Monthly Archives: נובמבר 2016

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 454 – מעבר לטוב ולרע – מול מתתי הקיוםאוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 454 – מעבר לטוב ורע – מול מתתי הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 454 – מעבר לטוב ורע – מול מתתי הקיום
פילוסופים משתעשעים עם המשאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע', נזכיר כאן את שפינוזה ואת ניטשה, ואת הפילוסוף לאוטשה, ששאף לטאו הבלתי מחולק, האם משאלה כזו מאפשרת את הקיום? לאוטשה מהר מאד חזר ממשאלתו, מבלי לנמק את הסיבה לכך, אבל אנו לא מוצאים התנערות כזו מהמשאלה, אצל שני הפילוסופים המערביים.
שני הפילוסופים המוזכרים לא עמדו על אבסורד משאלתם, הרי בהעדר הבדלה לא היה מקום לתורותיהם, שהם הציעו. אבל גרוע מכך, העדר הבדלה גם שוללת את הקיום, ברצף לא מובדל, אין קיום.
ומדוע אם כך, האדם ראה במשאלה כזו אידיאל? הסיבה לכך היא אי הנחת של האדם ממתתי הקיום.
נתחיל עם ניטשה, הוא נתן ביטוי לאידיאל שלו ביצירתו 'כה אמר זרטוסטרא'. ובכן, מהי משאלתו של זרטוסטרא? הגיבור של הדרמה מתבודד על הר עם החיות האהובות עליו, משאלה כזו זהה עם משאלתו של אדם, שכעס על חוה שהאכילה אותו עם 'דעת', שגרם לגרושו מגן-עדן כיוון שהוא העדיף את שהותו בו. אבל הגיבור אחרי זמן מה משתעמם מחברת החיות, הוא יורד מההר לחברת בני אדם שנואים עליו, עם בשורת 'האדם העליון'.
ניטשה לא הרגיש בכל הסתירות של מחשבתו, אם משאלתו היא חברת החיות האהובות, מדוע אם כך הוא יורד עם בשורה לחברת בני אדם השנואים עליו, אם משאלתו היא להיות 'מעבר לטוב ולרע', מדוע נבחור בבשורתו 'האדם העליון', הרי הבשורה היא תוצאה של הבדלה. אולם בעיני ניטשה בשורתו היא מועדפת, טובה מהמצב הרע הקודם לפי דעתו.
מסתבר, שניטשה לא שלל הבדלה, הוא שלל הבדלה קודמת, רצה בהבדלה מועדפת עליו. בשלב יצירה זו ניטשה עדיין לא העלה את האידיאל שלו, 'רצון לכח', אידיאל בסוף ימיו. ניטשה במשך הזמן, אימץ את הסברו של שופנהאואר שהמניע של הברויים הוא רצון לכח. אם שופנהאואר ראה כמניע של כל הברויים רצון לכח, ניטשה רצה 'רצון לכח' של האדם העליון. האם אידיאל זה 'רצון לכח' של האדם העליון, שונה מרצון לכח של לותר, שאימץ את השטן בעל הכח כשליט על העולם הנגלה, שטן שהחליף את ישוע, שהבטחותיו לא התממשו? האם 'רצון לכח' של האדם העליון של ניטשה, שונה ממשאלתו של פאוסט, שאף הוא התחבר עם מפיסטו-השטן, בעל הכח, שיגשים את משאלותיו לשינוי סדרי עולם, סדר חדש של נעורים נצחיים.
ובכן, משאלותיהם של הוגים לותרניים, מאז הרפורמציה היתה חזרה על משאלתו של לותר, להתחבר עם הכח, אמצעי מועדף, המגשים משאלת אדם לשינוי ערכים, ביטול הגבלות קיומיות.
אמנם כבר הנצרות רצתה שינוי סדרי עולם, אבל ישוע החלשלוש לא הגשים את הבטחותיו, ההשגחה לא שתפה אתו פעולה.
ואם המשאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע' בסך הכל הצטמצמה בשינוי סדרי עולם מבוססים על 'כח', נשאלת השאלה האם משאלה זו תואמת את חוקי הקיום.
ראנו בשעורים קודמים, שהקיום מצייד את הברויים ב'דחף לקיום', לא דחף לכח. בהבדל ממה שהוגים הרוצים לשלול 'הבדלה', הבדלה מובנית ב'דחף לקיום', הבדלה מה טוב לקיום ומה רע לקיום. מתת הקיום הוא קיום, קיום האפשרי רק אם מציידים את הברויים עם אפשרויות לשמר אותו. לכן הקיום צייד את הברויים עם ה'הבדלה' מה טוב לקיום ומה רע לקיום. מכאן, הברויים המצויידים עם אמצעי ההבדלה הזה, בורחים מסכנות לקיום. אם הברויים לא יכולים לשמר את קיומם אזי הקיום, שדאג לשימור המתת, צייד את הברויים עם יכולת 'הבריחה' מסכנות לקיומם.
ובכן מטרת הקיום הוא קיום, ולא 'כח' השואף להרס הקיום. האידיאל של הרייך השלישי, התגלמות אידיאל ה'כח', רצה השמדת הקיום, האם אידיאל זה גושם ב'אדם עליון'? האם 'כח הורס', של האדם העליון, אידיאל ניטשה, השולל את 'דחף הקיום', שמירת הקיום, ניצח?
ובכן 'הקיום' אינו משתף פעולה עם אלו המתנכלים לו. מספיק אם נזכיר את האשורים, מדינת כח, שהנציג שלה, רבשקה, שליח סנחריב, התרברב לפני נציגי מלך חזקיהו על כוח מלכו, כח מלכי אשור, כפי שזה מסופר בפרק ל"ו של ישעיה. במציאות לא נשאר זכר לאשורים האכזריים.
הלותרנים לא רק חזרו לאידיאל הכח של האשורים, הם חזרו גם לאידיאל הכח היווני. בדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, הגיבור קליקלס, רוצה לחזור לחוקי הטבע לפיהם לאדם החזק, בעל הכח, יותר זכויות. אפשר היה להתיחס לדבריו אלו של קליקלס כלא יצוגיים לאפלטון, אבל אנו יודעים שאפלטון העריץ את ספרטה הכוחנית, העדיף אותה על עירו אתונה. באמת, במלחמה הפלופונזית, ספרטה ניצחה את אתונה, מלחמה שסימלה את סוף התרבות הקלאסית של יוון.
עלינו גם להתיחס לשפינוזה, שישראלים אוהבים לאמצו, למרות שהוא מרד בכל הערכים של אבות העברים. רוב הישראלים המאמצים את שפינוזה, לא מודעים לעובדה שהוא היה נערץ על הלותרנים הכוחניים, הרי קיימת זהות בין רצונו של שפינוזה להיות מעבר לטוב ולרע, לבין רצונו לשלול 'רצון חופשי' ללותרנים. אבל בהבדל מהלותרנים הכוחניים ששאיפותיהם התגשמו ברייך השלישי, למזלו של שפינוזה הוא לא יצג מדינה. אבל עלינו לעמוד על הסתירות במשנתו. אם שפינוזה שלל רצון חופשי, היאך הוא מרד במסורת אבותיו? בקיום 'פנתאיסטי' ששפינוזה האמין בו, הדברים מתרחשים על-ידי 'אמנציות', לישויות כמובן אין 'רצון חופשי' למרוד, בקיום פנתאיסטי גם לא קיימות העדפות של בחירה בין סוגי קיומים.
כל הדוגמאות האלו מטרתן להצביע רק על הסתירות במחשבות ההוגים שציינו.
מחשבת התנ"ך שאימצה את 'דעת', יכולת להבדיל בין טוב לרע, לכאורה לא הוסיפה על ההבדלה המובנית ב'דחף הקיום'. אבל לא כך. ההבדלה שדעת מאפשרת, היא תוספת של מתת הקיום, הבדלה זו היא רצונית, מבוססת על 'מודעות', ש'דעת' מעניקה לחוה ואדם. לכן אל נתפלא, שתוצאת האכילה הראשונית היא לא 'הבדלה', אלא מודעות'. חוה ואדם מיד אחרי אוכלם מהפרי, מבחינים שהם ערומים, דבר שהם לא היו מודעים לו בגן עדן, היכן שהם היו ערומים כיתר החיות. 'מודעות' מושגת כאשר האדם יכול להתבונן על עצמו מבחוץ. הילד המנתק עצמו מאמו, מתבונן על עצמו כיחידה, יחידה שלה הוא מעניק את השם 'אני', משיג מודעות.
ובכן, לפי משל 'עץ הדעת', 'מודעות' קודמת ליכולת הרצונית להבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום. ההבדלה המוענקת על-ידי 'דעת' היא תוספת על ההבדלה המובנית ב'דחף הקיום', המודעות מאפשרת פעולה רצונית, וכך מאפשרת לאדם לשפר את תנאי קיומו. קין ההורג את אחיו הבל באמצעי כוחני, ברצותו את 'בחירתו', 'העדפתו' על-ידי האלוהות, מבצע פעולה רעה, שעונש בצדה.
במציאות האנושית, כל המלחמות האגרסיביות הן תוצאה של 'קנאה', ולא תוצאה של הגנה על טריטוריה, הגנה המשותפת לחיה ולאדם. ספרטה שתקפה את אתונה, רצתה ב'הגמוניה של האחרונה ביוון, לפי ההיסטוריון טוקידידס.
האשורים האגרסיביים של העולם העתיק, רצו הגמוניה על העולם, רצו מעמד אלוהי, כפי שמלך בבל-אשור מתואר בפרק י"ד של ישעיה.
האם כל המדינות האלו שרצו יותר ממה שהקיום העניק להם, השיגו את משאלותיהם? האחרונים, הלותרנים, 'עם האדונים', האם השיגו את משאלתם?
הקיום צוחק לכל הרברבנים נוסח רבשקה האשורי, צוחק לקיינים של כל תורות המקנאים, הרוצים להיות 'מעבר לטוב ולרע', רוצים בסדר של 'כח' שיעניק להם את משאלותיהם.
הרצון להיות 'מעבר לטוב ולרע' הוא בריחה של האדם מ'מעמסת מודעות', מ'מעמסת ההכרה' שקיומו קצוב. האדם אינו אסיר תודה על כך שהוענק לו יותר מאשר לברויים האחרים על כדור הארץ, ליצור לעצמו קיום טוב יותר.
גדולת מחשבת התנ"ך היא בכך, שהסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד, ושאפה לצדק קיומי, צדק חברתי לקיום הקצוב.

מודעות פרסומת

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 453 – 'מודעות', מתת 'דעת', מעמסה על האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 453 – 'מודעות', מתת 'דעת', מעמסה על האדם
במשך ההיסטוריה לא ניתנה תשומת לב מספקת לצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…,' הנתקות מאוטוכתוניות שנעשה מקור המחשבה התנ"כית. הנתקות, ניכור, בסיס הפילוסופיה הלשונית. עמים ראו את עצמם אוטוכטוניים, אורגניים של האדמה שעליה ישבו שהוביל אותם למחשבה דטרמיניסטית.
השומרים האמינו בדטרמיניזם, המצרים אף הם ראו את עצמם כאוטוכתוניים, האמינו בדטרמיניזם, ראו את עצמם כחלק מ'מאט' סדר עולמי.
הצווי 'לך לך מארצך…,,' הפך את אבות העברים ל'בעלי רצון חופשי', הרי הם נתקו את עצמם באמצעות רצון חופשי ממקום מושבם. השפה מתממשת באמצעות רצון חופשי, יוצרת עולם שרירותי, לא דטרמיניסטי, שפה המאפשרת לקהילות אנושיות ליצור לעצמן שפה עצמאית עם מוסדות עצמאיים.
הצווי 'לך לך מארצך…', הפך את אבות העברים לנוודים בין קהלות שונות, עובדה שהוכיחה להם שהקהלות השונות הן יצירי שפה עצמאית, בעלי מוסדות עצמאיים.
העברים שיצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי, נשאו אתם את הירושה השומרית התרבותית המפותחת, יכלו בהמשך מתוך התבוננות שרכשו בנדודיהם, להוסיף נדבך לירושה השומרית. אם השומרים האמינו בדטרמיניזם, אבות העברים שהשתחררו מאוטוכטוניות, עובדה שהוכיחה להם שהם בעלי רצון חופשי, יכולים לבחור לעצמם מושב עצמאי הודות לכלי השפה, הבינו שכלי זה, השפה, הוא כלי יצירה.
אם השומרים ראו את השפה חלק מחוקים דטרמיניסטיים, אבות העברים שחררו את השפה מחוקים דטרמיניסטיים, הרי היא איפשר להם את ההנתקות מאוטוכתוניות, על כן היא פועלת על-ידי חוקיות שרירותית, חוקיות שרירותית המאפשרת לאדם רצון חופשי להנתק מדבר וליצור דבר חדש.
רק ההנתקות של אבות העברים, איפשרה להם, בהשתחררם מחוקים דטרמיניסטיים, ליצור את משל 'עץ הדעת', את רכישת 'דעת' מרצון חופשי. דעת, השפה שחוה ואדם ניכסו לעצמם, איפשרה להם את המשך ההנתקות, ניכור 'דעת' מהגוף, 'ניכור' שאיפשר להם להתבונן על הגוף מבחוץ, התבוננות זו שהיא ה'מודעות'.
אנחנו עדים איך ההנתקות הראשונית הובילה את חוה ואדם שרכשו את 'דעת' מרצון חופשי ל'מודעות'. ובכן 'מודעות' זו היתה צריכה להיהפך ל'מגדלור' האדם, ולא כך, האדם לא שש ל'מודעות', מודעות המצביעה על היות משך קיומו קצוב.
אל עלינו להשלות את עצמינו ש'ההבדלה' היא המתת העיקרי של 'דעת', הבדלה היא מובנית בכל הברויים, בדחף הקיום שלהם, על כדור הארץ שלנו, הרי כל הברויים, כתוצאה של 'דחף הקיום', בורחים מסכנות, יודעים מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. 'אדם', במשל מיד מאשים את חוה שפיתתה אותו לאכול מהפרי, פרי שהוציא אותו מגן העדן, שבו לא התבושש בעירומו, לא הרגיש שקיומו קצוב. אדם הרגיש ש'מודעות' שהונחתה עליו היא מעמסה.
מאז בשורת משל 'עץ הדעת' בשורת 'מודעות', מודעות המצביע על קיום קצוב, מתנהל מאבק, בעד בשורה זו, שלילת בשורה זו. לכאורה העברים אמצו את בשורת ה'מודעות' של משל 'עץ הדעת', הרי מחשבת התנ"ך מבוססת על עקרונות משלך 'עץ הדעת'. מחשבת התנ"ך השלימה עם קיום קצוב, האמינה רק בעולם נגלה, קיום רציף רק בשרשרת הדורות.
מחשבת התנ"ך השלימה עם עולם קצוב, לא רציף. הרי בפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם בבוראו יחידות קצובות, שלהן הוא מעניק שמות. ה'עשרת הדברות' בדבר הרביעי, האדם מצווה לחקות את האלוהות, לברא את עולמו, עולם קצוב.
למרות הירושה המחשבתית הזו, העברים בבית השני, אחרי חורבן בית ראשון, לא הסתפקו יותר רק ב'עולם נגלה', החלו להאמין בקיום גם בעולם חלופי.
עובדה זו שהעברים המאוחרים יותר התעלמו ממסר 'עץ הדעת', על 'עולם נגלה' בלבד, מנע מהם להתמודד עם השקפות קוטביות לירושה של אבותיהם, כמו ההשקפה היוונית שהאמינה בעולם נצחי, עולם רצוף, האמינה בדטרמיניזם.
אם המסרים של המשלים הלשוניים הפילוסופיים היוו את המסורת הנבואית, לידה התפתחה מסורת כוהנית, פולחנית. בדואליות הזו אנו יכולים להבחין, כאשר משה אחרי משבר 'עגל הזהב', מתפשר עם הירושה הכוהנית של אהרון.
בבית השני הירושה הפולחנית הכוהנית נצחה, הנבואה הושתקה. לא רק ידה של הכהונה היתה עליונה בבית השני, גם החוקה הקיומית, נהפכה לפולחנית. חוקים הפכו ל'מצוות' פולחניות. אם אנו בודקים את מחשבת ה'משנה' ומחשבת ה'תלמוד', אנו נוכחים לדעת שחסר בהם היסוד הפילוסופי לשוני של המשלים התנ"כיים.
אם יהדות מאוחרת לכאורה אימצה את ירושת אבות העברים, במציאות היא לא הבינה אותה יותר. על כן, אל נתפלא, שהרמב"ם, ב'מורה נבוכים' חוזר על טענת השליח פאול, מייסד הנצרות, שניכוס 'דעת' בחטא. וכך הוא אומר:….'כי זה השכל על האדם הראשון אשר היה לאדם טרם חטאתו. ובשבילו נאמר בו 'בצלם אלהים ברא אותו'….והשכל היה נמצא בו בתכלית השלמות, אבל הטוב והרע הוא נמצא במרגשות לא במשכלות…וכאשר חטא…הוסר ממנו ההשגה השכלית…נשאר לו השגת המרגשות ונטבע בידיעת הרע והטוב.' הרמב"ם בטעות רואה את פרק הבריאה קודם למשל 'עץ הדעת', ולא מבין שפרק הבריאה מבוסס על משל 'עץ הדעת', על עיקרון ה'הבדלה', עיקרון הניכור, על 'מודעות' שבו. הרמב"ם רואה בניכוס 'דעת' חטא ששלל מהאדם את השלמות הקודמת, שלמות קודמת, כיוון שנברא בצלם אלהים.
לא כאן המקום להצביע על כל הסבריו המוטעים של הרמב"ם. מחוץ הצורך להצביע שהמעטת ערך ההבדלה, במציאות פרושה ביטול ה'מודעות', פרי הבדלה, פרי ניכור. לא יפלא שהרמב"ם אימץ חלקים מתורת אריסטו, תורה קוטבית למסורת התנ"כית, הרי אריסטו האמין בעולם נצחי לא נברא, האמין בדטרמיניזם שממנו אבות העברים השתחררו באמצם שפה מבוססת על 'רצון חופשי' יוצר עולם שרירותי.
האם עלינו להתפלא ששפינוזה שמרד בירושה התנ"כית שלל רצון חופשי, האמין בעולם דטרמיניסטי, שאיינשטין שראה את עצמו כתלמידו אמר 'אלהים לא משחק בקוביות', האמין בדטרמיניזם. לא יפלא שיהודים שדתם הפכה לפולחנית, לא הבינו שמאשימים אותם שהחטיאו את העולם בניכוסם את 'דעת'.
אם חכמי היהודים לא הבינו את ירושת אבות העברים, את המהפכה המחשבתית שהם חוללו ביצרם עולם לשוני מבוסס על שרירותיות בתוך העולם הדטרמיניסטי, האם עלינו להתפלא שיהודים בתחום השפעת הלותרניות, אמצו את פאוסט, פאוסט שכרת ברית עם מפיסטו למען השגת נעורים נצחיים?
רק גאון לא שגרתי, כמו אלזה לסקר שילר, באינטואיציה עילאית הבינה, בעומדה על פי תהום, במלחמת העולם השניה, כי גיתה, יוצר פאוסט הוא בנו של מפיסטו. גיתה שאותו העריצו ומעריצים יהודים גם היום כאלהים אפילו בובר, והכריזה שטוב שאלהים קיים, אלוהי התנ"ך.
במשפטי נירנברג, העולם המערבי הצדקן, לא הבין את טענת פושעי המלחמה שהם מלאו רק פקודות, הרי רצון חופשי נשלל מהם כבר על-ידי לותר, ולכן הם מלאו רק פקודות. לקח לעולם הפרוטסטנטי 400 שנה כדי להבדיל בין תורת לותר, לותר שאימץ את השטן כשליט העולם הנגלה, שלל רצון חופשי, לבין תורת קלווין, שאימץ את ההשגחה וחזר לרוב עקרונות התנ"ך.
בכל זאת רצוי לברר מושגי יסוד, למען להבין שבדטרמיניזם, בהעדר רצון חופשי, האדם לא אחראי למעשיו.