Monthly Archives: ספטמבר 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 449

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 449 – 5. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
בספרו של יובל נח הררי, 'קצור תולדות האנושות' עמ' 140 , פרק 8 נקרא:'אין צדק בעולם'. אהיה האדם האחרון שיטען שהאדם מקיים את הצדק. הוא אמנם דורש צדק לעצמו, שולל אותו מאחרים.
למרות שהאדם מתעמר בצדק, עובדה היא שמושג זה קיים אצל האדם, ננסה לעמוד על מקור מושג זה.
ראה זה פלא, מושג ה'צדק' מקורו ב'דחף הקיום', היאך? שופנהאואר ראה 'בכח', את המניע של הברויים בעולמינו, ברור שהוא טעה, נסביר מדוע. כאשר אנו מתבוננים על הברויים בעולמינו, אנו נוכחים לדעת שכולם נמלטים מסכנות, ז.א. שב'דחף הקיום' מובנית ההבדלה מה טוב לקיום ומה רע לקיום, לכן הברויים בורחים מסכנות, הרעות לקיומם. אמנם הבריחה היא תוצאה של דחף, זה לא שולל את העובדה שטוב לקיום, רע לקיום, הוא צו קיומי. ה'כח', שאותו יחס שופנהאואר כמניע קיומי, הוא משני, הוא אמצעי למציאת מזון לקיום.
ובכן, במשל 'עץ הדעת' נאמר ש'דעת' מבדילה בין טוב לרע. בעל משל זה באינטואיציה עילאית הבין ש'דעת', השפה, היא כלי בשרות הקיום, קיום הגוף, שתפקידו למלא את צו 'דחף הקיום', לתת שם להבדלה 'טוב לקיום', 'רע לקיום'. ובאמת, בחלק השלישי של המשל, בחלק על קין והבל, מעשה קין ההורג את אחיו הבל, מוגדר כרע, רע לקיום. מכאן לכל בריאה, לפי חוקי הקיום, זכות לקיום, זכות זו מוגדרת כ'צדק' קיומי.
הפרמטר של 'צדק' הוא קיום הגוף, לכן הוא 'מגדלור' לקיום, גם אם האדם מתעמר ל'צדק' זה.
בהכרזה זו של הררי 'אין צדק בעולם' הוא שולל את 'צדק הקיום', או הוא שולל את הזכות לקיום, המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו. במציאות, האדם באמת שולל את 'צדק הקיום' של חלק מהחיות. רק הבודהיזם מקדש את 'צדק הקיום' לכל הברויים. מחשבת התנ"ך מקדשת את 'צדק הקיום' רק של האדם, היא מקדשת את קדושת החיים, כפי שהצבענו, היא שוללת הרג, הרג קין את הבל.
הררי המזלזל בתרומת היהדות לעולם, לפחות לעולם המערבי, אינו מבין שהתרבות המערבית שהושפעה מתיאולוגית קלווין, שהושפע ממחשבת התנ"ך, אף היא אמצה את מושג 'קדושת חיים' מהתנ"ך. הדגשתי שהחלק שהושפע מתיאולוגית קלווין, לא מתיאולוגית לותר.
בפרק הנ"ל, הררי מביא את כל ההתעמרויות של תרבויות ב'צדק', התעמרות, שהיא בדרך כלל שלילת 'זכות לצדק' מהזולת, לא מעצמן. גם אלו השוללים את ה'צדק', מהזולת, מאמצים אותו לעצמם.
כדי להמחיש את המחשבה הפרדוכסלית של האדם, נקדים ונביא את דוגמת סוקראטס. כידוע, סוקראטס נידון למוות על-ידי בני עירו אתונה, כיוון שהוא זלזל במשטר הדמוקראטי שלה. סוקראטס אפילו יעץ לתלמידו אלקיבידס בדיאלוג 'המשתה' לא לעסוק בעניינים חברתיים, לדאוג לנפשו בלבד. כידוע מההיסטוריה, אלקיבידס זה היה אדם מושחת ביותר.
ובכן, סוקראטס ששלל את מוסדות הדמוקראטיה של אתונה, את ערכי הצדק שלה, לאחר שהוא נידון למוות על-ידי משטר זה, הוא אמר שהוא הולך לעולם, ששם שולטים אלים צודקים יותר. בדיאלוג 'פיידו', לפני הוצאתו להורג, סוקראטס סיפר לתלמידיו, אחרי שישתחרר מגופו, הוא יעבור לעולם, ששם יזכה לדור בין האלים. סוקראטס אימץ את האמונה העממית האורפית על גלגול נשמות.
גם בתשתית חוקת מנו ההודית, יש אמונה בגלגול נשמות. את אי הצדק לגבי קסטות נמוכות, חוקה זו מסבירה או מצדיקה, שאלו בקסטות הנמוכות חטאו בגלגול קודם, על כן עליהם למרק את עוונותיהם בגלגולים עד לגאולה.
משתי הדוגמאות האלו אנו לומדים, שגם כאשר מתעמרים לצדק, חוזרים אליו בצורה עקלקלה, כיוון שהאדם זקוק לצדק קיומי.
אני חוזרת למה שאמרתי בתחילה, שהאדם מתעמר לצדק, כאשר הוא לא מסתפק במה שהוקצב לו, רוצה יותר.
בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', קין חומד את 'בחירתו' של אחיו הבל, הורג אותו למען לגזול ממנו את המתת. במשל 'עשרת הדברות' אנו שוב מוצאים אזהרות מלחמוד קניינים של הזולת.
הררי מתעלם מהשפעת, אזהרות אלו, של משלי התנ"ך, מלהתעמר בזכות לצדק בעולם המערבי, בעולם שאימץ את תיאולוגת קלווין. רפורמטור זה, קלווין, אימץ את רוב עקרונות התנ"ך. בקוראנו את תיאולוגית קלווין אנו נוכחים שהוא המליך על העולם את ה'השגחה', בהבדל מלותר שהמליך על העולם את ה'שטן'.
לקח לעולם הפרוטסטנטי 400 שנה לעמוד על ההבדלים בתורותיהם של שני הרפורמטורים, העולם הפרוטסטנטי הסתפק בכך, ששני הרפורמטורים, לותר וקלווין מרדו בכנסיה הקאתולית. לא חקרו את תורותיהם, לא היו מעוניינים לעמוד על ההבדלים ביניהם, בעיקר נמנעו מכך, כיוון שלא רצו להודות בכך, שקלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך. רק קמום הרייך השלישי גרם לאנשים כמו תומס מאן, להצביע על כך, שהשטן, שאותו המליך לותר הוא בסיס הרייך השלישי וכן להצביע על אשמת גיתה שאימץ את השטן בדרמה שלו 'פאוסט', ששם הוא קיבל את השם 'מפיסטו'. את הדעות האלו של תומס מאן אנו מוצאים בספרו: 'ד"ר פאוסטוס', שהוא נכתב כבר אחרי קמום הרייך השלישי. לתומס מאו במלחמת העולם הראשונה היו דעות שונות, דעות הערצה לתרבות הגרמנית.
היו רק שני יהודים חכמים שעמדו על הסכנה בתרבות גרמניה, היינה ואלזה לסקר שילר. משוררת זו כתבה מחזה בשם 'אני\ואני, בו הודתה על שניותה, היותה יהודיה, וגרמניה בחינוך. היא הבינה שמקור הרייך השלישי מבוסס על דרמת 'פאוסט' של גיתה. לא כאן המקום להרחיב על כך, מחוץ להצביע על כך, שמרד בעקרונות תנ"כיים, הדה-לגיטימציה של התנ"ך, על-ידי תיאולוגים גרמניים הביאו לממלכה שהיתה התגלמות הרוע.
אם הררי מעדיף עולם ללא הגבלות, רוצה בעולם מדומיין, גם פאוסט מרד בהגבלות קיומיות, בהגבלות חברתיות, על כן התחבר עם מפיסטו הממונה על מאגיה. פאוסט רצה במאגיה, בעולם מדומיין.
אין ברצוני להשוות את הררי לפאוסט, ברצוני רק להצביע על כך שמרידות בסדרים קיומיים מוביל לתוצאות שליליות.
כל המרידות האנושיות מקורן באי השלמה של האדם עם הקיצוב הקיומי. כאשר האדם שולל צדק מהזולת, הוא רוצה במשנה צדק לעצמו, ליותר ממה שהוקצב לו. מחשבת התנ"ך הסתפקה בעולם נגלה בלבד, לא קסמה לעצמה עולמות חלופיים ששם האדם משליט חוקים לפי משאלותיו. אבל כבר צאצאי העברים, אחרי קטסטרופת חורבן בית ראשון, חזרו אף הם להאמין ב'עולם הבא'. עובדה זו מוכיחה רק כמה קשה לאדם להשלים עם הקיצוב הקיומי.
עולמות 'מדומיינים', שהררי הוא חסיד שלהם, הם 'גלגול נשמות', ו'עולמות חלופיים', שהאדם קוסם לעצמו. השפה היא ינוסית, היא מגבילה, אבל בפן השני שלה מאפשרת הפלגות מעבר לאפשרויות קיומיות. עולמות חלופיים אינם מזיקים, כיוון שאי אפשר להוכיח את קיומם או אי קיומם. סכנה אורבת לעולם, מרצונות בסדרים 'מדומיינים' של האדם בעולם הנגלה.
מההיסטוריה אנו לומדים שמשאלות לשינוי סדרי עולם לא התגשמו עד היום הזה. משאלתו של הררי שעולם האדם יוחלף במכונות חכמות, כפי שהוא מציג בסוף ספרו, שייכת לאותן משאלות שהתבדו. הרי את המכונות המתוחכמות עדיין האדם ה'מפעיל' צריך להפעיל.
גם המשאלות האנושיות להיהפך לאלוהות, התבדו. דנתי במשאלה זו בספרי 'האדם-האל'. מספיק אם נביא את דוגמת אלכסנדר מוקדון שדימה שהפך לאל, אחרי כיבוש העולם בזמנו, משאלה שהתבדתה עם מותו בגיל 33 .
רצוי שהאדם יעשה שימוש טוב במתתים הקיומיים, ישלים עם העובדה שחייו קצובים.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור – 448 – 5 ,המשך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 448 – 4. המשך לעולמו המדומיין, עולם האברא כדברא של יובל נח הררי
הררי מייחס את כל התארגנות האנושית למיתוסים המדומיינים שהאדם יוצר. במציאות המיתוסים הם מאוחרים יותר, מי שמארגן בתחילה את האנשים לקהילות היא השפה. כפי שכבר הזכרנו כלי השפה שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה מכריח את האדם לשתוף פעולה למען יצירת המלה הראשונה, ומאחר שהשפה היא ישות נעלמת, לא מוחשית, עובדה זו מכריחה את יוצרי המילים הראשונות להתאגד לקבוצה זוכרת את השמות שבכוחות משותפים המציאו והעניקו לצרכים של הגוף, של החסרים שלו. המילים תפקידם לאו דוקא לנהל קומוניקציה, אלא תפקידן לתת ביטוי לחסרים של הגוף. אם כלי הכח שהוענק לכל הברויים עלי כדור הארץ שלנו לספק להם מחיה, גם התפקיד הראשוני של השפה להקל על האדם למצוא מחיה. בניגוד לכלי הכח השפה מאפשרת לאדם לספק את החסרים של מחיה על-ידי חליפין, שכלי הכח לא מעניק לברויים מחוסרי כלי השפה.
הלקטים-ציידים שהשפה אגדה אותם, בהעדר מחיה במקום מסוים, אמצעי חליפין שהשפה העניקה להם, דחף אותם ליציאה למרדף אחרי צייד, שחסר היה להם במקום קודם.
הלקטים-ציידים עדיין לא היו זקוקים למיתוסים ברדיפתם אחרי מקום מחיה חדש. הצורך הזה למיתוסים נוצר אחרי המהפכה החקלאית, לפני 10,000 שנה, כאשר עזרה הדדית אנושית לא מספיקה יותר, החקלאי נזקק לישויות נעלמות עליונות שיספקו לו גשם, שיבטיחו את גידוליו.
השפה היא לא רק כלי למציאת מחיה, לקומוניקציה שחסרים של מחיה אפשר להשיג על-ידי חליפין. השפה במהותה נוצרת על-ידי בריתות בין יחידיה, בריתות איך לכנות תחושת גוף, איך לכנות חסרים של הגוף, איך בשתוף פעולה, ברית, לזכור את המילים שנוצרו שהנן ישויות נעלמות ןקיימות רק בזכרון אלו שיצרו אותן. אנו מכירים בריתות מודעות מהמקרא, אבל רוב הבריתות אינן מודעות הן פרי השפה המוליכה את האדם למעשים מסוימים, הרי היא כלי עזר למטרה זו.
החקלאי התלוי כבר בכוחות הטבע למען גידוליו, הרי הוא בהבדל מהלקט-צייד לא ניזון מהקיים, כמו החיות חסרות השפה, אלא מגדל זנים, ואלה למען התפתחותם זקוקים לסיוע מכוחות הטבע. השפה הכל יכולה המוליכה את האדם מרמזת שיש לכרות בריתות עם כוחות נחוצים אלו, למען יספקו גשם, תנאים לגדילת הזנים. כך, מתוך צורך, נוצרים המיתוסים על אותם כוחות טבע המספקים את הנדרש.
הררי אומר בעמ' 122 כך: 'רוב בני אדם אינם רוצים לחשוב שהסדר השולט בחייהם הוא מדומיין….אף סדר מדומיין לא נוצר על- ידי הדמיון האישי של אדם בודד, סדר מדומיין נוצר על-ידי מיתוסים המשותפים למליוני אנשים שונים'. לפי הררי הסדר בחיי אדם הנו מדומיין, פרי מיתוסים, אבל כפי שראינו בחיי החקלאי, הסדר נכתב על-ידי כוחות הטבע המאפשרים לו לגדל את זניו. כל עולמו של החקלאי תלוי בכוחות הטבע שעליהם הוא בהמשך בורא מיתוסים. התהוות הסדר של החקלאי אינו מדומיין, המיתוסים שהוא רוקם בהמשך על הכוחות המספקים לו את החסרים הם מדומיינים, אבל הם משרתים את הסדר שכוחות הטבע מכתיבים לחקלאי.
המיתוסים הנוצרים הם בשרות הסדר שחוקי הקיום מכתיבים לאדם. כאן שוב השפה המובילה את האדם גורמת לו לכרות בריתות עם כוחות אלו שהוא תלוי בהם.
האדם בעולמינו אינו סוכן חופשי, הוא תלוי בנתונים הקיומיים, כמו השפה והוא תלוי בחוקי הטבע המספקים אנרגיה לפעולותיו. המיתוסים שהאדם רוקם, משמשים אותו לכרות בריתות עם כוחות הטבע שהוא תלוי בהם. בהמשך המיתוסים באמת מנוצלים על-ידי האדם למען הגדל את האני שלו, אבל השמוש הרע במיתוסים אינו מוסיף לאדם דבר. כבר הזכרנו את העובדה שהאדם יוצר לעצמו בסיוע מיתוסים מדומיינים קיומים לא תלויים בחוקי הקיום, כמו עולם חלופי.
המצאותיו של הררי את העולם ה'מדומיין' מאפשר לשייך לאותו למרד אנושי להיות משוחרר מחוקי הקיום. מה שאנו לומדים מההיסטוריה שהמרידות האלו, המכונות במשל 'עץ הדעת' מרד 'נחשי', לא שחררו את האדם מחקי הקיום.
בעולם הדיגיטלי, אנחנו עדיין תלויים בתוכנות לשוניות ובאנרגיה של כוחות הטבע, למען להפעיל מיכשור.
ברור מההיסטוריה שהאדם משחק תמיד במשאלות סרק להשתחרר מחוקי הקיום ולהפוך ריבון עליהם. עד עתה כל משאלות אלו התבדו.
הררי מסמל את עולם המשאלות האנושיות לשחרור מחוקי הקיום, טוב שהוא לא התחבר עם מפיסטו, בדומה לפאוסט, שרצה האמצעים מאגיים להשתחרר מהגבלות של חוקי הקיום, הגבלות חברתיות.
אולי יש להביא כדוגמא את חוקי התנועה בעולמינו, למען להוכיח, שסדרים בעולמינו אינן פרי סדר מדומיין, נוסח הררי, אלא צורך קיומי. איך היתה מתנהלת תנועה בערים ללא חוקי תנועה שאנו יוצרים למען קיום יחד, למען נוכל להתנועע בכבישים. אנו שומרים על חוקי התנועה למען לא להפגע, כך גם סדרים אחרים נוצרים למעם אפשרות קיום הדדי. הסדרים באמת אינם פרי כוחות עליונים, אלא יצירות של השפה, המוליכה את האדם ליצור אותם.
לא בכדי הררי שונא את מסורת מחשבת התנ"ך, מסורת שהשלימה עם חוקי הקיום, הסתפקה בעולם נגלה בלבד, לא קסמה עולם חלופי מדומיין, הסתפקה בקיום קצוב.
מעניין להביא את דבריו של הררי איך גורמים לאנשים להאמין בסדר מדומיין, וכך הוא אומר, עמ' 120 : ….ראשית אף פעם לא מודים בכך שהסדר מדומיין. תמיד טוענים שהסדר המקיים את חיינו הנו אבסולוטי שהאלים או חוקי הבע יצרו, לא שאנחנו המצאנו אותם…. בורא עולם קבע זאת'. כפי שציינו קודם, באמת אנו יוצרים את החוקים, אבל אנו יוצרים אותם לפי מה שהנתונים הקיומיים מאפשרים, לכן חוקים אלו אינם מדומיינים. הטענות האלו של הררי נשמעות ילדותיות, כביכול אנחנו לא תלויים בחוקי הקיום, אנחנו בראנו את עצמינו, וחיינו אינם קצובים על-ידי חוקי הטבע, אנו לא מתים לפי מה שקוצב לנו. את כל דברי ההבל האלו של הררי הקוראים החסידים אמצו.
הררי שולל 'רצון חופשי'. במציאות ה'רצון החופשי' של האדם הוא מוגבל, הוא מובנה בשפה היוצרת לאדם סדרים חברתיים. עובדה היא שהחיות החסרות שפה, גם לא יכולות ליצור סדרים חבריים, לא יכולות לספק לעצמן חסרים על-ידי חליפין. אנחנו יכולים לעמוד על היתרונות שהשפה ככלי, שהרצון החופשי הוא חלק ממנה, מעניקה לאדם, רק מהשוואות למצבן של החיות החסרות את כלי השפה.
במציאות האנושית, המרד של האדם בכלי שהוענק לו, מתחיל, כאשר הוא נוכח לדעת שחייו קצובים, שאין לו שליטה על חוקי קיום שרירותיים. במקרה כזה האדם באמת יוצר סדרים מדומיינים, כמו קיום עולם חלופי ששם שולטים חוקים לפי משאלותיו. מחשבת התנ"ך ניצלה ממרד זה בחוקי הקיום, מכאן שנאתו של הררי בעקרונותיה. הרי הוא במציאות, כביכול מורד בסדרים 'מדומיינים', אבל למעשה הוא כמה לעולם משוחרר מתלות ב-DNA , בתלות באינסטינקטים, הוא רוצה ב'אדם-אל' חופשי מהגבלות חוקי הקיום.
וכך אומר הררי ב'אחרית דבר' לספרו:'אנו מבחינת אלים שבראו את עצמם ואיננו חייבים דין וחשבון לאף אחד מלבד לחוקי הפזיקה'. זוהי הבשורה של הררי, בשורה שרבים אמצו.