אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 454 – מעבר לטוב ולרע – מול מתתי הקיוםאוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 454 – מעבר לטוב ורע – מול מתתי הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 454 – מעבר לטוב ורע – מול מתתי הקיום
פילוסופים משתעשעים עם המשאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע', נזכיר כאן את שפינוזה ואת ניטשה, ואת הפילוסוף לאוטשה, ששאף לטאו הבלתי מחולק, האם משאלה כזו מאפשרת את הקיום? לאוטשה מהר מאד חזר ממשאלתו, מבלי לנמק את הסיבה לכך, אבל אנו לא מוצאים התנערות כזו מהמשאלה, אצל שני הפילוסופים המערביים.
שני הפילוסופים המוזכרים לא עמדו על אבסורד משאלתם, הרי בהעדר הבדלה לא היה מקום לתורותיהם, שהם הציעו. אבל גרוע מכך, העדר הבדלה גם שוללת את הקיום, ברצף לא מובדל, אין קיום.
ומדוע אם כך, האדם ראה במשאלה כזו אידיאל? הסיבה לכך היא אי הנחת של האדם ממתתי הקיום.
נתחיל עם ניטשה, הוא נתן ביטוי לאידיאל שלו ביצירתו 'כה אמר זרטוסטרא'. ובכן, מהי משאלתו של זרטוסטרא? הגיבור של הדרמה מתבודד על הר עם החיות האהובות עליו, משאלה כזו זהה עם משאלתו של אדם, שכעס על חוה שהאכילה אותו עם 'דעת', שגרם לגרושו מגן-עדן כיוון שהוא העדיף את שהותו בו. אבל הגיבור אחרי זמן מה משתעמם מחברת החיות, הוא יורד מההר לחברת בני אדם שנואים עליו, עם בשורת 'האדם העליון'.
ניטשה לא הרגיש בכל הסתירות של מחשבתו, אם משאלתו היא חברת החיות האהובות, מדוע אם כך הוא יורד עם בשורה לחברת בני אדם השנואים עליו, אם משאלתו היא להיות 'מעבר לטוב ולרע', מדוע נבחור בבשורתו 'האדם העליון', הרי הבשורה היא תוצאה של הבדלה. אולם בעיני ניטשה בשורתו היא מועדפת, טובה מהמצב הרע הקודם לפי דעתו.
מסתבר, שניטשה לא שלל הבדלה, הוא שלל הבדלה קודמת, רצה בהבדלה מועדפת עליו. בשלב יצירה זו ניטשה עדיין לא העלה את האידיאל שלו, 'רצון לכח', אידיאל בסוף ימיו. ניטשה במשך הזמן, אימץ את הסברו של שופנהאואר שהמניע של הברויים הוא רצון לכח. אם שופנהאואר ראה כמניע של כל הברויים רצון לכח, ניטשה רצה 'רצון לכח' של האדם העליון. האם אידיאל זה 'רצון לכח' של האדם העליון, שונה מרצון לכח של לותר, שאימץ את השטן בעל הכח כשליט על העולם הנגלה, שטן שהחליף את ישוע, שהבטחותיו לא התממשו? האם 'רצון לכח' של האדם העליון של ניטשה, שונה ממשאלתו של פאוסט, שאף הוא התחבר עם מפיסטו-השטן, בעל הכח, שיגשים את משאלותיו לשינוי סדרי עולם, סדר חדש של נעורים נצחיים.
ובכן, משאלותיהם של הוגים לותרניים, מאז הרפורמציה היתה חזרה על משאלתו של לותר, להתחבר עם הכח, אמצעי מועדף, המגשים משאלת אדם לשינוי ערכים, ביטול הגבלות קיומיות.
אמנם כבר הנצרות רצתה שינוי סדרי עולם, אבל ישוע החלשלוש לא הגשים את הבטחותיו, ההשגחה לא שתפה אתו פעולה.
ואם המשאלה להיות 'מעבר לטוב ולרע' בסך הכל הצטמצמה בשינוי סדרי עולם מבוססים על 'כח', נשאלת השאלה האם משאלה זו תואמת את חוקי הקיום.
ראנו בשעורים קודמים, שהקיום מצייד את הברויים ב'דחף לקיום', לא דחף לכח. בהבדל ממה שהוגים הרוצים לשלול 'הבדלה', הבדלה מובנית ב'דחף לקיום', הבדלה מה טוב לקיום ומה רע לקיום. מתת הקיום הוא קיום, קיום האפשרי רק אם מציידים את הברויים עם אפשרויות לשמר אותו. לכן הקיום צייד את הברויים עם ה'הבדלה' מה טוב לקיום ומה רע לקיום. מכאן, הברויים המצויידים עם אמצעי ההבדלה הזה, בורחים מסכנות לקיום. אם הברויים לא יכולים לשמר את קיומם אזי הקיום, שדאג לשימור המתת, צייד את הברויים עם יכולת 'הבריחה' מסכנות לקיומם.
ובכן מטרת הקיום הוא קיום, ולא 'כח' השואף להרס הקיום. האידיאל של הרייך השלישי, התגלמות אידיאל ה'כח', רצה השמדת הקיום, האם אידיאל זה גושם ב'אדם עליון'? האם 'כח הורס', של האדם העליון, אידיאל ניטשה, השולל את 'דחף הקיום', שמירת הקיום, ניצח?
ובכן 'הקיום' אינו משתף פעולה עם אלו המתנכלים לו. מספיק אם נזכיר את האשורים, מדינת כח, שהנציג שלה, רבשקה, שליח סנחריב, התרברב לפני נציגי מלך חזקיהו על כוח מלכו, כח מלכי אשור, כפי שזה מסופר בפרק ל"ו של ישעיה. במציאות לא נשאר זכר לאשורים האכזריים.
הלותרנים לא רק חזרו לאידיאל הכח של האשורים, הם חזרו גם לאידיאל הכח היווני. בדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, הגיבור קליקלס, רוצה לחזור לחוקי הטבע לפיהם לאדם החזק, בעל הכח, יותר זכויות. אפשר היה להתיחס לדבריו אלו של קליקלס כלא יצוגיים לאפלטון, אבל אנו יודעים שאפלטון העריץ את ספרטה הכוחנית, העדיף אותה על עירו אתונה. באמת, במלחמה הפלופונזית, ספרטה ניצחה את אתונה, מלחמה שסימלה את סוף התרבות הקלאסית של יוון.
עלינו גם להתיחס לשפינוזה, שישראלים אוהבים לאמצו, למרות שהוא מרד בכל הערכים של אבות העברים. רוב הישראלים המאמצים את שפינוזה, לא מודעים לעובדה שהוא היה נערץ על הלותרנים הכוחניים, הרי קיימת זהות בין רצונו של שפינוזה להיות מעבר לטוב ולרע, לבין רצונו לשלול 'רצון חופשי' ללותרנים. אבל בהבדל מהלותרנים הכוחניים ששאיפותיהם התגשמו ברייך השלישי, למזלו של שפינוזה הוא לא יצג מדינה. אבל עלינו לעמוד על הסתירות במשנתו. אם שפינוזה שלל רצון חופשי, היאך הוא מרד במסורת אבותיו? בקיום 'פנתאיסטי' ששפינוזה האמין בו, הדברים מתרחשים על-ידי 'אמנציות', לישויות כמובן אין 'רצון חופשי' למרוד, בקיום פנתאיסטי גם לא קיימות העדפות של בחירה בין סוגי קיומים.
כל הדוגמאות האלו מטרתן להצביע רק על הסתירות במחשבות ההוגים שציינו.
מחשבת התנ"ך שאימצה את 'דעת', יכולת להבדיל בין טוב לרע, לכאורה לא הוסיפה על ההבדלה המובנית ב'דחף הקיום'. אבל לא כך. ההבדלה שדעת מאפשרת, היא תוספת של מתת הקיום, הבדלה זו היא רצונית, מבוססת על 'מודעות', ש'דעת' מעניקה לחוה ואדם. לכן אל נתפלא, שתוצאת האכילה הראשונית היא לא 'הבדלה', אלא מודעות'. חוה ואדם מיד אחרי אוכלם מהפרי, מבחינים שהם ערומים, דבר שהם לא היו מודעים לו בגן עדן, היכן שהם היו ערומים כיתר החיות. 'מודעות' מושגת כאשר האדם יכול להתבונן על עצמו מבחוץ. הילד המנתק עצמו מאמו, מתבונן על עצמו כיחידה, יחידה שלה הוא מעניק את השם 'אני', משיג מודעות.
ובכן, לפי משל 'עץ הדעת', 'מודעות' קודמת ליכולת הרצונית להבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום. ההבדלה המוענקת על-ידי 'דעת' היא תוספת על ההבדלה המובנית ב'דחף הקיום', המודעות מאפשרת פעולה רצונית, וכך מאפשרת לאדם לשפר את תנאי קיומו. קין ההורג את אחיו הבל באמצעי כוחני, ברצותו את 'בחירתו', 'העדפתו' על-ידי האלוהות, מבצע פעולה רעה, שעונש בצדה.
במציאות האנושית, כל המלחמות האגרסיביות הן תוצאה של 'קנאה', ולא תוצאה של הגנה על טריטוריה, הגנה המשותפת לחיה ולאדם. ספרטה שתקפה את אתונה, רצתה ב'הגמוניה של האחרונה ביוון, לפי ההיסטוריון טוקידידס.
האשורים האגרסיביים של העולם העתיק, רצו הגמוניה על העולם, רצו מעמד אלוהי, כפי שמלך בבל-אשור מתואר בפרק י"ד של ישעיה.
האם כל המדינות האלו שרצו יותר ממה שהקיום העניק להם, השיגו את משאלותיהם? האחרונים, הלותרנים, 'עם האדונים', האם השיגו את משאלתם?
הקיום צוחק לכל הרברבנים נוסח רבשקה האשורי, צוחק לקיינים של כל תורות המקנאים, הרוצים להיות 'מעבר לטוב ולרע', רוצים בסדר של 'כח' שיעניק להם את משאלותיהם.
הרצון להיות 'מעבר לטוב ולרע' הוא בריחה של האדם מ'מעמסת מודעות', מ'מעמסת ההכרה' שקיומו קצוב. האדם אינו אסיר תודה על כך שהוענק לו יותר מאשר לברויים האחרים על כדור הארץ, ליצור לעצמו קיום טוב יותר.
גדולת מחשבת התנ"ך היא בכך, שהסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד, ושאפה לצדק קיומי, צדק חברתי לקיום הקצוב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: