אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 446 – 2. המשך לעולם המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 446 – 2. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
בעמ' 41 בספרו 'קצור תולדות האנושות' הררי אומר:'היכולת ליצור מציאות מדומיינת ממלים איפשרה למספרים גדולים של אנשים שאינם מכירים זה את זה לשתף פעולה. אולם היא אפשרה עוד משהו, מאחר שכללי שיתוף הפעולה נגזרים מאמונה במיתוסים משותפים….הצליחו בני אדם, מאז המהפכה הלשונית, לשנות ולשכלל את כללי שתוף הפעולה….כך נוצר 'מסלול עוקף DNA '.
כפי שכבר ציינו בשעור הראשון על הספר, שמאחר שהררי אינו מבין את מהות השפה, הוא גם מייחס את ההתאגדות של יחידים לקהילות למיתוסים, מיתוסים הנוצרים בשלבים מאוחרים יותר, לצרכים אחרים. בשלב ראשון נוצרות קהילות למען לתת במשותף שמות לתחושות הגוף, לצורכי הגוף. מאחר שהשמות הם נעלמים, לא מוחשיים, היחידים שיצרו את השמות צריכים להתאגד לקהילה זוכרת את השמות.
מה שמניע בהמשך את בני האדם לפעולה, הוא מילוי ה'חסרים' שקבלו שמות. מניע זה מאפשר 'חליפין' של 'חסרים'. השפה שנוצרה על-ידי שתוף פעולה בין יחידים, למדה אותם גם את נוהג ה'חליפין'.
החיה חסרת כלי השפה, אינה יכולה לתת שמות ל'חסרים' שלה, לכן גם חסרה את יכולת ה'חליפין'.
כפי שראינו ההתלכדות הראשונית של יחידים לקהילות היא למען זכרון השמות שיצרו, שמות המכנים את תחושות הגוף, את החסרים של הגוף. והקהילה שנוצרה כתוצאה מכך, למדה את היחידים שהתלכדו, מאופן יצירת המילים, כאשר שניים מתחיבים זה לזה לכנות תחושת גוף, חפץ בשם, את ה'חליפין'. והרי כפי שראינו היחידים שהתאגדו מכנים לא רק את תחושות גופם, הם בעיקר מכנים את החסרים הקיומיים של גופם. למען מילוי החסרים הקהילה מחפשת בכוחות משותפים מקורות למילוי החסר, אבל היחידים יכולים גם 'להחליף' ביניהם חסרים. מילוי החסרים על-ידי 'חליפין' או מציאת מקורות למילוי החסרים, לא 'עוקף דנ"א, כדברי הררי, היא בשרות צורכי הגוף, צורכי הדנ"א.
השפה הפרגמטית היא כלי בשרות הגוף, לכן לא פיקטיבית, והיא לא משחררת את האדם המשתמש בה, כדברי הררי בעמ' 45 מהביאולוגיה, היא בשירותה.
בפרק 3, המכונה 'להיות לקט-צייד' הררי בעמ' 48 מדבר על המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה, ושם הוא אומר:…המהפכה הלשונית שחררה את הומו ספיינס מכבלי הדנ"א והאינסטינקטים ואפשרה לו להתחיל לברה עולמות חדשים'. בלי ספק שהשפה אפשרה לאדם לברא סדרים חדשים, אבל לא שחררה אותו מהאינסטינקטים, ולא מהדנ"א. הסדרים החדשים, כמו ההתאגדות למען זכרון השמות, בהמשך סדרים למען למצוא מקורות למען למלא את החסרים, הם בשרות קיום הגוף, הדנ"א של הגוף, הביאולוגיה של הגוף.
למען נבין שהשפה היא רק כלי בשרות הגוף, נחזור אחורה, לנתון קיומי של כל הברויים על כדור הארץ שלנו. אם אנו מתבוננים על הברויים, אנו נוכחים לדעת שכולם בורחים מסכנות. ז.א. ש'דחף הקיום' של כל הברויים צייד אותם עם יכולת להבדיל בין מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. אם גם ניחס את ההבדלה הזו לדחף לא מודע, אי אפשר להתעלם מכך, שדחף הקיום מכיל הבדלה.
מכל זה אנו יכולים להשליך על מה שנאמר במשל 'עץ-הדעת', שהאכילה מפרי העץ, מאפשרת לחוה ואדם להבדיל בין טוב לרע. הבדלה זו לא שונה ממה שמשותף לכל הברויים, 'דעת' רק מעניקה שם לאותה הבדלה, הבדלה למען 'דחף הקיום'. אם ככה, השפה רק מעניקה שמות למטרת 'דחף הקיום'. 'דעת' מעניקה גם לחוה ואדם 'מודעות', מודעות למשמעות ה'הבדלה', שיעודה לשרת את הגוף.
משל 'עץ הדעת' לא מתעלם מיומרת 'דעת' לריבונות ומכנה יומרה זו בשם 'נחש'. ובכן, השפה ה'פיקטיבית' של הררי, זהה ליומרה הנחשית, רצון לריבונות, לברא עולם משוחרר מהנתונים הקיומיים, מהביאולוגיה, לברא עולם מדומיין.
אם כך, עלינו לא להתפלא, שהררי מתעלם מתרומת מחשבת התנ"ך לעולם, הרי הוא מייצג את המרד ה'נחשי'.
הררי אינו הראשון שמרד ב'דעת', בשפה, של משל 'עץ הדעת', שפה שיעודה שרות לגוף, שיעודה להשלים עם הנתונים הקיומיים. כבר השליח פאול רצה שאלהים ישנה סדרי קיום תמורת הקורבן של ישוע, שאלהים יבטל את המוות.
נחטא לאמת אם נייחס ליובל נח הררי שביעות רצון מכך, שהאדם על-ידי השפה הפיקטיבית הפך לאל. ב'אחרית דבר' של הספר, בשם:'החיה שהפכה לאל' הוא אומר בסוף:'האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?'
למרות סיום זה, הררי לכל אורך הספר רוצה בעולם 'מדומיין', עולם משוחרר מהדנ"א, עולם משוחרר מהביאולוגיה. הקוראים של הספר מאמצים באמת את העולם 'המדומיין', עולם מדומיין, שבהמשך, בסיוע המיכשור המשוכלל הופך אותם ל'אלים', גם אם אלים אלו הנם חסרי סיפוק. מכאן הצלחת הספר והסכנה שבו. לכן נמשיך ונצביע על העדר הבנת הררי את מהות השפה, ונצביע על סיבת מרדו ביהדות.
הזכרנו קודם את השליח פאול, ש'באגרת אל הרומיים', מעלה את אמונתו שהאלוהות תשנה סדרי עולם, את העולם הקיומי במשל 'עץ הדעת', בגין קורבנו של ישוע. את הבשורה הזו של פאול העמים אימצו ביתר שמחה, מאשר את המסר של משל 'עץ הדעת', על איסור לחוה ואדם לאכול מפרי 'עץ החיים', את המסר שעל האדם לעמול קשה.
הררי עם כל בשורותיו על עולם משוחרר מהגבלות הביאולוגיה, עולם בו האדם יהפך לאל, מודע לסכנות ביומרותיו הוא. הוא מביא גם את יצירתה של מרי שלי, שיצרה את דמותו של פרנקנשטיין, מדען היוצר דמות מלאכותית, דמות שבפעולותיה יוצאת משליטה, ההורסת את העולם. למרות הסתגיויות אלו, הרושם שהספר משאיר הוא שהאדם צועד לקראת שליטה גמורה בסיוע הבינה המלאכותית.
האדם המשוחרר הזה של הררי, מזכיר מאד את פאוסט של גיתה, שאף הוא רצה שחרור מכל ההגבלות הקיומיות, הבין שהשפה, השפה שבאמצעותה נוצר העולם בגבולות, יש להחליפה במעשים בלתי מוגבלים, בסיוע של מפיסטו בעל השליטה על מאגיה.
מההיסטוריה אנחנו יודעים שמשאלתו של השליח פאול על שינוי סדרי עולם שבהם המוות מגורש, לא התגשם, והמאמינים בבשורתו של שליח זה, עדיין מצפים שבביאתו המחודשת של ישוע הבשורה תתגשם
אנחנו גם יודעים מההיסטוריה של המאה הקודמת, שמשאלותיו של פאוסט לא התגשמו, המאגיה של מפיסטו לא הועילה. האם גורל דומה מצפה לעולם המדומיין של הבינה המלאכותית?
אני שמחתי לקרא בביאוגראפיה על איינשטיין של וולטר אייזקסון, את התבטאויותיו הענוות של מדען זה, שמודה בכך שהעולם הנו מיסתורין לגביו, למרות ממצאיו המדעיים. איינשטיין לא הסתחרר מהממצאים המדעיים, מהממצאים הטכנולוגיים, הוא הבין שהאדם, על כדור ארץ קטן, הוא נקודה אפסית ביקום האינסופי. למרות שאיינשטיין לא אימץ את משנת התנ"ך, הוא גם לא הזדהה עם המרד ה'נחשי', מרד השואף לריבונות, מרד השואף לשינוי סדרי עולם.
למען לנגח את יומרותיו של הררי, עלינו להצביע על הסתירות לאורך הספר. פרק 4 נקרא: 'ההכחדה הגדולה', ובכן ההתפשטות של הומו ספיינס לשטחים חדשים התרחשה בתקופה טרם התפתחו המיתוסים שהררי מייחס להם את כיבוש העולם.
וכך אומר הררי בתחילת פרק זה, עמ' 70 : 'כשהומו ספיינס עבר את המהפכה הלשונית הוא רכש טכנולוגיות ויכולות ארגון חדשות אשר אפשרו לו לפרוץ החוצה מגוש היבשה אפרו-אסיה ולהגיע אל העולם החיצון…. כמו אוסטראליה'. ההתפשטות לאוסטראליה קרתה לפני 50,000 שנה, התפשטויות אחרות אף הן התרחשו כתוצאה מחיפוש שטחים עם חיות לצייד. הררי מייחס להתפשטויות האלו את הכחדת החיות הגדולות.
ובכן, התרחשויות אלו לא היו תוצר סדרים 'מדומיינים'. הם היו פשוט צורך קיומי שההתאגדויות שהשפה כפתה על קבוצות אפשרו להם בכוחות משותפים לחפש מקורות מחיה. זה התאפשר אחרי שהשפה נתנה שמות לחסרים שאפשר למלא אותם.
הלקטים-ציידים קדמוניים אלו התפשטו על טריטוריות רבות ברודפם אחרי החיות הגדולות למען מחיה. ובכן, ה'הכחדה הגדולה' של החיות התרחשה בתקופה קדומה שעדיין לא יצרה מיתוסים, היוצרים מציאות מדומיינת.
הלקטים-ציידים שרדפו אחרי החיות הגדולות והכחידו אותן, לא הזדקקו לישויות עליונות, מדומיינות שיגנו עליהם, ישויות שהן פרי השלב השני של האדם הלשוני, האדם היושב קבע, האדם תוצר המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה.
האדם היושב קבע אחרי המהפכה החקלאית, הזדקק למגנים עליונים שיספקו לו גשם לגידולים, שישמור עליו מאויבים מלשדוד את תוצרת אדמתו.
הררי מעדיף את הלקטים-ציידים, שלמעשה בדומה לחיות ניזונו מהמוכן, ולפי עדותו הוא, הם התפשטו וגרמו להכחדת החיות הגדולות. הררי מעדיף אותם על החקלאים, כיוון שהוא חסיד חיים ללא חובות, חיים פאוסטיים. ומאחר שהררי מעדיף חיים ללא חובות, החיים 'המדומיינים' שלו חסרים את היסוד האנושי-לשוני, 'חליפין', לפיו בעד כל משאלה יש לתת תמורה, ערבות. בעולם ה'מדומיין' של הררי ה'אשראי' ניתן ללא ערבות, על כך בשעור הבא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: