אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 444 – השמות עוגןאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 444 – השמות עוגןאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 444 – השמות עוגן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 444 – השמות עוגן
הקיום הוא זרימה, אנו לוכדים את הזרימה בשמות היוצרים רצף מוגבל, על כן אנו נאחזים בשמות לזמן קצוב למען לא להסחף בזרם. השמות הם גשרים על הזרם, גשרים בחלל. תחושות גופינו אף הן חלק מהזרימה, רק אחרי שלכדנו אותן בשמות הן הופכות לאבני בניה של עולמינו הלשוני.
הענקת השמות היא יצירה קיבוצית, יצירה המתאפשרת על-ידי משא ומתן, משא ומתן המסתעף לחליפין, מסתעף לכריתת בריתות, הסכמים ליצירת השמות. התחושות שקבלו שמות מאפשרים חליפין של צורכי הגוף. חליפין אלו מאפשרים למלא חסרים.
השמות לא רק הופכים לעוגנים שאנו נאחזים בהם למען לא להסחף בזרם, השמות הופכים את התחושות הלכודות לסחירים, שאנו מחליפים גם למען בטחון. אם בתחילה חליפין אלו הן קהילתיים, בהמשך הם מובילים לחליפין עם הישויות הנעלמות השולטות על הקיום.
החיה מחוסרת יכולת להעניק שמות לתחושותיה, פועלת מתוף דחף לקיום, זורמת עם זרימת הקיום אין לה עוגנים, אין לה ישויות שמיות לחליפין.
הזכרנו כבר פעמים רבות את הרקליטוס שראה את הקיום כזרימה, אבל הוא לא הכיר בשפה הנותנת אתנחתא לאדם, היוצרת גשרים מעל הזרימה, בחלל, באמצעות שמות, לכן הוא כונה הפילוסוף האפל שההוגים היווניים, כמו אפלטון ואריסטו שללו אותו.
אבות העברים יצרו עולם בתוך עולם, יצרו את עולם השפה שבו אתנחתות, גשרים מעל הזרימה, שעליהם נוצרים ישובים שמיים, ארמונות כמו בציוריו של מגריט, ארמונות מעל התהום. אבות העברים לא התעניינו ביקום החיצון הזורם מחוסר גשרים שמיים.
בשביל העברים, לפי פרק א' של ספר בראשית, העולם היחידי הוא העולם השמי. אלהים מתחיל את הבריאה בנתינת שמות ליסודות, שקודם נתינת השמות היו 'תוהו ובוהו'. העולם הזורם הלא שמי מכונה 'תוהו ובוהו". רק העולם השמי יוצא מהתוהו, עולם שמי זה מיועד לאדם שנברא בצלם אלהים, משמעותו שאף עליו לברא את עולמו השמי. הרי בדבר הרביעי האדם מצווה לעבד ששה ימים, כפי שאלהים עשה בששה ימים. כאן המצווה מסתפק בפעל 'עשה', הכולל את הבריאה השמית, כך גם האדם בפעל 'תעבד' צריך לבצע יצירה שמית.
אולי יש לחפש את הסיבה שמחשבת התנ"ך לא עסקה במדע, ובחקר העולם הזורם שאותו כנתה בשם 'תוהו', כיוון שראתה כמשמעותי רק את העולם השמי, עולם שמי למען האדם שנברא, בצלם אלהים.
הזרימה היא מאחורי השינויים ביקום. גם על כדור הארץ השמי שלנו הזרימה הנה מאחורי השינויים המתמידים. גם האדם נמצא בשינויים מתמידים רק השם מתחזק אותו כישות רציפה.
הזרימה היא מאחורי המוטציות ביקום, היא מאחורי האבולוציה על כדור הארץ שלנו. מעניין היה לקרא בספרו של הפילוסוף היהודי ברגסון, בשם 'אבולוציה יוצרת', את הרעיון שהזמן הוא מאחורי היצירה. ברגסון לא הבין שהזמן הנו המצאה לשונית, מודד של האדם למדוד את השינויים. מודד זה לא יוצר דבר, הוא רק מבשר על השינויים.
ענייני בהקשר לדיוני כאן בדבריו אלו של ברגסון, שפרוסט, שמצד אמו היהודיה היה מקורב לברגסון, הושפע ממנו ברעיון זה, שהזמן הוא יסוד יוצר. בספריו של פרוסט ברגסון מופיע תחת השם 'ברגוט'. אבל ענינינו כאן להצביע על טעותו של פרוסט, שכנה את ספריו בשם 'בעקבות הזמן האבוד', והספר השמיני כונה על-ידו 'הזמן שנמצא'.
אומנם פרוסט סיכם את דבריו בשמנה ספרים, חשיבות יש רק לשניים מהן, הספר הראשון והאחרון ביניהם. ואם קוראים את הספר הראשון ואת האחרון, מתברר שפרוסט לא חיפש את הזמן האבוד, הוא חיפש את הקסמים של ילדותו, קסמים שדרכם ראה את העולם, ובספר האחרון, מתברר, שבהתבגרותו קסמים אלו נעלמו והוא רואה את העולם מזוית הפוכה. את השינוי הזה בראיתו את העולם, שהקסם נעלם ממנו, הוא מכנה 'הזמן שנמצא'. הזמן שנמצא מבטא את המציאות שנראית לו הפוכה מזו של ילדותו.
עלינו לדעת שהספר השמיני למעשה מתאר את עולמו של פרוסט בזמן מלחמת העולם הראשונה שבה כל הערכים הקודמים השתנו, ואתם עולמו הקסום של הילדות.
מענין בהקשר כאן לספר גם את סיפורו של ברגסון, שהיה מאד : פופולרי בתחילת המאה ה-20 , אפילו קיבל פרס נובל. ברגסון היהודי בשלב מסוים של חייו התקרב מאד לנצרות, דבר זה לא הועיל לו במלחמת העולם השניה כאשר הנאצים כבשו את צרפת. הוא כיהודי היה צריך כשאר היהודים להתיצב לפני הכובשים, הוא היה כבר חולה, הופיע בעטיפה של שמיכה, זמן קצר אחר כך מת כיהודי נרדף.
חשיבותו של ברגסון בכך שרעיונותיו המוטעים השפיעו על פרוסט ואף אחד לא הצביע על הטעות המחשבתית, של ברגסון ואחריו של פרוסט, שהזמן אינו הגורם לשינויים. הגורם לשינויים היא הזרימה ביקום הזמן רק מודד את השינויים, כרוז ההשתנות.
פרוסט כמובן לא היה מודע שהאדם יכול להחיות את עברו, לא בזכות מודד הזמן, אלא בזכות שההתרחשויות נלכדו בשמות ואת אלו אפשר להחיות על-ידי שליפתם מהזכרון. מעניין לציין שבעמוד לפני האחרון של ספרו השמיני, פרוסט אומר: 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף המת'. פרוסט לא מבין את הסיבה להסתלקות הזמן, הרי הזמן רק מודד את ההתרחשויות, וברור שהמת אינו פועל יותר.
בניגוד לפרוסט, אוגוסטינוס הבין משהו ממהות הזמן, אמר שלפני הבריאה לא היה זמן. ברור שלפני הבריאה, לפני התרחשויות לא היה זמן.
ההיסטוריה היא כרונולוגיה, סדור זמני, של התרחשויות שמיות. היקום הזורם, חסר השמות חסר כרונולוגיה. ראינו שהתנ"ך כינה את המצב טרם בריאה שמית 'תוהו ובוהו', המדע החדש מנסה להעניק שמות לתהליך היווצרות העולם, כמו 'המפץ הראשוני'.
אנחנו לא יודעים על תרבויות קדם שלא לכדו בשמות מקובעים בכתב התרחשויות קהילתם.
מענין לחזור לדרמת פאוסט של גיתה. כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים שגיבור הדרמה הזו של גיתה, טוען שבראשית היה ה'מעשה', לא ה'דבר', כפי שטוען השליח יוחנן. בהמשך פאוסט הכורת ברית עם מפיסטו, רצונו ללכוד מהים יבשה שעליה הוא רוצה להקים את ממלכתו. אבל כאשר אנו קוראים בדרמה את סופו של פאוסט שפעל ופקד על צבא עבדים שסרו לפקודתו, אנו לא נתקלים בממלכה, שהגיבור להלכה היה צריך להקים.
לא בכדי אנו לא נתקלים בממלכה של פאוסט, הרי הוא ביטל את ה'דבר', את השפה המעניקה שמות, לכן פאוסט חזר 'לתוהו' הלא שמי. פאוסט שהתנכר לשפה המעניקה שמות, נמלט ממיטיבו מפיסטו לחיקן של 'נשים מיטיבות', שהנן התגלמות תיאמת הראשיתית הלא שמית.
אפילו מרדוך שברא את העולם אחרי שביתר בכח את תיאמת, לקח לעצמו חמישים שמות, בהבינו שבריאה תיתכן רק אם מעניקים לה שמות.
המיתולוגיה השומרית הבינה את חשיבות השם, ראתה אותו חלק מהבריאה. אבל רק פרק א' של ספר בראשית, בצורה אינטואיטיבית, עילאית, הבין שבריאה היא שמית, שזמן רק מודד משך פעילות יסוד. פעילות השמש מכונה 'יום', העדר פעילותה מכונה 'לילה', שם המזכיר 'תוהו', העדר פעולה, או אולי מצב לא יוצר.
לא בכדי פאוסט שביטל שמות, פעולתו המכנית הלא שמית,לא יצרה דבר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 443 – תרומת ה'ניכור' מודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 443- תרומת ה'ניכור' מודעות
ה'ניכור' המבתר את הרצף מאפשר את ה'מודעות'. הרי ברצף האדם לא יכול להתבונן על עצמו כישות נבדלת. רק כאשר האדם מבתר את עצמו מהזולת, מהסביבה הוא יכול להתבונן על עצמו כישות נפרדת, ישות 'מודעת'.
לכן, מחשבת התנ"ך שנכסה מ'עץ הדעת' את יכולת ה'הבדלה', הבדלה, שהיא ביתור הרצף, שהיא, 'ניכור', איפשרה לחוה ואדם לנכר את ההתבוננות של הגוף בנותנה לה שם. ההתבוננות השמית איפשרה ל'התבונן' על הגוף כ'נוכרי'. בהמשך, ההתבוננות השמית זו שניכרה את עצמה מהגוף, הפך את חוה ואדם ל'מודעים' שהם דואליים, ישות שמית וגוף נוכרי.
לכאורה, מטרת 'דעת' היתה להבדיל בין 'טוב' ו'רע', אבל אנו נוכחים לדעת שתוצאות הפעולה הראשונה של חוה ואדם, אחרי שרכשו את 'דעת' המנכרת ומעניקה שם: 'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כעירמם הם'. הפעולה הראשונה של חוה ואדם אחרי אוכלם מהפרי אינה הבדלה בין 'טוב' ו'רע', אלא ניכור התבוננות גופם ונתינת שם לה, וזו פוקחת את עינם. הפקיחה מאפשרת להם לראות את גופם עירום, דבר שנמנע מהם טרם האכילה, הרי בסוף פרק ב', 25 בהיות חוה ואדם בגן-עדן, נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו', ועכשיו הם מתבוששים בגופם העירום.
ובכן, מתת 'דעת' היא ניכור ה'התבוננות' של הגוף ונתינת שם לה, התבוננות שמית זו מפרידה את עצמה מהגוף כדבר 'נוכרי. ואם טרם אוכלם מהפרי, חוה ואדם, לא התבוששו בעירומם, ה'התבוננות' השמית, המתאפשרת אחרי ניכור, הופכת את חוה ואדם 'מודעים' לעירומם.
המשל מוסר את עקרונותיו בצורה 'מינימליסטית', כיוון שהוא פרי אינטואיציה עילאית החסרה מינוח, לכן העקרונות נמסרו בצורה מטפורית.
ואם נירולוגים ולשונאים מתקשים להגדיר מהי 'מודעות', מחשבת התנ"ך שאמצה את 'דעת' מסבירה אותה כתוצאה מהיכולת ש'דעת' מנכרת את תחושות הגוף בנותנה להן שמות, מנכרת את התבוננות הגוף בנותנה לה שם, בהמשך היחידה השמית מנכרת את עצמה מהגוף מתבוננת עליו כנוכרי. התבוננות השמית הזו על הגוף כנפרד, היא המודעות, מודעות על היות האדם דואלי.
ההסבר הפשוט הזה של 'מודעות' על-ידי הפילוסופיה הלשונית המטפורית של מחשבת התנ"ך התאפשר, כיוון שהיא השלימה עם עולם בגבולות, שללה עולם רצוף, שרוב האנושות לא מוותרת עליו.
לכאורה, בעולמינו העכשווי, יש השלמה עם עולם בגבולות. אבל הנירולוגים והלשונאים רוצים לראות את היכולת לשפה תוצאה 'מגן ביולוגי', נוסח חומסקי, או פרי הניירונים המכניים, הדטרמיניסטיים. כמובן, האחרונים, שוללים מהאדם את ההפעלה של יכולת רצון חופשי להבדיל, לנכר. הרי אם השפה היא תוצר הניירונים הפועלים בצורה דטרמיניסטית, רצון חופשי נשלל מהאדם.
אם הסבר זה, על אמונה בדטרמיניזם של אלו העוסקים בשפה, ב'מודעות', נראה מופרך, צריך כאן להזכיר את העובדה שאינשטיין ראה את העולם כדטרמיניסטי.
במציאות, עולם הלשון של האדם יוצא מחוקיות דטרמיניסטית, השפה היא פרי שרירותיות, פרי רצון חופשי. אלו העוסקים בשפה מתעלמים מהעובדה שהאדם בשותפות עם האחרים יוצר את המילים, נותן שמות לתחושות הגוף שאותן ניכר תחת שמות. ואם התחושות של הגוף הן מוחשיות, חלק מהגוף המוחשי, השמות שניתן להן הן ישויות נעלמות. השמות הניתנות לתחושות הגוף, הם אלגוריתמים נעלמים, המצביעים על פעולות הגוף.
אם אנו קוראים סיפור על אדם, הסיפור מכיל רק שמות, אלגוריתמים איך האדם הנקוב חשב, פעל. הקורא צריך להוסיף לשמות את דמיונו, המשלים בצורה דמיונית את פעולות הגיבור של הסיפור.
למילים אין קיום מחוץ בזכרון האדם, או אם קובעו בכתב. העולם הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, אלגוריתמי, המצביע לאדם איך לנהוג, כמו במקרה ערכים וחוקים.
השפה קיימת רק בקהילה הזוכרת. אבל השפה ה'נחשית', כפי שמשל 'עץ הדעת' מכנה אותה, לא מסתפקת להיות ווירטואלית אלגוריתמית. השפה במהותה הינוסית, בפן אחת הנה ישות מבדילה, מנכרת, מציבה גבולות, בפן השני שלה מתימרת להיות רציפה, רוצה למלא אחרי משאלת האדם לרצף, היא רוצה הגמוניה, שליטה, רצף טריטוריאלי, רצף הקיום. השפה הינוסית משרתת את המשאלות של האדם גם את הרצון להיות חלק מחוקים דטרמיניסטיים, ולא חלק , מחוקים שרירותיים.
נשאלת השאלה מדוע עלינו להבדיל, בין פילוסופית השפה התנ"כית, שאימצה את הפן המנכר של השפה, ניכור שהוא פרי הרצון החופשי המובנה בשפה המנכרת, לבין הנטיה האנושית לאמץ את הפן השני של השפה המתימר לרציפות, לדטרמיניזם?
פילוסופית השפה התנ"כית שאימצה את הפן המנכרת של השפה, יצרה השקפה קיומית, השקפה המשלימה עם העולם הנגלה בגבולות. השקפה המאמצת את הפן השני של השפה, הפן המצביע על רצף, על דטרמיניזם הוא בעוכרי הנטיה האנושית לאגרסיה, לשלטון על אחרים. הרי פן זה אינו מכיר בגבולות, גבולות לאפשרויות אנושיות.
אלו שיצאו נגד ההשקפה הפילוסופית התנ"כית, היו מונעים על-ידי הרצון לרציפות, טריטוריאלית, רציפות אישית. נקת את דוגמת לותר. הוא בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי' שלל את הרצון החופשי שהנו מאחורי ביתור הרצף. תלמידו של לותר, המשורר גיתה בדרמה שלו 'פאוסט', יצא נגד השפה המבתרת, רצה בכח. תוצאות משאלות אלו של לותר ובהמשך של גיתה הובילו לקמום הרייך השלישי, שרצה רצף טריטוריאלי. הלותרנים שיחסו ליהודים את ההשקפה הלשונית, שאמצא קיום בגבולות, ראו ביהודים 'אויב קוסמי' המונעים מהם את משאלותיהם לשלטון עולמי, לכן סברו שיש להשמידם.
גם הנצרות שרצתה בקיום רציף של היחיד, ראתה ביהודים אויב, המונע מהם את משאלתם.
במציאות, היהודים אחרי חורבן בית ראשון, כבר לא השלימו עם קיום קצוב, אף הם רצו קיום רציף, אבל לא יצאו נגד ההשקפה הקיומית התנ"כית, המקודשת. אבל כאשר יהודים הותקפו בגין מורשת אבותיהם, הם כבר לא ידעו איך להתגונן, כיוון שהם כבר עצמם שינו את דעתם.
מאחר שהיהודים כבר לא עמדו על מהות ירושת אבותיהם, הם תמיד השתעבדו לפילוסופיות קוטביות הגמוניות של דורם. כך השתעבדו לפילוסופיה היוונית הקוטבית, שראתה את העולם כנצחי, כלא נברא, כרציף. כבר הזכרנו בשעורים קודמים את פילון האלכסנדרוני, שעשה סינתזה בין ירושת אבותיו לבין הפילוסופיה האפלטונית. גם הרמב"ם עשה סינתזה בין ירושת אבותיו לבין פילוסופית אריסטו.
ברור שהפילוסופיה היוונית טעתה, המדע החדש מזים אותה. גם הלותרניות טעתה, גם אותה המדע החדש מזים. המדע החדש הוא למעשה תוצר העקרונות של פילוסופית השפה התנ"כית, שבמשך הזמן חדרו למערב, הרי הנצרות אימצה את התנ"ך. העקרונות של פילוסופית התנ"ך התמזגו עם המדע היווני שנפסק בגלל אי התאמתו למציאות הקיומית.
למרות שהמדע החדש מבוסס בעיקרו על עקרונות פילוסופית השפה התנ"כית, לגבי השפה עצמה האדם אינו מוכן להשלים עם העובדה שהיא שרירותית, יצירה של קהילות אנושיות, שהיא מעניקה לאדם את המודעות, רצון חופשי ליצור את עולמו הלשוני.
האדם אינו משלים עם העובדה שעולמו הלשוני הוא ווירטואלי, לא מוחשי, קיים רק בזכרון האנושי או מקובע בכתב. האדם אינו משלים עם העובדה שהשפה אינה משכפלת את עצמה כמו הגנים הביאולוגיים.
כתוצאה מאי השלמה עם הנתונים הקיומיים, לא התפתח המשך לראשית הפילוסופיה הלשונית בתנ"ך, שהיתה פרי של אינטואיציה עילאית, נמסרה בתמציתיות, במטפורות, בהעדר מינוח תואם.
.