אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 445 – עולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 445 – עולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
אלו יובל נח הררי לא היה מפרסם במוסף הארץ (22.7.2016) את הסבריו, מדוע בספרו 'קיצור תולדות האנושות' לא נתן מקום להשפעה היהודית על תולדות האנושות, לא הייתי טורחת להתייחס למשנתו. דבריו במאמר זה סופית הסבירו לי מה הפריע לי בטעוניו בספרו.
בקוראי לראשונה את ספרו של הררי, הרושם הראשוני שלי היה שהטעונים מבוססים על מסקנות של 'שליפה מן המותן'. כאשר הספר הפך לרב מכר מתמשך, כהסבר לכיבוש האדם את העולם, ראיתי צורך, כדרכי, לקרא את היצירה שנית, למען להבין את התרשמותי הראשונה, למצא את מסר הספר
מקריאה שניה של ספר זה, את הפרק השני בשם 'עץ הדעת' (עמ' 33 ) התברר לי שהררי בכלל אינו מבין את תפקיד השפה, כלי שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי נוסף לכלי הכח, אולי כלי שבא להחליף את כלי הכח, להסדרת הנתונים הקיומיים שלו. לכלי השפה שני שלבים, השלב הראשון פרגמטי לגמרי, שלב זה איפשר לאדם את כיבוש העולם. בשלב השני, שאפשר לכנותו מדומיין, האדם מנסה לפצות את עצמו על היותו סופני, על אי יכולתו לשלוט על התרחשויות שרירותיות, ביצירת תחליפים, כמו עולם חלופי אחרי המוות, שלא קיימות הוכחות עליהם, כריתת בריתות עם ישויות נעלמות שיגנו עליו, שיספקו לו יותר מחיה.
הררי מתיחס רק לשלב השני, שלב יצירות דמיוניות, ומיחס לו את הזכויות של השלב הפרגמטי שאפשר לאדם את כיבוש העולם. וכך אומר הררי שם:'כאשר בוחנים את תפקידה של השפה בהיסטוריה האנושית מסתבר שתכונתה החשובה והיחודית באמת של השפה האנושית החדשה לא היתה יכולתה למסור מידע כזה או אחר על המציאות, אלא לדבר על דברים שבכלל לא קיימים כלל במציאות, ועל ידי כך ליצור מציאות חדשה……
היכולת הזו היא המאפיין החשוב ביותר של שפתו היחודית של הומו סאפיינס, ואפשר לקרא לה 'שפה פיקטיבית' (כלומר, שפה המאפשרת לדבר על פיקציות, על דברים שלא קיימים במציאות)'.
לא בכדי, הררי לא רוצה לתת מקום למשנה הקיומית של התנ"ך, משנה הנותנת מקום בעיקר לתפקיד הפרגמטי של השפה, יעוד שיצר את ההשקפה הקיומית של התנ"ך, השקפה שהשלימה עם הנתונים הקיומיים, עם קיום בגבולות, השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, לא יצרה עולמות חלופיים.
ובכן, למרות שהררי מכנה את הפרק 'עץ הדעת', הוא לא טרח להתעמק בתוכן משל המכונה 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. מאחר שאני התעמקתי במשלים התנ"כיים שהם בסיס הפילוסופיה הלשונית, לאורך ספרי והבלוגים שלי, עלי לחזור על כמה ממסקנותי בקצור.
מה נאמר במשל 'עץ הדעת', נאמר שהפרי שאותו נכסו, מאפשר לחוה ואדם 'להבדיל בין טוב לרע'. במציאות הפעולה הראשונה שחוה ואדם עושים ביכולת שרכשו, הם מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', לבין גופם. ההבדלה הזו, ה'ניכור' הזה מאפשר להם להתבונן על גופם כערום, דבר שהם לא יכלו לעשות בגן-עדן, טרם אוכלם מפרי העץ. אם ככה, חוה ואדם נעשים 'מודעים', בהמשך הם נעשים מודעים להיותם מוותיים שבגן-עדן לא היו מודעים לכך, כיוון שנאסר עליהם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
אבל הדבר החמור ביותר שנאמר לאדם 'בזעת אפך תאכל לחם'. כן מוענקת לאדם הזכות להעניק שמות, אדם מעניק לאשתו את השם חוה'.
ובכן, רכישת 'דעת', השפה, מעניקה לחוה ואדם הבנות קיומיות, לא הבנות דמיוניות, אפילו מוסבר לאדם שעליו לעמול קשה. במציאות דווקא יכולות פרגמטיות אלו שהוענקו לחוה ואדם, הותקפו, מותקפים על-ידי אלו שאינם משלימים עם חיים קצובים, עם עולם נגלה בלבד, עם צורך 'לעמול', האם עלינו להכליל בין כל אלו גם את הררי?
וראה זה פלא, דווקא השפה הפרגמטית, היא היא, אפשרה לחוה ואדם את כיבוש כדור הארץ, לא ה'שפה הפיקטיבית' של הררי. ולמען להוכיח את זה, עלינו לחזור על דברים שכבר הזכרנו.
ובכן, 'דעת' או השפה, היא כלי המאפשר לאדם לתת שמות לתחושותיו, להתבוננויות שלו במשותף עם אחרים. אבל כלי זה, בהבדל מכלי הכח, המשותף לכל הברויים על האדמה, הוא כלי נעלם שאין לו קיום מחוץ לזכרון האנושי, או בכתובים. לכן השפה קיימת רק בשיח האנושי. למען ליצור מלה, יש צורך בהסכם לפחות של שניים. הצורך הזה בשתוף פעולה למען יצירת מלה, גורמת להתהוות קהילה. יצירת השפה מתבצעת על-ידי הסכמים, בריתות. האדם לא רק נותן שמות לצרכים ולהתבוננויות, הוא גם נותן שמות לחסרים שלו.
ההסכמים והבריתות היוצרים את השפה, היוצרים את הקהילה מסוגלים גם ליצור חלופים לחסרים ולמלא אותם על-ידי מציאה משותפת של מקומות צייד, ועל- ידי חליפים בין פרטי הקהילה. ההסכמים גם מאפשרים בכוחות משותפים לרתום נהרות לשם השקיה.
החיות החסרות בריתות והסכמים שמיים, לא מסוגלות להרחיב בכוחות משותפים שטחי מחיה, דבר שהאדם בעל השפה יכול לבצע על-ידי בריתות בין יחידים המהווים קהילה.
גם המהפכה החקלאית התאפשרה על-ידי כך, שהקהילה בכוחות משותפים רתמה מקורות מים לגידולים. כל המעשים האלה לא היו תולדה של שפה פיקטיבית, נוסך הררי, אלא מעשים פרגמטיים.
ההתפשטות האנושית על כדור הארץ נגרמה כתוצאה מהתאגדות יחידים למען חיפוש שטחי מרעה נוספים עם חיות נוספות לציד, למען מחיה, או חיפוש נוסף של שטחים שעליהם אפשר לגדל זנים נוספים, אף הם למחיה.
השלב השני של התפתחות השפה, כפי שכבר הזכרנו, שנוח הררי רואה כשלב ראשון, הוא תוצאה של אי השלמת האדם עם הנתונים הקיומיים, הוא רוצה יותר חיים, ממה שהוקצב לו, הוא רוצה יותר בטחון, לשם כך הוא יוצר עולם פיקטיבי, שלמעשה לא מוסיף דבר לחיים הקיומיים, עולמות פיקטיביים אלו רק מעניקים לאדם מרחב דמיוני.
אחת הדוגמאות המובהקות של הררי היא חברת פיג'ו ( עמ' 37) שלפיו היא חברה מדומיינת, פיקטיבית. וכך הוא אומר שם: 'היא החלה את דרכה כעסק משפחתי….כיום היא חברה חובקת עולם המעסיקה כ- 200,000 עובדים שרובם זרים זה לזה. אבל הם משתפים פעולה זה עם זה.
….. חברת פיג'ו קיימת בדמיונם של בני אדם ומה שמקיים אותה זה סיפורים שבני אדם מספרים זה לה, אי אפשר לספרם בלי 'שפה פיקטיבית'… חברת פיג'ו היא מה שמשפטנים מכנים 'פיקציה משפטית'. כלומר, ישות שאין לה שום קיום חומרי אוביקטיבי'.
מה שעולה מפסקה זו היא שהררי אינו משלים עם השפה הנעלמת הפרגמטית, היוצרת חברה כמו חברת 'פיג'ו' שנוצרה באמצעות הסכמים הדדיים. בשביל הררי הסכמים כאלו הם פיקטיביים. ברור שהם פיקטיביים, כמו כל עולמו הלשוני של האדם שקיים רק בזכרון שלו או בכתובים. אבל עולם לשוני פיקטיבי זה מגובה ברצונם הממשי של בני אדם, הם ערבים לו. ללא ערבות של בני אדם, הסכמים לא תקפים.
השפה הנעלמת היא נתון קיומי, כלי שהוענק לנו ומבדיל אותנו מברויים אחרים על כדור הארץ, הוא כלי שבלעדיו נחזור לגן-עדן של לקטים חביבים על הררי, גן עדן נוסח שלו.
ומה שהררי שוכח להזכיר שהסכמים תמיד מבוססים על ערבות אנושית. חברת פיג'ו מבוססת על ערבות אלו שהתאגדו לקיים אותה, והם ערבים להון המחזיק חברה זו.
שני יחידים היוצרים במשותף מלה, או קוראים לדבר מסוים בשם, הם ערבים לכך בגופם המוחשי, שהמלה הפיקטיבית, הלא מוחשית אכן תקפה. מדינה כורתת הסכם, ברית עם מדינה אחרת, והיא ערבה לתוקף ההסכם, ועליה להתחייב מלתקוף את שכנתה. המלה 'הסכם' היא פיקטיבית, לא מוחשית, אם אין מאחוריה ערבות של ישות מוחשית.
מאחר שהררי יצר בלבול מחשבתי, בלא הבינו את אופן תפקוד השפה, עלינו להמשיך בשעורים נוספים להצביע על הפעילות הפרגמטית של השפה שהוא לא הבין, על כן יצר עולם 'מדומיין', עולם 'מדומיין' קוסם לרבים. הרי האדם תמיד כמה לקסמים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: