אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 435 – זהות – קנאה – מלחמה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 435 – זהות – קנאה – מלחמה
'זהות' שונה מ'מודעות', שהיא פרי היות האדם לשוני, המאפשר לו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה. 'זהות' בהבדל מ'מודעות' היא תרומה חברתית.
האדם הנעשה מודע, רוכש לעצמו 'שם', למען לנכר את עצמו מהזולת. היות השם ישות נעלמת, לא מוחשית, הוא זקוק למשוב מהאחרים ש'שם' זה באמת מסמל את ישותו המתקראת בו.
היותם של המילים, השמות ישויות נעלמות, למען הפיכתם תקפים, הם מזדקקים לאשורים הדדיים. כך נוצרות הקהילות שבהן היחידים זקוקים לאשורים הדדיים ליצירות הלשוניות שלהם.
הקהילות הלשוניות, ברבות הימים עושות שימוש בכלי החדש, השפה, לצרכים שלהן, כלי יעיל יותר מכלי הכח. הכלי, השפה, היותו נעלם, מצריך כל הזמן להתממשותו שתוף פעולה בין יחידי הקהילה. היחיד התורם יותר לצרכי הקהילה, נעשה 'ראוי' יותר. 'ראואיות' מתתרגמת ל'זהות' התורם לקהילה.
תרומתו של הבל, ראויה יותר מתרומתו של קין, 'זהותו' מועדפת בעיני שופט העולם. העדפת תרומת הבל, העדפת 'זהותו' בעיני שופט הארץ, מעוררת את קנאתו של קין ההורג את אחיו. זהותו של קין הופכת לקלונית.
הזהות המבוססת על תרומת היחיד לקהילה מכניס את גורם התחרות בין היחידים, מי ראוי יותר. העדפת תרומת הבל בעיני שופט העולם, גורע מראואיותו של קין, מעורר קנאה, קנאה הגורמת להרג.
משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי שלו, חלק קין והבל, קבע את קדושת החיים, קבע הרג כחטא. בתנ"ך הצדיק, התורם יותר, המקיים את המערכת הערכית, תמיד מצליח. יוסף מצליח לבסוף אחרי כשלונות, משה מצליח אחרי התנסויות רבות, איוב מצליח אחרי הבנתו את המערכות הערכיות של הקיום.
אם לפי במחשבת התנ"ך הצדיק מצליח, לא כך לפי מחשבת יוון, גם לא כך לפי מחשבת תרבות שומר הראשיתית. העיר אור נחרבת, גם אם לא נאמר עליה כי חטאה, סדום חורבנה נצדק בהעדר קומץ צדיקים בה.
גם לפי התרבות היוונית חוקי גורל מכשילים את הגיבורים. אם איוב לבסוף זוכה להתחלה חדשה, כיוון שלא חטא, גיבורי הטראגדיות היווניות לא זוכים להתחדשות.
מחשבת התנ"ך שהנה תוצר העקרונות של משל 'עץ הדעת', המתת 'דעת' צריכה לשרת את הקיום. לכן 'זהות', 'ראואיות' שנרכשו בזכות מעשים בהתאם לעיקרון קדושת החיים נשכרות. אפילו לפי 'עשרת הדברות', הממלא אחרי המערכת זוכה באריכות ימים.
המורדים, הקיינים, לא משלימים עם המערכת הערכית הקיומית, הכוללת גם השלמה עם קיום קצוב, רוצים רצף, מורדים בחוקי הבריאה הקוצבים. הם לא מבינים שהבריאה היא פעילות קוצבת, למען למנוע רצף שהנו אין.
המורדים, הקיינים, לא מבינים 'שזהות ראויה' נרכשת על-ידי תרומה לתיחזוק הקיום, לפי חוקי הקיום. קנאה, מלחמה שהיא תוצר קנאה, לא מלחמת מגן, לשמירת טריטוריה למען קיום, מובילות לאין.
גילגמש שרצה בזהות, בשם, תמורת הרג, הוביל להעלמות ערי שומר.
ספרטה בקנאתה באתונה, בזהותה ההגמונית, לפי טוקידידס, במלחמתה בה, הובילה לסוף יוון הקלאסית.
בלי ספק ש'זהות', 'ראואיות', מובילות לתחרות, נשאלת השאלה אם תחרות זו הנה בשרות הקיום, תחרות זו הורסת קיום.
בהמשך, 'זהות' הופכת לבוחן לזכאות בחברה, לזכאות מול ישויות עליונות. הזכאות מול ישויות עליונות הנה מועדפת, כיוון שהאדם לא משלים שחייו קצובים, לא משלים עם שרירותיות הקיום. מכאן, מראשיתו האדם משליך לעולמות עליונים את נסיונו מחיים חברתיים, שתמורת כל משאלה יש לתת תמורה. הקרבת קורבנות כתמורה למשאלה של האדם מכוחות עליונים היא פרי נסיון חברתי זה.
בתנ"ך לפנינו שתי גישות לגבי קורבנות, הגישה הנבואית המיתרת אותה, רואה במילוי מערכת חברתית, כפי שאנו מוצאים בעשרת הדיברות 'זהות ראויה' לשכר, אריכות ימים. כבר בעשרת הדברות יש השלמה עם קיום קצוב.
ההשקפה הכוהנית נבדלת מההשקפה הנבואית המיחדת את מחשבת התנ"ך, רואה בהקרבת קורבנות זכאות.
אנחנו מוצאים בדרמת איוב התדיינות מאוחרת מה מזכה את האדם בזהות ראויה בעיני האלוהות. בפרולוגומנה של דרמת איוב השטן מקטרג נגד איוב, טוען שהאינו ראוי. שטן זה נשלח לנסות את גיבור הדרמה.
איוב שזכה לשפע מהשופט העליון, רוצה לשמר שפע זה, למטרה זו הוא מקריב קורבנות רבים. בהקדמה לדרמה לא נאמר מה פסול באיוב בעיני השטן.
למען להבין את תפקיד השטן בדרמה זו, עלינו לציין בצורה פרדוכסלית, שהשטן כאן מייצג את מסורת הנבואית. שטן זה אין לו שום קשר, לישות המאוחרת השלילית. שטן כאן הוא שרת נאמן.
אם אנו רוצים להבין את קטרוגו של השטן נגד איוב, הוא מצביע על כך, שהגיבור משתמש באמצעים מאגיים, קורבנות נראים בעיניו כלי מאגי המיועד לשחד את האלוהות.
ובכן, האמצעים המאגיים לא מועילים לגיבור. אבל איוב מחוץ בשימושו באמצעים מאגיים, קורבנות, היה איש שגם מילא אחרי מערכות חברתיות ערכיות, לכן הוא נשאר זכאי בעיני האלוהות, המופיעה לפניו ומסבירה לו את חוקי הקיום הדואגים לכל הברויים, ונאמר לו שניתנה לו הזדמנות נוספת.
בהזדמנות השניה הזו הניתנת לאיוב, מתבדלת דרמה זו מטראגדיות יווניות ששם הגיבורים לא נושעים.
כדי להבין את השוני בין ההשקפה הקיומית הבאה לידי ביטוי בדרמת איוב, עלינו לעמת אותה עם דרמת פאוסט של גיתה.
הפרולוגומנה של דרמת פאוסט היא חקוי של הפרולוגומנה של דרמת איוב, וכבר בה אנו יכולים לעמוד על הבדלי ההשקפות שדרמות אלו מיצגות. בפרולוגומנה של פאוסט, שמו של השטן שונה, הוא נקרא 'מפיסטו'. מתברר מהכתוב, שמפיסטו זה הוא אהוב אלהים, מקומו של ישוע נפקד.
מהמשך הדרמה מתברר שמפיסטו זה ממונה על כח, על מאגיה. פאוסט גיבור הדרמה שולל את השפה כראשית במקומה הוא מעמיד את המעשה. שלילת השפה פירושה שלילת 'זהות לשונית'. פאוסט שולל את כל התארים הלשוניים המעניקים זהות.
ובכן, אם פאוסט, בדומה לישויות לשוניות שתמורת זהותן רוצות מילוי משאלות, אף הוא רוצה במשאלות, אבל הוא חסר זהות לשונית, לכן הוא ממשכן את 'נפשו' למפיסטו, למען שאחרון זה ימלא את משאלותיו. ובאמת, מפיסטו מעניק לפאוסט יכולות מאגיות להשגת משאלותיו. ובאמת פאוסט זוכה בנעורים, באהבה. בחלק השני של הדרמה, הגיבור מנצח באמצעים מאגיים את אויבי הקיסר, ותמורת שרות זה הקיסר מעניק לו חלקת אדמה.
אם איוב בהבינו את חוקי הקיום, השלמתו אתם, זוכה להתחלה חדשה עם מענקי קיום, אריכות ימים, פאוסט מחוסר השפה, המאגיה שהוא השיג ממפיסטו, לא משחררת אותו מגורל אדם, הוא מתעוור, מזדקן, נוטה למות. בסך הכל הוא זוכה בממלכה של עבדים שאין לו אתם שיח ושיג, לא מקבל מהם נחמה. פאוסט המאוכזב, ממלט את עצמו ממפיסטו, לחיק הנשים המיטיבות המיישנות, לתיאמת הראשיתית.
רק זהות לשונית בשרות קדושת חיים נשכרת, תחרות על זהות תוצאה של קנאה, מובילה להרג, מלחמות. זהות מאגית, נוסח פאוסט, מחזיר את הקיום למצב כאוטי, לתיאמת הראשיתית.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: