אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 438 שמות – קבוע הזרם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 438 – שמות – קבוע הזרם
אם טענו בשעור הקודם שהמתמטיקה מאז ניוטון מודדת את הזרימה ביקום, השמות מקבעים את הזרם לפסק זמן. אנו מודעים לקיומינו הודות לשם החוכה נתח מהזרימה לפסק זמן.
דעת באמצעות השמות חוכה נתחים מהזרימה, מקבעת אותם, בצורה כזו היא יוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
על תהום החלל אנו בוראים עולם של שמות, כמו הארמונות של מרגריט, המתמרים על סלע מעל התהום. עולם הקיים רק בזכרון שלנו.
אברהם, ענר, אשכל וממרא, יוצאי אור, המרכז השומרי, יוצרי משל 'עץ הדעת', נוכחו לדעת שעולמו של האדם אינו אוטוכטוני, לא פרי האדמה, כפי שלימד משל העמים, הוא פרי 'דעת', מ'עץ הדעת'. 'דעת' המנכרת את האדם מהאדמה, המנכרת אותו מהזולת, המנכרת אותו מהסביבה. האדם יצור רפאי? רק השם מקבע אותו? שם החוכה אותו מהזרימה? אברהם, ענר, אשכל וממרא, טיכסו עצה, שעבדו את השם לגוף, הועידו לו לשרת קדושת החיים.
האדם נמצא בסכסוך נצחי עם עולמו הרפאי, השמי, נאחז בשמו, מגן עליו בחורמה אבל נצמד לאדמה המוחשית, רוצה יותר ויותר ממנה, רוצה להיות הריבון היחיד, רוצה להשמיד במלחמות נצחיות את הזולתים הסוברים שלהם חזקה עליה.
לא בכדי אפלטון המציא את המשל, השקרי לפי עדותו, שלפיו בני הרפובליקה שלו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, יצורי מתכות שונות. לא בכדי, גיבורו של אפלטוו, סוקראטס בדיאלוג קרטילוס, יוצא חוצץ נגד הרקליטוס, על אמונתו ביקום זורם, משתנה, טוען שידיעה לא יכולה להיות תוצרת שמות הנמצאים בזרימה, בהשתנות לפי הרקליטוס.

מלומדים במשך הדורות לא שאלו מה משמעות אידיאות נצחיות, מהויות נצחיות, לא קשרו רעיונות אלו לאמונתם של היוונים שהעולם נצחי, שהעולם לא משתנה. לא קשרו רעיונות אלו לאמונה פרמנידי על עולם סטטי. מלומדים לא קשרו את נטיתם של היוונים להפוך הכל למרחבי, לא קשרו את תוצאות נטיות אלו בפתוח מדע הגיאומטריה המודדת רק מרחב סטטי.
אנחנו רואים מדבריו של סוקראטס בדיאלוג זה, קרטילוס, שהוא שולל 'שמות', רוצה במהויות מוחלטות. סוקראטס לא מודע לסתירה במחשבתו, הרי רק הענקת שמות מאפשרת לאדם מחשבה, בלעדיהם האדם יורד לדרגת ברויים חסרי שפה, חסרי שמות.
היוונים רצו ברצף, בסטטיות, והרי בסטטיות אין קיום. מהדיאלוג 'פיידרוס', אנו נוכחים לדעת שלפי סוקראטס רק לנשמה יש משמעות, כיוון שהיא נצחית, אין לה התחלה. הנשמה סובבת בתמידות, לא נמצאת בזרימה משתנה, כפי שהרקליטוס תאר את העולם כזורם ומשתנה. הנשמה מנהיגה את העולם כולו.
כל ההפלגות האלו של סוקראטס על נשמה נצחית שלא נבראה, המנהיגה את העולם, קסם לדורות, והם לא שאלו את עצמם, איך קסם לעצמו סוקראטס עולם מופלא כזה, בלי שפה. הרי הוא לא האמין בשמות, האמצעי שדרכם האדם מסוגל לקלוט את העולם.
סוקראטס בכל ההפלגות המיסטיות האלו למעשה התנכר לכל הנתונים הקיומיים. בדיאלוג 'פיידרוס' זה, אפלטון-סוקראטס, מתנכרים גם לכתב, הרי בעולם של נשמה נצחית, לא נבראית, אין צורך בנתונים קיומיים, אפשר לסכם שהקיום הארצי מתייתר. ובאמת, בדיאלוג 'פיידו', סוקראטס שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, רואה במוות השתחררות מכלא הגוף, השתחררות המאפשרת לנשמה המשוחררת לדור בין האלים.
ובכן, שלילת השמות, שלילת הכתב, הנתונים הקיומיים במציאות פירושה, שלילת העולם הנגלה. הפלגות מיסטיות כאלו נוסח סוקראטס ערערו את הקיום של יוון, שאחרי המלחמה הפלופונזית נכבשה על-ידי מוקדון, חדלה להיות עצמאית.
העולם הנגלה שלנו, העולם הלשוני, הוא פרי שמות, שאמנם תפקידם לשרת את החיים, את הגוף הביאולוגי, אבל בלעדיהם לא היינו מודעים לקיומינו. בצורה פרדוכסלית אפשר להגיד, שבלעדי השמות, שסוקראטס זלזל בהם, הוא לא היה יכול לקסום את העולם של הנשמה הנצחית, שלא נבראה, הסובבת ומפעילה את העולמות.
פרדוכסליות המחשבה האנושית, שהמחשבה האפלטונית- סוקראטית מסמלת, התכחשות לנתון הקיומי, דעת, שפה, המאפשרת את כל ההתחכמויות האלו.
ברור שסוקראטס-אפלטון לא היו היחידים שהשתוקקו להיות נשמות נצחיות, השפה הינוסית מאפשרת את זה. את ההפלגות האלו של 'דעת', השפה הינוסית, מחברי משל עץ הדעת ניסו למנוע, על-ידי רתומה כשרת הגוף.
ברור שהאדם הביאולוגי בדומה לברויים אחרים יכול להתקיים ללא שפה, ללא שמות, אבל למען שנהיה מודעים לקיומינו למשך קצוב, השם הוא כורח.
לנהר הזורם ומשתנה של הרקליטוס אי אפשר להכנס פעמיים, לנהר שהוענק לו שם אפשר ואפשר להכנס פעמים רבות. חולה האלצהימר שנתינת שמות נשללה ממנו על-ידי המחלה, אינו מודע יותר לקיומו, למרות שהוא מתקיים כישות ביאולוגית.
למעשה השפה באמצעות נתינת שם, ממלאת את אותו תפקיד שסוקראטס יעד לנשמה. השפה על-ידי ניכור תחושות הגוף והענקת שם להן, יוצרת אותן. השפה המנכרת את הראיה הפסיבית של הגוף, על-ידי נתינת שם לה, 'התבוננות', יוצרת את האדם המתבונן. אבל עוד טרם יצרה השפה המנכרת את האדם המתבונן, היא יצרה את האדם המודע לקיומו.
האם 'דעת', 'השפה', היא אותה נפש המפעילה את הגוף? מחשבת התנ"ך לא נתנה קיום נפרד לגוף ולשפה, ראתה אותם כחד. כפי שמחשבת התנ"ך האמינה רק בעולם נגלה, ראתה אותו כיצירה עילאית של האלוהות.
המחשבה התנ"כית שאימצה את 'דעת', דעת המבדילה, המנכרת, שוללת את כל המחשבות, הסוברות שהמידע הוא אימננטי, כפי שחשב סוקראטס שהיא אימננטית, שיש רק לילד אותה, כך גם חשבו לייבניץ, קאנט ואחרים. תחושות הגוף הן היוליות, כפי שהנן תחושות הברויים האחרים היוליים. רק הניכור שלהם ונתינת שמות להן הופכים אותן לאבני מחשבה.
אל עלינו להתעלם מהעובדה שהענקת שם היא לא פעולה אינדיבידואלית, היא עשייה קיבוצית. הרי לפחות שניים צריכים להסכים שאכן השם תואם. האדם לא רק סולד מהיות משך קיומו קצוב, הוא סולד גם מהיותו חייב לקבל את המשוב של האחרים שאכן הוא קיים. כפי שהיידיגר סלד מהזולת, כנה אותו מאן דהוא, שהוא ברח ממנו, למען לא להיות חייב לו, ברח ממנו מלראות את מותו, מוות שהנו גורלו.
עלינו לדעת שיצירות של השפה באמצעות שמות הוא רשות הרבים, כיוון שיצירות אלו הן קהילתיות. ברשות הרבים האדם נדרש להגביל את תחושותיו, דחפיו ההיוליים. מה שהיידיגר ביטא במשאלה זו לברח מהמאן-דהוא, הוא ביטא את המשאלה הגרמנית להשתחרר מצנזור השפה הקיבוצית, ולתת דרור לדחפים ההיוליים. היידיגר מבטא את אותה משאלה שאנו מוצאים בדרמת פאוסט, בה הגיבור רוצה להשתחרר מהשפה, מכל יצירותיה, מכל הגבלותיה, משאלתו להיות דומה לכוחות הטבע.
מה משמעות להיות דומה לכוחות הטבע? במציאות, משאלה זו התגלמה ברייך השלישי.
השפה יוצרת את 'רשות הרבים', הרי היא יצירה קהילתית. לכן, למען שחיי קהילה יתכנו, על היחידים להגביל את עצמם. כך נוצרת הדיכוטומיה בין ערכים הנוצרים למען קיום רשות הרבים, והדחפים ההיוליים של האדם, כך נוצרת הפרדה בין רשות הרבים לבין רשות היחיד. התנ"ך לא רצה להפריד ביניהם, קבע 'מחשבה כמעשה', רשות היחיד צריך לקבל את תכתיבי הצרכים של רשות הרבים.
מחשבת התנ"ך גם השלימה עם העובדה ששמות נותנים קיבוע רק לפסק זמן, הרי ברצף אין קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 437 – המטמטיקה שניוטון יצר, איפשרה את מדידת התנועה ביקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 437 – המתמטיקה שניוטון יצר, איפשרה את מדידת התנועה ביקום
הזכרנו כבר כמה פעמים שהרקליטוס ראה את הקיום כנמצא בזרימה. קביעתו זו של הרקליטוס נתקלה בהתנגדות מצד הוגי יוון הקלאסית, שרצו בעולם סטטי, עולם לא משתנה. אנו מוצאים גם אצל אפלטון וגם אצל אריסטו גינוי של הרקליטוס, הם העדיפו את תורת פרמנידס שטען על עולם סטטי.
אבל לא רק התנגדות זו של הוגים לקביעתו של הרקליטוס מצביע על כך שהיוונים העדיפו עולם רצוף, הגאומטריה שהיוונים פיתחו, מוכיחה את זה, גיאומטריה המודדת את הרצף.
בניגוד לנטיה היוונית המאוחרת לפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שהיתה מרחבית, רציפה, הפילוסופיה הלשונית התנ"כית ראתה את העולם כפרי שפה, שפה הפועלת אנכית, שפה מבדילה, שפה מנכרת. ברור שניכור שובר רצף. השפה מעצם מהותה מגשימה את עצמה על-ידי ניכור, באמצעות הפעלת רצון חופשי. הרי כבר יצירת המלה הראשונה מתאפשרת רק כאשר יחידי הקהילה בכוחות משותפים, בהפעלת רצון חופשי מנכרים את תחושות גופם, במילים, בהענקת שמות להם.
פרק א' של ספר בראשית, ממחיש את הבריאה של אלהים את העולם, על-ידי ניכור יחידות מהרצף, בנתינת שמות ליחידות אלו, בנתינת תפקידים להם, כך על היחידה המכונה שמש, לזרח בפסק זמן, פסק זמן המכונה יום.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית נמסרה בצורה מינימליסטית, לא הובנה גם על-ידי צאצאי העברים, שלא פיתחו אותה. נוסף לכך הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הסתפקה בעולם האדם, לא עסקה בעולם מחוצה לו, לא יצרה מדע. לפי פרק הבריאה העולם נמסר לשליטת האדם. היוונים לא הכירו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית והנצרות שהתפתחה ממנה על בסיס פרשנות שגויה, אף היא לא פיתחה את פילוסופית השפה.
אבל עקרונות התנ"ך חדרו במשך הזמן לעולם המערבי הנוצרי. כך הרופא, הפילוסוף גלן, במאה השניה לספירה, גלן שקבע שלא הלב הוא מרכז החשיבה אלא המח, שגם העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית לא ידעו על קיומו, גלן טען שמושג 'רצון חופשי' חדר לעולם הנוצרי מפרק א' של ספר בראשית, שלפיו אלהים בורא את העולם מרצונו החופשי. הוא מזכיר בהקשר זה, שהיוונים בכלל לא הכירו מושג זה. ועלינו להוסיף, שלא היה להם צורך בו, כיוון שהם האמינו שהעולם הוא נצחי, לא כפי שהאמינו העברים שהוא נברא יש מאין.
הערות אלו של גלן, מצביעות על כך, שעקרונות התנ"ך חדרו לעולם הנוצרי בהדרגתיות. מיזוג עקרונות לשוניים אלו, סינקרטיזם שלהם עם המדע היווני, איפשרו את התפתחות המתמטיקה החדשה של ניוטון, מתמטיקה המודדת את זרימת הקיום. עולמו של ניוטון לא היה יותר רציף.
מה שאיפשר גם את התפתחות המתמטיקה החדשה ואתה המדע החדש, הוא התפתחות מושג ה-0 , שעבר טרנספורמציות מהיווצרו הראשיתי הלא מוגדר לגמרי בהודו, דרך ארצות האיסלאם ןקבלת צורתו הסופית רק במאה ה-16. ה-0 איפשר לסמל את החללים בין היחידות בקיום. מחשבת התנ"ך למרות שלא הכירה את ה-0, היא הכירה בחללים בין היחידות, הרי השפה המנכרת יוצרת חללים בין היחידות, והשם ממסגר את היחידות המנוכרות, משאיר ביניהן חללים.
מחשבת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית שלה, מצביעה על כך שהעברים שיצרו אותה היו מודעים לאופן פעולת השפה, המבדילה, המנכרת ובצורה כזו מאפשרת את מודעותו של האדם, מאפשרת לו את ההתבוננות על העולם מחוצה לו. אבל התרבויות האחרות לא היו מודעות לתהליך זה של השפה, למרות שהם עשו בה שימוש.
ראינו שהיוונים המאוחרים לעברים, רצו ברצף, למרות שהם הובלו על-ידי השפה לנכר עצמם מהזולת, מהעולם הסובב אותם. לכן אפשר להגיד, שהיוונים הובלו על-ידי השפה. לכן, מאחר שהיוונים לא היו מודעים למהות השפה שהובילה אותם, הם יכלו לדמות שהעולם הוא רציף, ולכן הם פיתחו את הגיאומטריה, מדידת הרצף המרחבי.
ניוטון שכבר עשה שימוש בעקרונות פילוסופית השפה, שחדרו למחשבת העולם הנוצרי בהדרגתיות, למרות שלא היה לגמרי מודע למהותם, כך יכול היה ליצור את המתמטיקה החדשה שלו, מתמטיקה שאיפשרה לו את מדידת היקום הזורם. למרות שניוטון עדיין לא היה מודע לגמרי לפילוסופית השפה, חזר למחקר כתבי הקודש וטען שלקדמונים התגלו דברים שלא מובנים לו ולבני דורו. אבל ניוטון טעה, כיוון שהובס שאף הוא חזר לתנ"ך, בספרן 'הלוויתן', בהקדמה שלו, אומר שלאדם ניתנה היכולת ליצור כמו לטבע. הוא באמת הציע יצירת מדינה.
הובס הציע יצירת מדינה לשונית, שונה לגמרי מהמדינה של אפלטון שהיתה מדינה אורגנית, מדינה אוטוכטונית.
חדירת עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, איפשרה גם את תורת האבולוציה, הרי תורה זו מצביעה על השתנות מתמדת, לפי המחשבה היוונית הסטטית, המרחבית, תורה כזו לא היתה יכולה להתפתח. אבל חדירת העקרונות של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית איפשרה גם את התפתחות תורת האינפורמציה במאה הקודמת.
למרות ההתפתחויות המדעיות האלו במערב, אנחנו עדים לכך שנירולוגים, ואלו העוסקים בשפה, חוזרים לנטיות הארכיטיפיות של האדם, לראות את השפה כתוצר מכני של ניירונים, או פרי גן ביאולוגי. לפי נטיות ארכיטיפיות אלו של נירולוגים, לשונאים, השפה בעיניהם היא בסך הכל כלי קומוניקציה ולא כלי יצירה. נשאלת השאלה, אם השפה היא רק כלי קומוניקציה, איך נוצרו המדעים החדשים האלו?
האם עלינו לחזור לטענה, שהשמענו אותה לגבי המחשבה היוונית, שהשפה מובילה את האדם, גם את האדם המודרני יוצר המדעים החדשים, אינו מוכן להשלים עם העובדה שהשפה היא כלי יצירה?
אפילו המדען המהולל ביותר בעת החדשה, איינשטין, טען שהעולם הוא דטרמיניסטי, והרי בעולם דטרמיניסטי אין מקום ליצירה לשונית. אפילו מדע הקוונטים הנותנת מקום לשרירותיות, לא משפיע על הבנה שבידי האדם כלי שפה, כלי יצירה.
בסופו של דבר האדם הוא עבד נטיותיו הארכיטיפיות, נטיות הסולדות משפה המצביעה על היותו סופני, נטיות הסולדות מהיות העולם הלשוני ווירטואלי שאין לו קיום ממשי, שקיומו בסך הכל במוחו של האדם או בכתבים מקובעים. האדם לא משלים עם העובדה שהעולם הלשוני בסך הכל הוא ניכור תחושות, משאלות הגוף הביאולוגי, שהשפה תפקידה לשרת אותן, להיות הכרוז שלהם.
השפה הווירטואלית, שפה שאינה מוחשית, שפה המנכרת תחושות, משאלות הגוף המוחשי החי, ממסגרת אותן ומעניקה להן שם, מאפשרת על ידי ניכור נוסף, ניכור האדם החי מהסביבה, מאפשרת את ההתבוננות עליו. המתמטיקה של ניוטון התאפשרה הודות לניכור זה של האדם מהעולם מחוצה לו. ההתבוננות הזו על עולם החיצון, איפשר להיווכח שעולם זה אינו סטטי, אלא זורם. ניוטון, כפי שהוא אמר, שממצאיו המתמטיים התאפשרו לו, כיוון שהוא עמד על כתבי קודמים, על ממצאיהם, יצר מתמטיקה המודדת את הזרימה הזו של הקיום.
ומדוע אם כן, רק הובס החכם, שהסתמך על מחשבת התנ"ך, קבע בהקדמה לספרו ה'לוויתן', שלאדם ניתנה יכולת יצירה ואחרים עד היום הזה לא חוזרים על קביעתו?
הסיבה לעיוורון אנושי זה, עיוורון הגורם לכך שמיחס לשפה רק יכולת קומוניקציה ולא יצירה, נובע מכך שהאדם אינו משלים עם העובדה שעולמו האנושי הוא רק תוצר הניכור של תחושות הגוף, משאלות הגוף, שעולמו הלשוני הוא ווירטואלי צריך לשרת את הגוף הממשי.
אם יש לקיום מטרה, מטרה זו היא שמירת קדושת הקיום. השפה וכל יצירותיה הווירטואליות צריכות לשרת מטרה זו של הקיום.