אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 439 – השפה – רשות הרבים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 439 – השפה – רשות הרבים
הובס סבר שלמען כניסה ל'לוויתן', המדינה, לרשות הרבים, על היחידים לוותר על חלק מדרישותיהם. אמנם הובס שביסס את תורתו על הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הבין אותה רק חלקית, את הכללים האלו הוא הסיק נכונה, אלא שהוא לא הבין שהאדם הלשוני אשר מנכר את תחושות הגוף, מעניק להן שמות, כבר בשלב ראשוני זה עליו לוותר על חלק מדחפיו ההיוליות, למען ליצור את הקהילה.
השפה שהנה יצירה קיבוצית, הרי לאדם לבד אין שפה, גורמת להיווצרות הקהילה המבוססת על היצירה הלשונית. השפה היוצרת באמצעות ניכור, מעניקה שמות לתחושות הגוף, לרצונותיו, לראיה שלו, וכן נותנת ביטוי לדחף הקיום של היחיד. אלו מבוססים על הסכמים, בריתות. היחידים היוצרים את השפה, שהנה ניכור תחושות הגוף, ראיות הגוף, יוצרת את רשות הרבים. ברשות רבים זה האדם צריך לוותר על חלק הדחפים למען כריתת הבריתות. לצורך זה, היחידים מיפים את הדחפים שלהם, למען להציג את עצמם בחזות אידיאלית ברשות הרבים.
ברבות הימים הקהילה שנוסדה נוכחת שעליה ליצור ערכים, חוקים למען שהקהילה הזו שנוסדה בכוחות משותפים, תוכל לתפקד. החוקים, הערכים שהקהילה יוצרת למען לתפקד, הם אידיאליים, הרי היחיד היה צריך לוותר על חלק מהדחפים של הגוף ההיולי, למען ההסכמים המשותפים, כך נוצרים החיכוכים בין הדחפים ההיוליים, לבין הערכים האידיאליים.
למעשה, היכולת לשפה, שהאבולוציה העניקה לאדם, היא כלי נוסף לכלי הכח המשותף לכל הברואים למען קיומם, על כן יעודה לשרת את הקיום, את 'דחף הקיום'. למעשה השפה במהותה הינוסית נוטה להשתחרר מיעודה זו, רוצה להיהפך מישות המשרתת את הגוף, לישות רפאית היוצרת קיום ווירטואלי, קיום המשאיר את הגוף הממשי מאחור. זהו הסופר-אגו של פרויד.
מחשבת התנ"ך שעמדה על האופי הינוסי הזה של 'דעת', השפה, יצרה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', לא נתנה ל'דעת', לשפה, קיום עצמאי. היא גם לא הפרידה בין 'דעת' לבין הגוף.
המחשבה המערבית שראשיתה במרד הנוצרי הפאוליני בשפה, נתנה דרור לשפה, להפלגותיה לאשליות, כך שנוצר פער בין המעשה, הדחפים ההיוליים של הגוף לבין הערכים התלושים מצרכי הקיום.
ברצונינו כאן לדון בפן במשנתו של פרויד,במסתו :Is und das Es Das פרויד אשר כרוב ההוגים המערביים היה חסר לגמרי את ההבנה בפילוסופית השפה. קבע שיש פער בין ה-Super-Ego לבין הדחפים של האדם, בעיקר התרכז בדחפים המיניים של האדם. פרויד כמובן לא הבין שה-Super Ego הוא אותה שפה שהתנקתה מתפקידה לשרת את הגוף, לא מודעת לצרכים ההיוליים שלו, לא מפשרת ביניהם לבין האפשרויות הקהילתיות. פרויד היהודי, כמובן לא הכיר את העיקרון התנ"כי- 'מחשבה כמעשה' – עיקרון שמפשר בין הדחפים ההיוליים, לבין האפשרויות הקהילתיות. לא הכיר את המחשבה התנ"כית שלא מבדילה בין 'נפש לגוף', זאת אומרת לא הבדילה בין השפה לגוף, שפה שהיא בעיקרה ניכור תחושות הגוף, נותנת להן שמות, לבין הגוף המונע ע"י 'הדחף לקיום', הדחף למין הוא חלק מדחף הקיום.
פרויד אפילו טעה בכך שהוא התרכז בפער בין הסופר-אגו לבין הדחפים המיניים, וכפי שאמרנו לעיל, הוא לא הבין שהדחפים של הגוף מונעים בעיקר מ'דחף הקיום', ודחף למין הם חלק מהדחף לקיום. 'דחף לקיום' זה, לא יכול להפליג על כנפי אידיאלים מנותקים מאפשרויות קיומיות, כפי שהסופר אגו מציע. הפער הזה שפרויד מדבר עליו, הוא תולדה מהפרדה בין הגוף הבאולוגי לבין הסופר אגו , שתפקידה לשרת הגוף, שהוא רק ניכור התחושות שלו.
ואפילו אם נתעלם מהעדר ההבנה של פרויד, ונתרכז באותו 'רשות רבים', שהשפה יוצרת. הרי 'רשות הרבים', שהשפה יוצרת היא תולדה של הבריתות וההסכמים שהיחידים יוצרים באמצעות השפה. ברשות הרבים, גם אם אין הפרדה בין כלי השפה המנכר את תחושות צרכי הגוף, ומעניק להם שמות. רשות הרבים הופך לאספקלריה לאדם שבו הוא משתקף, ובו הוא רוצה להראות ברשות הרבים זה, בצורתו האידיאלית, לפני הזולת.
רשות הרבים הזו שהאדם יצר בשתוף פעולה עם הזולתים, היא בהמשך, גם יוצרת את הערכים ואת החוקים שיסדירו את הקיום ברשות הרבים הזו. כתוצאה מהיהפכות רשות הרבים לאספקלריה של היחיד, נוצרת בה גם הזהות של הפרט, שהיא תלויה במשוב מאחרים.
הזהות מוענקת ליחיד לפי תרומתו לקהילה. גם במקרה זה של רכישת זהות חיובית, האדם צריך להסתיר מהקהילה חלק מדחפיו ההיוליים. גם במקרה זה נוצר אותו פער שפרויד הגזים בו, אבל הוא קיים.
כל החיים החברתיים האנושיים, סובבים מסביב הדמוי העצמי של האדם, דמוי עצמי שהוא זהותו, לבין הפער שנוצר בינו לבין דחפיו ההיוליים, דחפים פרי 'דחף הקיום'.
מחשבת התנ"ך לא רק קבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', בכך מנעה מהשפה הפלגות שלא תואמות חיים קיומיים, היא גם הפכה את 'דחף הקיום', המשותף לכל הברואים על כדור הארץ שלנו, לערך 'קדושת החיים'. בכך מנעה את הפער שנוצר כאשר יש היפרדות בין 'דחף הקיום' לבין הפלגות השפה.
הנבואה, שגילמה את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, היתה השקפה קיומית. המרד הפאוליני בפילוסופית השפה התנ"כית, היתה השקפה 'ראליסטית' שנתנה לשפה קיום עצמאי, שנעשה תשתית המחשבה המערבית. מרד זה של השליח פאול, יצר את הפער הזה שאנו דנים בו. הוא יצר את זה בהפלגתו, לרצון לשינוי סדרי עולם.
פאול ב'אגרת לרומיים' שלו, יצר תיאולוגיה השואפת לשנוי סדרי עולם, שפרושו עולם סטטי, בו המוות מגורש. ברור שמשאלה כזו סותרת את האפשרויות הקיומיות, כך שנוצר ה'פער' הזה, בין 'דחף הקיום' וצרכיו לבין ההפלגות הלשוניות, תמצית משנתו של השליח פאול.
מאחר שמשאלותיו של השליח פאול לא התגשמו, לא יכלו להתגשם, נוצר אותו עולם מדומה של הכנסיה הקאתולית. הכנסיה הקאתולית התימרה להיות 'מלכות שמיים'. כתוצאה מיומרה זו, נוצר ה'פער', בין 'מלכות שמיים' זו, לבין החיים הקיומיים, חיים קיומיים המבוססים על 'דחף הקיום'.
המרד נגד היומרות של הכנסיה הקאתולית, הוליד ברפורמציה לשתי השקפות מנוגדות, זו של לותר וזו של קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך. אם לותר המליך על העולם הנגלה את ה'שטן', קלווין המליך עליו את ה'השגחה'.
במציאות המערבית התיאולוגיה של קלווין עם המלכת ה'ההשגחה', ביטל במידה רבה את הפער הזה שנוצר על-ידי התיאולוגיה הפאולינית, בין 'רשות הרבים' הלשוני, לבין ה'דחף לקיום' עם כל השלכותיו.
לדאבונינו, פרויד היהודי היה תולדה של המחשבה הגרמנית הלותרנית. כתוצאה מהיות של פרויד תולדה של המחשבה הגרמנית, הוא הפך את 'דחף הקיום', ל'דחף מיני' אפל הרסני, המערער את הסדר האידיאלי של ה-Super Ego.
את ההשפעה הגרמנית הפסולה על מחשבתו של פרויד אפשר גם לראות ביחסו למשה, בספר עליו, בו הוא הפך אותו לנסיך מצרי. מסקנותיו אלו של פרויד על משה, מצביעות גם על העדר ידיעות שלו בתחום ההיסטוריה האנושית ומנהגיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: