ינואר | 2017 | אוניברסיטה ווירטואלית

ארכיון חודשי: ינואר 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ חיים'

29 בינואר 2017 – 6:24

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

מאת רבקה שכטר | פורסם בפילוסופית השפה | לכתוב תגובה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 457 -שמות הנם גשר על הקיום הזורם

8 בינואר 2017 – 13:21

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 457 – שמות הנם גשר על הקיום הזורם
ללא השם הלוכד את גופינו הביאולוגי המשתנה, לא היינו מודעים להיותינו ישות רציפה. כך לגבי כל תופעות הקיום שאנו לוכדים אותם בשמות, שמות שלמעשה הם גשרים על זרם הקיום.
אנו צועדים על גשר השמות, שמות שהנם ישויות נעלמות
מכאן עולמינו השמי הווירטואלי, הנו תולדה של זכרון הקהילה היוצרת את השמות, זוכרת אותם, מאכסנת אותם בזכרון. בהבדל מהעולם השמי הווירטואלי, הקיום הזורם הוא מוחשי, מתקיים גם כאשר הקהילה הזוכרת את השמות נכחדת.
אם אנו מתבוננים על ההיסטוריה האנושית, מתברר לנו, שממלכות שלא הכירו כתב ולא קבעו בו את קורותיהן, נגוזו, כאילו לא היו קיימות. אבל גם ממלכות אימתניות שהטילו את אימתן על אוכלוסיות, ששאפו לנצחיות על-ידי כיבושים כוחניים, הזניחו את עולמן הלשוני, זכרונן שרד רק בשמות שנשתמרו בכתבים אצל קורבנותיהם. כך זכרונם של האשורים נשמר בזכרון מקובע בכתב של העברים, קורבנות ממלכה אימתנית זו. אלו המנסים להנציח את עצמם בכוחנות, זכרם נגוז.
אנו מודעים לקורות הממלכה המצרית העתיקה, שהשאירה פירמידות, עושר חומרני, רק אחרי שהכתב שלהם פוענח על-ידי שמפוליון. הפירמידות האלמות שהיו צריכות להעיד על פרעונים בעלי כח, ללא פענוח הכתב המצרי, לא יכלו להעיד על אלו שיצרו אותן.
אנו יודעים היום הרבה על התרבות השומרית הגדולה, תרבות שהמציאה כתב, היסטוריה, יצרה ספרות, חקקה חוקים, רק אחרי שפוענחו חרסים שהתגלו בארכיאולוגיה, חרסים שעליהם השומרים העלו את יצירותיהם. מבלעדי התרבות השומרית העילאית, תרבות התנ"ך לא היתה נוצרת. תרבות התנ"ך רק הוסיפה נדבכים חשובים ביותר לתרבות שממנה יצאה, שקיומה של תרבות זו, עד לפענוח הכתב שלה נשכחה.
האם המין האנושי נתן, נותן לעצמו דין וחשבון, שמה שנשאר מממלכות, מקהילות, הנם השמות המהווים גשרים על זרם הקיום, שהנו אדיש לתופעת האדם האנומלי ביקום?
עילאיות תרבות התנ"ך, תרבות שיצרו אותה אבות העברים, שהם הבינו שהנצחה של קהילה במילים נעלמות, בקבוע תולדותם בכתב, הקיימת רק בזכרון הקהילות, עדיפה, על נסיון של הנצחה תולדות ממלכות, על-ידי כוחנות.
הכתבים השומריים שפוענחו, מאפשרות לנו לקונן יחד עם אמהות, עם אם דומוזי הרועה שביזון גרם למותו, לדעת על מעשיו הטובים של הבן שדאג לסביבתו. אנו יכולים לקונן יחד עם האלה נינגל על חורבן עירה אור. אנו יכולים לשוחח עם גילגמש, שרצה להנציח את שמו בהעניקו שמות למעשיו, בהבינו ששמות יכולים לשרוד בזכרון קהילות.
האם היינו יודעים על אברהם, ענר, אשכול וממרא, שעזבו את אור, והיו שואפים להנציח את עצמם בכיבושים, ולא מתרכזים ביצירת בסיס ללשון היוצרת גשרים, ואולי גם המציאו את כתב האלף-בית, שתאם את שפתם השמית, במקום הכתב השומרי. הם ידעו ש'דעת' היוצרת מילים עדיפה על כח, עדיפה על כח ששימש את קין בהרגו באמצעותו את אחיו הבל, ברצותו להנציח את בחירתו במקומו.
אברהם רצה לתגמל את ענר אשכול וממרא, בהבינו שהיצירה הלשונית שהם יצרו עדיפה על מעשי כח.
בני אדם לא נתנו, לא נותנים, לעצמם דין וחשבון על התופעה האנומלית, היצירה הלשונית, שכאשר היא מקובעת בכתב, בהבדל מהיסודות בטבע, הזורמים, משתנים, יצירות אלו לא משתנות. דוגמה לכך, היצירות השומריות שנחרתו על לוחות והתגלו בחפירות ארכיאולוגיות שמרו על צורתן. דוגמה חשובה עוד יותר, יצירות העברים, שקובעו בכתב, בתנ"ך, לא משתנות, גם אם העברים שיצרו יצירות אלו פסו מהעולם.
כפי שציינו בשעורים קודמים השפה שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה, היא כלי נוסף לאדם, כלי שצריך לשרת את הגוף, להעניק לאדם מודעות על קיומו. אבל השפה נוטלת לעצמה עוד תפקיד, ליצור עולם של חלומות, יצירת מציאות של חלום ושברו. שקספיר בדרמה שלו 'הסערה' אומר: 'אנחנו חומר כזה שממנו חלומות עשויים, וחיינו הקטנים מעוגלים בשנה'.
לא בכדי שקספיר מדבר בדרמה זו על יצירת חלומות, כי בדרמה זו הוא רואה את עצמו קוסם שנהפך ככזה, אחרי שבילה את ימיו בקריאה בספריה. ובאמת רוב יצירותיו של שקספיר מבוססות על סיפורים מן המוכן, שלהם הוא הוסיף יסודות מכשרונותיו כמשורר, שהפכו אותן ליצירות קסומות.
שקספיר מיחס ליצירותיו הקסומות כוח, שאפשר לו לנצח את מתנגדיו, מתנגדים שזלזלו בו בגלל העדר השכלה רשמית. ועתה, אחרי שסיים את נצחונותיו, הוא מוריד מעצמו את מעיל הקסמים וחוזר לביתו המקורי.
שקספיר לא עסק בפילוסופית השפה, אבל באינטואיציה שלו הבין שהאדם הנו תוצר חומר שמאפשר יצירת חלומות. ובכן, השפה מחוץ להיותה כלי המיועד לשפר את חיי הגוף של האדם, היא כלי היוצר שמות המהווים גשר על הקיום הזורם, כלי היוצר שמות הנותנים לגוף המשתנה רצף, כלי היוצר עולם חלומות המרחיב את מנעד האדם, מנעד המאפשר לאדם לצאת מגופו הקטן למרחב.
השפה היוצרת חלומות עוברת את גבול יעודה, הרי היא ישות נעלמת, לא מוחשית, כך הן החלומות, ישויות לא מוחשיות, יכולות להתגשם רק אם הן נשמעות לחוקי הקיום, מוסיפות לעצמן פעולות, המאפשרות קיום.
מחשבת התנ"ך צמצמה את יכולות השפה לגבולות חוקי הקיום. כך מחשבת התנ"ך לא יצרה עולם חלופי חלומי, הצטמצמה לעולם נגלה בלבד, הועידה את ההבטחות החלומיות להתגשם לשרשרת הדורות.
שקספיר הקוסם, שקסם לעצמו בחלומותיו שלטון בממלכה, כמלך מילן, בהסירו מעצמו את מעיל הקסמים, לא הפך למלך, במציאות הוא חזר לעיר מולדתו כאדם מהשורה, מת זמן קצר אחרי חזרתו.
האדם המאוכזב מכלי השפה שאינו מגשים את חלומותיו, פונה לאמצעי הכח, ומדמה שכלי זה יגבר על הגבלות חוקי הקיום, אבל גם חלום כוחני זה נגמר בשבר. כח ללא שפה לא יוצר דבר, דוגמה לכך חלומו של פאוסט שרצה יצירת ממלכה אחרי שהוא ביטל את יסוד השפה, רצה ממלכה בסיועה המאגיה של מפיסטו, את 'רייך אלף השנה' שלא התגשם.
כבר המצרים העתיקים ניסו להשיג נצחונות על-ידי שימוש במאגיה, במציאות מאגיה המבוססת על השבעות שהן נוסחאות לשוניות מעוותות, ללא מעשים מוחשיים, לא משיגה דבר.
השפה תמיד נכשלת כאשר היא עוברת את מנעד היכולות שלה, כאשר היא יוצרת, למשל, משאלה לשינוי סדרי עולם, כפי שעשתה ראשית הנצרות, משאלה כזו, חלום כזה, לא יכול היה להתגשם.
שקספיר צדק כאשר ראה את עצמו קוסם, הרי יצירותיו היו מעשי קסם, אבל הן יכלו להתגשם רק על הבמה. כאשר שקספיר רצה בקסם להיהפך למלך מילן, כמובן בכך הוא לא צלח. יצירות מעשי קסמים צולחים רק על הבמה. במציאות חלומות קסם יכולות להתגשם רק אם מצרפים להן פעולות מוחשיות.
בהבדל ממעשי הקסמים של שקספיר, ההבטחות שניתנו לאבות העברים, חלומות, התגשמו, כיוון שאבות אלו הבינו, שרק שרשרת דורות שיוסיפו להבטחות אלו מעשים מוחשיים, יגשימו אותן.
הגדרתו של שקספיר את האדם כקוסם נכונה, כיוון שהשפה היא אמצעי קסם, אבל הקסם מתגשם רק אם הוא מלווה במעשים מוחשיים. אבות העברים היו קוסמים שיצרו הבטחות חיוביות, השאירו את אפשרויות התגשמותן לשרשרת הדורות שיפעלו.
בהבדל מאבות העברים הקוסמים, גיבוריו של שקספיר בטראגדיות שלו, ביססו את חלומותיהם על יסודות רעועים, שיפוט מוטעה, לכן הם נכשלו.
אם מסר אבות העברים הוא חיובי, מבוסס על שיפוט מציאות נכון, מסר הקוסמים בטראגדיות של שקספיר שלילי, מבוסס על שיפוט מוטעה של המציאות. את אותו דבר אפשר להגיד על הטראגדיות היווניות שהיו מבוססות על שיפוט מוטעה של המציאות, על אמונה בשלטון של גורל.

מאת רבקה שכטר | פורסם בפילוסופית השפה | לכתוב תגובה

אוניברסיטה ווירטואלית – פלוסופית השפה

ארכיון חודשי: ינואר 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ חיים'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 457 -שמות הנם גשר על הקיום הזורם

עמודים

סטטיסטיקה

ארכיון שעורים קודמים

חיפוש

שירות מנויים במייל