Monthly Archives: מרץ 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 436 – qualia

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 436 – מודעות – qualia
מאחר שברצוני להרחיב על משמעות ה'מודעות' לפי פילוסופית השפה, ברצוני להקדים את הדיון הזה בדבריו של נירולוג מפורסם, המבטא את הספקנות של נירולוגים ושל פילוסופים שלא יצאו מפילוסופית השפה, אלא ניסו להסביר את ה'מודעות' כתוצאה של פעילות הניירונים. שמו של נירולוג זה, שכמה מסקנות שלו ברצוני להביא הוא:GERALD EDELMAN ושם ספרו:BRIGHT AIR BRILLIANT FIRE.
אקדים בסיפור אופיני של אלו שלא עמדו על משמעות השפה, בהתעלמם מהמשל התנ"כי העילאי, משל 'עץ הדעת', שהנו ראשית הפילוסופיה הלשונית, והגדיר את ה'מודעות' בצורה הפשוטה ביותר. אדלמן בעמ' 111 של ספרו מביא את דבריו של וויליאם ג'מס, הפילוסוף, פסיכולוג, האמריקאי, שאמר: 'אנו יודעים מהי 'מודעות', כל עוד אנו לא נשאלים להגדירה'. ובכן, דבריו אלו של וויליאם ג'מס מזכירים את אוגוסטינוס, שבספרו 'הווידויים' אמר משפט דומה, בקשר לזמן. אוגוסטינוס אמר, שהוא יודע מהו זמן, אבל כאשר הוא נשאל על מהותו, אינו יכול להגדירו. את דבריו אלו של אוגוסטינוס מביאים עד היום הוגים, כאשר דנים במהות ה'זמן'.
עובדה זו שעד היום הוגים מביאים את דבריו של אוגוסטינוס מצביע על כך שהם לא מבינים את מהות מושג ה'זמן', שלמעשה הוא בסך הכל 'מודד'. הזמן הנו מודד את ההתרחשויות, הנמצאות בזרימה מתמדת, כפי שאמר הפילוסוף הרקליטוס, ומסדר במוחו של האדם אותם שכבה על שכבה. ברגסון ראה בזמן ישות מפעילה, התעלם מהגדרתו של הירקליטוס שהקיום זורם, התכוון שההתרחשויות ביקום נמצאות בזרימה. הוא כמובן לא עסק בזמן. זמן אינו מפעיל, כפי שחשב ברגסון, הוא בסך הכל מודד משך התרחשות. כפי שמשך זריחת השמש הוא יום, כך נקבע בפרק א' של ספר בראשית. משך פעילות גוף האדם הוא שבעים שנה, שמונים שנה, תשעים שנה במאה שלנו. כמובן שהזמן לא קובע את משך קיום הגוף, שאותו קובעים חוקי הקיום, הוא רק קובע מה אורך משך קיום זה.
וכך בקשר ל'מודעות' שוויליאם ג'מס לא צלח להגדירה ובעקבותיו גם לא אדלמן. הניירולוג אדלמן מביא את ההגדרה המנסה להסביר מהי מהות ה'מודעות' במושג המקובל 'קווליה', כאוסף תחושות האדם. הגדרה זו רק ממחישה לפנינו את חוסר האונים של נירולוגים ופילוסופים כאשר הם צריכים להגדיר מהי 'מודעות', בעוד שבמשל 'עץ הדעת' מודעות מוסברת בצורה הפשוטה ביותר, כהיכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ. חוה ואדם האוכלים את פרי עץ הדעת, מבחינים שגופם עירום, דבר שהם לא היו מודעים לו בגן עדן, טרם אכלו מפרי העץ. ובכן השפה, או 'דעת', מעניקים לנו את היכולת של 'הבדלה' או 'ניכור' מהרצף, כך שאנו יכולים להתבונן על עצמינו מבחוץ. הילד המבדיל את עצמו מאמו, רוכש את המלה מגנזך הקהילתי 'אני', מסוגל לראות את עצמו מבחוץ כישות עצמאית.
הטעות של הנירולוגים ושל הפילוסופים בהגדרת מושג 'קווליה', הוא שהם לא מבינים שגם לחיות המפותחות יש תחושות, רק שהן לא מסוגלות למסגר תחושות אלו במלה. ההבדל בין החיה לבין האדם, שהאחרון מסוגל ל'נכר' את תחושותיו במילים, כפי שהוא מסוגל בסיוע 'דעת' לנכר את עצמו מגופו, לראות אותו מבחוץ, להגדירו במלה 'עירום'.
נשאלת השאלה האם האדם כל כך עיוור? תשובתי היא שהעיוורון האנושי לגבי מהות שפתו, מהות 'מודעותו', נובע מפחדו של האדם שעולמו הוא פרי היכולת הזו שנספחה למוחו, לאונות הקדמיות, 'לנכר' את תחושותיו במילים, מילים 'נעלמות'. האדם רוצה שעולמו יהיה מוחשי פרי פעולתם המוחשית של הניירונים. אבל עולמו הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, לא מוחשי, מורכב משמות נעלמים, שמות פרי ניכור תחושות הגוף.
האדם רוצה שגם עולמו הלשוני יהיה מוחשי כפי שגופו מוחשי, לכן הוא מתעקש לראות את השפה תוצר הניירונים המוחשיים, ולא פרי אינפורמציה שנספחה לאונות הקדמיות, או בצורה מטפורית התנ"כית, תוספת מפרי 'עץ הדעת'. ביחוד האדם נרתע ממהות השפה הנעלמת שמהותה היא 'הבדלה', או 'ניכור', המצביעים על כך שמשך חייו של האדם קצובים.
ביחוד האדם נרתע מהעובדה שהשפה היא רק כרוז של תחושות הגוף, היא פרי הניכור של תחושות הגוף שאותן היא ממסגרת בשם. שלשמות אין קיום עצמאי, מוחשי, שהם רק מאוכסנים במח האנושי, או מקובעים בכתב.
אם ציינו שהאדם עיוור לגבי מהות השפה עד היום הזה, עלינו לייחס את זה ליכולת ההדחקה שלו, הדחקה שהיא פרי אי השלמתו עם העובדה שקיומו קצוב, עובדה קיומית שעליה השפה מצביעה.
הרצון של האדם שהשפה תהיה פרי הניירונים המוחשיים, ולא פרי הסתפחות אינפורמציה נעלמת לאונות הקדמיות, רצון זה אף הוא פרי ההדחקה האנושית, התעלמות מהיות השפה ישות נעלמת, ישות הקיימת רק באכסון בזכרון או מקובעת בכתב.
אל עלינו להניח שיחסו של האדם לשפה היא חד-משמעית, מצד אחד כפי שראינו הוא רוצה שהיא תהיה מוחשית, מצד שני ישנה התופעה, תופעה המוגדרת כ'ראליסטית', הנותנת לשפה קיום עצמאי. לנטיה זו של האדם יש לשייך את יצירת ה'נפש', שגם לה האדם מייחס קיום עצמאי. בדמיונו של האדם קיום הנפש לא קצוב. יצירת מושג הנפש הנצחית, מצביעה על משאלתו של האדם להיות רציף, לא קצוב. האדם גם יוצר לעצמו בדמיונו עולמות חלופיים, שבהם הוא מחוקק חוקים שונים מחוקי הקיום בעולם הנגלה.
אנו יכולים לראות בתופעת ה'נפש', שהאדם רוצה להמלט מהקיצוב, קיצוב שעליו מצביעה השפה שמהותה הוא ניכור, ניכור המעניק לכל הישויות קיום בגבולות. הרי כבר בהענקת שם לכל ישות מנוכרת מזולתה, יש השלמה עם קיום קצוב, קיום בגבולות.
במחשבת התנ"ך המבוססת על פילוסופיה לשונית ראשונית, אין הפרדה בין גוף לנפש, השפה, 'דעת', צריכה לשרת את הגוף, את קדושת הגוף שיש לו קיום רק בעולם הנגלה, עולם נגלה המשלים עם חוקי הקיום הקוצבים.
לעומת מחשבת התנ"ך, המחשבה היוונית הקלאסית, לא נתנה לשפה את התפקיד ליצור, ליצור מילים, יצירות של מילים. לעומת זה אנו מוצאים אצל אפלטון, בדיאלוגים שלו, נפש שורדת בקיומים חלופיים. כך בדיאלוג פיידו, סוקראטס סבור שהוא, זאת אומרת נפשו, תדור בגלגולה אחרי המוות, כאשר תשתחרר מכליאתה בגוף, בין האלים, קיום נצחי.
שוב עלינו לשאול על התופעה הפרדוכסלית של מחשבת האדם. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, עולם מוחשי, הכיצד בעולם מוחשי זה מופיעה ה'נשמה', נשמה המשתחררת מהגוף המוחשי, קיימת בעולמות חלופיים?
ובכן, המחשבה האנושית היא פרדוכסלית, היא פרי משאלות אנושיות לקיום רציף, לא קצוב.
קיומינו הוא חלק מישויות זורמות ומשתנות, גופינו המוחשי אף הוא ישות משתנה, מזרע לילוד, לעלם, לזקן. ה'מודעות' מתת 'דעת' המתבוננת בישות משתנית זו, כולאת אותה בשם, שם המעניק רצף לגוף המשתנה למשך שהוקצב לו.
השפה אינה פרי ניירונים פנימיים, הניירונים רק מעבדים את האינפורמציה החיצונית שנסתפחה לאונות הקדמיות לשפה, אמצעי היוצר את המודעות המתבוננת על הגוף העירום, כולאת אותו בשם. 'דעת' זו יוצרת בהמשך את העולם הלשוני הווירטואלי בשרות הגוף.
העולם הווירטואלי הלשוני שאנו יוצרים בכוחות משותפים של יחידי הקהילה, תפקידו להסדיר את קיום הגוף המוחשי, שהוא מטרת הבריאה. הרי לפי פרק הבריאה, אלהים ברא את האדם בדמותו, והפקיד אותו על הבריאה.
אנחנו יוצרים באמצעות מילים נעלמות, מוסדות וחוקים, בשרות החיים, חיי הגוף בקהילה. יכולת יצירה זו היא מתת ה'ניכור' של האבולוציה, מתת המאפשרת לאדם להבדל מהזולת, לנכר את עצמו ממנו, כך להיהפך ל'מודע', להתבונן על עצמו מבחוץ שהוא אינדיבידואום, לא חלק מרצף. למען להיות ישות נבדלת, האדם מעניק לעצמו 'שם'. הילד המנכר עצמו מאמו, מעניק לעצמו שם 'אני', אני נבדל.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 435 – זהות – קנאה – מלחמה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 435 – זהות – קנאה – מלחמה
'זהות' שונה מ'מודעות', שהיא פרי היות האדם לשוני, המאפשר לו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה. 'זהות' בהבדל מ'מודעות' היא תרומה חברתית.
האדם הנעשה מודע, רוכש לעצמו 'שם', למען לנכר את עצמו מהזולת. היות השם ישות נעלמת, לא מוחשית, הוא זקוק למשוב מהאחרים ש'שם' זה באמת מסמל את ישותו המתקראת בו.
היותם של המילים, השמות ישויות נעלמות, למען הפיכתם תקפים, הם מזדקקים לאשורים הדדיים. כך נוצרות הקהילות שבהן היחידים זקוקים לאשורים הדדיים ליצירות הלשוניות שלהם.
הקהילות הלשוניות, ברבות הימים עושות שימוש בכלי החדש, השפה, לצרכים שלהן, כלי יעיל יותר מכלי הכח. הכלי, השפה, היותו נעלם, מצריך כל הזמן להתממשותו שתוף פעולה בין יחידי הקהילה. היחיד התורם יותר לצרכי הקהילה, נעשה 'ראוי' יותר. 'ראואיות' מתתרגמת ל'זהות' התורם לקהילה.
תרומתו של הבל, ראויה יותר מתרומתו של קין, 'זהותו' מועדפת בעיני שופט העולם. העדפת תרומת הבל, העדפת 'זהותו' בעיני שופט הארץ, מעוררת את קנאתו של קין ההורג את אחיו. זהותו של קין הופכת לקלונית.
הזהות המבוססת על תרומת היחיד לקהילה מכניס את גורם התחרות בין היחידים, מי ראוי יותר. העדפת תרומת הבל בעיני שופט העולם, גורע מראואיותו של קין, מעורר קנאה, קנאה הגורמת להרג.
משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי שלו, חלק קין והבל, קבע את קדושת החיים, קבע הרג כחטא. בתנ"ך הצדיק, התורם יותר, המקיים את המערכת הערכית, תמיד מצליח. יוסף מצליח לבסוף אחרי כשלונות, משה מצליח אחרי התנסויות רבות, איוב מצליח אחרי הבנתו את המערכות הערכיות של הקיום.
אם לפי במחשבת התנ"ך הצדיק מצליח, לא כך לפי מחשבת יוון, גם לא כך לפי מחשבת תרבות שומר הראשיתית. העיר אור נחרבת, גם אם לא נאמר עליה כי חטאה, סדום חורבנה נצדק בהעדר קומץ צדיקים בה.
גם לפי התרבות היוונית חוקי גורל מכשילים את הגיבורים. אם איוב לבסוף זוכה להתחלה חדשה, כיוון שלא חטא, גיבורי הטראגדיות היווניות לא זוכים להתחדשות.
מחשבת התנ"ך שהנה תוצר העקרונות של משל 'עץ הדעת', המתת 'דעת' צריכה לשרת את הקיום. לכן 'זהות', 'ראואיות' שנרכשו בזכות מעשים בהתאם לעיקרון קדושת החיים נשכרות. אפילו לפי 'עשרת הדברות', הממלא אחרי המערכת זוכה באריכות ימים.
המורדים, הקיינים, לא משלימים עם המערכת הערכית הקיומית, הכוללת גם השלמה עם קיום קצוב, רוצים רצף, מורדים בחוקי הבריאה הקוצבים. הם לא מבינים שהבריאה היא פעילות קוצבת, למען למנוע רצף שהנו אין.
המורדים, הקיינים, לא מבינים 'שזהות ראויה' נרכשת על-ידי תרומה לתיחזוק הקיום, לפי חוקי הקיום. קנאה, מלחמה שהיא תוצר קנאה, לא מלחמת מגן, לשמירת טריטוריה למען קיום, מובילות לאין.
גילגמש שרצה בזהות, בשם, תמורת הרג, הוביל להעלמות ערי שומר.
ספרטה בקנאתה באתונה, בזהותה ההגמונית, לפי טוקידידס, במלחמתה בה, הובילה לסוף יוון הקלאסית.
בלי ספק ש'זהות', 'ראואיות', מובילות לתחרות, נשאלת השאלה אם תחרות זו הנה בשרות הקיום, תחרות זו הורסת קיום.
בהמשך, 'זהות' הופכת לבוחן לזכאות בחברה, לזכאות מול ישויות עליונות. הזכאות מול ישויות עליונות הנה מועדפת, כיוון שהאדם לא משלים שחייו קצובים, לא משלים עם שרירותיות הקיום. מכאן, מראשיתו האדם משליך לעולמות עליונים את נסיונו מחיים חברתיים, שתמורת כל משאלה יש לתת תמורה. הקרבת קורבנות כתמורה למשאלה של האדם מכוחות עליונים היא פרי נסיון חברתי זה.
בתנ"ך לפנינו שתי גישות לגבי קורבנות, הגישה הנבואית המיתרת אותה, רואה במילוי מערכת חברתית, כפי שאנו מוצאים בעשרת הדיברות 'זהות ראויה' לשכר, אריכות ימים. כבר בעשרת הדברות יש השלמה עם קיום קצוב.
ההשקפה הכוהנית נבדלת מההשקפה הנבואית המיחדת את מחשבת התנ"ך, רואה בהקרבת קורבנות זכאות.
אנחנו מוצאים בדרמת איוב התדיינות מאוחרת מה מזכה את האדם בזהות ראויה בעיני האלוהות. בפרולוגומנה של דרמת איוב השטן מקטרג נגד איוב, טוען שהאינו ראוי. שטן זה נשלח לנסות את גיבור הדרמה.
איוב שזכה לשפע מהשופט העליון, רוצה לשמר שפע זה, למטרה זו הוא מקריב קורבנות רבים. בהקדמה לדרמה לא נאמר מה פסול באיוב בעיני השטן.
למען להבין את תפקיד השטן בדרמה זו, עלינו לציין בצורה פרדוכסלית, שהשטן כאן מייצג את מסורת הנבואית. שטן זה אין לו שום קשר, לישות המאוחרת השלילית. שטן כאן הוא שרת נאמן.
אם אנו רוצים להבין את קטרוגו של השטן נגד איוב, הוא מצביע על כך, שהגיבור משתמש באמצעים מאגיים, קורבנות נראים בעיניו כלי מאגי המיועד לשחד את האלוהות.
ובכן, האמצעים המאגיים לא מועילים לגיבור. אבל איוב מחוץ בשימושו באמצעים מאגיים, קורבנות, היה איש שגם מילא אחרי מערכות חברתיות ערכיות, לכן הוא נשאר זכאי בעיני האלוהות, המופיעה לפניו ומסבירה לו את חוקי הקיום הדואגים לכל הברויים, ונאמר לו שניתנה לו הזדמנות נוספת.
בהזדמנות השניה הזו הניתנת לאיוב, מתבדלת דרמה זו מטראגדיות יווניות ששם הגיבורים לא נושעים.
כדי להבין את השוני בין ההשקפה הקיומית הבאה לידי ביטוי בדרמת איוב, עלינו לעמת אותה עם דרמת פאוסט של גיתה.
הפרולוגומנה של דרמת פאוסט היא חקוי של הפרולוגומנה של דרמת איוב, וכבר בה אנו יכולים לעמוד על הבדלי ההשקפות שדרמות אלו מיצגות. בפרולוגומנה של פאוסט, שמו של השטן שונה, הוא נקרא 'מפיסטו'. מתברר מהכתוב, שמפיסטו זה הוא אהוב אלהים, מקומו של ישוע נפקד.
מהמשך הדרמה מתברר שמפיסטו זה ממונה על כח, על מאגיה. פאוסט גיבור הדרמה שולל את השפה כראשית במקומה הוא מעמיד את המעשה. שלילת השפה פירושה שלילת 'זהות לשונית'. פאוסט שולל את כל התארים הלשוניים המעניקים זהות.
ובכן, אם פאוסט, בדומה לישויות לשוניות שתמורת זהותן רוצות מילוי משאלות, אף הוא רוצה במשאלות, אבל הוא חסר זהות לשונית, לכן הוא ממשכן את 'נפשו' למפיסטו, למען שאחרון זה ימלא את משאלותיו. ובאמת, מפיסטו מעניק לפאוסט יכולות מאגיות להשגת משאלותיו. ובאמת פאוסט זוכה בנעורים, באהבה. בחלק השני של הדרמה, הגיבור מנצח באמצעים מאגיים את אויבי הקיסר, ותמורת שרות זה הקיסר מעניק לו חלקת אדמה.
אם איוב בהבינו את חוקי הקיום, השלמתו אתם, זוכה להתחלה חדשה עם מענקי קיום, אריכות ימים, פאוסט מחוסר השפה, המאגיה שהוא השיג ממפיסטו, לא משחררת אותו מגורל אדם, הוא מתעוור, מזדקן, נוטה למות. בסך הכל הוא זוכה בממלכה של עבדים שאין לו אתם שיח ושיג, לא מקבל מהם נחמה. פאוסט המאוכזב, ממלט את עצמו ממפיסטו, לחיק הנשים המיטיבות המיישנות, לתיאמת הראשיתית.
רק זהות לשונית בשרות קדושת חיים נשכרת, תחרות על זהות תוצאה של קנאה, מובילה להרג, מלחמות. זהות מאגית, נוסח פאוסט, מחזיר את הקיום למצב כאוטי, לתיאמת הראשיתית.