Monthly Archives: אוקטובר 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעוא 452 – הגאונות של המשוררת אלזה לסקר שילר

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 452 – הגאונות של המשוררת אלזה לסקר שילר
אם בשעורים קודמים עמדתי על חוסר הבנת הוגים יהודיים את מהות הפילוסופיה הלשונית של אבותיהם, פילוסופיה הנמצאת בצורה מתומצתת במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, השתעבדו לפילוסופיות קוטביות לה, עלי לציין שני משוררים יהודיים, שבהבדל להוגים יהודיים אחרים שהעריצו את המחשבה הגרמנית, לפחות הבינו את היסודות ההרסניים של הפילוסופיה זו, היינה ואלזה לסקר שילר.
היינה ואלזה לסקר שילר הבינו, מה שיהודים אחרים לא הבינו, ולכן השתעבדו לפילוסופיה הגרמנית, ועדיין משועבדים לה.
היינה, בספרו 'דת ופילוסופיה באשכנז' עמד על היסודות ההרסניים במחשבה הגרמנית, ראה איך היא תהרוס את אירופה. היינה שחי במאה ה-19, עדיין לא היה מודע לכך, שהמחשבה הגרמנית מסוכנת בעיקר ליהודים. אבל אלזה לסקר שילר, שחיתה כבר במאה ה-20 והיתה כבר קורבן המחשבה הגרמנית שבתוכה גדלה, הבינה בגאונות שלה שהרייך השלישי מבוסס על היצירה 'פאוסט' של גיתה, שיהודים העריצו, ועדיין מעריצים. היא הבינה את זה באינטואיציה גאונית שלה, למרות, כפי שהיא מעידה על עצמה שלא קראה ספרים, בגין זה זלזלו בהבנתה. בהבדל ממנה, אני הגעתי למסקנות דומות לשלה, מקריאה מעמיקה של תיאולוגית לותר, וכל אלו שהושפעו ממנה. מהתעמקות שלי במחשבה הגרמנית הגעתי אף אני למסקנה, שתיאולוגית לותר שהומחזה בדרמת פאוסט, היא הבסיס של הרייך השלישי.
כאשר הגעתי אחרי מחקר מעמיק למסקנה שהרייך השלישי מבוסס על דרמת פאוסט, מסקנה שסיכמתי בספר 'אושוויץ כממלכת פאוסט' בשנת 1986 , עדיין לא ידעתי על הדרמה המופלאה של אלזה לסקר שילר בשם 'אני-ואני'.
ובכן, לא בכדי, לא הייתי מודעת לדרמה או 'אפוקליפסה' של אלזה לסקר שילר, כיוון שיהודים 'מכובדים', החרימו דרמה זו, בגלל ההעזה של אלזה לסקר שילר בדרמה לטעון שגיתה הוא בן השטן. לטעון טענה כזו על ה'אלוהים' גיתה, מושא הערצתם של היהודים, אפילו של בובר, הביא לכך, שדרמה זו נשארה מוחרמת על-ידי היהודים, לא זכתה לתרגום לעברית.
איך בכל זאת התוודעתי ליצירה זו? בגרמניה קמו מעריצים ליצירה זו, דבר שפורסם בעתונות העברית מסביב לשנת 2000 , ואני בסקרנותי חיפשתי את היצירה, שרק עותק אחד ממנה בגרמנית נמצאה אז בספריה הלאומית, שאי אפשר היה להוציאו, רק לצלם אותו. בשנת 2001, בשביעי של חודש ספטמבר, פרסמתי על כך מאמר במוסף 'תרבות וספרות' של ה'ארץ'.
אלזה לסקר שילר הנחשבת המשוררת הגדולה ביותר בגרמניה, במקום להיות המשוררת, ההוגה הגדולה ביותר היהודית, זכתה לכך שרק חלק משיריה תורגמו לעברית, ביניהם גם על-ידי עמיחי. רק אשה שלא היו לה עכבות בכל תחום, לכן נחשבה כמוזרה, יכלה להכריז על הגיבור הלאומי הגרמני, גיתה, שהוא בן השטן.
ובכן דרמה זו, או אפוקליפסה זו בשם 'אני- ואני', שם המרמז על כך שמשוררת, הוגה זו, ראתה את עצמה חצויה כיהודיה וגרמניה, מתרחשת 'בגיא בן הנון', שבו הכבודה השליטה של הרייך השלישי עומדת לפני המשפט האחרון.
אלזה לסקר שילר, שנפטרה בירושלים בתחילת 1945 , לא זכתה לראות התגשמות משפט פושעי הרייך השלישי, משפט שלא התקיים ב'גיא בן הנון', אלא בנירנברג.
אמנם המחשבה הגרמנית היום לא מאיימת על יהודים, שברובם לא נמצאים באזור השפעת גרמניה, אבל הבנתה של אלזה לסקר שילר שגיתה שנראה בעיני היהודים ונראה עדיין הומניסט, הוא בן השטן, שיצירתו נעשתה תשתית הרייך השלישי היא חשובה. במחזה, המשוררת יושבת בגן-עדן, ששם גיתה בדמות מפיסטו, וכל הכבודה הגרמנית, מתגמדים, היא מכריזה שם ש'טוב שאלוהים קיים'. ברור שאלזה לסקר שילר עומדת על ההבדל בין אלוהי הלותרנים, השטן או מפיסטו, שאותו המליך לותר על העולם, ובדרמת 'פאוסט' ששם הגיבור כורת אתו ברית, לבין אלוהי התנ"ך. בגלל הבנתה זו יצירה זו שלה הוחרמה על-ידי היהודים.
בלי ספק של העדר הבנת היהודים את מהות ירושתם, את העדר הבנת מהות תורתם של אויביהם, הקל את השמדתם.
למרות שהמצב של היהודים היום שונה ממה שהיה בזמן מלחמת העולם השניה, העדר הבנתם את זהותן, שבגללו נרדפו, זהות שאם מבינים אותה יש להתברך בה. יש להתברך במשל 'עץ הדעת', המכיל את בסיס המחשבה התנ"כית, מחשבה המאפשרת 'מודעות', שבגינו העברים נרדפו, כי ה'מודעות' מסר משל זה הוא 'מעמסה' על האדם, הרוצה רציפות, בעוד המודעות מבהירה לו שקיומו קצוב. והרי בלי מודעות האדם בכלל לא מודע בקיומו, ברציפות לא רק שאין מודעות לקיום, ברציפות אין בכלל קיום, קיום אנושי.
כפי שאלזה לסקר שילר הודתה בכך שלא קראה ספרים, הבנתה היתה אינטואיטיבית, לכן היא לא העמידה את ההשקפה התנ"כית מול ההשקפה הלותרנית. אבל בהכרזתה התמימה בדרמה, בהיותה בגן-עדן, 'טוב שאלהים קיים', היא באינטואיציה שלה הבינה, שקיום אלוהים, פרושו קיום העולם התנ"כי, עולם פרי הבדלות, עולם קצוב המאפשר 'מודעות', עולם מבוסס על קדושת חיים, ולא הרס פאוסטי-מפיסטופלי.
קיום קצוב מאפשר חיים בקהילות, קהילות, כפי שאלוהים רצה, כאשר הוא בלבל את שאיפתם של אנשי שנער במשל 'מגדל בבל', שרצו ברצף, רצף שוטף הבולע הכל. גם הפאוסטים שרצו ברצף, רצף נעורים, שטפו את אירופה.
נשאלת השאלה, מדוע השתעבד הרמב"ם למחשבת אריסטו? גם הרמב"ם רצה בדומה לאריסטו עולם נצחי, לכן שלל בספרו 'מורה נבוכים', את משל 'עץ-הדעת', שעליו מבוססת כל מחשבת התנ"ך, כך גם היהודים במרחב התרבות הגרמנית רצו מה שפאוסט רצה, 'נעורים נצחיים', ולא היו מודעים לסכנה האורבת לקיומם ממשאלות נוסח פאוסט.
יהדות יותר מאוחרת הפכה את מורשת אבותיה ל'פולחן', ולא הרחיבה את היסודות הפילוסופיים שבה החד-פעמיים.
כפי שנאמר, ההבנות האינטואיטיביות העילאיות של אבות העברים נמסרו במשלים מתומצתים שהיו זקוקים להרחבה. בהבדל מהמשלים הפילוסופיים הלשוניים התמציתיים, הפילוסופיות, היוונית שעליה מושתתת הפילוסופיה המערבית, נמסרו בכרכים עבי כרס. פילוסופיות אלו של פרץ שוטף, חסרות את ההבנה העילאית של משלי התנ"ך שהמחשבה האנושית היא פרי 'דעת', דעת ממקור חיצוני, דעת המבדילה, המנכרת דבר מדבר. הבדלה, ניכור זה מעניקים שמות ליחידות המנוכרות. 'דעת' המנכרת מאפשרת לאדם העושה בה שימוש, לראות את עצמו כיחידה מנוכרת, יחידה מנוכרת זו נעשית 'מודעת' לעצמיותה, להיותה סוביקט היכול להתבונן על העולם מסביב.
פילוסופיות מערביות שוטפות אלו, שלא רוצות להכיר בעובדה שהקיום האנושי הוא קצוב, קיים רק בזכות הקיצוב, הן פאוסיות, רוצות לשטוף את העולם.
כל היהודים 'המכובדים', ביניהם אפילו בובר, החרימו את היצירה המופלאה של אלזה לסקר שילר, שבדרמה שלה 'אני-ואני' חזרה באינטואיציה שלה לאלוהי התנ"ך, שברא עולם על-ידי הבדלות, ניכורים, וכך יצר יחידות מנוכרות שלהם העניק שמות. ברא את האדם בדמותו, שאף הוא יוצר דברים על-ידי הבדלות, ניכורים, שלהם הוא מעניק שמות. עולם שמי זה אינו זרם שוצף, זרם פאוסטי הרוצה לבלע את העולם, זרם שוצף רציף שאין בו 'מודעות', שאין בו קיום.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 451 – 'אויב קוסמי'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 451 – 'אויב קוסמי'
בשנת 1979 פרסמתי ספר בשם "אויב קוסמי", הגרמנים שהחליטו להילחם ביהודים מלחמת חורמה, למען להצדיק את כוונותיהם הזדוניות, העלו את המיעוט היהודי הבלתי מוגן לדרגת 'אויב קוסמי'. מי שקרא את MEIN KAMPF של היטלר, נתקל במקור שם זה, כאשר צורר זה כינה את היהודים כ'החטא הקדמון', כפרפרזה ל'חטא הקדמון', מושג שאותו טבע השליח פאול בקשר לאכילת חוה ואדם מפרי 'עץ הדעת', עבירה שהחטיאה את האנושות בעונש המוות.
ובכן, בצורה לא מודעת, השנאה ליהודים קשרה אותם כמגלמי יעוד, יעוד משל 'עץ הדעת', משל שהשלים עם חוקי הבריאה, הקוצבים לישויות משך מוגבל.
באותו זמן, בכתבי ספר זה, עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה, קשרתי את ההתפתחות הזו באידיאולוגיה הגרמנית, לתיאולוגית לותר שהמליך את השטן על העולם הנגלה, לותר שבעקיפין שלל את כל ערכי התנ"ך. ראיתי את תיאולוגית לותר כבסיס המחשבה הגרמנית בהמשך.
בספר יותר מאוחר בשם 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ראיתי שתיאולוגיה זו של לותר קבלה את צורתה הסופית בדרמת 'פאוסט' של גיתה.
מדוע אם כן אני היום קושרת את השנאה ליהודים למשל 'עץ הדעת' שהוא בסיס מחשבת התנ"ך, כיוון שהמרד האנושי, נגד קצוב משך קיומו ורצונו לנצחיות, מטיל על היהודים את האשמה שבגינם נמנע מהאדם לאכול מ'עץ החיים'.
השנאה ליהודים מגולמת בדמותו של ה'נחש' במשל, המבטיח ריבונות, השנאה ליהודים מגולמת ב'קין ההורג את הבל', הבל שהועדף על-ידי האלוהות.
ובכן היהודים מגלמים לשונאיהם 'אויב 'קוסמי', כיוון שהם ניטרלו את יומרת הנחש לריבונות, לאלוהיות, לנצחיות.
אני חוזרת לנושא זה, כיוון שהיהודים לצערינו לא הבינו את מקור השנאה אליהם. אמנם היהודים בהבדל משונאיהם לא שללו את מסר משל 'עץ הדעת', בהיותו חלק מהמסורת המקודשת, אבל הם התעלמו ממסר משל זה שהנו בסיס השקפת התנ"ך על 'עולם נגלה', בלבד, הרי צאצאי העברים אחרי קטסטרופת חורבן בית ראשון חזרו להאמין אף הם בעולם חלופי.
מדהים לגלות שאפילו הרמב"ם, בספרו 'מורה הנבוכים' לא עמד על מסר בעל 'עץ הדעת'. טעותו של הרמב"ם נבעה מאי ידיעתו, שמשל 'עץ הדעת' קדם לפרק 'הבריאה', לכן פרק א' של ספר בראשית מבוסס על משל קדום זה. לכן יחס הרמב"ם לאדם, שלפי פרק א' נברא בצלם אלהים, שהוא היה בעל שכל מושלם, שכל שהפסיד אותו בגין חטאו שאכל מפרי 'עץ הדעת', שהצטווה לא לאכול ממנו. מה שנשאר לאדם הנה היכולת להבדיל בין 'טוב לרע', יכולת נחותה. את היכולת הזו הוא מיחס לא ל'שכל המושלם' הראשוני אלא ל'מורגשות', לא ל'מושכלות'. מכך, הרמב"ם מסיג שהאדם גורש מ'גן-עדן' כעונש.
פרשנותו של הרמב"ם למעשה דומה לפרשנות ראשית הנצרות, לתיאולוגית פאול, שהאכילה מעץ הדעת בניגוד לאיסור לאכל ממנו, החטיאה את האדם, הורידה את מצבו של האדם, ממצב מושלם בגן-עדן, ולכן הוא גורש ממנו. פרשנות זו מנוגדת להתבססות מחשבת התנ"ך על המסרים של משל 'עץ הדעת' שההבדלה הופכת את האדם מחיה שלא מתבוששת בעירומה, לאדם מודע, מודע לעירומו, מודע להיותו מוותי, מוותי שהיה גם בגן-עדן, אבל לא היה מודע לכך. ההבדלה היא בשרות הקיום, בשרות דחף הקיום, שבו ההבדלה מובנית, מבדילה מה טוב לקיום, רע לקיום. מעשה קין ההורג את אחיו הבל הנו רע לקיום שעונש בצדו.
פרשנותו של הרמב"ם למעשה נותנת תימוכין להאשמות נגד היהודים, שחטאת חוה ואדם באכלם מפרי 'עץ הדעת', הורידה אותם מבעלי שכל מושלם לדרגה נמוכה יותר, גרמה לגרושן מגן-עדן. אם הפרשנות הזו של הרמב"ם, מייצגת את היהדות אחרי חורבן בית ראשון, לא יפלא שיהודים לא הבינו שהם מואשמים בכך שבגין אוכלם מפרי 'עץ הדעת' הם אשמים בגרוש מגן-עדן, מקיום רציף.
מאחר שהיהודים, בדומה לרמב"ם, לא הבינו כבר את ההשקפה הקיומית התנ"כית, הם לא ראו סכנה לעצמם מהדלגיטימציה של התנ"ך, על-ידי הלותרנים, מכך שרואים אותם נושאי החטא שבגינו האדם גורש מגן-עדן, שמשך הקיום קצוב.
מכל זה ראיית היהודים 'כאויב קוסמי', הדרך היא קצרה, הרי הם חטאו גם לפי הרמב"ם, שבהאשמה זו שלו בעקיפין איפשר האשמה זו.
חוסר הבנת היהודים את מורשת אבותיהם היא חטא, חטא שהכשיל אותם. העובדה שבמשך אלפיים וחמש מאות שנה היהודים לא ניסו להבין את העקרונות של פילוסופית השפה, שאבותיהם הורישו להם במשלים מתומצתים, משלים שהיה צורך להרחיב אותם. העובדה שצאצאי העברים לא הרחיבו את המשלים, מנע מהם להתמודד עם פילוסופיות מאוחרות יותר, גרם להם להשתעבד להם, אפילו הרמב"ם ניסה למצא סינתזה בין מחשבת אבותיו למשנת אריסטו. הוא לא הבין, שפילוסופית אריסטו מנוגדת לגמרי למחשבת התנ"ך, שהיא מבוססת על אמונה בעולם נצחי, מכני, לא בעולם נברא, שהיא מרחבית, לא דינמית.
אם הרמב"ם לא הבין את מורשת אבותיו, לא הבין שפרק א', פרק הבריאה מבוסס על משל 'עץ הדעת', על רכישת ההבדלה, הבדלה, ניכור המעניק לאדם את ה'מודעות'. הבדלה, שבעל משל הבריאה מיחס לאלוהות הבוראת את העולם על-ידי הבדלה, נותנת לכל ישות נבראת שם. ואם הרמב"ם לא הבין, עוד פחות ממנו הבינו אלו בתחום מרחב שלטון האידיאולוגיה הלותרנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
אם היהודים בדומה לרמב"ם, ראו באכילה מפרי עץ הדעת דבר שלילי, הרי הם לא הבינו את העילאיות של משל זה שהנו מקור פילוסופית השפה, המסביר בתמציתיות את ה'מודעות' האנושית, מודעות המאפשרת לאדם את ההתבוננות, על עירומו, על היותו מוותי. מודעות המאפשרת לאדם את נתינת שמות לצרכים קיומיים, צרכים המקבלים שמות שהם טובים לקיום, שמות לשלילת הצרכים הקיומיים, כרעים, כל זה בסיס המוסר.
ההבדלה המעניקה שמות לצרכים הטובים לקיום, היא בסיס ההשקפה הקיומית התנ"כית. השקפה השואפת לרציפות לא יכולה ליצור מוסר, מוסר המבוסס על הבדלה. ברציפות האדם מאבד מודעות לקיומו, הרי אף מודעות מבוססת על הבדלה, ניכור. ברציפות לא רק שהאדם מאבד מודעות לקיומו, אין בה קיום.
יהודים שלא הבינו את מורשת אבותיהם הגלומים במשלים התנ"כיים המתומצתים היו מוכנים לאמץ את תורת קאנט, ששלל את חוקי התנ"ך, שרצה בחוקים אימננטיים, לא יצירי השפה, שפה המתת לאדם, המבדילה אותו משאר הברויים, הם אימצו את תורת ניטשה, שרצה להיות 'מעבר לטוב ולרע', עיקרון השולל את ההבדלה, עיקרון המחזיר את הקיום לאין, אין שהנו תוהו, שהנו תיאמת הבלתי מחולקת.
יהודים שלא הבינו את מורשת אבותיהם, אימצו את 'פאוסט', שרצה נעורים נצחיים בסיוע מפיסטו הממונה על מאגיה. יהודים שלא הבינו את מורשת אבותיהם, לא היו ערים שהם יוקרבו לאל החדש מפיסטו, תמורת מתתיו.
יהודים שלא הכירו את מורשת אבותיהם, אבדו את זהותם שהוחלף בידי אויביהם לזהות 'אויב קוסמי' שיש להשמידם.
אמנם שונאי היהודים, יהודים שאבדו את זהותם, צלחו בהשמדת חלק ארי של קורבנותיהם, אבל המאגיה של מפיסטו הכזיבה את פאוסט, שהושאר על פי תהום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 450 – /האדם האל'

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 450 – 'האדם האל'
כבר בשנת 1975 פרסמתי ספר בשם 'האדם האל'. באותה תקופה טרם עסקתי בפילוסופית השפה, אבל מעסוקי במדע הדתות, התברר לי שרוב הדתות בצורות שונות מביעות את שאיפות האדם לריבונות, ריבונות, להתגבר על הקצוב של חוקי הקיום לקיום למשך מוגבל.
כבר בשלב ההוא היה לי ברור, שמחשבת התנ"ך, מראשיתה נלחמה בנטיה זו של האדם, אנו מוצאים את גרעין מאבק זה בנטייתו של האדם לריבונות במשל 'עץ הדעת' ששם ה'נחש' מסמל רצון לריבונות. כבר במשל זה ה'נחש' נענש על שאיפה זו, ובהמשך המשל, נאסר על חוה ואדם לטעום מפרי 'עץ החיים'.
אם הררי בספרו, 'קצור תולדות האדם' ב'אחרית דבר', רואה את האדם הופך מחיה לאל, מיחס התפתחות זו כתולדה של תקופת הסייבר, עלי להעמידו על טעותו, כבר הפרעונים המצריים ראו את עצמם כשווים לאלים.
בכתבים הפירמידיים, הפרעונים מתגרים באלים, טוענים שהם יודעים את שמם, אמצעי המאפשר להם להלחם בם. המצרים העתיקים ראו בשם ישות המכילה כבר את כל היכולות, לכן הפרעונים הסתירו את שמם תחת עורם, למען לא יגזל מהם אמצעי זה.
בהבדל מהמצרים, השומרים ראו בשם אמצעי הגובר על מוות הגוף, אם הוא נתמך על-ידי מעשי גבורה, המאפשרים לו להשאר בזכרון הדורות. את האמונה השומרית הזו אנו מוצאים באפוס גילגמש.
העברים שיצאו מאור ונדדו בארצות שונות, הכירו מיתוסים רבים שרווחו בתקופתם, משל 'עץ הדעת' מבוסס על שרידי מיתוסים שרווחו, שהוא מזים אותם. בין המיתוסים שרווחו, היה גם מיתוס ה'נחש' עם יומרות לריבונות, שבעל משל 'עץ הדעת' הזים. העברים שיצאו מאור הכירו גם יומרות אלוהיות של שליטים.
יומרות אלוהיות הן תולדה של השפה הינוסית, שפה המגבילה באותו זמן מספקת את האשליה לרצף. השפה שהנה ישות נעלמת מאפשרת את האשליות האלו, שאמנם הגוף כלה אבל היסוד הזה, השפה הנעלמת שורדת. קיום רצוף מאפשר את אשלית הריבונות.
משל 'עץ הדעת' הוא בסיס ההשקפה הקיומית התנ"כית, השקפה שהשלימה עם קיום קצוב לאדם, הזים יומרה לריבונות, לאלוהיות של האדם. מאחר שמחשבת התנ"ך השלימה עם קצוב קיומי ואת הרצף ראתה בשרשרת הדורות, אנו לא מוצאים בתנ"ך טראגדיות. לעומתה המחשבה היוונית היותר מאוחרת, פתחה את ספרות הטראגדיות.
המחשבה היוונית שהאמינה בנצחיות העולם, ראתה במוות אי צדק ויחסה אותו לכוחות עוינים לאדם, לגורל מתנכל. אמונה זו הובילה להתפתחות ספרות הטראגדיות.
ברור שהשפה הינוסית, שבפן אחד שלו קוצב, בפן השני מאפשר את אשלית הרצף, איפשרה בכל הדורות את היווצרות ה'אדם האל', כמו דומוזי-תמוז' השומרי המאוחר, ישוע הנוצרי, מפיסטו-פאוסט הלותרני ואחרים. בתנ"ך לא הוענק לאף אחד מהאבות אלוהיות. בעשרת הדברות מובטח למקיים את הדברות אריכות ימים.
מעניין לציין את הנאמר בבשורתו של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו. הוא מציין שמאחר שאף אחד לא ראה את האלוהות, ישוע האדם האל מחליפו. כפרפרזה לאמירתו של יוחנן אפשר להגיד שגם ישוע לא הופיע שנית כהבטחתו של השליח פאול.
בספרו השני, 'ההיסטוריה של המחר' הררי מבטיח שהמוות ינוצח והאדם יהפך לאל. הררי מתעלם מחוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות משך מוגבל. אמנם האדם הוא תולדה של מוטציה אנומלית ביקום, אבל ישות זו, האדם בסופו של דבר לא צולחת ולא יכולה לחוקי הקיום שאינם מאפשרים רצף. האדם כל רגע מחייו יכול לחדול מלהתקיים.
היקום מתקיים כיוון שאין בו רצף, ברצף אין קיום. ההבטחה של הררי נצחון על מוות פרושו חדלון.
השליח פאול מרד במחשבת התנ"ך, במשל 'עץ הדעת' שהנו בסיסו. אף הוא רצה לגרש את המוות שראה בו עונש בגין הפרת האיסור לאכול מפרי 'עץ הדעת' על-ידי חוה ואדם. האם משאלתו התמלאה?
הפילוסוף הסיני לאוטשה, רצה לחזור ל'טאו' הבלתי מחולק, מהר מאד התעשת והשלים עם החלוקה. משאלות אלו של בני אדם אם היו מתגשמים, הבריאה היתה מתבטלת.
הררי כמו בעלי אשליות לפניו, לא מודע לעובדה שאם המוות יבוטל, האדם לא יהפך לאל, יחדול מקיום. קיומינו פרי מודעותינו, מודעות פרי ניכור, ניכור מהזולת, ניכור מהסביבה. ברצף אין מודעות. אמנם החיות חסרות את המודעות מתת האדם, אבל אף הן מוותיות. ברצף הבריאה תחדל.
לא בכדי הררי מתנכר ליהדות, כפי שהוא הסביר במאמר קצר במוסף הארץ. הרי יהדות אימצה את הקיום, קיום שרשרת הדורות, בהבדל מחדלון רצוף, נוסח הררי.
הררי טבע את מושג 'מדומיין', כשם שהוא מעניק לכל המוסדות שאפשרו את ההתפתחות האמוקית של המין האנושי, מראשית הפיכת האדם ללשונאי. אפשר להעניק את השם הזה לכל בשורותיו של הררי כמו ביטול המוות, הפיכת האדם לאל.
פרויד מדבר על תשוקת האדם ל-THANATOS, מוות. ברור שהאדם לא שואף למוות, הרי ראינו שהוא משתוקק לרצף, אבל בצורה עקלקלה, השאיפה לרצף, היא שאיפה לחדלון, למוות.
כמובן, שהררי אינו מודע לחוקי הבריאה, המאפשרים את קיום היקום, שהם מבוססים על שבירת הרצף. ברצף, כפי שציינו אין קיום. למרות שהאדם מראשיתו משתוקק לרצף, למזלו משאלותיו לא התמלאו.
הררי, בספרו 'קצור תולדות האדם', כמו אלו העוסקים בעתידנות, מאמין במיכשור מתוחכם שייתר את האדם. במקרה זה טעותם של אלו העוסקים בעתידנות ושל הררי מבוססת על הנחה מופרכת. הרי כל המיכשור המשוכלל ביותר, מבוסס על תוכנה שהאדם מכניס למיכשור, שלו הוא מוסיף אנרגיה. המיכשור אינו ממציא את עצמו, הוא תמיד זקוק לאדם המפעיל.
למען להבין את האבסורדיות של אלו המשתעשעים באפשרויות של מכשור מתוחכם, אלינו לחזור לתופעה האנומלית של השפה שהנה תולדה של האונות הקדמיות, מושב האינטלקט האנושי. האונות הקדמיות, התפתחות אבולוציונית מאוחרת יותר, קשורות ליסודות ביקום, ליסוד האינפורמציה. המח שאף הוא פרי התפתחות אנומלית, יוצר מיסוד זה את השפה האנושית, שרצון חופשי מובנה בה. אחרת השפה לא היתה יכולה ליצור את המוסדות הווירטואליים של השפה. המח המתוחכם, במקרה זה כמו במקרה של יצירת הראיה של הברויים, מעבד יסוד למטרה זו, את הפוטונים.
ברור, שהמכשור המתוחכם, שעתידנים חולמים עליו חסר את הקשר הזה של האונות הקדמיות, קשר ליסוד יקומי מארגן, שרצון חופשי מובנה בו.
למרות המשאלות האנושיות במשך הדורות לריבונות, לאלוהיות, נחסר מהאדם שנברא היכולת לשנות את חוקי הבריאה, שבגינם הבריאה תיתכן.
גם אם האדם יצליח בתחכומו להרוס את מושבו, את כדור הארץ, היקום האינסופי יתמה על אוולתו של היצור הזה האדם, שלא הסתפק במתתים של האבולוציה, רצה יותר, יותר.