Monthly Archives: מאי 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 440 – ההשגחה מעניקה לגיטימיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 440 – ההשגחה מעניקה לגיטימיות
הזכרנו בשעורים קודמים שכמה מהוגי סין פקפקו אם העולם קיים או שמא הם חולמים. גם הזכרנו שהפילוסוף דקרט טען שהוא מאמין במה שהוא רואה כאמיתי, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך. בהקשר להכרזתו זו של דקרט הזכרנו את העובדה, שלמרות שמוצאו של פילוסוף זה היה צרפת, הוא חי בהולנד ששם משנתו של התיאולוג קלווין אומצה אחרי הרפורמציה.
דקרט למרות היותו קתולי הושפע מהתיאולוגיה הקלווינית שהעלתה כעיקרון את האמונה בהשגחה הכל יכולה, אלוהות מיטיבה, מכאן היתה אמונתו שמה שהוא רואה אמיתי, כיוון שאלוהות מיטיבה זו ערבה לכך.
בשעורים קודמים כאשר דיברנו על אבות העברים שהמציאו את פילוסופית השפה, לא הדגשנו את העובדה, שיחד עם המהפכה הלשונית, או אולי אפילו קודם, העברים האמינו, בהבדל מהשומרים, שהאמינו באלים גוזרי גורל, באלוהות מקדשת קדושת חיים אנושיים, אלוהות משגיחה.
מחשבת התנ"ך אף פעם לא הגדירה את עקרונותיה, היא הציגה עקרונות בצורת המחזה, בצורה מטפורית. ובכן, איך אנו יכולים לדעת על אלוהות, שהאבות האמינו בה, שהיא מקדשת את עולמו הלשוני של האדם? אנו יכולים לדעת על כך, מהמשלים התנ"כיים, מהמחזת העקרונות. כבר תשתית פילוסופית השפה נמסרה במשל 'עץ הדעץ', שבו הומחזו העקרונות בצורה מטפורית.
רוב עקרונות התנ"ך נמסרו במשלים מומחזים, מחוץ לעשרת הדיברות.
העובדה הזו שרוב עקרונות התנ"ך, שהיוו את תשתיתה נמסרו במשלים מתומצתים, גרם לכך שמחשבת התנ"ך לא נחשבה אצל הדורות המאוחרים כפילוסופיה. אפילו הקוסמולוגיה, בריאת העולם, לרווחת האדם, נמסרה כמשל, לא היתה הרחבה על עקרונות קוסמולוגיה זו.
ברור ממשל הבריאה, שאלוהים יוצא מהאין, בורא את העולם בהגדים, שפה, לרווחת האדם, אבל אין הרחבה של עקרונות אלו. לא הודגש במשל זה שהאלוהות היא 'השגחה', לא הודגש במשל זה, שהעולם נברא והוא אינו נצחי, כפי שהאמינו היוונים היותר מאוחרים, לא הודגש במשל זה שהעולם נברא על-ידי אינפורמציה, שפה.
אבל כאן ברצוני להרחיב על התיאולוגיה של קלווין, על עקרונות משנתו שנעשו תשתית התרבות המערבית, תשתית שונה מזו של עקרונות לותר.
העולם הפרוטסטנטע במערב, במשך ארבע מאות שנה לא עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר וזו של קלווין, עד התהוות הרייך השלישי, שהיה תולדה של תיאולוגית לותר, כפי שהיא הומחזה על-ידי גיתה בדרמה שלו 'פאוסט'. רק תומס מאן, בספרו 'ד"ר פאוסטוס', במלחמת העולם השניה, הבין שבסיס הרייך השלישי הוא תיאולוגית לותר בהמחזה בדרמת פאוסט, של גיתה
אפילו מקס וובר, שעמד על ההבדל בין שתי התיאולוגיות בסוף המאה ה-19, הדגיש שההבדל סובב על אמונה הקלוויניסטית בפרדסטינציה. נשאלת השאלה האם מקס וובר באמת קרא את כתביו של קלווין כהלכה, את שני הכרכים המונומנטליים בשם: INSTITUTES OF THE CHRISTIAN RELIGION ואת הפרשנויות שלו לתנ"ך? ואם אפילו נניח שכן קרא אותם, כנראה בתור לותרני, לותרניות ששללה את הלגיטימיות של כתבי התנ"ך, לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שקלווין למעשה חזר לעקרונות התנ"ך.
הרי אלו שהושפעו מתורת קלווין, הפוריטנים באמריקה, ההולנדים, האנגלים, האמינו שיזכו בשכר תמורת מעשים טובים. מספיק להתבונן על האמריקאים של היום הרואים את עצמם זכאים אם פועלים לפי החוקה, מאמינים בעולם אופטימי.
קלווין אומר שללא השגחה חיים היו בלתי נסבלים. השגחה לא משחררת מאחריות. מי שמכיר את תורתו של לותר רואה תהום פעורה ביניהם.
קלווין חוזר ומדגיש את השלטון המוחלט של ההשגחה לכל אורך שני הכרכים, נוסף כך הוא גם מדגיש את הבריתות, ברית בין האלוהות והאדם. בפרשנויות של קלווין לספרי התנ"ך אנו נוכחים ביתר שאת עד כמה הוא חזר לעקרונות התנ"ך, אפילו הרחיב עליהם, מה שהוגים יהודיים לא עשו.
הסיבה שהעולם הפרוטסטנטי לא הדגיש את ההבדל בין תורת לותר לבין תורת קלווין, היא במידה אותה סיבה שאנו מוצאים אצל וובר, אשר לא רצה להודות בכך שקלווין למעשה חזר לערכי התנ"ך.
הפרוטסטנטים הסתפקו בזה ששני הרפורמטורים מרדו בכנסיה הקאתולית. הם לא רצו לראות את ההבדלים, בין תורותיהם של שני הרפורמטורים, לא טרחו לקרא את הכתבים ואם קראו קראו אותם במגמתיות, כפי שעשה וובר.
החזרה לערכי התנ"ך על-ידי הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, יחד עם קלווין, אפשר את המדע החדש, את ההינתקות מהמחשבה היוונית המרחבית, הסטטית.
האם התורה האבולוציונית, האם מדע האינפורמציה, יכלו להתפתח ללא חזרה לערכי התנ"ך? לדאבונינו הוגים יהודיים לא עמדו על המהפכה הזו בעולם הנוצרי שחזר לערכי התנ"ך ואפשר את כל ההתפתחות המדעית בזכות ערכי התנ"ך.
בלי ספק שהעולם הלשוני הווירטואלי זקוק לערבות מצד ההשגחה. אבל מחשבת התנ"ך גם לא נתנה בכורה לעולם השפה, ראתה בשפה כלי הצריך לשרת את קדושת החיים. השפה, יכולת ההבדלה, היתה צריכה לחזק את דחף הקיום, המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו.
כבר הדגשנו את העובדה, ששופנהאואר הדגיש את ה'כח', כמניע את הברויים, ואת העובדה, שניטשה הפך את ה'כח' כמניע את האדם. שני פילוסופים לותרניים אלו התעלמו מהעובדה שכל הברויים על כדור הארץ שלנו בורחים מסכנות, סכנות לקיומם. שהם נשלטים על-ידי דחף הקיום.
בשעור הקודם הדגשנו גם, שפרויד היהודי שהושפע מהמחשבה הגרמנית, ראה בדחף למין, מניע עיקרי של האדם, ולא הבין שדחף זה הוא רק חלק מדחף הקיום.
עלינו לחזור לעיקרון ההשגחה, אלוהות שבראה את העולם לרווחת האדם. עובדה זו לא שוללת את 'דחף הקיום' של כל הברויים עלי האדמה, היא רק נותנת בכורה לאדם, שנברא בצלם אלוהים.
פרק הבריאה רק מחזקת את העובדה, מה שנאמר במשל 'עץ הדעת', שלאדם הוענקה 'דעת', דעת, המבדילה אותו מיתר הברויים. כבר בחלק השלישי של משל זה, חלק 'קין והבל', גם הודגשה העובדה, ש'דעת' יעודה לקדש את החיים. הרי העובדה שקין העדיף את 'הבחירה', מושג לשוני, שהוענק לאחיו, על חייו, לפי משל זה הוא חטא. בחלק זה של המשל, שוב מודגשת העובדה שהמתת, מתת ההבדלה, דעת, יעודה שמירת קדושת החיים.
מכל הנאמר, ברור, שההשקפה ה'ראליסטית', הנותנת בכורה לעולם הלשוני הווירטואלי, נוגדת את עיקרון מחשבת התנ"ך שנתנה בכורה ל'קדושת החיים'.
קלווין על-ידי נתינת בכורה ל'השגחה', ולערכים אחרים של התנ"ך, החזיר לעולם המערבי הנוצרי את ההשקפה הקיומית התנ"כית, השקפה שבוטלה על-ידי השליחים פאול ויוחנן, שרצו בשינוי סדרי עולם, כיוון שהעולם הנגלה נראה בעיניהם חסר. לותר הוסיף נדבך לשלילת לגיטימיות מהעולם הנגלה, בתיאולוגיה שלו, בשלילתו את ערך קדושת החיים, בהמליכו את השטן על העולם הנגלה.
הוגים לא מתרכזים בעקרונות של תיאולוגיות, עקרונות שבהמשך יהוו את התשתית של כל הפילוסופיות.
לדאבונינו, הוגים יהודיים לא הרחיבו את העקרונות התנ"כיים שנמסרו בתמציתיות, במקום זה הושפעו מתורות שרווחו בתקופתם.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 439 – השפה – רשות הרבים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 439 – השפה – רשות הרבים
הובס סבר שלמען כניסה ל'לוויתן', המדינה, לרשות הרבים, על היחידים לוותר על חלק מדרישותיהם. אמנם הובס שביסס את תורתו על הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הבין אותה רק חלקית, את הכללים האלו הוא הסיק נכונה, אלא שהוא לא הבין שהאדם הלשוני אשר מנכר את תחושות הגוף, מעניק להן שמות, כבר בשלב ראשוני זה עליו לוותר על חלק מדחפיו ההיוליות, למען ליצור את הקהילה.
השפה שהנה יצירה קיבוצית, הרי לאדם לבד אין שפה, גורמת להיווצרות הקהילה המבוססת על היצירה הלשונית. השפה היוצרת באמצעות ניכור, מעניקה שמות לתחושות הגוף, לרצונותיו, לראיה שלו, וכן נותנת ביטוי לדחף הקיום של היחיד. אלו מבוססים על הסכמים, בריתות. היחידים היוצרים את השפה, שהנה ניכור תחושות הגוף, ראיות הגוף, יוצרת את רשות הרבים. ברשות רבים זה האדם צריך לוותר על חלק הדחפים למען כריתת הבריתות. לצורך זה, היחידים מיפים את הדחפים שלהם, למען להציג את עצמם בחזות אידיאלית ברשות הרבים.
ברבות הימים הקהילה שנוסדה נוכחת שעליה ליצור ערכים, חוקים למען שהקהילה הזו שנוסדה בכוחות משותפים, תוכל לתפקד. החוקים, הערכים שהקהילה יוצרת למען לתפקד, הם אידיאליים, הרי היחיד היה צריך לוותר על חלק מהדחפים של הגוף ההיולי, למען ההסכמים המשותפים, כך נוצרים החיכוכים בין הדחפים ההיוליים, לבין הערכים האידיאליים.
למעשה, היכולת לשפה, שהאבולוציה העניקה לאדם, היא כלי נוסף לכלי הכח המשותף לכל הברואים למען קיומם, על כן יעודה לשרת את הקיום, את 'דחף הקיום'. למעשה השפה במהותה הינוסית נוטה להשתחרר מיעודה זו, רוצה להיהפך מישות המשרתת את הגוף, לישות רפאית היוצרת קיום ווירטואלי, קיום המשאיר את הגוף הממשי מאחור. זהו הסופר-אגו של פרויד.
מחשבת התנ"ך שעמדה על האופי הינוסי הזה של 'דעת', השפה, יצרה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', לא נתנה ל'דעת', לשפה, קיום עצמאי. היא גם לא הפרידה בין 'דעת' לבין הגוף.
המחשבה המערבית שראשיתה במרד הנוצרי הפאוליני בשפה, נתנה דרור לשפה, להפלגותיה לאשליות, כך שנוצר פער בין המעשה, הדחפים ההיוליים של הגוף לבין הערכים התלושים מצרכי הקיום.
ברצונינו כאן לדון בפן במשנתו של פרויד,במסתו :Is und das Es Das פרויד אשר כרוב ההוגים המערביים היה חסר לגמרי את ההבנה בפילוסופית השפה. קבע שיש פער בין ה-Super-Ego לבין הדחפים של האדם, בעיקר התרכז בדחפים המיניים של האדם. פרויד כמובן לא הבין שה-Super Ego הוא אותה שפה שהתנקתה מתפקידה לשרת את הגוף, לא מודעת לצרכים ההיוליים שלו, לא מפשרת ביניהם לבין האפשרויות הקהילתיות. פרויד היהודי, כמובן לא הכיר את העיקרון התנ"כי- 'מחשבה כמעשה' – עיקרון שמפשר בין הדחפים ההיוליים, לבין האפשרויות הקהילתיות. לא הכיר את המחשבה התנ"כית שלא מבדילה בין 'נפש לגוף', זאת אומרת לא הבדילה בין השפה לגוף, שפה שהיא בעיקרה ניכור תחושות הגוף, נותנת להן שמות, לבין הגוף המונע ע"י 'הדחף לקיום', הדחף למין הוא חלק מדחף הקיום.
פרויד אפילו טעה בכך שהוא התרכז בפער בין הסופר-אגו לבין הדחפים המיניים, וכפי שאמרנו לעיל, הוא לא הבין שהדחפים של הגוף מונעים בעיקר מ'דחף הקיום', ודחף למין הם חלק מהדחף לקיום. 'דחף לקיום' זה, לא יכול להפליג על כנפי אידיאלים מנותקים מאפשרויות קיומיות, כפי שהסופר אגו מציע. הפער הזה שפרויד מדבר עליו, הוא תולדה מהפרדה בין הגוף הבאולוגי לבין הסופר אגו , שתפקידה לשרת הגוף, שהוא רק ניכור התחושות שלו.
ואפילו אם נתעלם מהעדר ההבנה של פרויד, ונתרכז באותו 'רשות רבים', שהשפה יוצרת. הרי 'רשות הרבים', שהשפה יוצרת היא תולדה של הבריתות וההסכמים שהיחידים יוצרים באמצעות השפה. ברשות הרבים, גם אם אין הפרדה בין כלי השפה המנכר את תחושות צרכי הגוף, ומעניק להם שמות. רשות הרבים הופך לאספקלריה לאדם שבו הוא משתקף, ובו הוא רוצה להראות ברשות הרבים זה, בצורתו האידיאלית, לפני הזולת.
רשות הרבים הזו שהאדם יצר בשתוף פעולה עם הזולתים, היא בהמשך, גם יוצרת את הערכים ואת החוקים שיסדירו את הקיום ברשות הרבים הזו. כתוצאה מהיהפכות רשות הרבים לאספקלריה של היחיד, נוצרת בה גם הזהות של הפרט, שהיא תלויה במשוב מאחרים.
הזהות מוענקת ליחיד לפי תרומתו לקהילה. גם במקרה זה של רכישת זהות חיובית, האדם צריך להסתיר מהקהילה חלק מדחפיו ההיוליים. גם במקרה זה נוצר אותו פער שפרויד הגזים בו, אבל הוא קיים.
כל החיים החברתיים האנושיים, סובבים מסביב הדמוי העצמי של האדם, דמוי עצמי שהוא זהותו, לבין הפער שנוצר בינו לבין דחפיו ההיוליים, דחפים פרי 'דחף הקיום'.
מחשבת התנ"ך לא רק קבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', בכך מנעה מהשפה הפלגות שלא תואמות חיים קיומיים, היא גם הפכה את 'דחף הקיום', המשותף לכל הברואים על כדור הארץ שלנו, לערך 'קדושת החיים'. בכך מנעה את הפער שנוצר כאשר יש היפרדות בין 'דחף הקיום' לבין הפלגות השפה.
הנבואה, שגילמה את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, היתה השקפה קיומית. המרד הפאוליני בפילוסופית השפה התנ"כית, היתה השקפה 'ראליסטית' שנתנה לשפה קיום עצמאי, שנעשה תשתית המחשבה המערבית. מרד זה של השליח פאול, יצר את הפער הזה שאנו דנים בו. הוא יצר את זה בהפלגתו, לרצון לשינוי סדרי עולם.
פאול ב'אגרת לרומיים' שלו, יצר תיאולוגיה השואפת לשנוי סדרי עולם, שפרושו עולם סטטי, בו המוות מגורש. ברור שמשאלה כזו סותרת את האפשרויות הקיומיות, כך שנוצר ה'פער' הזה, בין 'דחף הקיום' וצרכיו לבין ההפלגות הלשוניות, תמצית משנתו של השליח פאול.
מאחר שמשאלותיו של השליח פאול לא התגשמו, לא יכלו להתגשם, נוצר אותו עולם מדומה של הכנסיה הקאתולית. הכנסיה הקאתולית התימרה להיות 'מלכות שמיים'. כתוצאה מיומרה זו, נוצר ה'פער', בין 'מלכות שמיים' זו, לבין החיים הקיומיים, חיים קיומיים המבוססים על 'דחף הקיום'.
המרד נגד היומרות של הכנסיה הקאתולית, הוליד ברפורמציה לשתי השקפות מנוגדות, זו של לותר וזו של קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך. אם לותר המליך על העולם הנגלה את ה'שטן', קלווין המליך עליו את ה'השגחה'.
במציאות המערבית התיאולוגיה של קלווין עם המלכת ה'ההשגחה', ביטל במידה רבה את הפער הזה שנוצר על-ידי התיאולוגיה הפאולינית, בין 'רשות הרבים' הלשוני, לבין ה'דחף לקיום' עם כל השלכותיו.
לדאבונינו, פרויד היהודי היה תולדה של המחשבה הגרמנית הלותרנית. כתוצאה מהיות של פרויד תולדה של המחשבה הגרמנית, הוא הפך את 'דחף הקיום', ל'דחף מיני' אפל הרסני, המערער את הסדר האידיאלי של ה-Super Ego.
את ההשפעה הגרמנית הפסולה על מחשבתו של פרויד אפשר גם לראות ביחסו למשה, בספר עליו, בו הוא הפך אותו לנסיך מצרי. מסקנותיו אלו של פרויד על משה, מצביעות גם על העדר ידיעות שלו בתחום ההיסטוריה האנושית ומנהגיה.