Monthly Archives: ינואר 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 432 – המחשבה הקיבוצית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 432 – המחשבה הקיבוצית
כמובן כל יחיד חושב שמחשבתו היא רכושו, אבל מחשבה, כפי ששפה עצמה, היא יצירה קיבוצית. ניוטון ביטא את הדבר בצורה הטובה ביותר, כאשר הכריז, שעמד על כתבי גאונים, כך הוא הגיע לממצאיו. כמה פילוסופים בניגוד למה שחשב ניוטון, ראו את המחשבה כפנימית, שיש רק לילד אותה, כך חשב סוקראטס, כך חשב לייבניץ, כך חשב קאנט. אפילו אפשר להוסיף לגוורדיה זו את דקרט, שהכריז שהנו בטוח על קיומו, כיוון שמחשבתו מאשרת זאת, הוא לא חשב שהוא מזקק לשפה קיבוצית, שאותה רכש בקהילה, שבזכותה ובזכות דברים אחרים שהוא רכש מהקהילה, הוא יכול להוגיע למסקנה שהנו קיים, בזכות מחשבתו. כפי שכבר הזכרנו פעמים אחדות, הובס שהיתה לו הבנה חלקית לתרומת השפה הקיבוצית, העיר לדקרט שחושבים בשפה, שפה שאותה רוכשים מהקהילה.
כפי שאחדים חושבים על השפה, על המחשבה כרכוש פרטי, כך חושבים שתרבויות נוצרות יש מאין. במציאות תרבויות חדשות מבוססות על תרבות קודמת, שלה נותנים אינטרפרטציה חדשה. כך תרבות התנ"ך נוסדה על בסיס התרבות השומרית המפוארת שעסקה כבר בשפה, הרי גילגמש הגיבור של אפוס בשמו, הבין שגופו כלה, אבל הוא יכול לשמר את שמו בזכות מעשי גבורה שביצע. גילגמש הבין, ששם שורד, אם קהילה זוכרת אותו.
העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי שומרי מפואר, אברהם, ענר, אשכול וממרא, על בסיס התרבות שנשאו אתם, חוללו את תרומתם, יצרו את פילוסופית השפה שלה העניקו 'רצון חופשי', יכולת יצירה. השומרים, שהיתה להם הבנה מסוימת של מהות השפה, חשבו אותה דטרמיניסטית, חלק מחוקי הטבע. העברים ניתקו את השפה מהחוקים הדטרמיניסטיים, העניקו לה 'רצון חופש', יכולת יצירה.
ממשל 'עץ הדעת', אנו רואים שחוה אוכלת מ'עץ הדעת', למרות האיסור, מרצונה החופשי, משתפת בכך את אדם. רק בשתוף פעולה הם נוכחים לדעת שהם עירומים, נעשים 'מודעים' ש'דעת' נבדלת מהגוף, שהיא חיצונית לו, שאינה אימננטית בו.
חוה ואדם זוכים להבנה, ש'דעת' היא ממקור חיצוני, לא חלק מחוקי הטבע, היא תוספת, תוספת שלא היתה להם ב'גן העדן', שתוספת זו מבדילה אותם מהחיות האחרות.
גם את השלב השני של פילוסופית השפה, המבוטא בפרק הבריאה, העברים יצרו על בסיס המחשבה המצרית. במצרים היה גרעין מחשבתי, שהאל פתה, יצר את העולם בהבל פיו, אמנם מסורת זו, הנקראית המסורת הממפיתית, הושכחה שם, או נדחתה שם כיוון שהמצרים רצו להיות חלק מחוקי הטבע, ה'מאאת', סדר עולמי, בצורה כזו להיות נצחיים, יחד עם הסדר הנצחי הזה. לעומת המצרים, העברים שלא היו שורשיים במצריים, יכלו לקבל את העובדה שהם נבדלים מחוקי הטבע. בפרק הבריאה, אלוהים בורא שתי ישויות, זכר ונקבה, כשליטים על חוקי הטבע, כאילו כל הבריאה נבראה למענם.
הניכור של אברהם, ענר, אשכל וממרא מאור, היפרדותם מטריטורית אור, איפשר להם לראות את השפה כישות מנוכרת מחוקי הקיום, דבר שנמנע מהשומרים יושבי קבע שראו עצמם אוטוכתוניים, חלק מטריטוריה, חלק מחוקי הקיום. אותו דבר קרה למשה וסובביו, שיצאו ממצרים, ניכרו עצמם מהטריטוריה שלהם, אף הם יכלו לראות בריאת עולם יש מאין, לא דטרמיניסטית, לא עולם נצחי כפי שחשבו המצרים, או חשבו היוונים היותר מאוחרים.
כל אלו הרואים את העולם כנצחי, דטרמיניסטי, הרואים את המחשבה ואת השפה כפנימיות, לא יכולים לקלוט את העובדה שהשפה הנה חיצונית, נוצרת על-ידי הקהילה כיצירה משותפת. אפילו נעם חומסקי שכבר הזכרנו אותו כמה פעמים, חושב את השפה כתוצר של גן ביאולוגי. אמנם היכולת לשפה היא גנטית, אבל הגשמתה היא אפי-גנטית. הילד הנולד חסר את השפה, רוכש אותה מהסביבה.
אבל דיונינו הוא במחשבה, אף היא הנה יצירה קיבוצית. הפרט תמיד יכול להוסיף למצבור המחשבה הקיבוצית נדבך, כפי שניוטון ברוב חכמתו הכריז.
אנחנו רואים בפליאה, שגם הנצרות הראשיתית וגם האיסלאם נאחזים בירושה התנ"כית, למרות שהם עשו שינויים מהותיים לירושה זו.
ברור ששלילת עקרונות משל 'עץ הדעת', על-ידי השליח פאול, ב'איגרת אל הרומיים', נתן מפנה למחשבתו. אם משל 'עץ הדעת', מכיל מחשבה קיומית, מחשבה שרירותית, עולם ארעי, שאלהים יכול לבטלו, כפי שהוא רצה לבטלו בזמן המבול, השליח פאול רצה בעולם נצחי, הוא רצה לגרש את המוות מתוכו, בזכות הקורבן של ישוע.
שוב אנו רואים, שלותר אשר כפר ביומרה של הכנסיה הקתולית שהיא הנה מלכות שמיים, טען שהוא ממשיכו של השליח פאול, למרות שכפר בטענתו של פאול, שסדרי עולם ישתנו, המליך על העולם הנגלה במקום ישוע, את השטן.
אם תוצאות השינויים האלו לא לגמרי בולטים בכתבי לותר, גיתה שהמחיז את התיאולוגיה שלו, בדרמה פאוסט, השלים את המפעל. בפרולוג של דרמת פאוסט ישוע נעדר, ומפיסטו נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפית. ואם לותר רק שלל 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר פעולת השפה, גיתה בדרמה זו שלל את השפה כראשית, שפה שלפי בשורת יוחנן הנה הראשית. גיתה ראה במעשה ראשית.
אנו רואים את השרשררות של המחשבה האנושית, כל אחד מסתמך על מסורת קודמת למרות השינויים שהוא מחולל בה.
אפילו אפלטון, שאימץ את אמונותיו של סוקראטס, שאת המחשבה האימננטית יש רק לילד, בדיאלוג שלו 'טימאוס', הוא מייחס הרבה עקרונות שהוא מביא בדיאלוג זה, לכוהני מצרים. גם אם נתעלם מעדות זו של אפלטון בדיאלוג זה, ברור שכל המחשבה היוונית התבססה כבר על מסורות של תרבויות עתיקות.
אבל אנו מוצאים במחשבתו של אפלטון את התערובות התמוהות האלו, שהוא מצד אחד בדומה לסוקראטס מאמין במחשבה אימננטית, כך הוא טוען במיתוס שאותו הוא מביא בספרו 'הרפובליקה', שהמעמדות השונים, נוצרים באדמה ממתכות שונות. אמנם הוא מוסיף, שמיתוס זה הוא מדומין, אבל בהקשר המחשבה היוונית, מיתוס זה מתאים לאמונה היוונית שהם ילידי האדמה, אוטוכתוניים. כך שהמיתוס הזה לא היה מדומין לגמרי. מצד שני, אפלטון, כפי שציינו, בדיאלוג 'טימאוס', מודע שהמחשבה היוונית התבססה על מסורות של תרבויות אחרות.
אנחנו שוב יכולים להיווכח על דואליות מחשבתית אצל קאנט. מצד אחד בעקבות רוסו הוא טען שחוקים נוצרים על-ידי קהילה, אבל כאשר הוא רצה לאפס את הירושה התנ"כית, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', הוא עושה דה-לגיטימציה לחוקי התנ"ך, בטענה שהם יצירה חיצונית, מדינית, בעוד שהוא מעדיף חוקים פנימיים.
לא כאן המקום לעסוק בכל הסתירות במחשבתו של קאנט, ביומרותיו, כמו טענתו ב'פרולגומנה' שלו שהאדם מחוקק לטבע. קאנט בהבדל מניוטון, לא טען שעמד על כתפי גאונים שקדמו לו. לא בכדי היינה החכם, טען שקאנט המליך את עצמו לאלוהות.
הוודאות שהשפה, המחשבה האנושית, הן פרי שתוף פעולה בין יחידים המהווים קהילה, מנוגדת למשאלה, שבוטאה על-ידי שפינוזה ויותר מאוחר על-ידי ניטשה, להיות 'מעבר לטוב ולרע'. הרי במצב 'מעבר לטוב ולרע', ישנו 'אין'. הבריאה, לפי פרק א' של ספר בראשית, בוצעה על-ידי האלוהות בהבדלות של דבר מדבר. בהבדל ממעשי האלוהות, לאדם ניתנה המתת 'להבדיל', להבדיל בשתוף פעולה עם הזולת. שתוף פעולה זו בין יחידים יוצר את העולם הלשוני האנושי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 431 – השם חוכה רצף קצוב מהזרימה של היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 431 – השם חוכה רצף קצוב מהזרימה של היקום
ראינו בשעור הקודם, שהשם חוכה רצף לגוף הביאולוגי הזורם, המשתנה, ואנו יכולים להוסיף שהשמות חוכים רצף מדוד, קצוב, לישויות, בעולמו הלשוני של האדם.
בניגוד למה שטען הרקליטוס על עולם זורם, האבולוציה העניקה לאדם פתיון, חכה, שפה, שם, שבעזרתו אנו חוכים רצף מדוד קצוב, מתוך הזרימה, כך שעולמו הלשוני של האדם נראה רצוף. אנו מדדים על פני כדור הארץ הסובב כאילו אנו בעולם סטטי.
אבל יכולת זו לגזול מהזרימה של הקיום נתח רצף מדוד, קצוב, מתאפשר רק הודות למתת נוסף של האבולוציה לאדם, מתת הכלולה בשפה, בדעת, מתת רצון חופשי. הרי בלי מתת זו לא היינו מסוגלים לחכות נתח, רצף קצוב, ולהעניק לו שם.
יש צורך לשאול את כל ההוגים, את כל המדענים, המתכחשים ל'רצון חופשי', רואים את העולם כדטרמיניסטי, האם נולדו עם שם פרטי? או שמא, שם זה ניתן לילוד, שהנו ההוא הנשאל, על-ידי הוריו באמצעות רצון חופשי שלהם, שמא הורים אלו חכו את הילוד בחכת השם.
מענין להיווכח, שאלו הנקראים על-ידי הדורות כחכמים, גם אם שאלו שאלות, בדרך כלל השאלות הבסיסיות של הקיום נעלמו מעיניהם. אם נחזור להרקליטוס, הוא הבחין שהקיום נמצא בזרימה, אבל שכח להתבונן, שהוא נמצא ברצף מדוד, קצוב, רצף המאפשר לו בכלל לשאול שאלות, רצף שמי מדוד, קצוב. הרי הזרימה היקומית, הזרימה החסרה שמות החכות רצף מדוד, קצוב, לא שואלת שאלות. ואלו בין היוונים, בני דורו ואלו שבאו אחריו שהתנגדו לתיאוריה של הרקליטוס, רצו סטטיות, לא שאלו את עצמם, איכה הם יכולים להתנגד, להפעיל התנגדות לדעותיו של הרקליטוס, אם העולם הוא סטטי. הרי בשביל להתנגד, צריך רצון חופשי, והיוונים הקלאסיים אפילו לא הכירו את המושג זה, מושג 'רצון חופשי'.
ואם אנו מגיעים לעת החדשה, ושוב שואלים את אותן שאלות מבניה שכבר התחנכו על הירושה התנ"כית, עם פילוסופית השפה. האם תובנתם רבה יותר? וכבר הזכרנו את דקרט, שהכריז על ודאות קיומו, כיוון שהוא חושב, רק שכח להזכיר שהוא יכול לחשוב כיוון שהוא בעל שפה, על כך העיר לו הובס, שחושבים בשפה. הובס אימץ חלק ממחשבת התנ"ך, רק חלק, כיוון שהוא התנגד לרצון חופשי מטעמים פוליטיים, היותו פרוטסטנטי, מתנגד לכנסיה הקאתולית, שאימצה רצון חופשי. היאך, יכול היה הובס החכם להסביר את יצירת ה'לויתן' ללא רצון חופשי?
אנחנו יכולים כאן למנות גלריה של חכמים, ולחזור ולשאול איך בבטחון התעלמו מנתונים קיומיים בסיסיים, בטענות המתוחכמות שלהם כביכול, התעלמו משאלות פשוטות. איך לותר האכר הגרמני האגרסיבי שמרד בכנסיה הקאתולית, הכחיש את קיום הרצון החופשי, האם מרידתו התאפשרה הודות לחוקים דטרמיניסטיים, שהוא האמין בהם? פלא, חסידיו לא שאלו אותו את השאלה הזו.
ושוב שאלה פשוטה, מכל החסידים היהודיים של שפינוזה, שפינוזה שהאמין בעולם פנתאיסטי, שאנשים הם אמנציה ממנו, הכחיש רצון חופשי. לא שאלו היאך פילוסוף זה מרד במסורת אבותיו, ללא רצון חופשי, האם על-ידי 'אמנציות' כביכול?
צריך לקרא את המקורות, שאף אחד לא טורח לעשות, מסתמכים תמיד על פרשנויות מגמתיות, פרשנויות המתעלמות מסתירות באידיאולוגיות שהם עוסקים בהם, אנשים לא מעוניינים במה שלא תואם את משאלותיהם.
אם האדם לא היה מתעלם מנתונים קיומיים, ומעדיף משאלות, היה עומד על הפרשנות המוטעית למשל 'עץ הדעת' של השליח פאול, ב'אגרת אך הרומיים', משל שהכיל השקפה קיומית, ובמקומה שליח זה רקם 'דיסטופיה', עולם שלא יכול להתגשם. השקרים של פאול תקפים עד היום, כיוון ש'דיסטופיה' היא משאלה אנושית.
ומדוע מתכחשים ל'רצון חופשי', כיוון שהוא מטיל על האדם אחריות על עולמו, מצביע על כך שיעד 'רצון חופשי', יעד 'שפה', 'דעת', הוא ליצור עולם קיומי בהתאם לנתונים קיומיים, לא לשאוף ל'דיסטופיות' מכל הסוגים, למשיחי שקר מכל הסוגים.
אנו מגיעים לתלמידי לותר, שהכחיש קיום רצון חופשי, המליך את השטן על העולם הנגלה, שיהודים טובים נעשו חסידיהם, עדיים הם חסידיהם. הם המליכו את קאנט כהפילוסוף החשוב ביותר, מחוץ לחכם היינה, שעמד על טיבו. פילוסוף זה שלפי היינה המליך את עצמו לאל, יצא בשצף קצף נגד החוקים התנ"כיים החיצוניים, העדיף עליהם חוקים פנימיים. שכח, לא ידע, שהאדם נבדל מהחיות בכך שהוענקה לו מתת השפה, שבעזרתה הוא בונה עולם לשוני. חוקים הם פרי הסכמים חברתיים חיצוניים, חוקים פנימיים, המועדפים על קאנט, הם משותפים לאדם הביאולוגי כמו לישויות ביאולוגיות אחרות.
קאנט החכם, טען שמושג 'זמן', מושג מרחב', הם אפריוריים, כמובן לא הבין שזמן ומרחב הם מודדים חיצוניים, מודדים לפי פרמטרים חיצוניים. קאנט הקוסם רצה בזמן אפריורי, פנימי, למען להשתלט עליו, להכריחו להעניק לו נצחיות, הרי הוא רצה להיות אל, לחוקק לטבע, כך הוא הכריז ב'פרולוגומנה' שלו.
ואם הזכרנו את קאנט, מה תרומתו של גיתה? הוא ביצירתו פאוסט בכלל שלל את השפה, שכח שהיא מאפשרת לו את 'חכמתו', לכתוב בדיות. גיבורו של גיתה בדרמה זו פאוסט, מחוסר השפה, באמת בסוף היצירה נעשה מריונטה של מפיסטו, נעשה יצור מכני, מבצע את תכניותיו של מפעילו, מפיסטו, יוצר ממלכה של עבדים.
העולם המערבי ניצל מחכמתו של לותר, קאנט, גיתה, בזכות קלווין, שהושפע ממחשבת התנ"ך, שבניגוד ללותר שהמליך את השטן על העולם הנגלה, המליך את ה'השגחה'. אבל הפרוטסטנטים, ששם זה הגדיר את חסידי לותר ותלמידיו, גם את אלו שאימצו את תיאולוגית קלווין, לא שמו לב על ההבדל התהומי בין תורותיהם של שני הרפורמטורים. הם הזדקקו להתגשמות ממלכת מפיסטו ברייך השלישי, כדי שעיניהם יאורו ויעמדו על ההבדל בין תורת לותר לבין תורתו של קלווין.
האם היהודים, חסידי קאנט עמדו על הבדל זה בין תורת לותר לזו של קלווין? לא ולא, עד היום אינם מוכנים להיפרד מאלילם.
נשאלת השאלה, איך התגלתה החכמה העילאית ליוצאי אור, אברהם, ענר, אשכול וממרא, שהשפה היא חיצונית, מעץ הדעת, מאפשרת לאדם ליצור, להבדיל בין טוב לרע? ומדוע לצאצאיהם, העברים, חוכמה זו נעלמה, אפילו לחכם שלהם הרמב"ם? משום מה צאצאים עברים אלו תמיד רצו להיות חסידים של אלו שהתכחשו להם.
אולי רק הגאונית, המטורפת, אלזה לסקר שילר, בזמן המלחמה ברוב יגונה, במחזה הגאוני שלה 'אני ואני', הבינה, את משמעות הגרמניות, וקבצה את כל החבורה, של גיתה וחסידיו, בעמק גיהנום, למשפט אחרון.