לקוראי הבלוגים שלי

לקוראי הבלוגים שלי
זה עתה הופיע ספרי בשם: 'פענוח אניגמת השפה'.
הפענוח מוכיח שהשפה מנכרת את תחושות גופינו, בהעניקה להן שמות. השפה הנה יצירה קיבוצית, יעוד יצירותיה הטבת תנאי קיום האדם. יצירות אלו הן ווירטאליות, תלויות באמון הקהילה בהן, מאוכסנות במוח האנושי או מקובעות בכתב.
רק מחשבת התנ"ך השלימה עם יעוד כלי השפה, עם החובות הקיומיות. השלימה עם קיום קצוב. בדרך כלל האדם מורד בקצוב משך קיומו, מורד בחובות שהשפה מטילה עליו. כך מרדה ראשית הנצרות, רצתה קיום רציף, כך מרד ביעוד השפה לותר, גיתה בדרמה שלו 'פאוסט', וגם מרכס.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 442 – ה'ניכור' אויב המשאלה לרצף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 442 – ה'ניכור' אויב המשאלה לרצף
האדם לא משלים עם חדלון, ניכור מצביע על קיצוב, הורס את חלום האדם לרצף, לגן-עדן בעולם הקיומי או בעולם חלופי.
תרבויות שונות התמודדו בצורה שונה עם החדלון. השומרים האמינו בהישרדות השם, כך חשב גילגמש, גיבור האפוס על שמו. לשם כך הוא יצא לבצע מעשי גבורה במלחמות, התמודדויות עם כוחות טבע.
בהבדל מהשומרים, המצרים העתיקים האמינו שהחלק הנעלם המהווה את האדם, השפה, שכך הצטיירה להם, אחרי המוות, עובר אחרי מהמורות רבות בזכות השבעות, לעולמות חלופיים, וכך מצליח לשרוד בקיום חלופי זה.
היוונים הקלאסיים רקמו פתרון אחר של השרדות, האמינו בעולם נצחי סטטי. ואם פתרון זה התנגש במציאות של חדלון הגוף, פרשו את זה כטראגדיה, תוצר התנכלות ישות עוינת, המוירה העיוורת לאדם. פרדוכס זה הוביל אותם בהמשך לאמונה בהשרדות דרך גלגול נשמות, בעולם חלופי. סוקראטס, לפי העדות בדיאלוג פיידו, האמין בגלגול נשמות, האמין שבגלגול אחרי מותו ידור בין האלים.
הוגי יוון, סוקראטס, אפלטון, אריסטו, יצאו בשצף קצב נגד תורתו של הרקליטוס, שקבע שהעולם זורם, נמצא בהשתנות מתמדת.
לאור משאלות אלו של תרבויות, הפתרון של מחשבת התנ"ך היא, על היות האדם דואלי, גוף שאליו נספחה שפה המיועדת לשרת את דחף הקיום שלו. נספח זה, השפה, מאפשרת לאדם מודעות לחוקי הקיום, הקוצבים משך מוגבל לכל הישויות. משנה זו זכתה במשך ההיסטוריה לעוינות, כהורסת משאלות בני אדם.
ראינו שמשנת הרקליטוס על עולם זורם משתנה זכה לעוינות, היוונים הקלאסיים לא הכירו את משנת מחשבת התנ"ך, שבהבדל ממשנת הרקליטוס הכירה בשפה המעניקה לישויות הקצובות הזורמות שמות. שפה החוכה מהזרימה נתחים ומעניקה להם שמות וזהות למשך קצוב, שמות שורדים המתגשמים בשרשרת הדורות. השמות גם מעניקים לישויות שהופרדו מהזרימה פסק של רצף. כך האדם, בעל השם, שומר על רצף, למרות שהוא עבר השתנות מילד, לנער, לבוגר לזקן.
לפי משנת מחשבת התנ"ך לשמות לא הוענק קיום עצמאי, הם היו צריכים להתגשם בהתחברותם לישויות של שרשרת הודות.
הרצף התנ"כי מתגשם בשרשרת הדורות, לא ברצף היחיד, אלא בהתחדשותו של היחיד בצאצאיו שנושאים את שמו.
פתרון זה של מחשבת התנ"ך, התאפשר הודות לכך, שאבות העברים הכירו בתוספת זו שהוענקה לאדם ממקור חיצוני, 'דעת', השפה, תוספת המאפשרת לו להשתלב במארג הקיום הקוצב לכל הישויות משך מוגבל. המתת, השפה, מאפשרת לאדם להעניק שמות לישויות הקצובות, שמות המוציאים את הישות מהזרימה ההרקליטית, לפסק זמן, המעניקים לישות זו זהות.
בזרימה ההרקליטית לא היה מקום לחברה אנושית, כיוון שהוא לא הכיר בשפה המעניקה שמות לישויות. כך, לפיו, האדם לא יכול להכנס לאותו נהר הזורם פעמיים, אבל לפי פילוסופית השפה, אם מעניקים לנהר שם, אזי אפשר להכנס אליו פעמים רבות.
מחשבת התנ"ך הוסיפה עוד נדבך למשנתה, בכך, שאם האדם חושב שהשפה, נתינת השמות הוא פרי עשייה שלו, אזי עובדה זו מוכיחה שמחשבת התנ"ך הכירה בעובדה שהשפה הנה כלי יצירה, יוצרת את השמות בכוחות משותפים של יחידי הקהילה.
מחשבת התנ"ך בהבדל ממחשבת האדם שבדרך כלל רואה את השפה כנתון ביאולוגי, חושבת שנתינת השמות היא יצירה קהילתית, יצירה המתאפשרת על-ידי הבדלה, ניכור דבר מדבר. ובכן, לפיה, מהות השפה היא להבדיל, לנכר דבר מדבר.
ובכן, השפה היוצרת, המבדילה, המנכרת, הורסת את הרצף שהאדם משתוקק לו, על-כן לא יפלא ש'ניכור' זה הוא שנוא. להוסיף רתיעה ל'ניכור' היא העובדה, שהתבצעותו מתבצע רק בשותפות עם האחרים, מכריח הזדקקות לזולת. הזדקקות כזו לזולת גרמה להידיגר לברח ממנו, מהמאן-דהו, הזדקקות שחובות בצדה.
ובכן, ה'ניכור' הזה, אופן פעולת השפה, לא רק הורס את המשאלה לרצף, הוא גם מזקיק את היחיד לזולת, למשא ומתן אתו, לחובות.
העובדה, שהעברים שנתנו לגיטימיות לשפה המנכרת ההורסת רצף, המטילה חובות, גרמה לכך שצאצאי העברים נעשו 'האויב הקוסמי'. האם יפלא, שפאוסט למען להשתחרר מהמתתים של ה'אויב הקוסמי', מהשפה המנכרת, המטילה חובות על הפרט, כרת ברית עם מפיסטו, ברית שתחזיר את הרצף, את הנעורים הנצחיים, ברית שתשחרר אותו מחובות לזולת?
אבל אנו הקדמנו את המאוחר לפני הראשון. כבר השליח פאול מיסד הנצרות רצה שההשגחה תמלך בדעתה ותמורת קורבן הבן ישוע, תחזיר לעולם את הרצף, תשחרר את האדם מחובות. פאול השליח, היה דו-תרבותי, בעל תרבות הלניסטית ועברית, העדיף את הראשונה רצה נצחיות. מתוך הכרותו עם התרבות העברית הבין שמקורה במשל 'עץ הדעת', בעקרון ההבדלה, הניכור, המצביע לאדם שקיומו קצוב, שעליו נאסר לאכול מ'עץ החיים'.
פאול בהבינו את מסר פילוסופית השפה שמקורה במשל 'עץ הדעת', נתן למשל זה פרשנות מטעה, ב'אגרתו אל הרומיים', טען שהמוות נכנס לחיי האדם בגין חטאת חוה ואדם שאכלו מפרי עץ הדעת, למרות האיסור. התעלם מהעובדה שחוה ואדם היו מוותיים גם בגן-עדן, הרי גם שם הם טרם אכלו מפרי 'עץ החיים'. ולמען לבטל את הגזרה טען שקורבנו, צליבתו, של ישוע דיו שההשגחה תשנה סדרי עולם, תחזיר את הנצחיות. כך מושגים כמו 'הבדלה', 'ניכור' נעשו מושגים שליליים בנצרות.
צאצאי העברים, שתורת אבותיהם לא היתה כבר נהירה להם, לא התמודדו עם כופר בירושתם, גם לא התמודדו עם הפילוסופיה היוונית הקוטבית, אפילו רצו למצא דמיון בינה לבין ירושת אבותיהם. כך עשה פילון האלכסנדרוני שרצה בסינתזה ביו משנת אבותיו, לבין פילוסופית אפלטון. אפילו הרמב"ם היותר מאוחר, גם הוא לא הבין לגמרי את מסר משל 'עץ הדעת', רצה סינתזה בין משנת אבותיו לבין משנת אריסטו. צאצאי העברים לא צלחו להתמודד עם ההגמוניה של הפילוסופיה היוונית, הם עוד פחות הצליחו להתמודד עם הפילוסופיה הלותרנית.
הזכרנו את אוזלת ידם של העברים, שכבר לא הבינו על בוריה את משנת אבותיהם, לכן לא צלחו להתמודד עם ההתקפות. העברים בגרמניה היו אסירי תודה ללותר שתרגם את התנ"ך לגרמנית, אבל לא הכירו את כתביו שהיתה בהם דה-לגיטימציה של עקרונות התנ"ך, לא הכירו את כתבי השטנה שלו נגד יהדות.
יהודים לא הבינו, ששלילת רצון חופשי, בסיס משנת התנ"ך, על-ידי לותר, והמלכת השטן, בספרו 'העדר רצון חופשי', יוביל נגדם.
יהודים לא הבינו שיורשי משנת לותר, חדדו עוד יותר את הדה-לגיטימציה של עקרונות התנ"ך, דבר שהוליך להפיכתם ל'אויב קוסמי', שיש להשמידו.
אפילו מרכס המומר, במסתו 'השאלה היהודית', יצא נגד ה'ניכור היהודי'.
אם העולם המערבי ניצל מהעולם הלותרני שאימץ את מפיסטו לשליט העולם הנגלה, מפיסטו הממונה על כח ומאגיה, זה הודות לתיאולוגיה של קלווין שחזר לרוב העקרונות התנ"כיים, ל'השגחה הכל יכולה.
אמנם הנומינליסטים האנגליים, וקלווין לא אמצו את 'הניכור', לא הבינו לגמרי את הפילוסופיה הלשונית, הם בהבדל מהלותרנים לא יצאו נגדו. בצורה זו אפשרו את התפתחות המדע המודרני על בסיס העקרונות התנ"כיים שחדרו, אבל פילוסופית השפה לא התפתחה, בגלל אי יכולתן של האדם להשלים עם ה'ניכור'. לכן נירולוגים, לשונאים עד היום לא מסוגלים להגדיר מהי 'מודעות', שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', על כך בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 442 – ה'ניכור' אויב המשאלה לרצף
האדם לא משלים עם חדלון, ניכור מצביע על קיצוב, הורס את חלום האדם לרצף, לגן-עדן בעולם הקיומי או בעולם חלופי.
תרבויות שונות התמודדו בצורה שונה עם החדלון. השומרים האמינו בהישרדות השם, כך חשב גילגמש, גיבור האפוס על שמו. לשם כך הוא יצא לבצע מעשי גבורה במלחמות, התמודדויות עם כוחות טבע.
בהבדל מהשומרים, המצרים העתיקים האמינו שהחלק הנעלם המהווה את האדם, השפה, שכך הצטיירה להם, אחרי המוות, עובר אחרי מהמורות רבות בזכות השבעות, לעולמות חלופיים, וכך מצליח לשרוד בקיום חלופי זה.
היוונים הקלאסיים רקמו פתרון אחר של השרדות, האמינו בעולם נצחי סטטי. ואם פתרון זה התנגש במציאות של חדלון הגוף, פרשו את זה כטראגדיה, תוצר התנכלות ישות עוינת, המוירה העיוורת לאדם. פרדוכס זה הוביל אותם בהמשך לאמונה בהשרדות דרך גלגול נשמות, בעולם חלופי. סוקראטס, לפי העדות בדיאלוג פיידו, האמין בגלגול נשמות, האמין שבגלגול אחרי מותו ידור בין האלים.
הוגי יוון, סוקראטס, אפלטון, אריסטו, יצאו בשצף קצב נגד תורתו של הרקליטוס, שקבע שהעולם זורם, נמצא בהשתנות מתמדת.
לאור משאלות אלו של תרבויות, הפתרון של מחשבת התנ"ך היא, על היות האדם דואלי, גוף שאליו נספחה שפה המיועדת לשרת את דחף הקיום שלו. נספח זה, השפה, מאפשרת לאדם מודעות לחוקי הקיום, הקוצבים משך מוגבל לכל הישויות. משנה זו זכתה במשך ההיסטוריה לעוינות, כהורסת משאלות בני אדם.
ראינו שמשנת הרקליטוס על עולם זורם משתנה זכה לעוינות, היוונים הקלאסיים לא הכירו את משנת מחשבת התנ"ך, שבהבדל ממשנת הרקליטוס הכירה בשפה המעניקה לישויות הקצובות הזורמות שמות. שפה החוכה מהזרימה נתחים ומעניקה להם שמות וזהות למשך קצוב, שמות שורדים המתגשמים בשרשרת הדורות. השמות גם מעניקים לישויות שהופרדו מהזרימה פסק של רצף. כך האדם, בעל השם, שומר על רצף, למרות שהוא עבר השתנות מילד, לנער, לבוגר לזקן.
לפי משנת מחשבת התנ"ך לשמות לא הוענק קיום עצמאי, הם היו צריכים להתגשם בהתחברותם לישויות של שרשרת הודות.
הרצף התנ"כי מתגשם בשרשרת הדורות, לא ברצף היחיד, אלא בהתחדשותו של היחיד בצאצאיו שנושאים את שמו.
פתרון זה של מחשבת התנ"ך, התאפשר הודות לכך, שאבות העברים הכירו בתוספת זו שהוענקה לאדם ממקור חיצוני, 'דעת', השפה, תוספת המאפשרת לו להשתלב במארג הקיום הקוצב לכל הישויות משך מוגבל. המתת, השפה, מאפשרת לאדם להעניק שמות לישויות הקצובות, שמות המוציאים את הישות מהזרימה ההרקליטית, לפסק זמן, המעניקים לישות זו זהות.
בזרימה ההרקליטית לא היה מקום לחברה אנושית, כיוון שהוא לא הכיר בשפה המעניקה שמות לישויות. כך, לפיו, האדם לא יכול להכנס לאותו נהר הזורם פעמיים, אבל לפי פילוסופית השפה, אם מעניקים לנהר שם, אזי אפשר להכנס אליו פעמים רבות.
מחשבת התנ"ך הוסיפה עוד נדבך למשנתה, בכך, שאם האדם חושב שהשפה, נתינת השמות הוא פרי עשייה שלו, אזי עובדה זו מוכיחה שמחשבת התנ"ך הכירה בעובדה שהשפה הנה כלי יצירה, יוצרת את השמות בכוחות משותפים של יחידי הקהילה.
מחשבת התנ"ך בהבדל ממחשבת האדם שבדרך כלל רואה את השפה כנתון ביאולוגי, חושבת שנתינת השמות היא יצירה קהילתית, יצירה המתאפשרת על-ידי הבדלה, ניכור דבר מדבר. ובכן, לפיה, מהות השפה היא להבדיל, לנכר דבר מדבר.
ובכן, השפה היוצרת, המבדילה, המנכרת, הורסת את הרצף שהאדם משתוקק לו, על-כן לא יפלא ש'ניכור' זה הוא שנוא. להוסיף רתיעה ל'ניכור' היא העובדה, שהתבצעותו מתבצע רק בשותפות עם האחרים, מכריח הזדקקות לזולת. הזדקקות כזו לזולת גרמה להידיגר לברח ממנו, מהמאן-דהו, הזדקקות שחובות בצדה.
ובכן, ה'ניכור' הזה, אופן פעולת השפה, לא רק הורס את המשאלה לרצף, הוא גם מזקיק את היחיד לזולת, למשא ומתן אתו, לחובות.
העובדה, שהעברים שנתנו לגיטימיות לשפה המנכרת ההורסת רצף, המטילה חובות, גרמה לכך שצאצאי העברים נעשו 'האויב הקוסמי'. האם יפלא, שפאוסט למען להשתחרר מהמתתים של ה'אויב הקוסמי', מהשפה המנכרת, המטילה חובות על הפרט, כרת ברית עם מפיסטו, ברית שתחזיר את הרצף, את הנעורים הנצחיים, ברית שתשחרר אותו מחובות לזולת?
אבל אנו הקדמנו את המאוחר לפני הראשון. כבר השליח פאול מיסד הנצרות רצה שההשגחה תמלך בדעתה ותמורת קורבן הבן ישוע, תחזיר לעולם את הרצף, תשחרר את האדם מחובות. פאול השליח, היה דו-תרבותי, בעל תרבות הלניסטית ועברית, העדיף את הראשונה רצה נצחיות. מתוך הכרותו עם התרבות העברית הבין שמקורה במשל 'עץ הדעת', בעקרון ההבדלה, הניכור, המצביע לאדם שקיומו קצוב, שעליו נאסר לאכול מ'עץ החיים'.
פאול בהבינו את מסר פילוסופית השפה שמקורה במשל 'עץ הדעת', נתן למשל זה פרשנות מטעה, ב'אגרתו אל הרומיים', טען שהמוות נכנס לחיי האדם בגין חטאת חוה ואדם שאכלו מפרי עץ הדעת, למרות האיסור. התעלם מהעובדה שחוה ואדם היו מוותיים גם בגן-עדן, הרי גם שם הם טרם אכלו מפרי 'עץ החיים'. ולמען לבטל את הגזרה טען שקורבנו, צליבתו, של ישוע דיו שההשגחה תשנה סדרי עולם, תחזיר את הנצחיות. כך מושגים כמו 'הבדלה', 'ניכור' נעשו מושגים שליליים בנצרות.
צאצאי העברים, שתורת אבותיהם לא היתה כבר נהירה להם, לא התמודדו עם כופר בירושתם, גם לא התמודדו עם הפילוסופיה היוונית הקוטבית, אפילו רצו למצא דמיון בינה לבין ירושת אבותיהם. כך עשה פילון האלכסנדרוני שרצה בסינתזה ביו משנת אבותיו, לבין פילוסופית אפלטון. אפילו הרמב"ם היותר מאוחר, גם הוא לא הבין לגמרי את מסר משל 'עץ הדעת', רצה סינתזה בין משנת אבותיו לבין משנת אריסטו. צאצאי העברים לא צלחו להתמודד עם ההגמוניה של הפילוסופיה היוונית, הם עוד פחות הצליחו להתמודד עם הפילוסופיה הלותרנית.
הזכרנו את אוזלת ידם של העברים, שכבר לא הבינו על בוריה את משנת אבותיהם, לכן לא צלחו להתמודד עם ההתקפות. העברים בגרמניה היו אסירי תודה ללותר שתרגם את התנ"ך לגרמנית, אבל לא הכירו את כתביו שהיתה בהם דה-לגיטימציה של עקרונות התנ"ך, לא הכירו את כתבי השטנה שלו נגד יהדות.
יהודים לא הבינו, ששלילת רצון חופשי, בסיס משנת התנ"ך, על-ידי לותר, והמלכת השטן, בספרו 'העדר רצון חופשי', יוביל נגדם.
יהודים לא הבינו שיורשי משנת לותר, חדדו עוד יותר את הדה-לגיטימציה של עקרונות התנ"ך, דבר שהוליך להפיכתם ל'אויב קוסמי', שיש להשמידו.
אפילו מרכס המומר, במסתו 'השאלה היהודית', יצא נגד ה'ניכור היהודי'.
אם העולם המערבי ניצל מהעולם הלותרני שאימץ את מפיסטו לשליט העולם הנגלה, מפיסטו הממונה על כח ומאגיה, זה הודות לתיאולוגיה של קלווין שחזר לרוב העקרונות התנ"כיים, ל'השגחה הכל יכולה.
אמנם הנומינליסטים האנגליים, וקלווין לא אמצו את 'הניכור', לא הבינו לגמרי את הפילוסופיה הלשונית, הם בהבדל מהלותרנים לא יצאו נגדו. בצורה זו אפשרו את התפתחות המדע המודרני על בסיס העקרונות התנ"כיים שחדרו, אבל פילוסופית השפה לא התפתחה, בגלל אי יכולתן של האדם להשלים עם ה'ניכור'. לכן נירולוגים, לשונאים עד היום לא מסוגלים להגדיר מהי 'מודעות', שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', על כך בהמשך.

לקוראי הבלוגים שלי

לקוראי הבלוגים שלי
זה עתה הופיע ספרי בשם: 'פענוח אניגמת השפה'.
הפענוח מוכיח שהשפה מנכרת את תחושות גופינו, בהעניקה להן שמות. השפה הנה יצירה קיבוצית, יעוד יצירותיה הטבת תנאי קיום האדם. יצירות אלו הן ווירטאליות, תלויות באמון הקהילה בהן, מאוכסנות במוח האנושי או מקובעות בכתב.
רק מחשבת התנ"ך השלימה עם יעוד כלי השפה, עם החובות הקיומיות. השלימה עם קיום קצוב. בדרך כלל האדם מורד בקצוב משך קיומו, מורד בחובות שהשפה מטילה עליו. כך מרדה ראשית הנצרות, רצתה קיום רציף, כך מרד ביעוד השפה לותר, גיתה בדרמה שלו 'פאוסט', וגם מרכס.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 441 – זכרון – שמות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 441 – הזכרון – שמות
אנו מאכסנים בזכרון שלנו שמות של דמויות, שמות של מעשים. הזכרון הוא גנזך עולמינו הלשוני, בלעדיו הוא לא קיים. ברור שעולמינו הביאולוגי קיים בלי הזכרון, אבל בלעדיו לא היינו מודעים לקיומו.
מודעתינו לקיום העולם תלוי בזכרון, בזכרון השמות שהנם פרי ניכור תחושות גופינו שהענקנו להם שמות. אבל לא רק מודעתינו לקיום העולם תלוי בזכרון השמות שאכסנו בתוכו. מודעתינו על קיומינו אנו, אף הוא תלוי בזכרון שמנו שאכסנו בזכרון, בסיפור שטווינו מסביבו על המעשים שלנו. חולה האלצהיימר שאיבד את זכרונו אינו מודע יותר לקיומו, לא מודע יותר לקיום העולם, הוא נע כישות ביאולוגית בלבד.
הזכרנו בשעורים קודמים שהוגים סיניים שאלו את השאלה האם העולם קיים או שמא הם חולמים. ההוגים הסיניים שאלו את השאלה הזו כיוון שהם לא היו מודעים לשפה היוצרת שמות, שמות שהנם ניכור תחושות גופינו, שאנו מעניקים להם שמות, ומאכסנים שמות אלו בזכרון. זכרון שמות אלו הם ערובה לקיומו של עולמינו הלשוני.
הזכרנו גם את הפילוסוף דקרט, שהתיחס לספק בקיום הדברים, טען שהוא בטוח שמה שהוא רואה אכן קיים, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך, שמה שהוא רואה אכן קיים. גם דקרט, כפי שכבר הזכרנו לא היה מודע לשפה המנכרת תחושות ומעניקה להם שמות, שמות שהיא מאכסנת בזכרון. הזכרנו את הויכוח בין דקרט לבין הובס שטען שהאדם חושב בשפה. ויכוח זה התעורר בין שני הפילוסופים, בגלל הכרזתו של דקרט שהוא חושב לכן הוא קיים. הובס טען נגדו, שלמען לחשוב יש צורך בשפה.
דקרט נצרך לערבות אלוהות מיטיבה לקיום הדברים. אם היה מודע לשפה היוצרת, המנכרת ומעניקה שמות לישויות, שמות שהיא מאכסנת בזכרון, לא היה נדרש לערבות אלוהית.
אם ככה, עלינו להסיק את המסקנה שמחשבה אנושית אפשרית רק אחרי שהאדם בעל השפה בצע ניכור, פעולה טרנספורמטיבית, ההופכת דברים מוחשיים לשמות נעלמים.
אבל ה'ניכור' לפני שהוא ממסגר תחושות תחת שם, הוא גם מנכר דבר מדבר, הרי ברצף אין מחשבה, ברצף גם אין קיום. אנו מסוגלים לחשוב רק על דברים בגבולות.
אנחנו יכולים לחשוב על תחושות שלנו רק כאשר הם ממוסגרים תחת שם. אפילו על עצמינו אנו יכולים לחשוב רק כאשר אנו ממסגרים את עצמינו בשם.
המחשבה האנושית מתאפשרת רק אחרי שהשפה המנכרת מבצעת טרנספורמציה של דברים מוחשיים, הופכת אותם לשמות נעלמים.
מאחר שאנו מסוגלים לקלוט את העולם רק אחרי שבצענו טרנספורמציה לדברים מוחשיים, הפכנו אותם לשמות, יש סכנה שגולם זה, השמות, בריצת אמוק ירצה להיהפך לריבון. מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה היוצרת, המנכרת, היתה מודעת לסכנה זו, לסכנה הנחשית של השפה, לכן רתמה אותה לשרת של הגוף.
פילוסופית השפה שהנה תשתית מחשבת התנ"ך קלטה שהניכור מצביע על כך, שמשך קיום הישויות הוא קצוב. למען לא לראות שהקצוב הוא רק מנת חלקו של האדם, מחשבת התנ"ך רקמה את הקוסמולוגיה, שאנו פוגשים בפרק א' של ספר בראשית, שהעולם כולו הוא פרי שפה, לכן משך כל הישויות בו קצובים. כך מחשבת התנ"ך נצלה מלראות במוות טראגדיה, כפי שראו היוונים, שהאמינו בעולם נצחי רציף.
לדאבונינו צאצאי העברים, אלו שיצרו את הפילוסופיה הלשונית, שהיא למעשה הפילוסופיה היחידה, לא פיתחו את המשלים הפילוסופיים המינימליסטיים של אבותיהם הלאה.
הרי אלו המתכחשים לשפה היוצרת באמצעות ניכור, בצורה פרדוכסלית, מתכחשים למחשבה האנושית עצמה.
פאוסט, גיבור דרמת גיתה, שהתכחש לשפה כיוון שרצה ברצף, רצף נעורים נצחיים, הפך בסוף ימיו לישות ביאולוגית מכנית, שנמלט ממפעילו מפיסטו לחיק הנשים המרדימות לתיאמת.
פאוסט של גיתה הוא רק דוגמה קיצונית של התכחשות לשפה. אבל אנו מוצאים בדיאלוג קרטילוס של אפלטון, דעות דומות לאלו של פאוסט, במינוח שונה. סוקראטס בדיאלוג זה מתווכח עם קרטילוס. הוא שואל או טוען, שאת הידיעה לא רוכשים משמות. סוקראטס טוען שהשמות נמצאות בזרימה. בלי ספק שכאן סוקראטס מתדיין עם הרקליטוס שטען שהקיום נמצא בזרימה. במציאות הרקליטוס לא דיבר על שמות, הוא בכלל לא היה מודע לשפה היוצרת. אבל סוקראטס משייך את השמות לזרימה ההרקליטית, בצדק. הרי טענו שהאדם מסוגל לחשוב רק כאשר הוא הופך את הדברים לשמות.
סוקראטס תקף את הרקליטוס מזווית השפה, שפה המעניקה שמות לדברים הזורמים, דבר שאנו לא מוצאים אצל הרקליטוס. בתקפו את השמות, סוקראטס רוצה להוכיח שידיעה היא סטטית, לא נמצאת בזרימה. לכן אין לתת אמון בשמות.
סוקראטס לא משכנע את קרטילוס, אשר טוען שהוא ממשיך להאמין בדברי הרקליטוס.
למרות שדיאלוג זה כביכול עוסק בהשקפה ההרקליטית על זרימת הדברים, יש לראות בדיאלוג זה שלילת השפה ע"י סוקראטס וכמובן אפלטון. וברור שאם הידיעה היא סטטית, כפי שטוען סוקראטס, אין מקום לשמות, אין מקום לשפה.
כפי שציינו יש הבדל בין שלילת השפה בדיאלוג קרטילוס, לבין שלילת השפה בדרמת פאוסט. גיבור דרמת גיתה רוצה בקיום רציף, נעורים נצחיים, סוקראטס רוצה בידיעה סטטית, הרי שני הפילוסופים אפלטון וסוקראטס האמינו בעולם נצחי, לכן סטטי, על כן, אף הידיעה היא סטטית. שני פילוסופים יווניים אלו לא הרגישו שהם נעים במעגל פרדוכסלי, הרי בסטטיות, אין מקום לדיאלוגים.
כל המחשבה היוונית שסבבה בפרדוכסים, פרדוכסים שהיו תולדה ממחשבתם שהעולם הנו נצחי, הוביל אותם להתכחש לשפתם שעשו בה שימוש בצורה פרגמטית. בהבדל מפילוסופים יווניים אלו שהמשיכו לעשות שימוש בשפה שלה התכחשו, פאוסט, אחרי שהוא שלל את השפה, כרת ברית עם מפיסטו, למען נעורים נצחיים, לא התדיין יותר, הוא פועל, כפי שהוא קבע את עיקרון המעשה כראשית. פאוסט לא התדייו עם העבדים שבממלכתו.
למרות השוני בשלילת השפה בקרטילוס ובדרמת פאוסט, התוצאות בצורה הגיונית דומות. אנו צריכים להתיחס לעובדה, שאפלטון הצעיר העריץ את ספרטה האגרסיבית, העדיף אותה על אתונה הדמוקראטית, נוסף על כך, הפילוסופים במדינה שאותה הציע אפלטון, הם גם שומרים, אנשי כח.
אמנם אפלטון וסוקראטס לא כרתו ברית עם אלוהות כמו מפיסטו הממונה על כח ומאגיה, למרות כך, שלילת השפה הובילה את אפלטון להעדפת כוחנות בדומה להעדפתו של פאוסט כוחנות.
משתי הדוגמאות האלו ברור שאם האדם מתנכל לשפה היוצרת, שהיא פועלת על-ידי משא ומתן, הוא בהכרח מאמץ את אמצעי הכח, אמצעי שאינו יוצר, אמצעי שרק הורס.
אל יפליא אותנו, שהאוטופיה של סוקראטס בדיאלוג פיידו, הוא קיום מכני לגמרי, כפי שהוא מדמיין יהיה חלקו בגלגול אחרי מותו. אנו יכולים להוסיף כאן גם את עולמו של אריסטו, שהוא עולם מכני לגמרי. בעולמו של אריסטו האלוהות, המניע הבלתי מונע, בסך הכל מניעה את העולם הנצחי. בעולמו של אריסטו הדברים נעים מכח אל הפועל.
אמנם היוונים לא הגיעו לתוצאות קיצוניות כמו פאוסט שרצה בכח מאגי בעולם הנגלה, אבל פן אחר של העולם הקלאסי היווני היתה ספרטה הכוחנית, שהביאה במלחמה הפלופונזית להרס העולם היווני הקלאסי.
אנו יכולים לסכם שהאדם למרות שהוא משתמש בשפה בצורה פרגמטית, הוא מעדיף את אמצעי הכח. נמשיך בשעור הבא לדון בנטיה האנושית הפרדוכסלית הזו של התכחשות לאמצעי שהוענק לו לשיפור קיומו.

לקוראי הבלוגים שלי

לקוראי הבלוגים שלי
זה עתה הופיע ספרי בשם: 'פענוח אניגמת השפה'.
הפענוח מוכיח שהשפה מנכרת את תחושות גופינו, בהעניקה להן שמות. השפה הנה יצירה קיבוצית, יעוד יצירותיה הטבת תנאי קיום האדם. יצירות אלו הן ווירטאליות, תלויות באמון הקהילה בהן, מאוכסנות במוח האנושי או מקובעות בכתב.
רק מחשבת התנ"ך השלימה עם יעוד כלי השפה, עם החובות הקיומיות. השלימה עם קיום קצוב. בדרך כלל האדם מורד בקצוב משך קיומו, מורד בחובות שהשפה מטילה עליו. כך מרדה ראשית הנצרות, רצתה קיום רציף, כך מרד ביעוד השפה לותר, גיתה בדרמה שלו 'פאוסט', וגם מרכס.