Monthly Archives: פברואר 2017

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 460 – השם, עם הסיפור, מוציא את נושאו מהזרימה לפסק זמן קצוב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 460 – השם, עם הסיפור, מוציא את נושאו מהזרימה היקומית לפסק זמן קצוב
אנחנו חוזרים להרקליטוס, שטען שהיקום נמצא בזרימה. הוא אמר שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים. הרקליטוס והיוונים בכלל לא היו מודעים לשפה, שבאמצעות השמות חוכה ישויות מהזרימה, לפסק זמן, ובצורה זו מעניקה להם סטטיות קצובה. כך אנו מתחכמים לזרימת הנהר, מעניקים לו שם, ונכנסים לתוכו פעמים רבות.
האדם כישות ביאולוגית, כחלק מהיקום הזורם, נמצא בזרימה, בהשתנות, מהיוולדו עד זקנתו. אבל השם, המוענק לו, חוכה אותו מהזרימה, הופך אותו לפסק זמן לישות סטטית. אבל השם לא מספיק כדי להפוך את היחידה הנושאת אותו, לישות עם זהות. עובדה זו מכריחה את נושא השם, לרקום מסביבו סיפור.
האדם השמי הוא סיפור מעשיו, כך הוא מציג את עצמו לפני הזולת. האדם עם שם וסיפור מסביבו, הוא שלב מאוחר יותר. קדם לשלב זה האדם הביאולוגי, שבמפגש עם זולת פורש לפניו את צרכיו, בהענקת קולות לצרכים אלו, מצפה שהזולת יאמץ קולות אלו שהוא מוציא מגרונו כשמות. ההסכמה לכנות צרכים בקולות כשמות, הופכת לברית בין השניים.
האדם הביאולוגי המציג את עצמו לפני הזולת בקול היוצא מגרונו, קול ההופך לשם, כפי שראינו, זהו השלב השני בהתנהלות בין השניים, גם לפעולה זו הוא מזדקק לזולת שיסכים שזהו שמו. ההסכמה שהקולות הם שמות הופך את השניים לבעלי ברית בקהילה. השם של היחיד שהוסכם עליו יהפוך את הישות הביאולוגית המשתנה תדיר לישות רציפה לפסק זמן של קיומו.
היכולת האנומלית לשפה שהאבולוציה העתירה על האדם, מאפשרת לו בהענקת שמות, לחכות מהזרימה ישויות באמצעותם, לתת לישויות אלו סטטיות לפסק זמן. כך נוצר העולם הלשוני כסטטי לפסק זמן. אבל אנו דנים כאן באדם שרכש שם ועליו להוסיף לשם זה סיפור, כאשר הוא מציג את עצמו לפני הקהילה. הרי האדם שכרת ברית עם הזולת בנתינת שמות, זקוק לזולת זה לסיפוק צרכיו.
גם החיה זקוקה לצרכים לקיומה, אבל היא משיגה אותם מהמוכן. לא כך האדם, הרוצה בצרכים נוספים שלא בנמצא, והזולת יכול לספק לו. כך נוצר המשא ומתן בין השניים להחלפת צרכים.
החלפת צרכים הוא שלב להיווצרות קהילה, שיחידיה כורתים בריתות למטרה זו. בהמשך בקהילה נוצרים צרכים חדשים, כמו סדרים למען שהקהילה תתפקד כגוף. היחידים בעלי השם והסיפור הנלווה לשם, הופכים לבעלי זהות.
הסיפור מסביב לשם ההופך את היחיד לבעל זהות, מבוסס על יחסיו של היחיד לזולת, זולת בקהילה. המעשים נמדדים על בסיס מערכת ערכית שנוצרת להסדרת המעשים.
אנחנו רואים שקהילות נוצרו בצורה פרגמטית כתוצאה מהכלי שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה לסיפוק צרכים. אבל התרבות השומרית המפותחת החלה להעניק לכלי השפה תפקיד נוסף, תפקיד של המשכיות הקיום, השם קיבל את התפקיד הזה. ראינו את זה ממקרה גילגמש, שראה את השם השורד את הגוף הכלה, כמטרה.
נראה שכל ההתפתחות הזו לא היתה עדיין תוצאה של מודעות למהות הכלי, וראינו שהעברים שיצאו מאור, ההינתקות מרצף טריטוריאלי, איפשר להם ליחס לכלי 'מודעות' שניתקה אותם מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים. כפי שראינו בעלי המשל 'עץ הדעת', מנעו מהכלי יומרות אלוהיות, הסתפקו בעולם נגלה בלבד.
ועלינו לחזור להרקליטוס, עם טענתו שהכל נמצא בזרימה, דבר שהוביל את הפילוסופים היווניים אפלטון ואריסטו לגנותו, כיוון שהם האמינו בעולם נצחי לא משתנה. פילוסופים אלו לא הזדקקו לשפה יוצרת בעולמם הנצחי. למרות כך, התפתחו ליד אמונה זו של נצחיות הקיום, אמונה בשפה וערכיה, וראינו שספרטה חמדה את ההגמוניה של אתונה, מושג לשוני.
המפגש של שתי התרבויות, העברית והיוונית, עם המתווכים ביניהם, היהודים ההלניסטיים, הוביל לכפירה בערכי המחשבה התנ"כית. אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בפרק הראשון של בשורתו את הרעיון, שישוע הנו התגלמות השפה, שהוא הראשית. במקום היות השפה כלי בידי האלוהות, כפי שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. השפה הפכה אצל יוחנן לאלוהות, וככזאת תפקידה השתנה, היא היתה צריכה להוביל את העולם מהיותו עולם 'נגלה בלבד' לעולם נצחי.
לא רק השליח יוחנן רצה להחזיר לעולם האנושי את נצחיותו, כך רצה גם השליח פאול, שישוע ישנה סדרי עולם.
ובכן, בעולם הנוצרי שנוצר השפה שקודם לפי מחשבת התנ"ך היתה כלי לשיפור קיום האדם הביאולוגי, הפכה לכלי היוצר עולם רציף. למרות שהבטחות אלו של השליחים בשם כלי השפה לא התגשמו, נוצרו השקפות שונות איך לכפות על המציאות רצף, לא רצף בעולמות חלופיים, אלא רצף בעולם הנגלה.
אנחנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית שלא משלימה עם עולם קצוב, לא משלימה עם הנתון, שהכלי שהוענק לאדם, כלי אנומלי, הוא כלי שעל-ידי הענקת שמות מוציא ישויות מהזרימה היקומית לפסק זמן קצוב בלבד.
בעיני היקום האין-סופי נסיונותיו של האדם לשנות את סדריו נראים פתטיים. ראינו את הדגם השלילי ביותר, דגם פאוסט, שרצה לשנות סדרי עולם באמצעות מאגיה של מפיסטו. האם נסיון זה של פאוסט, לשנות סדרי עולם בסיועה מאגיה של מפיסטו, שונה במהותו מנסיונם של המצרים העתיקים, שהעניקו לשפה יכולת מאגית, שבאמצעותה ניסו להלחם עם האלים שלהם?
הדגמים השונים משנים תמיד את צביונם, במהות הם לא שונים, המאגיה לא הועילה למצרים העתיקים, גם לא לפאוסטים, שהיו מוכנים להקריב מליוני קורבנות למפיסטו שלא התרצה להם, מפיסטו שלא חדל בצחוקו.
מדעני הפיזיקה המציאו את המושגים עולמות מקבילים, האם העולמות המקבילים האלו שונים מעולמות חלופיים שהאנושות המציאה במשך הדורות?
מחלת האלצהימר היתה צריכה לעורר באדם איזה ענוה, שהמתת שהוענקה לו, ה'מודעות' היא שברירית, שכל התחכום הדיגיטלי לא יכול להחליפה, לשפר אותה.
שמחתי לקרא בביאוגראפיה של וולטר אייזקסון על איינשטיין, שמדען מהולל זה הגיע למסקנה מכל תהיותיו, שהיקום הוא מיסטורין. כנראה שמסקנה זו דחפה אותו לברח ליקום דטרמיניסטי.
גם אם אנו מסכימים עם מסקנתו של איינשטיין, שה'מדוע' של הקיום הוא מיסטורין, האם עלינו לוותר על המתת של 'מודעות', של שפה, החוכה מהזרימה על-ידי הענקת שמות רצף של קיום קצוב?
איינשטיין בספקנותו הסופית, זלזל בסיפורי התנ"ך, תנ"ך שויתר על הבנת ה'מדוע', אבל נתן מקום לעולם האדם הלשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי. הרי איינשטיין ברוב חוכמתו לא הבין, מה שיוצרי מחשבת התנ"ך הבינו, שהאדם יכול לתהות על היקום כבעל שפה, שפה שמעניקה לו מודעות.
איינשטיין עצמו יכול היה להתבונן על היקום, ליצור את חוקיו הפיזיקליים, כיוון שהיה בעל שפה. לו איינשטיין באמת היה חלק מחוקים דטרמיניסטיים, חסר רצון חופשי שהשפה מעניקה לאדם, האם יכול היה להתבונן על היקום ולהסיק מסקנות?
מעניין לציין שאיינשטייו לא הבין, שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, למעשה כולל בתוכו את העובדה שאנרגיה כלואה באינפורמציה, בשפה, או כפי שניסחנו אינפורמציה. שפה, שמות, מוציאים ישויות מהזרימה.
מה שהעברים יוצאי אור, אברהם, ענר אשכל וממרא הבינו, איינשטיין המדען המהולל לא הבין.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 459 – משל קין והבל – נגד מלחמות קניבליות של גילגמש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 459 משל קין והבל- נגד מלחמות קניבליות של גילגמש
יוצאי אור, אברהם, ענר אשכול וממרא, נשאו אתם את הירושה השומרית שבה מרדו, בכמה מעקרונותיה, שאיפשר להם את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר. נוסף למרד של יוצאי אור נגד האמונה השומרית בגורליות, הם מרדו גם בנוהג של מלחמות אגריסיביות, מלחמות בדמות גיבור האפוס גילגמש. גילגמש מלך ארך, שלמען שמירת שמו הוא יצא למלחמות אגרסיביות. פנטום השם הנעלם שבו חשק, תבע ממנו דם קורבנות המלחמות.
ובכן, משל 'עץ הדעת', נוסף להבנותיו העילאיות של יסודות פילוסופית השפה, בחלק השלישי, חלק קין והבל, למעשה יוצא נגד אפוס גילגמש, אפוס שפאר את עלילות הגיבור שניהל מלחמות אגרסיביות, בצע הרג קניבלי, למען סיפוק דם לפנטום השם הנעלם שבו חשק.
בניגוד לגילגמש, שנחשב לגיבור לפי האפוס על עלילותיו, הרג קין את אחיו הבל, הרג קניבלי, למען סיפוק דם לפנטום הלשוני, בשאיפה לגזול את 'בחירתו' של אחיו על-ידי האלוהות, מושג לשוני, הוגדר על-ידי המשל כחטא, לא גבורה.
למעשה במשל קין והבל, לפנינו בפעם הראשונה גינוי הרג קניבלי, כתמורה להשגת ערך לשוני פנטומי. ראינו כבר בשעורים קודמים שמשל 'עץ הדעת', מזים את התרברתו של הנחש, שהאכילה מפרי העץ, תהפוך את חוה ואדם דומים לאלהים. המשל מזים רברבנות זו, מעניק ל'דעת' תפקיד לשרת את הגוף בלבד. ואם כך, מעשה קין בהעדפתו את פרי 'דעת' , 'דעת' בפן הינוסי המספק מושג לשוני 'בחירה', המועדף על הגוף, שאותו הוא רוצח, במקום לשרתו, לפי המשל הוא חוטא. בכך המשל מזים את מעשיו של גילגמש, כמעשים של גבורה.
לפי המסופר אברהם מתגמל את ענר, אשכל וממרא, נשאלת השאלה מדוע? ההגיון מוביל אותנו להשערה, ששלושת האישים האלו שהתלוו לאברהם בצאתו מאור, היו אלה שיצרו את משל 'עץ הדעת', הם שהפכו את אברהם מנהיגם לגיבור יצירותיהם, כמו השיח על סדום, בין אברהם ואלוהים. כן יצרו את המשל על 'עקדת יצחק'. משל זה, כמו משל 'קין והבל' המגנה הרג אגרסיבי קניבלי למען השגת מושג פנטומי 'קדושה', הוא נגד קורבנות ילדים, קורבנות שהאלוהות אינה רוצה בהן.
הדורות לא הבינו את כוונת משל 'העקדה', נתנו פרשוניות שגויות לו. משל זה בא לאסור קורבנות ילדים בלבד.
הדורות גם לא הבינו את עילאיות המהפכה המחשבתית, שיוצאי אור חוללו. הם יכלו להגיע להשגיהם המחשבתיים, כיוון שהכירו את התרבות השומרית הנעלה, ותרבויות אחרות, עובדה שאיפשר להם להגיע למסכנה שהאדם יוצר את עולמו, עולם לשוני, ביקום דטרמיניסטי, עולם בתוך עולם.
יוצאי אור הבינו, מה שאיינשטיין לא הבין, ברצותו בעולם דטרמיניסטי, שלאדם משמעות רק בעולם לשוני, שרירותי, פרי יצירתו, בעוד שבעולם דטרמיניסטי הוא מתאפס.
ושוב השערה הגיונית, יוצאי אור, שהכירו את הכתב השומרי, בהיותם שמיים, כתב זה לא התאים להם, לכן מתבקשת ההשערה שהם יצרו את הכתב שנקרא בטעות הכתב הפיניקי, כתב האלף בית.
דורות העברים בהמשך, לא פיתחו את המשל המינימליסטי עם הבנותיו העילאיות, של יעוד האדם, שניכס לעצמו את כלי השפה. רק דור יוצאי מצרים הבינו אותו, הוסיפו למשל נדבך נוסך, את משל הבריאה, משל עשרת הדברות.
המחשבה התנ"כית בצורה אינטואיטיבית ביססה את עצמה על בסיס משלים אלו. אבל הדורות המאוחרים לא הצליחה להרחיב את מסקנות המשלים, השתעבדו לפילוסופיות קוטביות.
הדיון המחודש כאן בעקרונות העילאיים של המשלים, מטרתו, להצביע על תופעת המלחמות האגרסיביות הקניבליות שלא פוסקות, מלחמות ההרסניות. יש להדגיש הבדל בין מלחמות הגנה על טריטוריה הדרושה למחיה, שגם חיות נלחמות עליה, לבין המלחמות האגרסיויות שפנטומים לשוניים הניזונים מדם הקורבנות, עם הבטחות שוא, גורמות.
במשך זמן רב תהיתי על סיבות מלחמות אגרסיביות קניבליות, ורק לאחרונה הגעתי למסקנה שכבר משל קין והבל, יוצא נגדן. רק שמשל 'עץ הדעת' לא צלח לאפס את רברבנויות הנחש, פנטומים לשוניים ממשיכים למשוך אחריהם המונים למלחמות הרסניות.
הנביאים יצאו בעקבות עקרונות המשלים הפילוסופיים נגד מלחמות אגרסיביות. ישעיה יוצא נגד מלחמות מלך אשור בבל, בפרק י"ד. גם בפרק ל"ו של ישעיה אנו מוצאים רברבנות של נציג מלך אשור סנחריב, רבשקה, המתפאר בנצחונות מלכו על עמים, ומקווה גם לנצח את יהודה.
יחזקאל בפרק ל"ו מתאר את מסעות המלחמה של גוג ארץ המגוג, על כל אגפיו, שיצא לכיבוש העולם. האם כיבושים אלו החזיקו מעמד? האם כובשים אלו הצליחו להחזיק בפנטומים הלשוניים, הבטחות הנחש, שלמענם יצאו בהרג קניבלי?
האם ספרטה שחמדה את 'ההגמוניה' של אתונה, פנטום לשוני, ולשם כך החלה במלחמה הפלופונזית, שהחריבה את יוון, לפי ההיסטוריון טוקידידס, השיגה את מבוקשה? האם אלכסנדר מוקדון שרצה להיות אל, לשם כך יצא למלחמות השמד, השיג את מבוקשו, הרי הוא מת בגיל שלושים ושלוש.
רומא רבתית שצלבה את מתנגדיה, האם זה הבטיח את קיומה, הרי הנצלבים פוררו אותה מבפנים, כבשוה.
האם הרברבן, השליח פאול שרצה לגרש את המוות בשם 'אמונה', בקורבנו של ישוע, סיפק לעדר שהלך אחריו גשום הבטחותיו? בערמומיותו כאשר הבטחותיו לא התממשו, הבטיח ביאה מחודשת של המושיע, המאמינים עדיין מחכים לו.
האדם אינו מוכן לוותר על הבטחותיו של הנחש, הוא לא לומד מכשלונות העבר, תמיד ממציא פנטומים חדשים, עם הבטחות מרחיקות, שבשמם הוא יוצא למלחמות קניבליות.
השפה הינוסית ספקית הפנטומים, במציאות לא יכולה לספק את סחורתה. הרי כבר בשלב ראשון נשלל ממנה על-ידי האיסור לאכול מפרי 'עץ החיים' היכולת להדמות לחוקי הקיום הבוראות ישויות המשכפלות את עצמן, בעוד שיצירותיה הן ווירטואליות לא משכפלות את עצמן. היכולת היחידה שנשארה לשפה היא לשרת את הגוף, לא להשמידו. האדם מנסה להתחכם לחוקי הקיום, מנסה לכפות עליהם את משאלותיו, בכח, במאגיה.
כבר הזכרנו בשעורים קודמים שהמצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים להלחם באליהם. הם הפכו את השפה להשבעות מאגיות. אבל עלינו לא להרחיק לעבר, בתקופתינו הלותרנים ניסו לרתום את מפיסטו הממונה על מאגיה, במלחמותיהם באויביהם, ביחוד ב'אויב הקוסמי', היהודים, למען לגזול מהם את ה'בחירה'.
פאוסט התגלמות הלותרניות כרת ברית עם מפיסטו, היה מוכן להקריב למענו את 'אויבו הקוסמי' היהודים, למען שהוא יתרצה, ישנה סדרי עולם.
פאוסט כפר ביעילות השפה לספק לו את משאלותיו, בדומה למצרים העתיקים הפך את השפה ל"ישות מאגית', שהיא למעשה עוות השפה, באמצעותה קיווה להיהפך לאדון העולם.
האיסור מלאכול מ'עץ החיים', לא ניטרל את ה'נחש', הוא מופיע מחדש בכל דור ומפתה את האדם שביכולתו לשנות סדרי עולם. הנחש יוצר פנטומים לשוניים המבטיחות גשום כל המשאלות האנושיות.
ה'נחש' לובש צורות שונות בכל דור, גם האמונה בדטרמיניזם הוא יצירתו. האדם סבור שבעולם דטרמיניסטי ימלט משרירותיות העולם הלשוני. והרי בעולם דטרמיניסטי ישלל מהאדם ה'מודעות', פרי השפה המנכרת דבר מדבר, וללא מודעות ישלל מאדם תחושת קיומו. ב'גן עדן', לפי משל 'עץ הדעת', האדם לא היה מודע לעירומו, וגם לא לקיומו.
יוצאי אור, אברה, ענר אשכל וממרא הבינו ש'דעת', המתת האנומלי של חוקי הקיום לאדם, אמנם מבטיחה רק חיים מודעים קצובים, התחדשות רק בצאצאים, מתת זו עדיפה על חיים ב'גן עדן', ללא מודעות.