אוניברסיטה ווירטואלית -שעור 434 – שפה – שלילה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 434 – שפה – שלילה
השפה מבוססת על קביעה ושלילה. אנו מקבעים עצם או פעולה בשם, משאירים בין שם זה והבא אחריו חיץ, שוללים את האחרים מלהכלל בשם זה. אם קבענו שהמאור הגדול המאיר את חיינו נקרא 'שמש', מכל המאורות האחרים נשלל שם זה, אם פעולה מסוימת כינינו 'הליכה', שם זה נשלל מפעולות אחרות. עובדות אלו נראות מובנות מאליהן, אבל תרבויות שהאמינו בקיום רציף, לא היו מודעים לקביעות אלו.
אנו יכולים להביא בתור דוגמה את התרבות היוונית, שהאמינה בעולם נצחי ורצוף, תרבות שלא היתה מודעת ל'שלילה', בצורה מודעת, למרות שוודאי עשתה בה שימוש. האידיאל של התרבות היוונית היתה תורתו של פרמנידס, שהעולם הוא רציף. תרבות זו לא היתה מודעת גם למושג 'רצון חופשי', למרות שוודאי הפעילה רצון חופשי בפעולותיה. אם דברים אלו נראים לנו מוזרים היום, עלינו לדעת שאם היוונים האמינו בעולם נצחי, רציף, לא היה להם צורך בשפה היוצרת את העולם האנושי הלשוני. לכן אל נתמה שאריסטו יחס לאדם רק יכולת חקוי, ולא יצירה. מוזר שהוא כביכול התכחש לעובדה שהוא יצר תורה פילוסופית, האם חשב שהיא קיימת בטבע והוא רק מחקה אותה? כנראה שמודעות אינה נחלת האדם.
בהבדל מהתרבות היוונית הקלאסית, תרבות התנ"ך, תרבות העברים, מתחילה בכך, שאלהים יוצא מה'אין' ובורא עולם, מעניק שמות לישויות שהוא יוצר, לעצמים ולפעולות. ובכן, אלהים בורא עולם שלא היה קיים קודם, לכן הוא לא נצחי. ולא רק זה, אלהים בורא עולם מרצונו החופשי, לא מכורח דטרמיניסטי.
הפילוסוף הרופא גלן במאה השניה, שקבע שלא הלב אלא המח הוא מרכז החשיבה, כתב גם על כך, שהיוונים לא היו מודעים ל'רצון חופשי', שמושג זה חדר לעולם הנוצרי מהתנ"ך, שלפיו אלהים ברא את העולם מרצונו החופשי, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים. גלן יכול היה להגיע למסקנות אלו, כיוון שהוא כבר הכיר שתי תרבויות שעקרונותיהם היו קוטביים, התרבות היוונית ותרבות הנוצרית שעם כל המרד שלה נגד עקרונות תנ"כיים, בכל זאת אימצה את התנ"ך כספר מקודש.
ואם עובדות אלו הן מובנות מאליהן היום, הסיבה לכך היא שהתרבות הנוצרית, למרות שהיא מרדה בכמה הנחות יסוד של תרבות התנ"ך, רוב רעיונותיו התנ"ך חדרו לעולם המערבי במשך ההיסטוריה. האם ה'מפץ הגדול' היה יכול להיהפך לקביעה מדעית, ללא אמונת התנ"ך שהעולם אינו נצחי, האם תורת האבולוציה יכלה להתפתח ללא חדירת עקרונות התנ"ך על בריאת עולם בשלבים, האם תורת האינפורמציה יכלה להתפתח, ללא חדירת עקרונות התנ"ך, שהעולם נברא ב'הגדים'?
כאשר אנו דנים בנצרות אחרי הרפורמציה, עלינו להבדיל בין תורותיהם של לותר וקלווין, הראשון שלל את רוב עקרונות התנ"ך, בעוד השני חזר לרובם. עלינו גם להזכיר שוב ושוב, שלותר המליך את השטן על העולם הנגלה, בעוד אצל קלווין ה'השגחה' הנה הכל יכולה.
ברור שאנו יכולים לדבר על 'שלילה' רק אם ברור לנו שהאדם בורא את עולמו הלשוני והוא כבעל לשון הנו בעל רצון חופשי. ושוב למרות שעובדות אלו צריכות להיות מודעות לאדם, במציאות זה לא כך. אנו יכולים שוב להביא את דוגמת איינשטיין, שהאמין בדטרמיניזם, לא נתן מקום למקריות בהקשר לתורת הקוונטים. איינשטיין בכלל לא היה מודע לעולם השפה, לא היה מודע לכך שהוא יכול להתבונן על הטבע, כיוון שהוא בעל שפה המקנה לו 'רצון חופשי'. איינשטיין ראה את עצמו תלמידו של שפינוזה, שהאמין בפנתאיזם, בו לאדם אין 'רצון חופשי', בו האדם הנו רק אמנציה של הכוליות, הפנתאיזם.
עלינו לחזור ל'שלילה' שבלעדיה אין אפשרות לברא, ליצור. אבל למען לעמוד על הפרדוכסליות של האדם, העדר מודעותו, עלינו לשאל את השאלה הפשוטה. האם היינו מודעים לקיומינו, בהעדר מודעות לאי קיום? ברור שהאדם מודע לעובדה זו, אבל הוא מדחיק מודעות זו. כאן הגענו לנקודת התורפה של האדם, ההדחקה של מודעות זו. זוהי הסיבה של כל יתר ההדחקות, כיוון שהאדם אינו משלים עם היותו מוותי.
ההדחקות האלו מסבירות את פרדוכסליות המחשבה היוונית, שהאמינה בעולם נצחי, בעולם רצוף, התעלמה מכך שהיא מפעילה רצון חופשי, יוצרת את עולמה הלשוני. ואם הקיום נהג באדם היווני, קצב לו רק משך מוגבל, היוונים נזעקו, יצרו את ספרות הטראדיה, זעקה על כי 'הישות מוירה', ישות זדונית מתנכלת לאדם, מפרה את הנצחיות שלו.
יש לזכות את איינשטיין, שלמרות אמונותיו המוצהרות על היות העולם דטרמיניסטי, התנגדותו על מקריות בעולם הקוונטה, בתהיות שלו, הוא התמלא בספקות, הבין שהוא עומד מול מיסתורין. בביוגרפיה המקיפה עליו, של וולטר אייזקסון, אנו מוצאים ספקות של איינשטיין בתרומת המדע שלו. ובכן, הופתעתי בקוראי את הביוגרפיה הזו, שאיינשטיין מכריז שהקיום הוא מסתורין בעיניו, שאפילו העקרונות המדעיים שהוא קבע, אף הם מיסתוריים, כאשר הוא תוהה עליהם.
מעניין להזכיר שדווקא אנשי מדע דגולים, כמו איינשטיין, ניוטון, בסופו של דבר, ממצאיהם המדעיים לא שכנעו אותם עצמם. זוהי הסיבה שניוטון מחוץ למדע, עסק באלכימיה, עסק בכתבי הקודש, חיפש בהם את חידת הקיום. ניוטון אף הכריז שלקדמונים, כוונתו היתה, לאנשי יוצרי מחשבת התנ"ך, התגלו דברים שהבנתם נשללה ממנו ומבני דורו.
אבל עלינו לחזור לנתונים הקיומיים, לשפה, מתת המבדילה את האדם משאר הברויים על כדור הארץ, שפה החייבת לשלול, למען לקבע דברים בשם, פעולות בשם. כבעלי שפה בני אדם לא נמלטים מה'שלילה', גם כאשר הם מדחיקים אותה.
פרויד שהשפה נעדרה מעיסוקיו, טען שהאדם מדחיק את דחפיו המיניים, זה הכל? האדם מדחיק מעצמו את שלילת קיומו. ההידיגר בספרו SEIN UND ZEIT בורח מהזולת, למען לא לראות את מותו, את מות עצמו. היידיגר רצה להתכרבל בשפה, בנצחיותה.
הנצרות ששללה את הניכור, ההבדלה במשל 'עץ הדעת', שללה את ה'שלילה', שלילה שאינה מאפשרת רצף, לא מאפשרת קיום נצחי, רצתה שהאלוהות תשנה סדרי עולם. השליח פאול, שהכיר את עקרונות התנ"ך, רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, תחזיר לאדם, את נצחיותו, שבטעות חשב שהיא היתה מנת חלקו בגן-עדן. הוא רצה ברצף היווני. ואף שדברים אלו לא התרחשו, לותר וממשיכו גיתה, אף הם רצו שינוי סדרי עולם, התקוממו נגד שלילות משאלות האדם, נעזרו במפיסטו, שיספק אותן.
אבל גם מרכס לא שבע נחת ממצב האדם, רתם את ה'היסטוריה' שתשנה סדרי עולם.
אם העולם החדש חזר לעקרונות התנ"ך, זה הודות לנומינליסטים האנגליים, הודות לקלווין.
לאדם יכולת ההדחקה, הוא לא משלים אם הנתונים הקיומיים, עם המתת, מתת השפה, זו שבאמצעות הניכור, השלילה, ממחישה לאדם את היותו מוותי. במקום להיות אסיר תודה על המתת השפה המאפשרת לו את ה'מודעות', פרי הניכור', פרי השלילה, מודעות המאפשרת לו להתבונן על היקום, מאפשרת לו לשפר את תנאי קיומו. הוא משתוקק להיות רציף, בלא להבין שברציפות הוא לא יהיה מודע בכלל בקיומו, יחזור להיות יצור ביאולוגי, יחזור להיות חיה בין החיות בגן עדן, לא יתבושש בעירומו, בדומה לחיות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 433 – השפה הריבונית מובילה ל'חליפין'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 433 – השפה הריבונית מובילה ל'חליפין'
למעשה השפה היא מתת נוספת לאדם, תפקידה לנכר את תחושות הגוף תחת שם. אבל מאחר שהשפה היא ישות נעלמת, לא מוחשית, קיימת רק בזכרון האנושי. למען מימושה, לתת לתחושות הגוף רצף תחת שם, היא זקוקה לשתוף פעולה בין יחידים, לקהילה זוכרת. נתינת השמות מממשת את ההבדלות בין דבר לדבר, מה שמחופה בשם נבדל מדבר אחר מחופה בשם אחר
מהות מתת זו, השפה, היא נעלמות, מתממשת רק על-ידי הסכמים בין יחידים להעניק שמות. היכולת ליצור שמות ולהבדיל ביניהם, מעניקה לאלו המממשים פעולות אלו, יכולות נוספות של שיתוף פעולה, כמו יצירת מזון נוסף, יכולת של חליפין, לתת תמורת שרות תמורה, כמו תמורת שרות, סיפוק מזון חסר.
השתלשלות 'יכולת החליפים' משתוף הפעולה בין יחידים למען ליצור את השפה הנעלמת, להעניק שמות לתחושות הגוף, מוביל לכך, ש'יכולת החליפין' נעשית תשתית יצירת העולם הלשוני האנושי.
'יכולת החליפין', תוצר שתוף הפעולה בין יחידים לממש את השפה הנעלמת, הופכת את השפה לריבונית. השפה מעתה, מוליכה את האדם איך לעשות שימוש בחליפין, איך להבדיל בין דבר לדבר על-ידי הענקת שמות.
ה'חליפין' המתאפשרת על-ידי הבדלות דבר מדבר, בהענקת שמות לדברים המובדלים, היא למעשה בסיס היצירה הלשונית האנושית.
לא בכדי, השפה שעל-ידי השתלשלותה הופכת לכלי יצירה, הרי כבר את המלה הראשונה יוצרים שניים המסכימים ביניהם על הענקת שם, רואה את עצמה כריבונית. בעל משל 'עץ הדעת' עמד על יומרתה של השפה, רצונה להיהפך לריבונית, וכדי למנוע את זה, בצורה מטפורית, הפך אותה ל'נחש', למען ניטרול שאיפתה זו. בעל המשל למען ניטרול שאיפה זו של השפה, שהשתלטה על האדם שרכש אותה, מנע מהאדם את האכילה מ'עץ החיים', למען לא ידמה שהוא אלוהות, כפי שה'נחש' הבטיח.
מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם חוקי הקיום, לא רצתה בשפה ריבונית, ועובדה היא שיצירות השפה לא משכפלות את עצמן בדומה ליצירות חוקי הטבע, כמו יצירות ה-DNA.
בהבדל מרצונות של יוצרי מחשבת התנ"ך מלתת לשפה ריבונות, בהופכם אותה ל'כלי' בידי האלוהות הבוראת את העולם, אבות הנצרות, שמרדו במסורת מחשבת התנ"ך, כמו השליח יוחנן, החזירו לה ריבונות. השליח יוחנן, בבשורה שלו, בפרק א', אומר 'בראשית היה הדבר'. בהמשך הפרק, הוא הופך את השפה לישוע.
אבל עלינו לחזור למטרה הראשיתית שלנו, להצביע על כך ש'החליפין' המשתלשלת מפעילות השפה, היא בסיס היצירה הלשונית האנושית. האדם הנוכח לדעת שלמען יצירת מלה, נתינת שם, הוא זקוק להסכם מהזולת, תמורת הסכמתו הוא, מבין שעליו תמיד לתת תמורה בעד כל בקשה שלו.
ההבנה הזו שתמורת כל בקשה, צורך, יש לתת תמורה, יוצר את מערכת החליפין בין בני אדם, בהמשך מערכת חליפין גם בין האדם לבין הכוחות שהוא סבור שולטים בחייו.
למשל, מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שהאדם מראשיתו בנה במות להקרבת קורבנות, למען להשיג מהכוחות שהוא סבר ששולטים בגורלו, הגנה, ברכות למעשיו ליצירת מזון נוסף. הקורבנות נעשו התמורה למילוי הבקשות.
אבל כל המערכות החברתיות, שהשפה כופה על אלו שעושים שימוש בה, ממשים אותה, מבוססות על 'חליפין'. יצירת מזון נוסף למזון המצוי, התאפשר רק על בסיס שתוף פעולה בין יחידים, שתוף פעולה מבוססת על 'חליפין'. כאשר היחיד או קהילה הזדקקו למצרכים שלא נמצאו אצלם, הם השיגו אותם תמורת חליפים של מצרכים משלהם.
אבל עוד טרם נדון בשימוש ב'חליפים' מוסכמים, כמו זהב, כסף, למען השגת מצרכים חסרים, עלינו לדון ביצירות מערכות ערכיות מוסכמות, מילוין על-ידי האדם, שבשמם, האדם יכול היה לתבע לעצמו הכרה, הגנה מהקהילה, או מהכוחות שהוא סבר שהוא תלוי בהם.
הקורבנות לא היו התמורות היחידות שהאדם תרם לכוחות שסבר ששולטים בו, למען להשיג את ברכתם. גם מערכות ערכיות נוצרו, למען אותה מטרה. האדם יצר מערכות ערכיות שתמורת מילוין הוא מבקש הגנה מכוחות עליונים. למשל, ספר תהילים כולו מבוסס על מערכות ערכיות, שהממלא אותן, בשמן פונה לאלוהות, מבקש צדק.
המערכות הערכיות שהאדם יוצר עם האחרים גם משמשות את יוצריהם לצרכים פנים חברתיים. האדם בחברה זקוק להכרה, זקוק שהאחרים יעניקו לו 'ראואיות'. למען צרכים אלו האדם צריך למלא אחרי הצווים של המערכות הערכיות שהקהילה יצרה. האדם צריך למלא אחרי צווי המערכות הערכיות גם למען להיות ראוי בעיני האלוהות.
המערכות הערכיות, מילוין, נחוצה למען שהאדם ישיג מהקהילה את ה'זהות' שלו. האדם נעשה 'מודע' כאשר הוא מבדיל עצמו מהזולת, מהסביבה, באמצעות השפה שהוא רכש. אבל 'זהות' האדם רוכש מהחברה המכירה בו כ'ראוי'. האדם כל ימי חייו נאבק להשיג משוב מהאחרים בקהילה שהוא 'ראוי'.
הילוד מקבל שם מהוריו, אבל השם בלבד לא מקנה לאדם את מעמדו בחברה. למען לקבל 'מעמד', 'ראואיות' בחברה, האדם יוצר מסביב לשמו סיפור, סיפור חייו, סיפור הכולל מעשים בהתאם למערכות הערכיות של החברה.
האדם צריך לבצע שרשרת חליפין, כמו מעשים טובים בהתאם למערכות הערכיות, למען לזכות ב'מעמד' בחברה, החובות שהוא צריך למלא למען 'מעמד' בחברה, לא נגמרת במעשים אלו בלבד. האדם נוכח לדעת, שלמען יהיה ראוי בעיני הקהילה, הוא צריך להגדיל את ה'אני' שלו. הוא נוכח לדעת שצבירת רכוש מגדילה את ה'אני' שלו. הכרה זו היא הבסיס של ההשחתה האנושית.