אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 447 – 3. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 447 – 3. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
את אי הבנתו של הררי למהות עולמו הלשוני של האדם אפשר לראות ביחסו לכסף. הרי הכסף הוא אמצעי חליפין, ומהות השפה מבוססת על חליפין. כל השיח והשיג של האדם מבוסס על חליפין של ערבות. כל מלה נוצרת על-ידי שניים, יותר מאוחר על-ידי קהילה, המתחיבים זה לזה, ערבים זה לזה, שהמלה אכן מציינת תחושת גוף, תחושה של חסר לגוף, שם לחפץ. הערבות ההדדית הזו לשם שנוצר, מלמדת את האדם את אמצעי ה'חליפין' המבוססת על ערבות הדדית.
היתרון של האדם על החיה הוא בעיקר ביכולת ה'חליפין'. הרי גם לחיות יכולת קומוניקציה, אבל הן חסרות את יכולת הענקת השמות, לתחושות, לחסרים של הגוף. השמות המוענקים לחסרים, מאפשרים לאדם שלמד מאופן פעולה זו של ערבות הדדית את החליפין. מאופן פעולה הדדית זו ביצירת את השמות, האדם גם לומד 'חליפין' של חסרים, בהענקת חפץ תמורת חפץ. האדם יכול גם להעניק עבודה תמורת חפץ חסר, כמו לחם.
החיה החסרה את יכולת הענקת שמות לתחושות הגוף, לחסרים שלה, חסרה גם את אמצעי החליפין, בזמן בצורת החיה החסרה את אמצעי החליפין גוועת.
כאשר החליפין הם על דברים שקשה להוביל, כמו פרה תמורת מספוא, האדם המציא מתכת מוסכמת כתחליף, לחיה. המתכת המוסכמת כתחליף צריכה להיות מגובה בחפץ שוה ערך למתכת הנקובה.
בעולמו 'המדומיין' של הררי הכסף לא צריך להיות מגובה בחפץ שווה ערך, לשטר כסף נקוב. כך אומר הררי בפרק 16 בשם 'הדת הקפיטליסטית' עמ' 311 : …..'מה שזה אומר זה של-90 אחוז מהכסף שמופיע כיום בתמציות החשבון של תושבי העולם אין שום כיסוי. אם כל האנשים שיש להם חשבון בבנק הפועלים ילכו מחר בבוקר למשוך את מלוא הכסף, הבנק יקרוס'.
ובכן, הררי לא צודק לגבי מה שהוא אומר במשפט הראשון, צודק לגבי מה שהוא אומר לגבי המשפט השני. ונסביר, מה שהוא אומר לגבי המשפט הראשון. הכסף בעולם מגובה על-ידי המדינות המדפיסות כסף, בכלכלה שלהם, אם כלכלה של מדינה קורסת, הכסף של המדינה הזו מאבד את ערכו. מרקו פולו בזכרונותיו מספר שקיסר סין המציא את כסף הנייר, לכאורה כסף 'מדומיין' נוסח הררי, למעשה כסף הנייר שקיסר סין הדפיס היה מגובה ברכוש של קיסרות סין, הרי הקיסר היה בעל הרכוש של כל קיסרותו.
דוגמה שניה. אחרי מהפכת רוסיה, הכסף שהודפס על-ידי צאר רוסיה איבד לגמרי את ערכו, כיוון שהמשטר החדש לא היה ערב לו יותר.
פעם מיטילי זהב היו ערבים לכסף שהודפס במדינות, היום רכוש המדינה כולה, הכלכלה שלה, ערבות לכסף המודפס. לא קיים כסף 'מדומיין'. ברוסיה אחרי המהפכה, הכסף שהצאר הרוסי הדפיס הפך לכסף 'מדומיין', חסר ערך.
לגבי קביעתו השניה של הררי שבנקים קורסים אם כל הלקוחות מוציאים את כספם מתוכה. אכן כך הוא הכלל. אבל בנקים נפתחים אם מי שפותחם הם בעלי הון מוסכם. אבל בהמשך הבנק הוא עסק מבוסס על השקאות, ההון הראשוני לא מספיק, אם משקיעים נעלמים, הבנק כעסק קורס. עובדה זו לא מצדיקה את הקביעה שכסף בעולם 'מדומיין', לכסף בעולם מדינות ערבות.
לכל אורך הספר של הררי הרושם הוא שבעולמינו אשראי ניתן לאנשים על ספקולציות עתידיות. במציאות אשראי ניתן רק לאלו שיש להם ערבות של הון. לקבצן לא ניתן אשראי.
וכך ממשיך הררי בעמ' 312 : '……'האם יש כאן תרמית כלשהו? אם יש כאן תרמית, הרי שכל הכלכלה המודרנית היא תרמית אחת גדולה. אבל מאות שנים של צמיחה מסחררת מעידות שאין זו תרמית. זוהי עדות לכושר דמיון המופלא של האדם. מה שמאפשר לבנקים ולכלכלה כולה להחזיק מעמד ….הוא האמון בעתיד.' בעמ' 313 ממשיך ואומר הררי: …כשנוצרה מערכת האשראי המודרנית, הכסף חדל להיות ייצוג של דברים שקיימים בהווה, והפך להיות ייצוג של דברים שאולי יתקיימו בעתיד אך כרגע קיימים רק בדמיון. סדנת הדמיון המודרך הזו שבה שותפים מיליארדי אנשים, הוא הדבר שעליו מבוססת הכלכלה. היא שאפשרה לנו לבנות את ההווה על חשבון 'העתיד'.שלהם'.
לא בכדי הררי עוין את היהדות כפי שהוא ביטא ב'הארץ', זו הסיבה שלא נתן לה מקום של השפעה לאורך ההיסטוריה. הרי לפי מה שהוא מתאר את הכלכלה העולמית כתרבית המבוססת על אפשרויות עתידיות, הוא למעשה שולל את המחשבה הקיומית התנ"כית. כל המחשבה התנ"כית מבוססת על הבטחות בעתיד. אלוהים כבר בשיח עם האבות מבטיח עתיד מפואר לצאצאים.
ללא ספק הכלכלה האנושית מבוססת על תרמיות, על שחיתויות רבות. אבל ביסודה היא מבוססת על עיקרון ה'חליפין' עיקרון המהווה את מהות השפה. ברור שהשפה מעצם מהותה מאפשרת לדמיין עתידים. האדם המתבונן רואה מסביבו צמיחה, רואה ילדים גדלים, מכך הוא מסיק עתיד משוער. החיה החסרה שפה המעניקה שמות לצמיחה, לא יכולה לדמיין עתיד.
לא בכדי, אבות העברים שיצרו את המשלים הפילוסופיים, שהם מקור ההשקפה הלשונית, קסמו לעצמם עתידים, מהתבוננות בצמיחת הטבע מסביב. הם עגנו את ההבטחות האלוהיות בדורות עתידיים.
הכלכלה אף היא מבססת את עצמה על דורות עתידיים, על חיים שלהם בעתיד. האשראי הניתן ליזמים מבוסס על הון שלהם, לא על העדר הון, כפי שכבר הזכרנו, לקבצנים לא מוענק אשראי.
כפי שהזכרנו בתחילת השעור הררי לא מודע שכל עולמו של האדם הלשוני מבוסס על 'חליפין', לא על דמיון ריק. הררי מצד אחד מאמץ את הלקטים-ציידים שלא יצרו דבר, השפה רק אפשרה להם להתאגד, והם כעדרים רדפו אחרי צייד, בצורה זו התפשטו על טריטוריות, התקיימו מנתונים קיימים כמו החיות, אבל בעליונותם על החיות הם בצעו את ה'הכחדה הגדולה', של החיות הגדולות, לפי הררי עצמו. חיי הלקטים- ציידים קוסמים להררי כיוון שהם היו משוחררים מחובות ליצור את מחייתם, כפי שנאמר במשל 'עץ הדעת' לאדם 'בזעת אפיך תאכל לחם..'. הררי בדומה לפאוסט משתוקק לחיים ללא חובות. ברור שתשוקה כזו היא תשוקת ה'נחש', לריבונות, לקיום אלוהי, כפי שמסופר במשל 'עץ הדעת', והרי גם הררי בסוף ספרו מעניק לאדם מעמד 'אלוהי'.
האדם, גם הררי, שאינם מבינים את מהות השפה, המאפשרת לאדם את ה'חליפין', יוצאים נגד האמצעי המסמל אותו. כל ספרו של מרכס, 'הקפיטאל' הוא כתב אשמה נגד הכסף. בהוצאה העברית של ספר זה, מרכס מגדיר בעמ' 68 את הכלכלה המודרנית כ'פטישיסטית'. הגדרה זו של מרכס, לא שונה מזו של הררי הרואה את הכלכלה תוצר 'מדומיין'. מרכס, בדומה להררי שנא את יהדותו, נתן לכך ביטוי במסתו 'השאלה היהודית', ששם גנה את ה'ניכור' היהודי, 'ניכור' שהנו בסיס השפה הפועלת. והרי מחשבת התנ"ך המבוססת על המשלים הפילוסופיים שלה, מבוססת על השפה הפועלת על הבדלה, על 'ניכור' המאפשר את המודעות, המאפשר לאדם להתבונן על העולם החיצון.
ברוסיה הסובייטית, בהשפעת משנת מרכס, השחיתות חגגה בגולגים, לא בגין כסף, בגין הפעלת 'כח', אמצעי המשתלט, כאשר כסף כחליפין מושמץ. פרדוקס קיומי, פול-פוט, הקמבודי, התפאר שהוא ביטל את הכסף במדינתו, זה לא מנע ממנו להשמיד חלק מעמו.
על היווצרות מיתוסים, אחרי המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה, מיתוסים שהררי מייחס להם את השחיתויות האנושיות, בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 446 – 2. המשך לעולם המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 446 – 2. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
בעמ' 41 בספרו 'קצור תולדות האנושות' הררי אומר:'היכולת ליצור מציאות מדומיינת ממלים איפשרה למספרים גדולים של אנשים שאינם מכירים זה את זה לשתף פעולה. אולם היא אפשרה עוד משהו, מאחר שכללי שיתוף הפעולה נגזרים מאמונה במיתוסים משותפים….הצליחו בני אדם, מאז המהפכה הלשונית, לשנות ולשכלל את כללי שתוף הפעולה….כך נוצר 'מסלול עוקף DNA '.
כפי שכבר ציינו בשעור הראשון על הספר, שמאחר שהררי אינו מבין את מהות השפה, הוא גם מייחס את ההתאגדות של יחידים לקהילות למיתוסים, מיתוסים הנוצרים בשלבים מאוחרים יותר, לצרכים אחרים. בשלב ראשון נוצרות קהילות למען לתת במשותף שמות לתחושות הגוף, לצורכי הגוף. מאחר שהשמות הם נעלמים, לא מוחשיים, היחידים שיצרו את השמות צריכים להתאגד לקהילה זוכרת את השמות.
מה שמניע בהמשך את בני האדם לפעולה, הוא מילוי ה'חסרים' שקבלו שמות. מניע זה מאפשר 'חליפין' של 'חסרים'. השפה שנוצרה על-ידי שתוף פעולה בין יחידים, למדה אותם גם את נוהג ה'חליפין'.
החיה חסרת כלי השפה, אינה יכולה לתת שמות ל'חסרים' שלה, לכן גם חסרה את יכולת ה'חליפין'.
כפי שראינו ההתלכדות הראשונית של יחידים לקהילות היא למען זכרון השמות שיצרו, שמות המכנים את תחושות הגוף, את החסרים של הגוף. והקהילה שנוצרה כתוצאה מכך, למדה את היחידים שהתלכדו, מאופן יצירת המילים, כאשר שניים מתחיבים זה לזה לכנות תחושת גוף, חפץ בשם, את ה'חליפין'. והרי כפי שראינו היחידים שהתאגדו מכנים לא רק את תחושות גופם, הם בעיקר מכנים את החסרים הקיומיים של גופם. למען מילוי החסרים הקהילה מחפשת בכוחות משותפים מקורות למילוי החסר, אבל היחידים יכולים גם 'להחליף' ביניהם חסרים. מילוי החסרים על-ידי 'חליפין' או מציאת מקורות למילוי החסרים, לא 'עוקף דנ"א, כדברי הררי, היא בשרות צורכי הגוף, צורכי הדנ"א.
השפה הפרגמטית היא כלי בשרות הגוף, לכן לא פיקטיבית, והיא לא משחררת את האדם המשתמש בה, כדברי הררי בעמ' 45 מהביאולוגיה, היא בשירותה.
בפרק 3, המכונה 'להיות לקט-צייד' הררי בעמ' 48 מדבר על המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה, ושם הוא אומר:…המהפכה הלשונית שחררה את הומו ספיינס מכבלי הדנ"א והאינסטינקטים ואפשרה לו להתחיל לברה עולמות חדשים'. בלי ספק שהשפה אפשרה לאדם לברא סדרים חדשים, אבל לא שחררה אותו מהאינסטינקטים, ולא מהדנ"א. הסדרים החדשים, כמו ההתאגדות למען זכרון השמות, בהמשך סדרים למען למצוא מקורות למען למלא את החסרים, הם בשרות קיום הגוף, הדנ"א של הגוף, הביאולוגיה של הגוף.
למען נבין שהשפה היא רק כלי בשרות הגוף, נחזור אחורה, לנתון קיומי של כל הברויים על כדור הארץ שלנו. אם אנו מתבוננים על הברויים, אנו נוכחים לדעת שכולם בורחים מסכנות. ז.א. ש'דחף הקיום' של כל הברויים צייד אותם עם יכולת להבדיל בין מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. אם גם ניחס את ההבדלה הזו לדחף לא מודע, אי אפשר להתעלם מכך, שדחף הקיום מכיל הבדלה.
מכל זה אנו יכולים להשליך על מה שנאמר במשל 'עץ-הדעת', שהאכילה מפרי העץ, מאפשרת לחוה ואדם להבדיל בין טוב לרע. הבדלה זו לא שונה ממה שמשותף לכל הברויים, 'דעת' רק מעניקה שם לאותה הבדלה, הבדלה למען 'דחף הקיום'. אם ככה, השפה רק מעניקה שמות למטרת 'דחף הקיום'. 'דעת' מעניקה גם לחוה ואדם 'מודעות', מודעות למשמעות ה'הבדלה', שיעודה לשרת את הגוף.
משל 'עץ הדעת' לא מתעלם מיומרת 'דעת' לריבונות ומכנה יומרה זו בשם 'נחש'. ובכן, השפה ה'פיקטיבית' של הררי, זהה ליומרה הנחשית, רצון לריבונות, לברא עולם משוחרר מהנתונים הקיומיים, מהביאולוגיה, לברא עולם מדומיין.
אם כך, עלינו לא להתפלא, שהררי מתעלם מתרומת מחשבת התנ"ך לעולם, הרי הוא מייצג את המרד ה'נחשי'.
הררי אינו הראשון שמרד ב'דעת', בשפה, של משל 'עץ הדעת', שפה שיעודה שרות לגוף, שיעודה להשלים עם הנתונים הקיומיים. כבר השליח פאול רצה שאלהים ישנה סדרי קיום תמורת הקורבן של ישוע, שאלהים יבטל את המוות.
נחטא לאמת אם נייחס ליובל נח הררי שביעות רצון מכך, שהאדם על-ידי השפה הפיקטיבית הפך לאל. ב'אחרית דבר' של הספר, בשם:'החיה שהפכה לאל' הוא אומר בסוף:'האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?'
למרות סיום זה, הררי לכל אורך הספר רוצה בעולם 'מדומיין', עולם משוחרר מהדנ"א, עולם משוחרר מהביאולוגיה. הקוראים של הספר מאמצים באמת את העולם 'המדומיין', עולם מדומיין, שבהמשך, בסיוע המיכשור המשוכלל הופך אותם ל'אלים', גם אם אלים אלו הנם חסרי סיפוק. מכאן הצלחת הספר והסכנה שבו. לכן נמשיך ונצביע על העדר הבנת הררי את מהות השפה, ונצביע על סיבת מרדו ביהדות.
הזכרנו קודם את השליח פאול, ש'באגרת אל הרומיים', מעלה את אמונתו שהאלוהות תשנה סדרי עולם, את העולם הקיומי במשל 'עץ הדעת', בגין קורבנו של ישוע. את הבשורה הזו של פאול העמים אימצו ביתר שמחה, מאשר את המסר של משל 'עץ הדעת', על איסור לחוה ואדם לאכול מפרי 'עץ החיים', את המסר שעל האדם לעמול קשה.
הררי עם כל בשורותיו על עולם משוחרר מהגבלות הביאולוגיה, עולם בו האדם יהפך לאל, מודע לסכנות ביומרותיו הוא. הוא מביא גם את יצירתה של מרי שלי, שיצרה את דמותו של פרנקנשטיין, מדען היוצר דמות מלאכותית, דמות שבפעולותיה יוצאת משליטה, ההורסת את העולם. למרות הסתגיויות אלו, הרושם שהספר משאיר הוא שהאדם צועד לקראת שליטה גמורה בסיוע הבינה המלאכותית.
האדם המשוחרר הזה של הררי, מזכיר מאד את פאוסט של גיתה, שאף הוא רצה שחרור מכל ההגבלות הקיומיות, הבין שהשפה, השפה שבאמצעותה נוצר העולם בגבולות, יש להחליפה במעשים בלתי מוגבלים, בסיוע של מפיסטו בעל השליטה על מאגיה.
מההיסטוריה אנחנו יודעים שמשאלתו של השליח פאול על שינוי סדרי עולם שבהם המוות מגורש, לא התגשם, והמאמינים בבשורתו של שליח זה, עדיין מצפים שבביאתו המחודשת של ישוע הבשורה תתגשם
אנחנו גם יודעים מההיסטוריה של המאה הקודמת, שמשאלותיו של פאוסט לא התגשמו, המאגיה של מפיסטו לא הועילה. האם גורל דומה מצפה לעולם המדומיין של הבינה המלאכותית?
אני שמחתי לקרא בביאוגראפיה על איינשטיין של וולטר אייזקסון, את התבטאויותיו הענוות של מדען זה, שמודה בכך שהעולם הנו מיסתורין לגביו, למרות ממצאיו המדעיים. איינשטיין לא הסתחרר מהממצאים המדעיים, מהממצאים הטכנולוגיים, הוא הבין שהאדם, על כדור ארץ קטן, הוא נקודה אפסית ביקום האינסופי. למרות שאיינשטיין לא אימץ את משנת התנ"ך, הוא גם לא הזדהה עם המרד ה'נחשי', מרד השואף לריבונות, מרד השואף לשינוי סדרי עולם.
למען לנגח את יומרותיו של הררי, עלינו להצביע על הסתירות לאורך הספר. פרק 4 נקרא: 'ההכחדה הגדולה', ובכן ההתפשטות של הומו ספיינס לשטחים חדשים התרחשה בתקופה טרם התפתחו המיתוסים שהררי מייחס להם את כיבוש העולם.
וכך אומר הררי בתחילת פרק זה, עמ' 70 : 'כשהומו ספיינס עבר את המהפכה הלשונית הוא רכש טכנולוגיות ויכולות ארגון חדשות אשר אפשרו לו לפרוץ החוצה מגוש היבשה אפרו-אסיה ולהגיע אל העולם החיצון…. כמו אוסטראליה'. ההתפשטות לאוסטראליה קרתה לפני 50,000 שנה, התפשטויות אחרות אף הן התרחשו כתוצאה מחיפוש שטחים עם חיות לצייד. הררי מייחס להתפשטויות האלו את הכחדת החיות הגדולות.
ובכן, התרחשויות אלו לא היו תוצר סדרים 'מדומיינים'. הם היו פשוט צורך קיומי שההתאגדויות שהשפה כפתה על קבוצות אפשרו להם בכוחות משותפים לחפש מקורות מחיה. זה התאפשר אחרי שהשפה נתנה שמות לחסרים שאפשר למלא אותם.
הלקטים-ציידים קדמוניים אלו התפשטו על טריטוריות רבות ברודפם אחרי החיות הגדולות למען מחיה. ובכן, ה'הכחדה הגדולה' של החיות התרחשה בתקופה קדומה שעדיין לא יצרה מיתוסים, היוצרים מציאות מדומיינת.
הלקטים-ציידים שרדפו אחרי החיות הגדולות והכחידו אותן, לא הזדקקו לישויות עליונות, מדומיינות שיגנו עליהם, ישויות שהן פרי השלב השני של האדם הלשוני, האדם היושב קבע, האדם תוצר המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה.
האדם היושב קבע אחרי המהפכה החקלאית, הזדקק למגנים עליונים שיספקו לו גשם לגידולים, שישמור עליו מאויבים מלשדוד את תוצרת אדמתו.
הררי מעדיף את הלקטים-ציידים, שלמעשה בדומה לחיות ניזונו מהמוכן, ולפי עדותו הוא, הם התפשטו וגרמו להכחדת החיות הגדולות. הררי מעדיף אותם על החקלאים, כיוון שהוא חסיד חיים ללא חובות, חיים פאוסטיים. ומאחר שהררי מעדיף חיים ללא חובות, החיים 'המדומיינים' שלו חסרים את היסוד האנושי-לשוני, 'חליפין', לפיו בעד כל משאלה יש לתת תמורה, ערבות. בעולם ה'מדומיין' של הררי ה'אשראי' ניתן ללא ערבות, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 445 – עולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 445 – עולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
אלו יובל נח הררי לא היה מפרסם במוסף הארץ (22.7.2016) את הסבריו, מדוע בספרו 'קיצור תולדות האנושות' לא נתן מקום להשפעה היהודית על תולדות האנושות, לא הייתי טורחת להתייחס למשנתו. דבריו במאמר זה סופית הסבירו לי מה הפריע לי בטעוניו בספרו.
בקוראי לראשונה את ספרו של הררי, הרושם הראשוני שלי היה שהטעונים מבוססים על מסקנות של 'שליפה מן המותן'. כאשר הספר הפך לרב מכר מתמשך, כהסבר לכיבוש האדם את העולם, ראיתי צורך, כדרכי, לקרא את היצירה שנית, למען להבין את התרשמותי הראשונה, למצא את מסר הספר
מקריאה שניה של ספר זה, את הפרק השני בשם 'עץ הדעת' (עמ' 33 ) התברר לי שהררי בכלל אינו מבין את תפקיד השפה, כלי שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי נוסף לכלי הכח, אולי כלי שבא להחליף את כלי הכח, להסדרת הנתונים הקיומיים שלו. לכלי השפה שני שלבים, השלב הראשון פרגמטי לגמרי, שלב זה איפשר לאדם את כיבוש העולם. בשלב השני, שאפשר לכנותו מדומיין, האדם מנסה לפצות את עצמו על היותו סופני, על אי יכולתו לשלוט על התרחשויות שרירותיות, ביצירת תחליפים, כמו עולם חלופי אחרי המוות, שלא קיימות הוכחות עליהם, כריתת בריתות עם ישויות נעלמות שיגנו עליו, שיספקו לו יותר מחיה.
הררי מתיחס רק לשלב השני, שלב יצירות דמיוניות, ומיחס לו את הזכויות של השלב הפרגמטי שאפשר לאדם את כיבוש העולם. וכך אומר הררי שם:'כאשר בוחנים את תפקידה של השפה בהיסטוריה האנושית מסתבר שתכונתה החשובה והיחודית באמת של השפה האנושית החדשה לא היתה יכולתה למסור מידע כזה או אחר על המציאות, אלא לדבר על דברים שבכלל לא קיימים כלל במציאות, ועל ידי כך ליצור מציאות חדשה……
היכולת הזו היא המאפיין החשוב ביותר של שפתו היחודית של הומו סאפיינס, ואפשר לקרא לה 'שפה פיקטיבית' (כלומר, שפה המאפשרת לדבר על פיקציות, על דברים שלא קיימים במציאות)'.
לא בכדי, הררי לא רוצה לתת מקום למשנה הקיומית של התנ"ך, משנה הנותנת מקום בעיקר לתפקיד הפרגמטי של השפה, יעוד שיצר את ההשקפה הקיומית של התנ"ך, השקפה שהשלימה עם הנתונים הקיומיים, עם קיום בגבולות, השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, לא יצרה עולמות חלופיים.
ובכן, למרות שהררי מכנה את הפרק 'עץ הדעת', הוא לא טרח להתעמק בתוכן משל המכונה 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. מאחר שאני התעמקתי במשלים התנ"כיים שהם בסיס הפילוסופיה הלשונית, לאורך ספרי והבלוגים שלי, עלי לחזור על כמה ממסקנותי בקצור.
מה נאמר במשל 'עץ הדעת', נאמר שהפרי שאותו נכסו, מאפשר לחוה ואדם 'להבדיל בין טוב לרע'. במציאות הפעולה הראשונה שחוה ואדם עושים ביכולת שרכשו, הם מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', לבין גופם. ההבדלה הזו, ה'ניכור' הזה מאפשר להם להתבונן על גופם כערום, דבר שהם לא יכלו לעשות בגן-עדן, טרם אוכלם מפרי העץ. אם ככה, חוה ואדם נעשים 'מודעים', בהמשך הם נעשים מודעים להיותם מוותיים שבגן-עדן לא היו מודעים לכך, כיוון שנאסר עליהם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
אבל הדבר החמור ביותר שנאמר לאדם 'בזעת אפך תאכל לחם'. כן מוענקת לאדם הזכות להעניק שמות, אדם מעניק לאשתו את השם חוה'.
ובכן, רכישת 'דעת', השפה, מעניקה לחוה ואדם הבנות קיומיות, לא הבנות דמיוניות, אפילו מוסבר לאדם שעליו לעמול קשה. במציאות דווקא יכולות פרגמטיות אלו שהוענקו לחוה ואדם, הותקפו, מותקפים על-ידי אלו שאינם משלימים עם חיים קצובים, עם עולם נגלה בלבד, עם צורך 'לעמול', האם עלינו להכליל בין כל אלו גם את הררי?
וראה זה פלא, דווקא השפה הפרגמטית, היא היא, אפשרה לחוה ואדם את כיבוש כדור הארץ, לא ה'שפה הפיקטיבית' של הררי. ולמען להוכיח את זה, עלינו לחזור על דברים שכבר הזכרנו.
ובכן, 'דעת' או השפה, היא כלי המאפשר לאדם לתת שמות לתחושותיו, להתבוננויות שלו במשותף עם אחרים. אבל כלי זה, בהבדל מכלי הכח, המשותף לכל הברויים על האדמה, הוא כלי נעלם שאין לו קיום מחוץ לזכרון האנושי, או בכתובים. לכן השפה קיימת רק בשיח האנושי. למען ליצור מלה, יש צורך בהסכם לפחות של שניים. הצורך הזה בשתוף פעולה למען יצירת מלה, גורמת להתהוות קהילה. יצירת השפה מתבצעת על-ידי הסכמים, בריתות. האדם לא רק נותן שמות לצרכים ולהתבוננויות, הוא גם נותן שמות לחסרים שלו.
ההסכמים והבריתות היוצרים את השפה, היוצרים את הקהילה מסוגלים גם ליצור חלופים לחסרים ולמלא אותם על-ידי מציאה משותפת של מקומות צייד, ועל- ידי חליפים בין פרטי הקהילה. ההסכמים גם מאפשרים בכוחות משותפים לרתום נהרות לשם השקיה.
החיות החסרות בריתות והסכמים שמיים, לא מסוגלות להרחיב בכוחות משותפים שטחי מחיה, דבר שהאדם בעל השפה יכול לבצע על-ידי בריתות בין יחידים המהווים קהילה.
גם המהפכה החקלאית התאפשרה על-ידי כך, שהקהילה בכוחות משותפים רתמה מקורות מים לגידולים. כל המעשים האלה לא היו תולדה של שפה פיקטיבית, נוסך הררי, אלא מעשים פרגמטיים.
ההתפשטות האנושית על כדור הארץ נגרמה כתוצאה מהתאגדות יחידים למען חיפוש שטחי מרעה נוספים עם חיות נוספות לציד, למען מחיה, או חיפוש נוסף של שטחים שעליהם אפשר לגדל זנים נוספים, אף הם למחיה.
השלב השני של התפתחות השפה, כפי שכבר הזכרנו, שנוח הררי רואה כשלב ראשון, הוא תוצאה של אי השלמת האדם עם הנתונים הקיומיים, הוא רוצה יותר חיים, ממה שהוקצב לו, הוא רוצה יותר בטחון, לשם כך הוא יוצר עולם פיקטיבי, שלמעשה לא מוסיף דבר לחיים הקיומיים, עולמות פיקטיביים אלו רק מעניקים לאדם מרחב דמיוני.
אחת הדוגמאות המובהקות של הררי היא חברת פיג'ו ( עמ' 37) שלפיו היא חברה מדומיינת, פיקטיבית. וכך הוא אומר שם: 'היא החלה את דרכה כעסק משפחתי….כיום היא חברה חובקת עולם המעסיקה כ- 200,000 עובדים שרובם זרים זה לזה. אבל הם משתפים פעולה זה עם זה.
….. חברת פיג'ו קיימת בדמיונם של בני אדם ומה שמקיים אותה זה סיפורים שבני אדם מספרים זה לה, אי אפשר לספרם בלי 'שפה פיקטיבית'… חברת פיג'ו היא מה שמשפטנים מכנים 'פיקציה משפטית'. כלומר, ישות שאין לה שום קיום חומרי אוביקטיבי'.
מה שעולה מפסקה זו היא שהררי אינו משלים עם השפה הנעלמת הפרגמטית, היוצרת חברה כמו חברת 'פיג'ו' שנוצרה באמצעות הסכמים הדדיים. בשביל הררי הסכמים כאלו הם פיקטיביים. ברור שהם פיקטיביים, כמו כל עולמו הלשוני של האדם שקיים רק בזכרון שלו או בכתובים. אבל עולם לשוני פיקטיבי זה מגובה ברצונם הממשי של בני אדם, הם ערבים לו. ללא ערבות של בני אדם, הסכמים לא תקפים.
השפה הנעלמת היא נתון קיומי, כלי שהוענק לנו ומבדיל אותנו מברויים אחרים על כדור הארץ, הוא כלי שבלעדיו נחזור לגן-עדן של לקטים חביבים על הררי, גן עדן נוסח שלו.
ומה שהררי שוכח להזכיר שהסכמים תמיד מבוססים על ערבות אנושית. חברת פיג'ו מבוססת על ערבות אלו שהתאגדו לקיים אותה, והם ערבים להון המחזיק חברה זו.
שני יחידים היוצרים במשותף מלה, או קוראים לדבר מסוים בשם, הם ערבים לכך בגופם המוחשי, שהמלה הפיקטיבית, הלא מוחשית אכן תקפה. מדינה כורתת הסכם, ברית עם מדינה אחרת, והיא ערבה לתוקף ההסכם, ועליה להתחייב מלתקוף את שכנתה. המלה 'הסכם' היא פיקטיבית, לא מוחשית, אם אין מאחוריה ערבות של ישות מוחשית.
מאחר שהררי יצר בלבול מחשבתי, בלא הבינו את אופן תפקוד השפה, עלינו להמשיך בשעורים נוספים להצביע על הפעילות הפרגמטית של השפה שהוא לא הבין, על כן יצר עולם 'מדומיין', עולם 'מדומיין' קוסם לרבים. הרי האדם תמיד כמה לקסמים.