת ברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו מאגיה, שתאפשר לו לחסל את 'הבל', את היהודים, 'אויב הקוסמי', שהוענק לו תאר 'נבחר'.