אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 456 – הזמן המודד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 456 – הזמן המודד
עלינו להתחיל את דיונינו במהות הזמן, לפי דעותיו של הנרי ברגסון בספרו 'האבולוציה היוצרת', בו הוא נותן לזמן להיות 'מפעיל', יוצר את האבולוציה. ברגסון ראה את המדע היווני כ'סטטית', כיוון שמדע זה לא לקח בחשבון את הזמן המפעיל. ברגסון בטענה זו, מבדיל את מדע הגאומטריה של היוונים, שהיה סטטי, מרחבי, למדע החדש, העושה שימוש ב'זמן', הקובע התפתחות הנגרמת על-ידי הזמן המפעיל. הזמן לפי הגדרת ברגסון הוא 'כח' מפעיל, כח ממציא.
מעניין לציין, שברגסון לא מזכיר את הרקליטוס, שראה את הקיום הזורם, שאפלטון ואריסטו יצאו נגדו בזעם. אם היה ברגסון מזכיר את הרקליטוס, היה מבין שהקיום זורם, והזמן רק מודד זרימה זו, והוא אינו גורם אותו. המדע החדש חוזר לדעתו של הרקליטוס שהיקום נמצא בזרימה, משתמש בזמן רק כמודד זרימה זו, דבר שהרקליטוס לא עשה.
ברגסון היה פילוסוף יהודי שנולד בשנת 1859 , קיבל פרס נובל בשנת 1929, והשפעתו היתה רבה בזמנו. ברגסון שמופיע בספריו של פרוסט בשם ברגוט, התקרב לנצרות, למרות שלא המיר את דתו. חשוב לציין עובדה זו, שברגסון שהעריך ימים, למרות התקרבותו לנצרות, מת בשנת 1941, בימי כיבוש צרפת על-ידי גרמניה הנאצית, אחרי שהיה עליו להתפקד לפני הכובשים כיהודי.
הזכרנו פעמים רבות בשעורים קודמים את ספרו של התיאולוג הנורווגי, טורליף בומם, בשם : 'מחשבה עברית בהשואה עם מחשבה יוונית'. בומן הושפע מהפילוסופיה של ברגסון, בהבדל ממנו עשה בה שימוש, כאשר הוא ניסה להציג את שתי ההשקפות, את ההשקפה העברית ואת ההשקפה היוונית, דבר שברגסון לא עשה.
בומן אימץ את קביעתו של ברגסון שהמדע היווני היה מרחבי סטטי, והעמידו מול המחשבה העברית, שלפיו, בהשפעת ברגסון, היתה דינמית, כתוצאה מהיותה מופעלת על-ידי הזמן. בומן עשה שימוש ברעיונו של ברגסון לגבי המחשבה העברית.
הגדרות אלו של בומן לגבי שתי התרבויות נכונות, שהמחשבה היוונית היתה סטטית מרחבית, בעוד המחשבה העברית היתה דינמית. בומן רק טעה, כאשר יחס למחשבה העברית שהיא מופעלת על-ידי הזמן, לכן היא דינמית. כפי שקבענו לעיל, זמן אינו מפעיל, זמן הוא רק מודד התרחשויות.
המחשבה התנ"כית אמצה את הקיום הזורם, בקבעה שהקיום אינו רציף, לכן גם קיומו של האדם אינו רציף, כיוון ש'המוות' קוטע אותו, הוא מתחדש בשרשרת הדורות. אלו שמרדו במשל 'עץ הדעת', משל שקבע שחיי אדם קצובים, נגמרים במוות, מתחדשים בצאצאים, הושפעו מהמחשבה היוונית הסטטית, מחשבה שהאמינה בקיום רציף.
ובכן, הדינמיות של מחשבת התנ"ך, לא היתה מונעת על-ידי ה'זמן' המפעיל, נוסח ברגסון, אלא הכירה בקיום זורם. בקיום זורם זה האדם בעל השפה שובה נתחים ממנה באמצעות הענקת שמות לנתחים אלו, למשך מוגבל. כך האדם יצור ביאולוגי הנמצא בהשתנות מתמדת, מילד לנער, למבוגר, השם הופך אותו ליחידה סטטית, למשך מוגבל.
אם לפי הרקליטוס אי אפשר להכנס פעמים רבות לאותו נהר כיוון שהוא נמצא בזרימה, לפי מחשבת התנ"ך הנהר שכונה בשם, מאפשר להכנס לתוכו פעמים רבות. הרקליטוס לא היה מודע לשפה השובה נתחים מהזרימה למשך קצוב בהענקת שמות לנתחים.
המורדים בעיקרון של משל 'עץ הדעת' המכיר במוות, בהפסקות, לא הבינו שרק מודעות למוות מאפשר את תחושתינו שאנו קיימים, ברצף אין קיום, וודאי שאין בו את התחושה של יחיד שהוא מתקיים.
ברגסון לא רק טעה בקבעו שהזמן מפעיל את הקיום, גורם לאבולוציה, הוא התעלם מהרקליטוס, שגם סוקראטס, אפלטון, אריסטו התעלמו ממנו. מחשבת התנ"ך קדמה למחשבתו של הרקליטוס, אף היא הבינה שהקיום זורם, אבל עצרה את הזרימה בלכידתה נתחים מהזרימה למשך קצוב על-ידי שמות, בצורה כזו נתנה אפשרות לקיום עולמו של האדם.
השפעתו של ברגסון היתה לא רק על התיאולוג בומן, אלא היא השפיעה גם על מחשבתו של פרוסט שכינה את ספריו בשם 'החיפוש של הזמן האבוד', והספר האחרון בסדרה זו כונה על-ידו 'הזמן הנמצא.'
מי שקורא את ספריו של פרוסט, נוכח לדעת שהוא רואה את כל ההתרחשויות המשתנות כנגרמות על-ידי הזמן. במציאות ההתרחשויות משתנות כיוון שהאדם הביאולוגי נמצא בשינויים מתמידים, המשפיעים גם על התנהגותו, על מחשבתו.
פרוסט לא הבין שכאשר פתאום העבר הופיע לפניו, עבר זה היה מקובע במוחו, בזכרונו, בתמונות, במילים סטטיות. האדם יכול לדלות תמונות סטטיות אלו מהזכרון. התרחשויות מסוימות מדי פעם העלו במוחו של פרוסט תמונות לשוניות סטטיות מהזכרון, אלו שהזמן נעדר מהן, כפי שההיסטוריה משמרת זכרון מאורעות בתמונות לשוניות סטטיות. אנו יודעים על רצף אנושי בגין תמונות היסטוריות סטטיות אלו שקובעו בכתב, עמים שלא המציאו עדיין את הכתב ולא קיבעו באמצעותו מאורעות, זכרונם נגוז. כך פרוסט לא העלה זמן אבוד, הוא העלה תמונות סטטיות מילדותו, שהתווספו בזכרון, הוא העלה זכרון.
אמנם פרוסט בסוף ספרו 'הזמן הנמצא' אומר שכאשר האדם מת, הזמן מסתלק ממנו. הוא רק לא הסיק מקביעתו זו של עצמו, שגם הזכרון שקפא הוא אל-זמני, הזמן הסתלק ממנו.
פרוסט שנחשב סופר צרפתי, למעשה לפי ההלכה היה יהודי, כיוון שאמו היתה יהודיה שלא נטבלה לקאתוליות כמו בנה שנטבל, לדתו של אביו. מצדו היהודי פרוסט היה גם מקורב לברגסון.
אנחנו צריכים ליחס לזמן עוד תפקידים, מחוץ לתפקידו למדוד את המאורעות, התרחשויות. הזמן גם מסדר את ההתרחשויות בזכרון שכבה על שכבה. נוסף לכך, הזמן גם מודיע לנו על תחילת התרחשות, ועל סיומה.
ההיסטוריה האנושית מתאפשרת בזכות השמות הניתנות לאישים ולמאורעות, ואלו מקובעים בכתב, והזמן מסדר את המאורעות שכבה על שכבה. וכפי שקבענו קודם, היסטוריה מתאפשרת הודות להמצאת הכתב המקבע את השמות. ברור ממה שנאמר, הזמן אינו מפעיל את זרימת המאורעות, אלו זורמים הודות לחוקי הקיום הגורמים לזרימת ההתרחשויות.
חוקי הקיום הם מאחורי הזרימה, ההשתנות, זרימה המאפשרת צמיחה והפסקות, מוות, וצמיחה מחודשת.
רק חוקי הקיום הגורמים לזרימה, מאפשרים גם פעילות אנושית. לכן מחשבת התנ"ך שהכירה בהשתנות, פעלה לפי חוקי הקיום, אלו הגורמים השתנות, היתה פעלתנית, דינמית. על כן מחשבת התנ"ך לא היתה דינמית, כפי שסבר התיאולוג בומן בעקבות ברגסון כתוצאה מהזמן המפעיל.
לזמן המודד עוד תפקיד חשוב. העובדה שהוא מסדר את המאורעות שכבה על שכבה, הוא יוצר רצף. ההיסטוריה האנושית מספרת לנו על התרחשויות ברצף.
כבר פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, מספרת לנו שהבריאה היא דינמית ורציפה ומתבצעת על-ידי רצון חופשי, כיוון שהאלוהות לא נשלטת על-ידי חוקים דטרמיניסטיים. הרופא, פילוסוף גלן, במאה השניה לספירה, טען, שרצון חופשי נכנס לעולם הנוצרי מאופן פעולת האלוהות הבוראת ולא משועבדת לחוקים דטרמיניסטיים. גלן ראה בכך הבדל בין התרבות הנוצרית שהתבססה על התנ"ך, לבין התרבות היוונית שהאמינה בעולם נצחי ולא ידעה בקיום רצון חופשי.
הזמן בפרק הבריאה קובע או מודד את משך פעילות השמש, הירח, הוא אינו גורם מפעיל.
בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את בריאת העולם של האלוהות, בהפעילו את רצונו החופשי ביצירת עולמו. אם האלוהות בראה את היקום מתוך רצון חופשי והזמן שימש אותה רק כמודד, גם האדם בורא, יוצר את עולמו מרצון חופשי והזמן הוא רק מודד בידיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 455 – המוות מקדש את מתת החיים
האדם אינו משלים עם חיים קצובים, הוא משתוקק ל'רצף', בלא הבינו שברצף אין קיום. כפי שהאדם אינו משלים עם קיום קצוב, הוא דוחה מודעות כמעמסה, מודעות התוחמת גבולות לקיום.
האדם האנומלי ביקום, שהוענקה לו מודעות על קיומו, נמצא במרד במתת שהוענקה לו. כבר אדם זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הוציאה אותו 'מגן-עדן' המועדף, שבו לא היה מודע להיותו מוותי, לא היה מודע להיותו ערום.
גדולת מחשבת התנ"ך שהשלימה עם המתתים האנומליים של הקיום: 'מודעות', חיים קצובים, עולם נגלה בלבד. בכך נבדלה מהירושה השומרית שהאמינה שהאדם הנו חלק מחוקים דטרמיניסטיים, האמינה בגורל עוור השולט בו.
מחשבת התנ"ך גם נבדלה מהמחשבה היוונית היותר מאוחרת, על עולם נצחי לא משתנה, מחשבה שאף היא האמינה בגורל עוין, גורל שהאדם לא יכול לו, היותו חסר רצון חופשי. אמונה זו הולידה את הטראגדיה היוונית.
ובכן, המחשבה היוונית שהאמינה במשאלה האנושית ב'רצף', היתה טראגית, בעוד המחשבה התנ"כית האמינה בעולם קצוב, עולם נברא, האמינה ב'קדושת החיים', האמינה במתת החיים ברכה.
לכאורה האדם צריך היה להסיק מדגמים שונים אלו שהשלמה עם מתתי הקיום האנומליים עדיף מלהשתוקק למשאלה של קיום רציף, אבל לא כך.
במציאות האנושית הפילוסופיה היוונית, תורותיהם של סוקראטס, אפלטון, אריסטו, עדיפים על בני אדם, על המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים, אפילו על צאצאי העברים.
המחשבה המערבית כולה נמצאת במרד נגד עקרונות מחשבת התנ"ך, מחוץ לקלוויניזם שחזר לרוב עקרונות תנ"כיים. אפילו יהודים רחומים, עד היום הם כרוזי עקרונות לותרניים, לא מודעים לירושת אבותיהם. יהודים רחומים כמו פילון האלכסנדרוני, ואפילו הרמב"ם רצו סינתזה בין נחשבת אבותיהם לבין המחשבה היוונית, למרות היות תורות אלו קוטביות לגמרי. יהודים של הזמן החדש הם חסידים של תורת קאנט, יצירת פאוסט של גיתה, 'כה אמר זרטוסטרא' של ניטשה, תורות השוללות את בסיס מחשבת התנ"ך, תורות העושים לה דלגיטימציה.
נשאלת השאלה, היאך אבות העברים, יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, שלא עמדו לרשותם הידיעות היותר מאוחרות שהמח ולא הלב הנו מקור המחשבה האנושית, שלא ידעו על אונות קדמיות, על ניירונים עמלניים, בצורה פלאית יצרו את המשל העילאי על שלושת חלקיו, משל 'עץ הדעת', בסיס הפילוסופיה הלשונית?
בלי ספק, שאבות עבריים אלו יכלו ליצור את מסקנותיהם, רק על בסיס הירושה השומרית שנשאו אתם, ירושה מחשבתית שעלתה הרבה על המחשבה היוונית היותר מאוחרת. אבות העברים רק הוסיפו נדבך חשוב לירושה השומרית, הם שחררו אותה מדטרמיניזם, מאמונה בגורל.
אינטואיציה אנושית לעתים מסוגלת להגיע למסקנות, הנעלמות מבעלי ידיעות יבשות.
הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנמסרה במשלים מינימליסטיים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה, שהבינה שפילוסופיה היא פרי מתת 'דעת', השפה. היא בהבינה שמתת 'דעת', המאפשרת 'מודעות', השלמה עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות גבולות, משלימה שרצף הוא רק בשרשרת הדורות. מודעות פרי השפה המנכרת, רק היא מאפשרת מחשבה אנושית, התבוננות על היקום. ברור שפילוסופיה זו נזקקה להרחבה, דבר שצאצאי העברים לא עשו. פילוסופיות אחרות, היוונית המערבית, לותרנית, עוסקות במשאלות עקרות.
פילוסופיות עקרות אלו סוברות שאמצעי הכח יכול לשנות סדרי עולם. קין ההורג את הבל, סבר שבהפעילו כח, יזכה בבחירת אחיו, בחירה שמשמעותה השלמה עם נתוני הקיום, עם המוות המעניק משמעות למתת הקיום, מעניק קדושה לו.
הזעם נגד תובנות משל 'עץ הדעת', נגד 'מודעות' למוות הוליד מלחמות הרס, מלחמות זעם נגד הקיום שלא נענה למשאלות עקרות. זעם זה הופנה נגד צאצאי העברים שיצרו משלים אלו, בעוד שהם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם.
המרד האנושי נגד 'מודעות' למוות, מבטל את המודעות לקיום, מודעות האפשרית רק כאשר היא תוחמת גבולות, ברצף, בדטרמיניזם אין מודעות, אין מחשבה. האדם המתכחש למתת האנומלית, השפה המנכרת דבר מדבר, שוקע בסתירה, ומנסה להנצל ממנה בחושבו להפעיל כח על המציאות, כח שישנה את סדרי עולמו של האדם.
ברור מכך, שאמונה בדטרמיניזם, בקיום רציף שולל את בסיס יומרת הפילוסופיה להבנת עולמו של האדם. לא בכדי, אפלטון ואריסטו שללו מהאדם יכולת יצירה, טענו שהאדם הוא חקיין. אריסטו בספרו 'פואטיקה', מכנה את האדם כחקיין הגדול ביותר. הרי אריסטו בטענה זו ביטל את הפילוסופיה של עצמו, האם הפילוסופיה שלו היתה קיימת ביקום, שאפשר היה לחקות אותה? האם אריסטו הצליח לפענח את עקרונות תורתו מכתבים כתובים ביקום?
ואם אנו פונים לקאנט, בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה', שבו הוא יוצא נגד חוקי התנ"ך, שלפיו הם חיצוניים, בעוד שלפיו חוקים אימננטים עדיפים עליהם. אנו תוהים על כך שהוא לא הבין את הסתירה המחשבתית של עצמו. קאנט לא הבין שכאשר הוא שלל את החוקים החיצוניים של התנ"ך, מעדיף חוקים אימננטיים, הוא שלל את כל קסם 'מגדל בבל' הפילוסופיה של עצמו, הרי היא היתה חיצונית, כתובה בשפה חיצונית, במלל אינסופי, בספרים עבי כרס.
אל עלינו לתהות על הפרדוכסים המחשבתיים של בני אדם, אפילו הגאון המדעי היהודי, איינשטיין, טען שאלהים לא משחק בקוביה, האמין בדטרמיניזם, לא הבין שהוא יכול להתבונן על היקום בהיותו בעל שפה שרירותית לא דטרמיניסטית.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לפי הפיזיקאי היינץ פיגלס, בספרו 'הקוד הקוסמי' מוכיחה שהמסה היא אנרגיה שבויה, ואני מוסיפה, שבויה בנוסחה, בשפה. איינשטיין לא הבין שהקיום המאורגן, מאורגן על-ידי אינפורמציה, שפה נעלמת, בהבדל מהאנרגיה השחורה שאינה מאורגנת באינפורמציה.
איינשטיין יכול היה לקבוע את חוקיו הפיזיקליים, כאשר כפה על ההתרחשויות, שבה אותן בנוסחאות אינפורמטיביות.
פרדוכסים אנושיים, האדם הרוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום העניקו לו, מתפשט מגבולותיו, מתבטל.
מזופוטמיה, מתומצתת במשל 'מגדל בבל', האימפריות בתוכה רצו יותר ויותר, בטלו גבולות, נעלמו. אשור האימתנית שרצתה לבלע את היקום נבלעה על-ידו, לא השאירה זכר לקיומה, זכר לשליטיה האימתניים, מחוץ במשלים של הנביאים, כמו משל י"ד בספר ישעיה.
רומא האימתנית, שלא היה די לה, נכבשה על-ידי שבוייה, אלו שהיא צלבה באלפים בוויאה אפיה. אנו לא צריכים להרחיק עד לעת העתיקה. מספיק אם נזכיר את עם האדונים, את הפאוסטים שבכוחם רצו יקום ללא גבולות, ללא עוצרים אותם במרוץ האמוקי.