אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 430 – 'שפ' – מעניק רצף לגוף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 430 – 'שם' – מעניק רצף לגוף
כבר הזכרנו בשעור הקודם שהשם מעניק רצף לגוף, אבל עלינו להרחיב על נושא זה. הזכרנו גם בשעורים קודמים שהרקליטוס טען שלא נכנסים לאותו נהר פעמים, בגלל זרימתו. בכלל הרקליטוס חשב שהעולם נמצא בהשתנות מתמדת, הוא חשב כך, בניגוד למה שחשב פרמנידס שהעולם הוא סטטי. למעשה דבריו של פרמנידס תאמו יותר את מחשבתם של סוקראטס ואפלטון, אבל גם אריסטו התנגד לדעותיו של הרקליטוס. עלינו להזכיר דבר זה, אם אנו דנים בדעותיו של הרקליטוס או דעותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, שהם כולם היו חסרים את המודעות של תפקיד השפה, שפה ככלי שהיא למעשה מבדילה את האדם משאר הברויים על כדור הארץ, נושא שנדון בו בשעורים הבאים.
אבל כאן אנו רוצים להרחיב על 'השם', שם, המעניק לאדם רצף. ברור שמה שטען הרקליטוס שהעולם זורם, משתנה, הוא נכון, אבל האדם הלשוני חוכה מהזרימה ישויות שהוא מעניק להם שם.
האדם הוא דואלי, הוא גוף ביאולוגי שנמצא בהשתנות מתמדת, הוא ילד, נער, מבוגר, זקן. אבל השם מהווה את החלק השני של האדם. מעניק לגוף המשתנה רצף שמי, כך שאנו למרות השתנות הגוף שלנו רואים את עצמינו כיחידה תחת השם. השפה שהנה ניכור, מאפשרת לנו גם לנכר חלקים מהעולם החיצון, ולהעניק לכל חלק מנוכר שם, כך אנו יוצרים עולם שמי, בתוך היקום הזורם.
אנחנו גם יוצרים רצף לאנושות על-ידי כך שאנו משמרים בכתב שמות אנשים שקדמו לנו יחד עם פעילותם, כך נוצרת ההיסטוריה האנושית. עמים שטרם המציאו את הכתב, זכרונם נמוג.
מה שמפליא הוא, שגם אלו שלא מודעים לשפה ככלי, היוצר את עולמו הלשוני של האדם, עושים שימוש בכלי זה, אחרת הרי יצירותיהם לא היו נשמרות. אבל לא רק לקדמונים, כמו היוונים, מהות כלי השפה לא היה נהיר, גם בעולמינו עדיין אין מודעות למהות כלי השפה, כך הזכרנו שאפילו איינשטיין, ראה את העולם דטרמיניסטי, אם זה חלקית נכון על היקום, וודאי זה לא נכון לגבי עולמו של האדם, עולם השפה. מבחינה זו איינשטין הסתמך על תורת שפינוזה, תורה שדגלה בפנטאיזם, תורה ששללה רצון חופשי. והרי כל מלה שנוצרת על-ידי האדם, מתבססת על הפעלת רצון חופשי. בעולם דטרמיניסטי אין מקום ליצירת מילים, יצירת שפה. איינשטין עם כל גאונותו המדעית, לא היה מודע לעובדה שהוא יכול לעסוק במדע כיוון שהוא בעל כלי שפה. הרי ללא שפה גם מדע לא יתכן.
ובכן, אנו סובבים ביקום, שמתוכו אנו חוכים יחידות מנוכרות שלהן אנו מעניקים שמות. עולמינו השמי הוא דמי-סטטי, אנו נכנסים לאותו נהר שמי פעמים רבות, אנו מתיחסים לזולת, למרות שינויי גופו, כיחידה שמית. והעיקר, אנו יוצרים שמות באמצעות הרצון החופשי שלנו. האם היינו יכולים להעניק לילד הנולד שם ללא רצון חופש?
אפשר להבין את התנגדותם של סוקראטס, אפלטון, ואריסטו להרקליטוס, קשה לחיות בעולם זורם, לכן הם העדיפו את פרמנידס. אבל בעולם שמי דמי- סטטי אפשר ואפשר לחיות, וגם אפלטון וגם אריסטו למרות שלא היו מודעים לכלי השפה, חיו בעולם לשוני, את אותו דבר אפשר להגיד על איינשטין, שלמרות שהוא האמין בדטרמיניזם, הוא יכול היה לעסוק במדע כיוון שהוא עשה שימוש בכלי השפה המבוססת על רצון חופשי.
למרות שהאדם בעבר, וגם היום, עדיין לא עומד על מהות השפה, הוא הבין שהשם מעניק רצף, לכן נתן ונותן לו בכורה, על קיום הגוף. כפי שכבר הזכרנו, בתרבות השומרית, גילגמש הוא גיבור המיתוס של תרבות זו, והוא מבין שהגוף כלה, לכן הוא רוצה לבצע מעשי גבורה, למען ששמו ישרוד. גם היום בתרבויות מסוימות שמירה על טהרת השם, כביכול, מצדיק הרג של יחיד במשפחה, המכתים את השם.
הזכרנו כבר אסכולה בעבר, האסכולה ה'ראליסטית', שהיא מבטאת נטיות ארכיטיפיות של האדם, שלשמות קיום עצמאי. במציאות, לשמות, ליצירות לשוניות אין קיום עצמאי, יצירות אלו הן לא מוחשיות, קיימות רק במח האנושי, או בצורה קפואה בכתב.
פילוסופית השפה המבוטאת במשלים התנ"כיים, שהיא מבטאת מה שמכונה אסכולה נומינליסטית, לא נתנה לשמות בכורה, היא העלתה את עיקרון קדושת החיים, קדושת הגוף, השם צריך היה לשרת את הגוף, את הקיום. קיין, ההורג את אחיו הבל בחמדו את המושג הלשוני 'בחירה' שהוענק לו על-ידי האלוהות, נחשב לחוטא בעיני מחבר המשל. אולי מחבר משל זה כיוון נגד גילגמש, שהיה מוכן לנהל מלחמות, הרג, למען לזכות בשם עולם.
אמנם יצירות ספרותיות מעניקות למחבריהם שם עולם ללא הרג מצדם, אבל קיום יצירות אלו תלוי בבני אדם הקוראים אותן, בצורה זו ממחישים אותן, ללא קוראים היצירות נמוגות.
כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, השפה היא אמצעי נוסף שהוענק לאדם, אמצעי שישרת את הקיום, את דחף הקיום. השם כחלק מהשפה, תפקידה להאדיר את הקיום. ברור שהשם מאפשר את המודעות, הרי מודעות מתבססת על היות גוף רציף תחת שם. ומה חשיבות המודעות? ובכן מודעות מעניקה קדושה לחיים.
אמנם גם לברויים אחרים על כדור הארץ יש דחף לקיום, דחף לשמור על הקיום, לברח מסכנות לקיום. אבל לאדם השמי יש את המודעות שהקיום הוא המתת החשוב ביותר, שיש לשמור עליו, יש לקדשו. עמים, יחידים, שלא מודעים למהות השפה, גם לא עומדים על מהות המודעות, למרות שבאופן פרגמטי עושים בו שימוש, כפי שהם עושים שימוש בשפה שלא מודעים למהותה.
האדם המודע נוכח לדעת שלא תמיד יש לו שליטה על שימור משך קיומו, שאין לו שליטה על פגעי הטבע. תוצאות מודעות זו גורם לאדם ליצור מערכת ערכית שבמילויה הוא רואה את עצמו זכאי לדרוש מהקיום שמירת מתת הקיום.
ברור שאם השם לא היה מעניק לאדם רצף, הוא לא היה יכול לדרוש לעצמו יותר קיום. מכאן אנו רואים שהשם פרי השפה, שם המעניק רצף לגוף, מאפשר לאדם לתבע לעצמו יותר קיום, אם סכנה אורבת לו. החיה שאמנם יש לה דחף לקיום, לא יכולה לתבע לעצמה יותר קיום, אם סכנה אורבת לקיומה.
אנו רואים שוב, שיצירות השפה, כמו יצירת השם, שם המעניק רצף, צריכות לשרת את הקיום. הרי השם מגבה את משך הקיום, ואם משך זה נגזל, האדם רואה את עצמו זכאי לדרוש השלמת המתת.
אבל השפה הבנויה על משא ומתן, מלמדת את האדם שתמורת כל זכאות יש לתת תמורה. וכפי שראינו מודעות זו גורמת לאדם ליצור מערכת ערכית שמילויה מזכה אותו להיות זכאי לדרישות.
למרות שלרוב בני אדם מהות השפה לא נהירה, הם עושים בה שימוש, וכך הם יוצרים את עולמם הלשוני. נשאלת השאלה, איך זה קורה שהאדם שמהות השפה לא נהירה לו, עושה בה שימוש, לפי היעוד שלה, לשפר את קיומו? אפשר להעלות השערה, שהשפה מובילה את האדם, אולי היא דחף, כפי שקיים דחף הקיום של כל הברויים?
אבל אם אנו מעניקים לשפה יכולת להוביל את האדם ליצירת מוסדות לשיפור קיומו מחד גיסא, איך אפשר להסביר את דחף ההרס של האדם מאידך גיסא? בלי ספק שסתירה זו נובעת בסופו של דבר שהאדם חסר את מודעות יעוד הכלי שהוענק לו, וקיים בו רצון להרס. כך חשב קין שעם הרג אחיו ירכוש לעצמו את בחירתו השמית, כך חושבים הקיינים של כל הדורות.
למרבה הפלא, אנשי הרייך השלישי חשבו שאם יגזלו את שמותיהם של היהודים, את בחירתם, 'האויב הקוסמי' לפי האידיאולוגיה שלהם,(הרי במחנות הם נטלו מקורבנותיהם את שמם, והעניקו להם מספרים, כפי שמעניקים מספרים לבהמות), הם יהפכו לאדוני העולם
בלי ספק שהבנה אמיתית של יעוד השפה, יעוד השמות, יכול למנע נטיות הרסניות של האדם. אבל לאדם הוענקה בחירה בין טוב לרע, הוענק לו רצון חופשי, כך שלמרות שהשפה מובילה את האדם למלא את יעודה, ליצור מוסדות לשיפור חייו, הוא גם יכול לבחור ברע, בהרס.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: